לאן נעלמה המוזיקה הקלאסית היהודית?

השיח סביב מוזיקה יהודית, דוגמת מאמרו של נתנאל לייפר, מתעלם בדרך כלל באופן בולט מסוגה אחת של מוזיקה: המוזיקה הקלאסית. חובבי המוזיקה היהודית מודעים לקיומם של מוזיקת פופ יהודית, של ניגונים מסורתיים, של חזנות, של מוזיקה מזרחית; אבל מוזיקה קלאסית יהודית? רובם המוחלט מעולם לא שמעו על דבר כזה.

עולם המוזיקה הקלאסית מכיל כמה יצירות שיהדותן בולטת לאוזן: "כל נדרי" של מקס ברוך ו"קדיש" של רוול הן שתי דוגמאות לכך. אולם היחס אליהן בדרך כלל הוא כאל יצירות חריגות, שאינן מייצגות תנועה מוזיקלית משמעותית. יש מלחינים, חלקם יהודים וחלקם לא, שמדי פעם כתבו יצירה בהשראה יהודית כלשהי. אולם מוזיקה קלאסית יהודית, חיונית, עשירה, נבדלת? הדעה הרווחת היא שאין דבר כזה. הדעה הרווחת טועה.

אף דיון על מוזיקה יהודית איננו שלם ללא התחקות אחר שורשיה של המוזיקה הקלאסית היהודית, הבנת חשיבותה, והיכרות עם ההמשכיות שנבנית לה בשנים האחרונות

כמוזיקאי קלאסי ומלחין קלאסי שבעצמו גילה את המוזיקה הקלאסית היהודית בשלב מאוחר בחייו, אני סבור שאף דיון על מוזיקה יהודית איננו שלם ללא התחקות אחר שורשיה של המוזיקה הקלאסית היהודית, הבנת חשיבותה, והיכרות עם ההמשכיות שנבנית לה בשנים האחרונות. משום כך אבקש לתאר את ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית המוכרת לנו, להבין היכן נוצרו נקודות הממשק שלה עם היהדות, ולנסות להסביר מדוע היצירה המוזיקלית הקלאסית היהודית כמעט ושקעה בתהומות הנשיה – אבדן תרבותי שאין לו תמורה.

 

לידתה ודעיכתה של המוזיקה הקלאסית היהודית

כל מוזיקה קלאסית, ולמעשה כל מוזיקה שאנחנו מכירים היום, שורשיה נטועים במוזיקה העממית: בין יצירות מוזיקליות עממיות שעברו התפתחות והתמקצעות, ובין חומרים עממיים שמלחינים נטלו במודע, עיבדו אותם ושילבו אותם ביצירות עדכניות.

המוזיקה הקלאסית מככבת ברובד דק מאד של ההיסטוריה האנושית. היא קיימת רק כ־400 שנים באופן שאנו מכירים אותה היום. לפני כן, המוזיקה היתה בעיקר דתית (באירופה, ערש הולדתה של המוזיקה הקלאסית – מוזיקה כנסייתית) ומוזיקה עממית: יצירות שונות שליוו נסיבות חיים שונות (שיר ערש לשעת ההשכבה לישון של פעוט, לחן פטריוטי־צבאי לחיילים היוצאים למלחמה), ולא אמנות לשם אמנות.

מה שאנחנו מכנים היום מוזיקה קלאסית כולל למעשה כל המוזיקה הכתובה במסורת המערבית מסוף הרנסנס ועד סוף המאה ה־19. מוזיקה זו נכתבה על פי כללים מסוימים שהתגבשו עם השנים, כמו חוקי ההרמוניה, שבעת התווים וכן הלאה. מאז המאה העשרים, שהצמיחה במערב זרמים מוזיקליים חדשים כמו הג'אז והפופ, המוזיקה הקלאסית שואפת להמשיך את המסורת המוזיקלית האירופאית, יוצרת לפי כלליה ומתבססת על האלמנטים הרבים והעשירים שלה.

לכל עם ולכל מדינה שהושפעו מתרבות אירופאית יש מוזיקה קלאסית משלהם, השואבת מהמוזיקה העממית. במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 התמקצעו מלחינים 'לאומיים' בשילוב אלמנטים עממיים במוזיקה שיצרו. כך נוצרה "מוזיקה צרפתית קלאסית", "מוזיקה רוסית קלאסית" וכן הלאה, כולן בעלות מוטיבים לאומיים ברורים ומאפיינים מבדלים.

כשהזרם הלאומי במוזיקה התבסס, נולדה לבסוף גם מוזיקה קלאסית יהודית מוצהרת. זה קרה בשנת 1908, כאשר קבוצת סטודנטים יהודים מהאקדמיה למוזיקה בפטרבורג הקימה את "אגודת המוזיקה העממית היהודית"

אם התהליכים הללו עברו על המוזיקה האירופאית כולה, הם עברו גם על יהודי אשכנז, שהיו קשורים לאותה תרבות, גם אם הושפעו ממנה בקצב אטי יותר. וכך, כשהזרם הלאומי במוזיקה התבסס, נולדה לבסוף גם מוזיקה קלאסית יהודית מוצהרת. בשנת 1908 הקימה קבוצת סטודנטים יהודים מהאקדמיה למוזיקה בפטרבורג את "אגודת המוזיקה העממית היהודית". אותם מוזיקאים יהודים הבינו סוף סוף שיצירה אמיתית דורשת שורשים: ומאחר ששורשיהם בסופו של דבר לא היו רוסיים, הם החליטו למצוא את מקורות היצירה שלהם ביהדות. בראש האגודה עמדו מוזיקאים מוערכים כמו אנגל, גנסין, אחרון וסמינסקי, והיא שמה לעצמה מטרה לקבץ ולתעד ניגונים יהודיים עממיים, ואז ליצור מוזיקה קלאסית בכל הז'אנרים, המתבססת על אלמנטים יהודים מוזיקליים אלה. בעשר שנות קיומה, פרסמו אנשי האגודה למעלה משמונים יצירות של מוזיקה קלאסית יהודית, וקיימו כאלפיים קונצרטים.[i]

עליית הבולשביקים לשלטון שמה קץ לשנות הפריחה של האגודה. המוזיקאים שנותרו ברוסיה נאלצו להתמודד עם המשטר הקומוניסטי שלא הכיר ביהדות כלאום ורדף כל מיצג אמנותי שהתיימר לרמוז לכך. המאמצים להקים מחדש את האגודה במערב אירופה נקטעו עד מהרה בשל הנאציזם שהשתלט על היבשת. אחרון וסמינסקי היגרו לארה"ב, אבל התקשו לעניין את הקהל האמריקאי.

מדינת ישראל הצעירה, מדינה הצמאה לתרבות ייחודית משלה, היתה צריכה לכאורה לאמץ בחום את המורשת של "אגודת המוזיקה העממית היהודית", ולעודד את המשך פועלה. אולם גם תקוה זו נכזבה. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שהעדיפו לא להבליט את התדמית היהודית המסורתית והסתייגו מהתרבות היידישאית. חלק מיוצאי אסכולת פטרבורג ניסו ליצור גם כאן מוזיקה קלאסית יהודית, אולם מהר מאד הבינו שלא זה המקום והזמן. נעשו מספר נסיונות ליצור מוזיקה קלאסית על בסיס מקורות ים־תיכוניים, אך גם הם לא צלחו.

מדינת ישראל הצעירה, מדינה הצמאה לתרבות ייחודית משלה, היתה צריכה לכאורה לאמץ בחום את המורשת של "אגודת המוזיקה העממית היהודית", ולעודד את המשך פועלה. אולם גם תקוה זו נכזבה. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שהעדיפו לא להבליט את התדמית היהודית המסורתית והסתייגו מהתרבות היידישאית

אנשי "אגודת המוזיקה העממית היהודית" היו ללא ספק מוזיקאים מוכשרים מאד. יצירותיהם, לפי מבקרים אובייקטיבים, אינן נופלות במאומה מיצירות מוכרות שהיו לנכסי צאן ברזל מוזיקליים. אולם היה להם 'מזל יהודי' של ממש. אחרי עשר שנות פעילות דינמית ופוריה, שתי מלחמות עולם תוך קצת יותר משני עשורים היו מכשול גדול מדי להמשך צמיחתם. כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות.

 

האוונגרד מכלה כל חלקה טובה

אחרי מלחמת העולם השניה חתרה תנועת האוונגרד לניתוק מוחלט מהעולם הישן, ותנועות השמאל בעולם כולו תמכו בה בהתלהבות. בעולם המוזיקה הקלאסית היתה התנערות מוחלטת מהמוזיקה הטונאלית המסורתית. רק הסובייטים שימרו את המוזיקה הטונאלית והמארשים – וכך לבשה המלחמה הקרה גם פן מוזיקלי.

במערב נהרסה בשיטתיות כל חלקה טובה של מוזיקה. התודעה הציבורית קישרה בין המוזיקה הקלאסית, הטונאלית, לבין העולם שהוליד את הנאציזם והפאשיזם. כך התפתחה תנועה חדשה, שחתרה להתנתק מהמסורת הקלאסית, והוקדשו תקציבים גדולים לפיתוח מוזיקה פוסט־מודרנית

במערב נהרסה בשיטתיות כל חלקה טובה של מוזיקה. התודעה הציבורית קישרה בין המוזיקה הקלאסית, הטונאלית, לבין העולם שהוליד את הנאציזם והפאשיזם. כך התפתחה תנועה חדשה, שחתרה להתנתק מהמסורת הקלאסית, והוקדשו תקציבים גדולים לפיתוח מוזיקה פוסט־מודרנית. עד היום מאיישים מוזיקאים חניכי הזרם הזה את האקדמיות ואת המוסדות החשובים, מדברים גבוהה־גבוהה על ליברליזם, וכמעט כולם שמאלנים רדיקלים. אולם הליברליזם שלהם נעדר דוקא מתחום עיסוקם הרשמי. תלמידים מספרים לי שהם ננזפים על ידי פרופסור בגין קטע שהלחינו, פשוט משום שהוא טונאלי.

מרבית היצירות המוזיקליות האוונגרדיות, עם זאת, מתנגנות לאולמות ריקים. האוונגרד המוזיקלי לא באמת הצליח לתרגם את עקרונותיו לכדי הצלחה מסחרית. התזמורות הפילהרמוניות למיניהן ממשיכות לנגן את המאסטרים הגדולים, פשוט כדי לא לקרוס כלכלית. אם האקדמיה המוזיקלית נמצאת בקצה רדיקלי נטול קהל אבל רב השפעה שדורש התנתקות מוחלטת מהשורשים, התזמורות נמצאות בקצה השני: שמרניות באדיקות מבועתת. פוקדי קונצרטים בישראל יודעים מראש אילו יצירות הם צפויים לשמוע: הרפרטואר מוגבל ליצירות הפופולריות והמוכרות ביותר. גאטנו דוניצטי למשל הוא מלחין איטלקי בן המאה ה־18 שכתב כשבעים אופרות; רק שלוש מהן מבוצעות היום. והגורל הזה, שמבליט מספר מצומצם של יצירות ומתעלם מרובן, הוא גורלם של מרבית המלחינים הקלאסיים המוכרים.

באווירה כזו נוצר קושי לתת צ'אנס חוזר למוזיקה הקלאסית היהודית, לנגן את היצירות הקיימות שהיא כוללת או להוסיף לרפרטואר שלה, גם כאשר הדחייה מ'מורשת הגלות' של שנות המדינה הראשונות פינתה את מקומה ליחס מקבל יותר.

המוזיקה הקלאסית היהודית, כמו רוב המוזיקה הקלאסית, נופלת בין הכסאות. היא לא אוונגרדית ולא ליברלית, אבל רוב התזמורות לא יעזו לנגן אותה – פשוט בגלל הפחד להציע לקהל משהו לא מוכר. במדינות אחרות לפחות מנסים להבליט את המוזיקה המקומית: כשעבדתי בסלובקיה ובצ'כיה גיליתי שיש להם מלחינים מהמאה ה־18 וה־19 שאיש כמעט לא שמע עליהם, אולם הסלובקים והצ'כים גאים ביוצרים הללו, ומנגנים את יצירותיהם באופן קבוע כחלק מהתרבות הרשמית של המדינה. התרבות הרשמית של ישראל בתחום המוזיקה הקלאסית לעומת זאת מורכבת מאופרה איטלקית וממלחינים אוסטריים.

כשעבדתי בסלובקיה ובצ'כיה גיליתי שיש להם מלחינים מהמאה ה־18 וה־19 שאיש כמעט לא שמע עליהם, אולם הסלובקים והצ'כים גאים ביוצרים הללו, ומנגנים את יצירותיהם באופן קבוע כחלק מהתרבות הרשמית של המדינה. התרבות הרשמית של ישראל בתחום המוזיקה הקלאסית לעומת זאת מורכבת מאופרה איטלקית וממלחינים אוסטריים

לקראת המאה ה־21 התחילה התעוררות מוזיקלית חדשה שדחתה את האוונגרד וביקשה לכתוב מוזיקה אנושית יותר, טונאלית. הרוח הזו לרוע המזל טרם הגיעה לאקדמיות, אולם יוצרים מחפשים באופן עצמאי חיבור לשורשים ולמסורת המוזיקלית הוותיקה. העניין המחודש בקרב יוצרים יהודים וישראלים הוביל לפריחתן של אגודות שונות ברחבי העולם המתמסרות להנצחת המסורת המוזיקלית העשירה שהותירו לנו אנשי "אגודת המוזיקה היהודית העממית", ששימרו אוצרות תרבות יקרי ערך עבור הדורות הבאים. אני עצמי, כמו רבים אחרים, חב את היכרותי עם פועלם לד"ר דוד בן־גרשון, יו"ר עמותת "ניגונים לעד", שעוסק רבות בהעלאת המודעות ליצירות מוזיקליות אלה. התזמורות הגדולות עדיין חוששות לנגן את היצירות הבלתי מוכרות, אולם מספר גדל והולך של מוזיקאים יהודים כבר לא שואל "מהי מוזיקה קלאסית יהודית?". הם יודעים את התשובה, וחלקם אף מנסים להוסיף משלהם למוזיקה הזו.

 

מדוע כדאי לטפח מוזיקה קלאסית בעולם הדתי?

מוזיקה קלאסית היא כלי שהיהדות יכולה לעשות בו שימוש רב, בבחינת יפיפותו של יפת באהלי שם. אם המשיח יגיע מחר, אני משוכנע מאד שהמוזיקה הקלאסית לא תושלך לפח. מוזיקה קלאסית מכילה אוצרות רוחניים שאין סיבה להתעלם מהם. לבטח אין שום סיבה לחשוב שמוזיקת פופ היא יהודית יותר, ובעידן שהפופ החסידי משגשג בלי שום עוררים, מן הראוי שנעניק הזדמנות שניה למוסיקה הקלאסית היהודית.

במוזיקה קלאסית יש רבדים רבים שנעדרים מסוגות מוזיקה פופולריות, תוצר של חוקי הקומפוזיציה, הקונטקסט התרבותי רב השנים ועושר האפשרויות העומדות לרשותו של מלחין קלאסי. בשל כך היא יכולה להגיע לעומקים שהם בלתי אפשריים עבור מוזיקה עכשווית קלילה

במוזיקה קלאסית יש רבדים רבים שנעדרים מסוגות מוזיקה פופולריות, תוצר של חוקי הקומפוזיציה, הקונטקסט התרבותי רב השנים ועושר האפשרויות העומדות לרשותו של מלחין קלאסי. בשל כך היא יכולה להגיע לעומקים שהם בלתי אפשריים עבור מוזיקה עכשווית קלילה. ניתן להקביל זאת להשוואה בין סופר הכותב יצירה על בסיס מילון בן אלף מילים וסופר הכותב יצירה על בסיס מילון בן עשרת אלפים מילה. ברור לכל באיזה סיפור נוכל למצוא עומק ומורכבות רבים יותר. העושר והעומק שמעמידה לרשותנו המוזיקה הקלאסית מסוגלים ליצור ביטויים יהודים חזקים ומעוררי השראה, ואל לנו לוותר עליהם.

מוזיקה קלאסית יהודית היא לא רק חלק מההיסטוריה, היא מוזיקה חיה ונושמת. גם היום כותבים אנשים מוזיקה קלאסית כשאזניהם פתוחות להשפעות יהודיות, גם אם לא בצורה ישירה כמו הפטרבורגים. כמובן, מוזיקה קלאסית יהודית מכילה בהכרח גם אלמנטים מוזיקליים השאולים ממסורות אחרות. אנחנו חיים היום בקיבוץ גלויות, אחרי הכל, וכל אחד הביא אתו קצת מהגלות שלו. אולם במוזיקה יהודית האלמנט החשוב ביותר הוא לא שילוב נעימות יהודיות – מה שחשוב יותר מכל הוא הנשמה היהודית. יוצרי סנט פטרסבורג בנו לנו את הקומה הראשונה של מוזיקה קלאסית יהודית: אנחנו בונים מעליה קומות נוספות.

לכל אדם יש 'שפת אם מוזיקלית'. האדם הוא תבנית נוף ילדותו, ואם גדל בסביבה יהודית וספג את ניגוני התפילה וזמירות השבת, קולות בית הכנסת ופיוטי החגים, התת־מודע שלו מדבר 'יהודית מוזיקלית'. גם אם ייצור בהשראת הטבע או רגשותיו האישיים, שפת האם הזו תפרוץ החוצה ותסגיר את יהדותו. הוכחות עזות לכך ניתן למצוא ביצירותיהם של מוזיקאים קלאסיים שביקשו דוקא לברוח מהיהדות, אולם המוזיקה שלהם השיבה אותם לשורשיהם בעל כרחם. המלחין גוסטב מאהלר הוא דוגמא מפורסמת לכך: יהודי שהתנצר וניסה להתנתק מכל קשר יהודי, אולם לא ניתן שלא לשמוע במוזיקה שיצר את השפה היידישאית.

לכל אדם יש 'שפת אם מוזיקלית'. האדם הוא תבנית נוף ילדותו, ואם גדל בסביבה יהודית וספג את ניגוני התפילה וזמירות השבת, קולות בית הכנסת ופיוטי החגים, התת־מודע שלו מדבר 'יהודית מוזיקלית'. גם אם ייצור בהשראת הטבע או רגשותיו האישיים, שפת האם הזו תפרוץ החוצה ותסגיר את יהדותו

אבל יש דרגה נוספת במידת 'יהדותה' של יצירה מוזיקלית קלאסית: אלה הן יצירות שהיוצר הושפע לא רק בתת־מודע מיהדותו, אלא גם ביקש להביע רעיון יהודי או רגש יהודי כלשהו. המוזיקה של אנדרה היידו לקטעי משניות היא דוגמא מצוינת ליצירות מסוג זה, המשתייכות ללא עוררין לפנתאון האמנות היהודית.

למרות ההזנחה רבת השנים, אני אופטימי באשר לעתידה של המוזיקה הקלאסית היהודית. כמנהל קונסרבטוריון רון־שולמית בירושלים, פתחנו לפני שנתיים קורס קומפוזיציה מעמיק בתגובה לביקוש מהשטח. כשפניתי בסוף הקורס ושאלתי אם יש חומר לקונצרט, המורה אנה סגל, מלחינה בינלאומית, דיווחה לי כי התלמידות כתבו כארבעים יצירות ראויות לביצוע, חלקן ברמה גבוהה מאד. זהו יבול שהיה מעל ומעבר לציפיותינו כשפתחנו את הקורס. גם אם לא כל היצירות נכתבו כדי לבטא רעיון יהודי בדוקא, הן כולן כתובות, בלי צל של ספק, בשפת אם מוזיקלית יהודית.

העתיד של היצירה היהודית הקלאסית כבר כאן, והוא מבטיח. בקונסרבטוריון החרדי שלנו אנחנו נוכחים לראות שהיחס הרציני ללימודים והחיבור לשורשים מעניק לתלמידות בסיס איתן לעמוד עליו וליצור דברים חדשים. כל מה שצריך הוא לתת להן הזדמנות ופלטפורמה, וענף חדש של מוזיקה יהודית ילך ויגדל.

 

---

[i] המידע ההיסטורי מתבסס על מאמרו של ד"ר דוד בן גרשון, 'חיפוש הלאומיות היהודית במוזיקה'.