צריך עיון > סדר עיון > שובה של היצירה היהודית

שובה של היצירה היהודית

-
נתנאל לייפר מבקר מוזיקה יהודית

בשנים האחרונות מתחיל להישמע מחדש קול שנעדר שנים ארוכות מעולם המוזיקה היהודית: קולה של היצירה האותנטית, המבטאת את רגשותיו ועולמו היחודי של האמן.
על היעלמות רוח היצירה מהמוזיקה היהודית ועל שיבתה המחודשת.

י"ב אב תש"פ

מדוע אין כמעט יצירה מוזיקלית יהודית מקורית?

במשך שנים ארוכות התבססה המוזיקה היהודית על לחנים חדשים לטקסטים עתיקים. העוסקים במוזיקה כמעט לא כתבו מילים מקוריות לשיריהם, ולרוב גם לא הלחינו בעצמם את מנגינותיהם, אלא נשענו על מלחינים שיעשו עבורם את מלאכת ההלחנה. היוצרים החרדיים נמנעו מלהביע את עצמם בכתיבה עצמית ועכשווית, והמוזיקה ששלטה בכיפה עסקה כמעט כולה בלחנים של מילים מהמקורות. היצירתיות של הזמר או המלחין נמדדה באיתור המילים המעניינות או הקליטות ביותר. במקרה הטוב, הזמר בחר לפחות את השירים בעצמו, ובמקרה הפחות טוב עשה זאת עבורו המפיק, מכוח תפקידו לזהות איזה שיר יהפוך ללהיט מסחרי. על פי רוב, הזמר היה מגיע לאולפן רק בשלב האחרון של יצירת האלבום, כדי לבצע את מלאכת השירה. זמרים דתיים לא ביקשו ליצור מוזיקה המבטאת את רגשותיהם ואת כוח היצירה שלהם, אלא להנפיק מנגינות פופולריות או מרגשות שיביאו לרכישת האלבומים ולהזמנת הופעות. המוזיקה נתפסה בתור מוצר צריכה, משל היתה חטיף פיקנטי או בגד אופנתי, ובדרך כלל לא היה בה דבר מה גבוה או משמעותי יותר.

זמרים דתיים לא ביקשו ליצור מוזיקה המבטאת את רגשותיהם ואת כוח היצירה שלהם, אלא להנפיק מנגינות פופולריות או מרגשות שיביאו לרכישת האלבומים ולהזמנת הופעות. המוזיקה נתפסה בתור מוצר צריכה, משל היתה חטיף פיקנטי או בגד אופנתי, ובדרך כלל לא היה בה דבר מה גבוה או משמעותי יותר

התוצרים, בהתאמה, היו שבלוניים: מוזיקה מקפיצה או מרגשת, בסגנון אחיד למדי, ללא עומק, ללא מורכבות וללא מקוריות. לחן מונוטוני לשלוש מילים החוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב היה מוצר שגרתי ביותר, ושירים כאלה אף הפכו ללהיטי ענק ("שמחם" לדוגמא). היטיב להמחיש זאת לאחרונה אמן אלמוני מארה"ב: הוא הלחין 'שיר' בשם "ירקרק", שהפך במהירות ללהיט. השיר מתבסס על הפסוק: "אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ג, מ"ט), ועל מילותיו של רש"י על הפסוק: "ירקרק – ירוק שבירוקים; אדמדם – אדום שבאדומים". "ירקרק" יצא בהפקה מוזיקלית מושקעת בליווי קליפ משעשע, השם ללעג את הקליפים הנפוצים של מוזיקה יהודית. המנגינה הקליטה של השיר לצד המילים ה"מקוריות" שנבחרו, ממחישה בצורה מצוינת את הרדידות השולטת בחלקים נרחבים של המוזיקה היהודית. באופן אירוני הבדיחה התהפכה על יוצרה, ובחתונות בארה"ב החלו לשיר את השיר בהתלהבות עזה.

העדר הכתיבה האישית, המבטאת את רגשותיו של היוצר, גורם למוזיקה היהודית להיות רדודה מבחינה אמנותית ורוחנית. רדידות זו, בתורה, מדלדלת את חווית הקיום של האדם היהודי והופכת אותה לשטחית יותר, ללא מוזיקה יהודית טובה שתזין את נשמתו. מוזיקה היא מזון לנפש, היא הקול של הנשמה. מילים עתיקות, חשובות ככל שתהיינה, אינן יכולות להיות תחליף לשירה בת זמננו, המדברת בשפה שלנו על הנושאים הכואבים או המשמחים. אם לא נייצר מוזיקה שתבטא את רגשותינו, אנו נידונים לחקיינות רדודה של סגנונות מוזיקליים אחרים, שאינם נובעים ממקור רוחני. כתיבה בעברית צחה ועכשווית ולחנים היוצאים מתוך הלב היהודי ההומה מפיקים מוזיקה מרוממת, דתית ורוחנית.

במשך ההיסטוריה כתבו משוררי עמנו שירים מקוריים, שנועדו להיות מושרים בבתי הכנסת, בסעודות שבת ובאירועים. הדוגמאות המוכרות לכולנו הם פיוטיו של רבי אלעזר הקליר, שהרמב"ן מכנה "הפייטן הראשון", ושל רבי ישראל נג'ארה, מחבר "י-ה ריבון". אף אחד מהם לא בחר להלחין פסוקים מוכרים, הם כתבו בעצמם את זמירות השבת ואת פיוטי התפילה. למעשה, הקאנון היהודי מנחיל לנו את ספר השירה הגדול ביותר – ספר התהילים. כשדוד רצה לשבח את הקב"ה בשירה הוא לא בחר להלחין את "קטונתי" מחומש בראשית, אלא כתב בעצמו מזמורי תהילה. בספר מביע דוד המלך את עולמו האישי; בברחו מפני אבשלום בנו, בהסתתרו מפני שאול, ובשאר צמתי חייו.

קשה להתייחס אל המוזיקה היהודית בימינו כאל מקשה אחת ובוודאי יש רמות שונות של יצירה במוזיקה היהודית. לצד זאת, קשה גם להתעלם מהפער שבין המוזיקה היהודית למוזיקה הכללית. בעוד המוזיקה הכללית התפתחה והלכה, המוזיקה היהודית נגררה בעקבותיה ורק לעיתים רחוקות יצרה משהו משלה

אני מניח כי בשלב זה בוודאי עולים אצל הקוראים טענות באשר להכללה בדברים. ואכן, האם ניתן להתייחס למגוון הסגנונות הרחב שבקטגוריה "מוזיקה יהודית" באופן אחיד? ומה עם מוזיקת נשמה בסגנון קרליבך, האם גם היא חסרת מעוף? ומה עם יוצרים כמו ביני לנדאו, עדי רן ואביתר בנאי? קשה להתייחס אל המוזיקה היהודית בימינו כאל מקשה אחת ובוודאי יש רמות שונות של יצירה במוזיקה היהודית. לצד זאת, קשה גם להתעלם מהפער שבין המוזיקה היהודית למוזיקה הכללית. בעוד המוזיקה הכללית התפתחה והלכה, המוזיקה היהודית נגררה בעקבותיה ורק לעיתים רחוקות יצרה משהו משלה. להלן אבקש לאפיין מה קרה ליצירה המוזיקלית היהודית. אעקוב אחר התפתחותה, ואנסה מתוך כך להבין על שום מה נעדרה ממנה במשך שנים ארוכות היצירה המקורית. לבסוף, אצביע על מגמת התחדשות ההולכת ומתחזקת בשנים האחרונות, ואנסה לאפיין את טיבה.

 

מה קרה ליצירה?

כאמור, בעבר יצירה מוזיקלית יהודית הייתה לכאורה חלק בלתי נפרד מהחיים הדתיים. עם זאת, הדבר העיקרי שנותר לנו מכך היום הוא הטקסטים (יש לנו אמנם מסורות שונות של מנגינות עדות לפיוטים השונים, הנאמרים בתפילה והמושרים בחגים ומועדים). סיבה אחת לכך הוא חוסר הזמינות של טכנולוגית הקלטת השירים וחוסר ידע ברישום תווי המנגינה, שהותירו אותנו עם מעט מאד תיעוד של המוזיקה בדורות שקדמו לנו. מהפכת התווים שהחלה לפני כ-500 שנה באירופה שינתה אמנם את פני המוזיקה, באפשרה שימור מסודר של מנגינות והעברה קלה שלהן הלאה, אך המוזיקה היהודית כמעט לא נהנתה מכך. כתיבת תווים נתפסה ככל הנראה ענין גויי או משכילי, ולכן יהודים לא כתבו את המוזיקה שלהם. יש כמה אגדות עממיות על ניגונים אחדים, שכביכול מקורם בשירת הלוויים בבית המקדש, אך אין כל הוכחה שמדובר במסורות משמעותיות.

המצאת ההקלטה לפני כ-120 שנה והיכולת לשמר מוזיקה בצורה שניתן להאזין לה שוב ושוב פתחו פרק חדש בתולדות המוזיקה. מוזיקה יכלה פתאום להיווצר ביבשת אחת ולהישמע ביבשת אחרת. אולם בתחילת הדרך, המוזיקה היהודית כמעט לא הפיקה תועלת מהמצאה זו, הן בשל מחירה הגבוה והן בשל מיעוט מכשירים לשמיעת המוזיקה המוקלטת. מלבד מעט חזנים, דוגמת יוסל'ה רוזנבלט, לא היו הקלטות של מוזיקה יהודית. לאחר מלחמת העולם השניה החלה ההקלטה להיות נפוצה יותר, וכך גם מכשיר הפטיפון שבו הושמעו תקליטי אותם ימים, והמוזיקה היהודית צהלה ושמחה. עם זאת, ההקלטות והיכולת לשמוע את השירים בסלון הבית הוציאו את השירים מבית הכנסת והטיש אל הציבור הרחב, בדומה לתרבות הפופ העולמית שהחלה לצמוח באותם ימים, שהוציאה את המוזיקה מהכנסייה ומאולם הקונצרטים אל הסלון הביתי. שינוי זה בתרבות שמיעת המוזיקה הוריד במידת מה מהודה והדרה של היצירה המוזיקלית היהודית, והפך אותה למשהו המוני ופופולרי.

מעבר לשינוי הכללי במוזיקה העולמית לאחר המלחמה, המוזיקה היהודית סבלה ממשבר ייחודי. השואה הארורה יצרה לוח חלק מבחינת המסורת המוזיקלית היהודית של יהדות אירופה (90% מהעם היהודי טרם מלחמת העולם השניה). בשואה הושמדו קהילות שלמות על כל המסורת המוזיקלית שלהן

אולם, מעבר לשינוי הכללי במוזיקה העולמית לאחר המלחמה, המוזיקה היהודית סבלה ממשבר ייחודי. השואה הארורה יצרה לוח חלק מבחינת המסורת המוזיקלית היהודית של יהדות אירופה (90% מהעם היהודי טרם מלחמת העולם השניה). בשואה הושמדו קהילות שלמות על כל המסורת המוזיקלית שלהן. מלבד חסידויות מעטות, כמו חב"ד ומודז'יץ, שעשו מאמצים לשמר את המוזיקה שלהן, איננו יודעים הרבה על העולם המוזיקלי של היהדות לפני השואה. בחסידות מודז'יץ, חזה האדמו"ר מראש את הסכנה למסורת המוזיקלית ודאג שהיא תתועד בתווים בעת שהצליח להימלט לווינה, אולם רוב המוזיקה היהודית האירופאית "מתה" בשואה.

מעבר למנגינות עצמן, שכאמור, חלק מהן נשמרו או שוחזרו, המסורת המוזיקלית אבדה. המוזיקה היהודית שהתפתחה לאחר השואה לא היתה המשך ישיר של מה שקרה לפניה אלא תגובה למשבר. מוזיקה היא דבר חי, ומסורת מוזיקלית אינה דבר שניתן לשחזר. המנגינה של העולם היהודי באירופה אבדה יחד עם הקהילות. ההתפתחות של המוזיקה היהודית לאחר השואה הייתה בבחינת כתיבה על דף חלק.

הסיבה הראשונה אפוא לאובדן היצירה הוא שכחה והעדר מסורת, כשאליהן מצטרפת מגמת הפיכתה של המוזיקה בעולם כולו לעממית יותר. עם זאת, סיבות אלו אינן נותנות הסבר מספק למצבה של המוזיקה היהודית. בעולם כולו, השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הביאו בכנפיהם שינוי רדיקלי בעולם המוזיקלי, כאשר כל עשור ממציא את עצמו מחדש ביצירתיות יוצאת דופן. גם אם המוזיקה הפכה עממית ופופולרית יותר, היא לא איבדה את כוחה היצירתי. המוזיקה היהודית, לעומת זאת, לא נהנתה מהתפרצות כוחות יצירה אלו, אלא פיגרה בעקבותיהם. מן הראוי לנסות להבין מהי סיבת פיגור זה.

 

התפתחות המוזיקה היהודית: תגובתיות

מה שעיצב את המוזיקה היהודית לאחר השואה היה תודעת משבר. השלב הראשון בהתפתחות המוזיקה היה שחזור. באמצע שנות ה-50, בעיקר בארה"ב, היו שלקחו על עצמם את המשימה לשחזר את מה שאפשר, בתגובה למשבר איבוד המסורת המוזיקלית בשואה. מגמה זו החלה כאמור באלבומי חב"ד בסדרת ניח"ח ובחסידות מודז'יץ. בשני המקרים היה מדובר בשימור לחנים לפסוקים או לקטעי תפילה בלבד לצד ניגונים ללא מילים. זמר נוסף בולט באותם ימים היה דוד ורדיגר ז"ל, אביו של מרדכי בן דוד ורדיגר, שהקליט אלבומי מוזיקה של חסידויות רבות (בעיקר גור). האלבומים שהקליטו ורדיגר ושנקר זכו לפופולריות רבה בציבור, וניגונים חסידיים החלו להישמע גם בחוגים שאינם חסידיים. התחלה זו נתנה למוזיקה היהודית את שמה עד היום, מוזיקה "חסידית", אף שכבר אין לה בהכרח קשר לחסידות זו או אחרת.

התגובתיות של המוזיקה היהודית לא התאפיינה רק בניסיון לשחזר את הניגונים האבודים. החברה החרדית לאחר השואה התאפיינה באופן כללי בתודעת הגנה מפני העולם המאיים. גישה זו עיצבה לא רק את נסיונות השחזור, אלא ביתר שאת את המוזיקה החדשה

התגובתיות של המוזיקה היהודית לא התאפיינה רק בניסיון לשחזר את הניגונים האבודים. החברה החרדית לאחר השואה התאפיינה באופן כללי בתודעת הגנה מפני העולם המאיים. גישה זו עיצבה לא רק את נסיונות השחזור, אלא ביתר שאת את המוזיקה החדשה. השלב השני של התפתחות המוזיקה התרחש גם הוא בעיקר בארה"ב: כינו אותו "קרליבך".

אי אפשר להבין את המוזיקה של קרליבך ללא התייחסות לשני העולמות שמתוכם הוא פעל. הראשון הוא העולם היהודי שלאחר השואה, ותודעת ההגנה והשימור החזקה שלו. השני הוא מוזיקת הרוק והסחף הרוחני שלה בשנות ה-60 בארה"ב. המוזיקה של קרליבך מגיבה מצד אחד להיסחפות של הנוער היהודי אחרי המוזיקה הכללית בימי הרוקנרול העליזים, עם הסגידה לאלילי זמר ואווירת הפורקן התרבותית שאפיינה אותם. מוזיקה זו איימה לסחוף גם את הנוער היהודי, בהיעדר אלטרנטיבה. מצד שני, מה שהניע את קרליבך הוא המוטיבציה לשימור הגחלת היהודית בדור שלאחר השואה, דבר שצץ כל העת בסיפוריו המפורסמים.

ר' שלמה קרליבך הציב את המוזיקה שלו בתור תשובה רוחנית לתופעת "ילדי הפרחים", והוא אף נסע לאזורים שבהם התקיימו פסטיבלי ענק בארה"ב, שם אסף יהודים רבים וקירב אותם ליהדות. הוא ראה ביצירה שלו עבודת השם לכל דבר ועניין. הוא הסביר שתפקידו להשיב נשמות אבודות באמצעות המוזיקה, ולכן עליו להיכנס למקומות שאליהם לא נכנסים בדרך כלל אנשים יראים ושלמים, ולנהוג בצורה שונה. אולם, קרליבך הביא עמו לא רק תשובה יהודית למוזיקת הרוק, אלא גם את דמות הכוכב הנערץ, בדומה לאלילי הרוק של אותם ימים. נוסף לכך, נפוצו לגביו שמועות על חוסר הקפדה בנושאים הלכתיים, ובמיוחד בענייני צניעות. בשל כך נאסרו שיריו בישיבות החרדיות ונחשבו מוזיקה פסולה.

קשה להמעיט מחשיבותה של השפעת קרליבך על המוזיקה היהודית. המנעד הגדול של לחניו נוגע כמעט בכל הטקסטים הדתיים של מעגל השנה. שירים רבים שלו הפכו לנכסי צאן ברזל ולחלק ממנגינת התפילה בקהילות רבות בארץ ובעולם. כמעט כל יוצר במוזיקה היהודית כיום מושפע בצורה משמעותית מאד, גם אם באופן לא מודע, מיצירתו של קרליבך. עם זאת, המוטיבציה של קרליבך לא היתה יצירת מוזיקה יהודית אותנטית, אלא הצלת הדור האבוד שלאחר השואה.

קרליבך יצר מוזיקה שנועדה להיות עממית. הוא לא כתב כמעט טקסטים משלו, וגם לא חיבר מוזיקה מורכבת או חדשנית. הוא הלחין כל פסוק ותפילה במנגינות פשוטות, בסיסיות, מרגשות, כדי ליצוק יותר נשמה לחיים היהודיים. היה בכך מענה תגובתי לאירועי אותם ימים, אך הוא לא בישר עדיין הופעה של רוח יצירתית בעולם המוזיקה היהודי

הפשטות המוזיקלית של קרליבך היא גאונית בדרכה. הקליטות הרבה של שיריו והעובדה שהם בו-זמנית קלים לנגינה ושירה אך גם בעלי משקל מוזיקלי משמעותי, היא הישג שאף אחד אחריו לא הצליח לחקות. למרות האמור, קשה לומר שהמנוע של המוזיקה ה"קרליבכית" הוא יצירה אותנטית. קרליבך יצר מוזיקה שנועדה להיות עממית. הוא לא כתב כמעט טקסטים משלו, וגם לא חיבר מוזיקה מורכבת או חדשנית. הוא הלחין כל פסוק ותפילה במנגינות פשוטות, בסיסיות, מרגשות, כדי ליצוק יותר נשמה לחיים היהודיים. היה בכך מענה תגובתי לאירועי אותם ימים, אך הוא לא בישר עדיין הופעה של רוח יצירתית בעולם המוזיקה היהודי. אם ניתן לייחס לקרליבך השפעה בתחום זה, היא רק באמצעות תלמידיו. קרליבך השיב בתשובה אמנים רבים. אלה התקרבו דרך המוזיקה ודרך דמותו הייחודית אל היהדות. חלקם המשיך ליצור בתוך גבולות הז'אנר הקרליבכי הבסיסי (חיים דוד סרצ'יק, בן ציון סלומון ועוד), אך חלקם לקח את היצירה העצמית צעד קדימה והחל ליצור גם טקסטים משלו, ביניהם יהודה כץ ולהקת רבע לשבע, ולהקת המושב.

 

פופ חסידי

האופן השני של התגובה היהודית לאתגרי השעה היה יצירת פופ חסידי שייתן מענה לגל הפופ ששטף את ארה"ב. לאתגר זה נענו רוב כוכבי הזמר החסידי, שהמרכזיים שבהם הם אברהם פריד ומרדכי בן דוד, שעד לשנות ה-90 חיקו או ניסו לחקות את מה שקורה במוזיקה העולמית. מרדכי בן דוד לא היסס אף לעשות שימוש בלחנים לועזיים מצליחים. לדוגמא, הלהיט החסידי "יידען" ששר בהתלהבות יתרה, בוצע במקור על ידי להקה גרמנית בתחרות האירוויזיון.

פריד ובן דוד, בדומה לשאר אמני המוזיקה החסידית שהחלו לצמוח באותם ימים, לא ניסו ליצור לעצמם תדמית רוחנית כלשהי, והיה ברור שהם "רק" זמרים. האופי התגובתי המובהק של הפופ החסידי, והעובדה שהוא לא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, הקלו על קבלתו בציבור. הגישה החרדית היתה, שיש להיזהר מלהעצים את תדמית ה"כוכב" של הזמרים מחשש להערצה מצד הצעירים. לצד זאת, התייחסו אליהם בסלחנות, בתור הרע במיעוטו, בשל הצורך להתמודד עם מוזיקת הפופ החילונית. הפופ החסידי נתן לצעירים חרדיים תחליף יהודי סביר אל מול העולם המוזיקלי המפתה שבחוץ. באופן כללי, ציבור בני התורה התייחס לפופ החסידי הקליל שיצרו אמני המוזיקה החסידית בסלחנות רבה יותר מאשר ל"קרליבכיות", אולי דווקא בגלל טענתה לקדושה, מהחשש שהקדושה הזו מגיעה בצינורות בעייתיים.

האופי התגובתי המובהק של הפופ החסידי, והעובדה שהוא לא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, הקלו על קבלתו בציבור. הגישה החרדית היתה, שיש להיזהר מלהעצים את תדמית ה"כוכב" של הזמרים מחשש להערצה מצד הצעירים. לצד זאת, התייחסו אליהם בסלחנות, בתור הרע במיעוטו, בשל הצורך להתמודד עם מוזיקת הפופ החילונית

חובה לציין, כי לצד הפופ החסידי המוכר התפתחה בארה"ב כתיבה מקורית, אך ביידיש או באנגלית בלבד. יצירות אלו היו בסגנון של בלדות עממיות המספרות את סיפורן של דמויות שונות, ולא ניסיון לביטוי עצמי של היוצר. בין האמנים שהתמחו בז'אנר זה היה ר' יום-טוב ארליך, שהוציא שלושים ושישה אלבומי שירים מקוריים שכתב ביידיש (אברהם פריד תרגם מאוחר יותר שני אלבומים לעברית בשם "אוצרות יהודיים"). בחלק מהשירים ארליך אף הביע מסרים פוליטיים, כמו התנגדות לציונות ולמדינת ישראל (הוא עלה לארץ בערוב ימיו ונפטר בירושלים). בסגנון זה פעלו גם משה יס ושלום לוין מלהקת "מגמה", והמלחין והכותב אייבי רוטנברג, האחראי לסדרת האלבומים המפוארת "ג'רניס". כמו כן, "אלי נתן", הפסידונים של ראש ישיבה חרדי המתגורר כיום בישראל, כתב סדרת אלבומים באנגלית, "דסטיני". יצירות מוזיקליות אלו סיפרו על דמויות יהודיות, ובדרך כלל על מסירות נפש יהודית בגלות, בחרוזים ובמנגינה.

בישראל היה הפופ החסידי מצומצם אפילו יותר, ונראה כמו הצל של אחיו הגדול בארה"ב. עד לשנים האחרונות, כתיבה מקורית בעברית לא היתה מצויה כמעט. היחידים שעשו זאת השתייכו לשוליים של המוזיקה החסידית או פנו לילדים, דוגמת סדרת האלבום של חיים בנט "יהודים הם בני מלכים" לשירים שכתבה יהודית שיקמן. (יוצא מן הכלל הוא ישי לפידות, אתייחס אליו בהמשך.) כאמור, יצירה ביידיש ובאנגלית התקיימה בגבולות המוזיקה החסידית ללא שום התנגדות, ודווקא העברית נותרה מחוץ לתחום. יתכן כי השפה העברית נתפסה קשורה לחילוניות וההימנעות מיצירה בעברית היתה חלק מההסתייגות של החרדים באותם ימים מה"ציונים". יתכן גם שהאופי העממי של השירה הכשיר כתיבה ביידיש ובאנגלית, אבל לא ב"לשון הקודש". היה בכך מעין חיץ, כביכול העולם של המוזיקה אינו חלק מהעולם התורני – הוא חיצוני וזר ואין מקומו בין כותלי בית המדרש. כך או כך, הפופ החסידי הישראלי צעד באופן כללי אחר המגמות האמריקאיות, ולא יצר משהו מקורי משל עצמו.

 

מחיר התגובתיות: אבדן האותנטיות

המחיר של התגובתיות שאפיינה את המוזיקה היהודית בעשרות השנים האחרונות הוא בראש ובראשונה איבוד האותנטיות. מוזיקה תגובתית אינה מכוונת להשמעת הקול הפנימי של יוצרה, אלא להתמודדות עם איום חיצוני או לשחזור מה שיצרו אחרים (כמו אצל משמרי המוזיקה של חצרות החסידים). יתרה מזו, העובדה שהפופ והמוזיקה הרוחנית נולדו בתגובה להשפעות חיצוניות, עיצבה את היחס הציבורי אליהם. הם נחשבו משהו שמגיע מבחוץ, ולא תופעה יהודית אותנטית.

המחיר של התגובתיות שאפיינה את המוזיקה היהודית בעשרות השנים האחרונות הוא בראש ובראשונה איבוד האותנטיות. מוזיקה תגובתית אינה מכוונת להשמעת הקול הפנימי של יוצרה, אלא להתמודדות עם איום חיצוני או לשחזור מה שיצרו אחרים

המוזיקה הרוחנית של קרליבך ענתה אולי לאיום של מוזיקת הרוק של שנות ה-60, אבל מעצם היותה תגובה, היא גם קירבה את הציבור התורני אל אותם מקורות השפעה. בשל כך, נגזר עליה להיות תופעת שוליים שאין דעת חכמים נוחה הימנה. רבנים ואנשי חינוך לא רצו שבני תורה יהפכו את קרליבך למורה הרוחני שלהם, ויתקרבו בכך לאותם צינורות השפעה מפוקפקים של מוזיקת הרוק, כמו גם לקרליבך עצמו, שהיה דמות שנויה במחלוקת. רק לאחר פטירתו, החלה יצירתו לחלחל אל הציבור, והיום היא מקובלת ומוערכת מאד גם בקרב הציבור החרדי הקלאסי.

בדומה לכך, הפופ החסידי נולד בתגובה לז'אנר נמוך יחסית והביא לתוך הציבור כמה מהמאפיינים שלו, ובראשם מופעים נוצצים ומוזיקה שנחשבה זולה ורעשנית. אלו לא התאימו כמובן לעולם התורני ועוררו את התנגדות המחנכים החרדיים, וכך נדחקה המוזיקה לשוליים. כך, נוסף על היות הפופ החסידי מוזיקה המונית מעצם טיבו, בעולם היהודי הוא קיבל פנים מזולזלות אף יותר. יחס זה העצים את הריחוק מיצירה מוזיקלית יהודית אותנטית, שתשקף את הכוח היוצר של האדם התורני.

 

שובה של היצירה המקורית

כאמור לעיל, בתקופה האחרונה אנו מוצאים התחלות של יצירה יהודית מקורית, במוזיקה שהביאו אתם החוזרים בתשובה, ובאופן יותר מעניין, אצל יוצרים דתיים אחדים. התחלות אלו מבשרות לדעתי את סיומה של תקופת התגובתיות. ניצני היצירה היהודית היום מגלים על עשיה מוזיקלית המגיעה מעמדה בטוחה ועצמאית יותר.

הראשונים שהרגישו בטוחים ליצור מתוך עצמם ולא באופן תגובתי, היו החוזרים בתשובה. הם נהנו מהביטחון של היעדר הצורך לתת תשובה לעולם החילוני. הם היו שם ועזבו אותו מכיוון שלא מצאו בו עוד עניין. משום כך, המוזיקה שלהם לא באה לענות לאיום של העולם החילוני אלא לבטא את הקול הפנימי שלהם. יצירתם של החוזרים בתשובה הגיעה לרוב מתוך נפש היוצר שלהם ולא מצרכי התפלמסות. הם המשיכו ליצור מוזיקה משל עצמם, אף שבתחילה לא היה לכך אופק כלכלי וגם לא היו להם כמעט מאזינים. היצירה שלהם היתה כל כולה אמירה פנימית מלאת עוצמה.

יצירתם של החוזרים בתשובה הגיעה לרוב מתוך נפש היוצר שלהם ולא מצרכי התפלמסות. הם המשיכו ליצור מוזיקה משל עצמם, אף שבתחילה לא היה לכך אופק כלכלי וגם לא היו להם כמעט מאזינים. היצירה שלהם היתה כל כולה אמירה פנימית מלאת עוצמה

חוזרים בתשובה השפיעו אמנם על המוזיקה היהודית כבר מהשלבים היחסית מוקדמים שלה, דוגמת להקת ישיבת התפוצות שהתחילה לפעול כבר בסוף שנות ה-70 בעיר העתיקה בירושלים, או הזמר והיוצר הדרום-אמריקאי, יהודה גלאנץ, שפעל עשור מאוחר יותר והפתיע את עולם המוזיקה היהודית של אותם ימים. אולם, רק לקראת סוף שנות ה-90 הגיע השינוי הממשי. גל החזרה בתשובה הגדול של שנות ה-90 הביא למוזיקה היהודית זרם ענק של יוצרים מקצועיים ואיכותיים, שהגיעו מהעולם החילוני עם כלים ויכולת יצירה עשירה ומגוונת. לולי תנועת התשובה, יתכן שהמוזיקה היהודית היתה נותרת עד היום במצב של תגובתיות רדודה.

בסוף שנות ה-90, יוצרים כאהרן רזאל (ומאוחר יותר גם יונתן רזאל), עדי רן, המדרגות, יוסף קרדונר, רבע לשבע ושולי רנד (אמנם מעט מאוחר יותר), החלו להוציא אלבומי מוזיקה יהודית. אלה נתפסו בהתחלה כקוריוז. תחנות הרדיו החרדיות לא ידעו בדיוק כיצד להתייחס לאמנים המוזרים שהגיעו לאולפנים חמושים בגיטרות, כיפות צבעוניות ושירים שכתבו בעצמם. הדילמה יצרה ז'אנר מוזיקלי חדש – "מוזיקה אלטרנטיבית", או בשם האהוב עלי יותר – "מוזיקה יהודית מקורית". הציבור החרדי האזין ליוצרים האלו דרך תחנות הרדיו, שנהנו לתת במה ל"עוף המוזר" התורן, וגם החל אט אט לרכוש את אלבומיהם. עם זאת, עדיין היתה זו מוזיקת שוליים, ובחור הישיבה נזהר שראש הישיבה שלו לא ידע שהוא מאזין לעדי רן צווח: "אבא נהייתי דוס".

יוצא מהכלל הוא הזמר והיוצר ישי לפידות, האיש מאחורי להקת "אויף שימחעס", אחד היוצרים הספורים שנחשבו איכשהו חלק מהפופ החסידי וכתבו טקסטים מקוריים בעברית. לפידות, שהחל את דרכו בתור מלחין פופ חסידי, הקים באמצע שנות ה-90 את להקת "אויף שימחעס" שהוא היה סולנה וגם כותב השירים שלה. הוא תמיד נחשב "יושב על הגדר", ובציבור החרדי זכה למבט עקום באותם ימים, אך כמה מהלהיטים הגדולים שכתב, דוגמת "עלה קטן", היו ניצנים ראשונים של שינוי ושל חשיפת המאזין החרדי למוזיקה יהודית מקורית.

 

עליית היוצרים הדתיים

לאחרונה, לצד המוזיקה של החוזרים בתשובה, אנו עדים לתופעה מעניינת ביותר: יותר ויותר מוזיקאים דתיים מבית כותבים מוזיקה עצמאית, עם מילים משלהם. היצירה שלהם נובעת ממקום בטוח שאינו מנסה לחקות את המוזיקה החילונית וגם לא להגיב לה. מדובר ביוצרים המבקשים להביא את הקול הפנימי שלהם בתור אנשים דתיים. הם כבר אינם מייצרים מוזיקת פופ על טהרת הקודש, כמו כוכבי הזמר החסידי בעבר, וגם אינם מאמצים את דמות המשפיע הרוחני עם מנגינות הדבקות הקליטות, כמו הזרם הקרליבכי. הם מביאים את עצמם, את הקול הפנימי שלהם, את הקול הייחודי שלהם, בתור מוזיקאים בעלי עולם תוכן יהודי דתי.

הם כבר אינם מייצרים מוזיקת פופ על טהרת הקודש, כמו כוכבי הזמר החסידי בעבר, וגם אינם מאמצים את דמות המשפיע הרוחני עם מנגינות הדבקות הקליטות, כמו הזרם הקרליבכי. הם מביאים את עצמם, את הקול הפנימי שלהם, את הקול הייחודי שלהם, בתור מוזיקאים בעלי עולם תוכן יהודי דתי

הסמל המרכזי של תופעה זו הוא ישי ריבו, צעיר ממשפחה עולה מצרפת, שהתחנך בחינוך החרדי, והחל ליצור חומרים מקוריים משלו ברוח יהודית. לפני כשמונה שנים הוא פרץ לתודעה הציבורית בלהיט "תוכו רצוף אהבה", ומאז עולה כוכבו. יש מאחוריו כבר ארבעה אלבומים, שלושה עם שירים מקוריים משלו, ואחד המוקדש ברובו לפיוטים מוכרים שהוא מבצע בסגנונו הייחודי. ריבו הוא אחד מכוכבי המוזיקה הגדולים בישראל, הזוכה להצלחה הרבה מעבר לגבולות המגזר. הוא מופיע באופן קבוע מול קהל חילוני, ושיריו מושמעים תדיר בכל כלי התקשורת בישראל.

ריבו הציב לציבור החרדי אתגר מעניין במיוחד – מצד אחד, היצירה שלו יונקת באופן מובהק וברור ממקורות יהודיים. בשיריו יש נגיעות יהודיות מובהקות, ונדמה לעתים כי הוא פשוט הלחין מדרש כלשהו שפשוט לא הכרנו. שיריו של ריבו קרובים לאוזן החרדי הישראלי (וגם ללבו) הרבה יותר ממילים עתיקות מהמקורות (וודאי יותר משירים בסגנון "ירקרק"). מצד שני, המוזיקה שריבו יוצר היא מוזיקה ישראלית, בכך שהיא חורגת מהכללים הקשוחים של ז'אנר הפופ החסידי; הוא כותב את המוזיקה והמילים בעצמו, ומביא אתו קול מוזיקלי ייחודי. ועם כל זאת, הוא לא מחקה אף אחד. לא מדובר בשלמה ארצי עם מילים מהמקורות אלא בקול ייחודי וחדש; קול אותנטי, אחר, של יוצר שנולד וגדל בעולמות תרבות ותוכן דתיים. שילוב זה מאתגר את הכללים הלא כתובים של המוזיקה היהודית מקדמת דנא. אי אפשר לשבץ את ריבו בקטגורית כוכב הפופ, אבל גם אי אפשר להכניס אותו לקבוצה של בעלי התשובה או הרוחניקים הקרליבכניקים. במילים אחרות, הוא אינו מגיע מהעולם החילוני, ולמרות זאת, הוא אינו מייצר מוזיקה תגובתית. ייחודיות היצירה שלו מזעזעת את יסודותיה של המוזיקה היהודית, או יותר נכון את הרגלי ההאזנה של אלו שגדלו עליה.

אי אפשר לשבץ את ריבו בקטגורית כוכב הפופ, אבל גם אי אפשר להכניס אותו לקבוצה של בעלי התשובה או הרוחניקים הקרליבכניקים. במילים אחרות, הוא אינו מגיע מהעולם החילוני, ולמרות זאת, הוא אינו מייצר מוזיקה תגובתית. ייחודיות היצירה שלו מזעזעת את יסודותיה של המוזיקה היהודית, או יותר נכון את הרגלי ההאזנה של אלו שגדלו עליה

ההצלחה האדירה של ריבו, לצד הפופולריות העולה של אמנים דוגמת חנן בן ארי או אהרן רזאל, הביאה שורה של אמנים צעירים חרדיים, דוגמת אברומי ויינברג, זבולון נתנוב ואפילו אחיינו של אברהם פריד, שמחה פרידמן, ליצור מוזיקה מקורית משל עצמם. לחגיגה הצטרפו אמנים רבים נוספים, גם מהמיינסטרים של הפופ החסידי, דוגמת בני פרידמן שאלבומו האחרון עשוי כולו על טהרת הכתיבה המקורית בעברית, ללא שום שיר מהמקורות (!). (מעניין כי בשנים האחרונות מנפיק הפופ החסידי בארה"ב להיטים בעברית מודרנית, אפילו יותר מהמצוי באלבומיהם של אמני פופ חסידי בישראל. כל אלבום אמריקאי ממוצע מכיל כמה שירים בעברית, המבוצעים במבטא כבד ולעתים בשגיאות משעשעות.)

בנוסף, אמני הפופ החסידי החלו לגוון את היצירה שלהם ולדבר בשפה "ישראלית" יותר. אחת הדוגמאות לכך הוא הדואט של ישי ריבו עם הזמר מוטי שטיינמץ, אחד מכוכבי הזמר השמרניים יותר במגזר החרדי. אמנם מדובר בלהיט פופ חסידי לכל דבר ועניין, לחן לפסוק ולא טקסט מקורי, אך עדיין מדובר במהלך משמעותי ביותר. שטיינמץ שר את הלהיט "נפשי" בהברה אשכנזית לצדו של ריבו השר בהברה ספרדית. ההצלחה של הלהיט הביאה את קולו של שטיינמץ לקהלים רבים שלא נחשפו אליו עד היום, והוכיחה כי ההחלטה היתה בסופו של דבר נבונה עבור השניים, שכן גם ריבו חיזק את תדמיתו בציבור החרדי.

החדירה של העברית בצורה בולטת כל כך למוזיקה היהודית ואף לאוזנו של המאזין החרדי, שהיה רגיל שנים ארוכות לשמוע רק פסוקים, מסמלת את המהפך שעוברת המוזיקה היהודית, ואולי הציבור החרדי כולו. הכשרת העברית המודרנית במוזיקה מציינת את שינוי מערכת היחסים בין הדור הצעיר לסביבה הישראלית. הדור הצעיר אינו מפחד מהעברית, "שפת הציונים", ובכלליות הוא ישראלי יותר. העברית, ללא המבטא האשכנזי, היא השפה הטבעית שלו. שירה בשפת האם שלו נוגעת אליו באופן ישיר ועמוק יותר, כפי שהיה נכון לגבי היידיש בעבר. נוסף לכך, העובדה שאמנים חרדים מנסים היום ליצור משהו משלהם, או לכל הפחות לקנות תדמית כזו, מלמדת על עמדה בטוחה יותר של שומרי המצוות. הם אינם בוחנים את עצמם עוד ביחס לאחר, אלא מתחילים לנסות למצוא את קולם העצמי.

העובדה שאמנים חרדים מנסים היום ליצור משהו משלהם, או לכל הפחות לקנות תדמית כזו, מלמדת על עמדה בטוחה יותר של שומרי המצוות. הם אינם בוחנים את עצמם עוד ביחס לאחר, אלא מתחילים לנסות למצוא את קולם העצמי

נוסף להצלחה בציבור החרדי, ההצלחה הגדולה של אמנים כמו ישי ריבו ושולי רנד במוזיקה הישראלית, לצד ההתקרבות ליהדות של כמה מכוכבי המוזיקה הישראלית כמו אביתר, אהוד ומאיר בנאי, יוצרת גל גדול של יצירה בעלת תכנים רוחניים-יהודיים מקוריים, שגם אמנים לא דתיים שותפים לה. אמנים רבים במוזיקה הישראלית החלו ליצור תכנים המתאימים גם למאזין הדתי. אחד הראשונים בתחום היה ברי סחרוף, אחד מאמני המוזיקה המוכרים ביותר בישראל, שהוציא אלבום משיריו של אבן גבירול. אמן נוסף שהרחיב את מנעד היצירה שלו הוא סולן להקת "טיפקס", קובי אוז; הוא הוציא שני אלבומים בסדרת "מזמורי נבוכים", שתוכנם מתאים גם למאזין הדתי. טרנד זה הביא גם אמני פופ, דוגמת עומר אדם, להוציא שירים בעלי גוון מסורתי ואפילו דתי מבלי להתנצל. כך, היציאה של המוזיקה היהודית מהעמדה המתגוננת שלה, העלתה את קרנה גם מחוץ לגבולותיה. הציבור הישראלי נזכר לפתע בזיקה המסורתית שלו וגילה שמוזיקה יהודית דווקא מדברת אליו.

תופעה זו מעצימה בתורה את הבטחון של היוצרים הדתיים. מלבד ירידת החרדה מהשפה העברית, ההצלחה הגדולה של אמנים כמו ריבו משכנעת שגם "אחד משלנו" יכול להצליח בעולם הכללי. היא מוכיחה ליוצרים החרדיים שהם אינם חייבים לחקות סגנונות אחרים כדי להיחשב טובים, אלא להפך; דווקא הקול האותנטי שלהם הוא שיביא להם את ההצלחה.

***

המוזיקה המקורית נמצאת בתחילת פריחתה. היא שבה אט אט לגעת במקומות הפנימיים של מאזיניה, ואלה משיבים לה אהבה רבה. אמנים חרדים צעירים רבים יוצרים מוזיקה מקורית מדם לבם ומחוויותיהם הרוחניות, בעוד הפופ החסידי הישן מצטמצם לרחבת הריקודים באירועים, הדורשת שירים קליטים וקלילים.

עד לאחרונה דבקנו רק בכתיבה העתיקה, וויתרנו על היכולת להתחבר לדברים מן המקום העכשווי שלנו. הענקנו לתפילה ולחיבור לקב"ה אופי "ישן", במקום להתייחס אליהם כאל פעילות תוססת ובעלת ענין. חשוב שנזכור, כי גם הפיוטים העתיקים המוכרים לנו כל כך דיברו בשפת תקופתם, כדי לקרב אל העם את התורה ואת התפילה, או להעצים אמונה בבורא עולם.

המנגינות העתיקות של התפילות והפיוטים יישארו אתנו בבית הכנסת ובשולחן השבת. אולם לצדן יש מקום ליצירה חדשה המבטאת את קולו הפנימי של היוצר ואת עולמו הרוחני. כך תשמיע המוזיקה העכשווית קול חי, אשר יעשיר ויעמיק את המרחב הרוחני שלנו, ויעניק ממד גבוה יותר לחיי התורה והמצוות.

 

Photo by Providence Doucet on Unsplash

27 תגובות על “שובה של היצירה היהודית

  • תודה רבה רבה על מאמר מרתק ועמקני, חשוב גם לציין שכיום המוזיקה החרדית לא מכילה בכלל יצירה, וזמרים כמו זאנוויל ויינברגר נקראים "אמנים" למרות שהם לא כותבים תו אחד, כמו כן, גם גוון הקול המוזיקלי החרדי יש לו צורת התבטאות כמעט בודדת, צריך שיהיה גבוה ומתקתק כמו זאנוויל ומוטי שטיינמץ, בזמן שלאהרן רזאל (שבעיני הוא אחד היוצרים המשובחים ביותר בדורנו) יש קול יותר נמוך ומחוספס.
    אם נלך צעד קדימה, גם ישי ריבו – הכתיבה שלו היא כתיבה דתית/אמונית ולא לגמרי מבטאת את כלל ביטויי הנפש שלו – כעס, גאווה, שמחה, בדידות, סובלנות ועוד ערכים חיוביים ושליליים. מי שכן מבטא את הדברים האלו הם שולי רנד, ואביתר בנאי, שיש להם טקסטים שממש חודרים פנימה ושורטים עמוק.
    חנן בן ארי – הוא זמר דתי עם טקסטים חריפים במיוחד, אבל יקח עוד זמן עד שחרדים יוכלו לשמוע אותו בלב שקט ובפרהסיה.

  • ישי ריבו הוא לא "אחד משלנו" במובן החרדי, הוא דתי לאומי ונניח לאחר השיר שלו על הקורונה שפורסם גם בכיכר השבת – ראיתי בתגובות מלבד כמובן תגובות כמו: ישי ריבו אתה טובב וכאלה. הייתה המון המון ביקורת על כל שהופיעו נשים בקליפ ומה זה הדבר הזה וכו'.
    אז ניראלי שהוא עוד לא בדיוק במיינסטרים.

    באופן כללי – מאמר נפלא מאוד! תודה.

  • תוכלו לענות לי מכובדיי למה אני מרגיש שהאתר מנסה להפוך אותנו למזרחי? אף שאינני מתנגד בצורה אישית שזה קצת יקרה, כל עוד זה לא ממקום לייטי. אבל עדיין. אני מרגיש שהאתר הוא שופרו של מישהו שנמצא בהר הזיתים ותלמידיו פרים ורבים עד עתה.

    • אולי המישהו מהר הזיתים פשוט צדק

    • אם אתה מחשיב מוזיקה של עובדי ה' שיש בה מעבודת ה' כמשהו "לייטי", ואת יצירותיו של שוואקי כמשהו "חרדי", אולי עדיף ה"לייטי".
      שנית, מטרות האתר הזה לא מוסוות. בשום צורה שלא תבחן אותן, אי אפשר לתארן ככאלו שנועדו להפוך את הקורא לשמרן יותר.

    • לא אמרתי שהם לייטים, אלא שחלק מהמגזר הזה הוא גם לייטי.
      וחוששני שכאשר נציג את הנציגים הדת"ל כטובים מאיתנו אז אנחנו גם לאט לאט במקום לראות את ר' חיים "כתוצר" והשאיפה לחינוך, נראה גם תוצרים שמתאימים בצורה אינדיבידואלית לחינוך ילדינו כאופציות קונקרטיות. כל זה עלול לקרות כאשר התרבות שלנו תתפתח מעבר לד' אמות של ביהמ"ד. ואז ייתכן שיתחילו לפסוח על שני הסעיפים: גם כולל וגם העולם שם בחוץ. גם מדינע וגם תיאטראות… בסוף עוד יצא מזרוחניק.
      אי אפשר להתעלם מהסכנה של הכתבות הקודמות בגישה של פתיחת המגזר והורדה דה פקטו של החומות.
      לגבי טענתך על הכוונה, אין שום בעיה אם האתר ינופף בדגלון של מדינת ישרא על יד הלוגו, וכך כבר נבין היטב את כוונתו שלא רק איננו שמרן אלא גם רוצה להפוך אותנו למזרחי.
      אבל תזכור שצ"ע זה של הגרע"א!
      ואפילו לשיטתך, גם אם מטרת האתר היא לא להפוך את הקורא לשמרן עכ"פ מטרתו להשאיר אותו במסגרת החרדית. של רק תורה. וכל השאר זה רק היכי תימצי כשצריך.

  • מה עם יובל טייב, יניב בן משיח, מידד טסה, משיח אביבי????

    • אכן, צורמת במיוחד ההתעלמות הגורפת מהמוסיקה המזרחית חרדית, דוגמת חיים ישראל, שפעלה בשנות ה – 90.

  • כל תוכן מקורי ועצמאי, יש לקבלו בביקורתיות ובזהירות יתרה. הנרטיב התורני – חרדי סובל מרגישות יתר ככלי זכוכית שקל לאבדן. ואם בעבר היו כאלו שהטקסט שהם כתבו נותרו כנכסי צאן ברזל אין זה אלא משום גדלותם הרוחנית והתורנית.
    ולא שאין מקום ליצירה אותנטית אישית, בכל ענפי חיינו ישנם אנשים הפועלים מתוך נפשם, אך לקבל כל הגיג והרגשה של אנשים, יקרים ככל שיהיו, אך אינם מגדולי התורה והרוח, כטקסט "קנוני" מכונן הוא סכנה.

  • יש משהו בחרדיות המעקר במידה מסויימת את הרגש וחופש הנפש, התוצאות ניכרות ביצירה השירה, הספרות ובמוזיקה.

    • יש לדייק. לא מעקרת, מעצבת בתחילה, ובבוא העת לאחר ההתעצבות וביסוס האישיות הרוחנית על דרך טובה השמיים הם הגבול מבחינת "חופש הנפש" והרגש

  • לדעתי ישנה נקודה חשובה שההתעלמות ממנה מחטיאה ומפספת חלק גדול מהתרבות וההשקפה החרדית
    הדיון שהוצב מגיע מנקודת מבט מוזיקלית ואינני מזלזל בה אבל אסור להתעלם מדיון חשוב לא פחות שהוא החשש משילוב של תרבות לא יהודית בחיינו ומוזיקה ככלי חשוב ומשפיע צריך להפחיד אותנו אפילו יותר מכל דבר כל ששינוי מינורי מוביל לתהליך של שינוי גדול בכלי החשוב הזה

  • נלע"ד שהמאפיין את התופעה היא של אמנים שכבר אינם "מבפנים" . נראה שמי שחי בהוייה חרדית מלאה לא יצליח להשתחרר וליצור ולצערי יתכן וכך הדבר גם בעולמה של תורה.

  • הכותב מתעלם – או פשוט חסר ידע מאוד משמעותי.
    מה שכתב נכון מאוד בציבור החרדי-צברי, או כפי שכונה בעבר "היישוב החדש", שבקווים גסים אפשר להגדירו כ: ציבור חרדי ישראלי דובר עברית.
    המוסיקה ביידיש, פרחה כל השנים בצורה מדהימה, כשהיוצר מבטא רגשות נעלים ונוגעים ללב.
    בראש ובראשונה ראשון לכולם, יום טוב עהרליך.
    הציבור דובר עברית, מכיר אולי את השירים הקליטים והפשוטים שלו שבוצעו ע"י אברהם פריד (תרגום עלוב לעומת העוצמה שבמקור. גם הביצוע חסר את הרגש הרוטט-עדין של הערליך).
    36 תקליטיו, כל כולם פורטים על הנימים הדקים ביותר שבלב ובנפש. מרוממים את המאזין לפסגות ובעיקר מביאים אותו למקום בו הוא רוצה להיות טוב יותר.
    וכלה עד היום ב"גראמנים" למיניהם, כמו למשל, יונתן שווארץ, ועוד רבים כמותו.
    למה דוברי עברית לא זכו לזה?
    שאלה קשה, שאולי ניתן לשער, כי "שירים בעברית" צלצלו כמו שירה חילונית.
    אגב, שנים רבות לפני פריד, בנו של יו"ט הערליך הפיק קלטת בעברית משיריו של אביו בשם "הלו, זו ירושלים?".

    • מכיר היטב את השיר באידיש, בשל גבולות הגזרה של המאמר לבל יהפוך ממאמר לקונטרס 🙂 לא נכנסתי לכל רבדי המוזיקה היהודית, תגובה זו גם נכונה לנושא המוזיקה ה"מזרחית".
      אציין, שלמרות היצירה באידיש, לא מדובר בעשרות אמנים שהקליטו אלא בשורת אמנים קצרה יחסית, שחוץ מר' יו"ט הערליך שזכה להכרה ולביצועים של מבד ופריד רובם נשכחו ולא זכו לפרסום ממשי.
      בנוגע לביצועים של הערליך עצמו, חלקם לא ראויים בכלל לשמיעה בשל האיכות המחרידה של ההקלטה שלהם, אחת הנמוכות ששמעתי ושמעתי לא מעט.
      ובהחלט אני מסכים שהשירה בעברית נשמעה באותם ימים כמשתייכת ל"ציונים" מה שהעניק לה גוון "חילוני".

    • למה אתה קורא לו הערליך? השם שלו הוא עהרליך בכתיב אידי וארליך בכתיב בן-יהודאי

  • תודה על המאמר. חבל שאין התייחסות למוזיקה מעמיקה יותר. הייכן אנדרה היידו, אחרון, בלוך?

  • מה עם תזמורת המנגנים? למה לא מוזכר?

  • מצוין. ממצה. מדוייק. פוקח עיניים. תודה רבה על זה!

  • מאמר יפה מאוד.
    ישי ריבו הוא הרבה יותר ירא שמיים מאשר רוב זמרי ולהקות החתונות החרדים. אני מכיר לא מעט זמרים ולהקות חרדים ששרים רק שירים חסידיים קלאסיים אבל הקשר בינם לבין יראות שמיים הוא מקרי בהחלט.

  • מסכים שהיצירות היהודיות המקוריות הן ברכה – לפחות ברוב המקרים.
    עם זאת, חולק לגמרי על הפרשנות.

    אין היום "חזרה למקורות" היצירה, כי רבותינו הראשונים לא היו "יוצרים" במובן של דורנו.

    הראשונים כתבו פיוטים ותפילות למועדים/אירועים מסויימים.
    בעזרת השירה ומשקלי הלשון הגאוניים הביעו את עומק המסר של המועד/המעמד לרוב תוך שזירת קטעים מתורת הנסתר.
    את רובם אנחנו בקושי מבינים בכלל [ע"ע סליחות, קינות, והרבה מזמירות שבת]
    (כדוגמא פשוטה, רק אחרי שלמדתי מסכת שבת בדף היומי קלטתי -גם זה רק באופן חלקי- עד כמה גאוני פיוט 'רגיל' כמו מה ידידות שמשולב כולו בדברים/הלכות מתוך הגמרא ועוד).

    גם באופן התפתחות המוזיקה החסידית אינני מסכים לגמרי עם כל הנכתב, התפתחות כמו כל דבר חדש עוברת תהפוכות וגלגולים – חלקם מוצלחים יותר חלקם פחות.

    שוב, אין חולק על היופי המקסים שביצירה של ישי ריבו ובברכה של יוצרים אמנים אחרים שמשתמשים ביכולת מתנת אלוקים- מי יותר ומי פחות, כל אחד לפי יכולותיו.
    אבל כאמור, בימינו מדובר ביצירה של מוסיקה. מוסיקה ואפילו כתיבת השירה של ימינו זה דבר נפלא, ועדיין משהו שונה לגמרי.

    לכן גם אינני רואה שום קשר ליניארי בהתפתחות הזו של המוסיקה כפי שהכותב מביע – המוסיקה מתפתחת כהשתלשלות אירועים כל דור וסגנון המוסיקה שמעניינת אותו – [שבזה צודק הכותב שסגנון המוסיקה מושפע משמרנות או אומץ ופריצת גבולות.]

    אבך ודאי שהכתיבה המקורית אין בה חזרה למקור, אלא סגנון חדש [ויפה!] של ימינו.

  • מאוד מענין ישי ריבו בהחלט מצליח לרגש את כולם גם מי שמתכחש תעבדו טוב על מידת הגאווה שלכם ותיראו שהצדק עם המאמר

  • הכותב מתאר את ההתפתחות ההיסטורית של המוסיקה החסידית תוך שהוא קושר בין הכתיבה החופשית למוזיקה האותנטית. וכאן הוא טועה פעמיים, 1. אתה יכול לכתוב באופן חופשי ומאיד המוסיקה שלך תהיה ממוחזרת לגמרי ולא חדשנית, ע"ע הפופ וההיפ פופ הטרנדי עשרות בשנים בעולם. 2. קרליבך. כן, למרות ההצגה המופרכת שלו וההתעלמות מהסגנון הייחודי שלו, הוא אכן עשה שימוש בטקסטים אבל הוא בעצם יצר אותם מחדש מתוך פרשנות מוסיקלית ה"מדברת" את הטקסט באינטרפרטציה עצמאית לגמרי. אכן, השפעות הן גורם הכרחי בעולם המוסיקלי בפרט ובתרבות ככלל. נאיבי מאוד לחשוב שהיוצרים כמו ישי ריבו ומשפחת בנאי ועוד הם אותנטיים על מלא, הם מושפעים מעולמות הרוק של זמנם, אלא שכשרונם ידע לתת את הגוון האישי. אני כן מסכים שיש רדידות מוסיקלית של ממש בשנים האחרונות (עשרות שנים אולי) המתבטאת בחלוקה קטגורית מובחנת של "סוער" מול "רגש", והשימוש באותם אלמנטים זולים, אך לצערי דווקא החלוצים בתחום הכתיבה החופשית פשוט המשיכו את ה"זולות" הפופית הזו לתוך הטקסט, וזה בדיוק מה שעשה ישי לפידות, (אגב "אנחנו דור מצוין"ממש לא מקורי הוא פשוט גייר שיר טרנדי זול וגס באותה התקופה). אם היינו צוללים פנימה יותר לשורשים הנפשיים של האדם החרדי היינו מגלים שיש לחוסר המוטיבציה לכתיבה עצמאית יסוד עמוק בתפיסה העצמית שלו ובאופן שבו הוא מאמין במחשבותיו רגשותיו ותבונתו. יש מה להרחיב בזה, אפשר לדלג על הפרשנות הפילוסופית/סוציולוגית הארוכה ולהציץ בהיסטוריה האירופית הנוצרית שעשתה את המעבר בשימוש בטקסטים קנוניים לכתיבה עצמאית.
    לסיכום: קרליבך אולי ניסה להגיב לתופעה כלל עולמית אבל בסיפור ההיסטורי הנחמד הזה בכדי להמעיט בתרומתו הייחודית למוסיקה היהודית, ומאידך, השפעות מוסיקליות הן חלק אינטגרלי מהמוסיקה ככלל, ואף יוצרים "עצמאים" כישי ריבו ועדי רן(!) לא חפים מהשפעה זו, ולעניות דעתי הם מושפעים אף יותר לעומת המוסיקה החסידית שנמצאת בלוף פנימי אינסופית של השפעה מוגבלת בהרבה.

  • ממליץ מאוד לראות את הפיוט העכשווי הנפלא של צחי קליין. יצירת אומנות מושלמת!
    https://www.youtube.com/watch?v=XPkNOZ08z6Y

    • באמת חזק צחי קליין. תגלית בשבילי, לא הכרתי אבל נשמע מקצועי לאללה

  • לכאורה התשובה להיעדרן של יצירות מוסיקליות עמוקות היא חוסר ההיכרות של האמנים הדתיים עם שירה איכותית. שלמה ארצי גדל על שירי אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג, בעוד שמוסיקאי חרדי בטוח ששירים צריכים להיכתב תוך 5 דק', עם חריזה ודימויים שטחיים סטייל הגננת נחמה: "טרה-לה-לה-לה, בית מקדש // לה-לה-לה-לה, שיר חדש // טיר-לי-לי-לי, גאולה // טרו-לו-לו-לו בשמחה".

    אם וכאשר היוצרים הדתיים יעשו שיעורי בית ולא יסתפקו בלאמץ סגנונות עכשוויים מקפיצים, אלא ינדדו למחוזותיהם של בוב דילן, טרובדורים סובייטיים ושירי ארץ ישראל היפה, התוצאה תהיה בהתאם.

  • רק דבר אחד
    להשוות את קרליבך לשלל השמות האחרים שנזכרו כאן,
    ועוד בטענה ש'רק' שר פסוקים…
    הוא שר יהדות. צורה ספציפית של יהדות עם דגשים מסוימים, אבל יהדות.
    מי שלא מבין לא יבין.

    זה ממש לא בסקאלה של לבטיהם הדתיים של זמרי נשמה או הפופ של אליל הנערָ ריבו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל