לאן נעלמה המוזיקה הקלאסית היהודית?

השיח סביב מוזיקה יהודית, כדוגמת מאמרו של נתנאל לייפר, מתעלם בדרך כלל באופן בולט מסוגה אחת של מוזיקה: המוזיקה הקלאסית. חובבי המוזיקה היהודית מודעים לקיומם של מוזיקת פופ יהודית, של ניגונים מסורתיים, של חזנות, של מוזיקה מזרחית; אבל מוזיקה קלאסית יהודית? רובם המוחלט מעולם לא שמע על דבר כזה.

עולם המוזיקה הקלאסית מכיל כמה יצירות שיהדותן בולטת לאוזן: 'כל נדרי' של מקס ברוך ו'קדיש' של רוול הן שתי דוגמאות כאלה. אולם היחס אליהן בדרך כלל הוא כאל יצירות חריגות, שאינן מייצגות תנועה מוזיקלית משמעותית. ישנם מלחינים, חלקם יהודים וחלקם לא, שמידי פעם כתבו יצירה תחת השראה יהודית כלשהי. אולם מוזיקה קלאסית יהודית, חיונית, עשירה, נבדלת? הדעה הרווחת היא שאין דבר כזה. הדעה הרווחת, עם זאת, טועה.

אף דיון על מוזיקה יהודית איננו שלם ללא התחקות על שורשיה של המוזיקה הקלאסית היהודית, הבנת חשיבותה, והיכרות עם ההמשכיות שנבנית לה בשנים האחרונות

כמוזיקאי קלאסי ומלחין קלאסי שבעצמו גילה את המוזיקה הקלאסית היהודית בשלב מאוחר בחייו, אני סבור שאף דיון על מוזיקה יהודית איננו שלם ללא התחקות על שורשיה של המוזיקה הקלאסית היהודית, הבנת חשיבותה, והיכרות עם ההמשכיות שנבנית לה בשנים האחרונות. למטרה זו ארצה לתאר את ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית המוכרת לנו, להבין היכן נוצרו נקודות הממשק שלה עם היהדות, ולנסות להסביר מדוע היצירה המוזיקלית הקלאסית היהודית כמעט ושקעה בתהומות הנשייה – אובדן תרבותי שאין לו תמורה.

 

לידתה ודעיכתה של המוזיקה הקלאסית היהודית

כל מוזיקה קלאסית, ולמעשה כל מוזיקה שאנחנו מכירים היום, שורשיה נטועים במוזיקה העממית: בין אם מדובר ביצירות מוזיקליות עממיות שעברו התפתחות והתמקצעות, ובין אם מדובר במלחינים שנטלו במודע חומרים עממיים, עיבדו אותם, ושילבו אותם ביצירות עדכניות.

המוזיקה הקלאסית מככבת ברובד דק מאד של ההיסטוריה האנושית. היא קיימת רק כ-400 שנים באופן שבו אנו מכירים אותה היום. לפני כן, המוזיקה הקיימת הייתה בעיקר מוזיקה דתית (באירופה, ערש הולדתה של המוזיקה הקלאסית – מוזיקה כנסייתית) ומוזיקה עממית: יצירות שונות שנתפסו כליווי לנסיבות חיים מסויימות (שיר ערש לשעת ההשכבה לישון של פעוט, לחן פטריוטי-צבאי לחיילים היוצאים למלחמה), ולא כאמנות לשם אמנות.

מה שאנחנו מכנים היום מוזיקה קלאסית, כולל למעשה את כל המוזיקה הכתובה במסורת המערבית מסוף הרנסנס ועד סוף המאה ה-.19 מוזיקה זו נכתבה על פי כללים מסוימים שהתגבשו עם השנים, כמו חוקי ההרמוניה, שבעת התווים, וכן הלאה. מאז המאה העשרים, אז צמחו במערב זרמים מוזיקליים חדשים כמו הג'ז והפופ, המוזיקה הקלאסית היא מוזיקה ששואפת להמשיך את המסורת המוזיקלית האירופאית, יוצרת לפי כלליה ומתבססת על האלמנטים הרבים והעשירים שלה.

לכל עם ולכל מדינה שהושפעו מתרבות אירופאית יש מוזיקה קלאסית משלהם, השואבת מהמוזיקה העממית. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, מלחינים 'לאומיים' התמקצעו בשילוב אלמנטים עממיים במוזיקה שיצרו. כך נוצרה 'מוזיקה צרפתית קלאסית' 'מוזיקה רוסית קלאסית' וכן הלאה, כולן בעלות מוטיבים לאומניים ברורים ובידול ברור ביניהן.

כשהזרם הלאומי במוזיקה התבסס ויותר ויותר, נולדה לבסוף גם מוזיקה קלאסית יהודית במוצהר. זה קרה בשנת 1908, כאשר קבוצת סטודנטים יהודים מהאקדמיה למוזיקה בפטרבורג הקימה את 'אגודת המוזיקה העממית היהודית'

אם התהליכים הללו עברו על המוזיקה האירופאית כולה, הרי שהם עברו גם על יהודי אשכנז, שהיו קשורים לאותה תרבות, גם אם הושפעו ממנה בקצב איטי יותר. וכך, כשהזרם הלאומי במוזיקה התבסס ויותר ויותר, נולדה לבסוף גם מוזיקה קלאסית יהודית במוצהר. זה קרה בשנת 1908, כאשר קבוצת סטודנטים יהודים מהאקדמיה למוזיקה בפטרבורג הקימה את 'אגודת המוזיקה העממית היהודית'. אותם מוזיקאים יהודים הבינו סוף סוף שיצירה אמיתית דורשת שורשים: ומאחר ששורשיהם, בסופו של דבר, לא היו רוסיים, הם החליטו שעליהם למצוא את מקורות היצירה שלהם ביהדות. הקבוצה, בראשה עמוד מוזיקאים מוערכים כמו אנגל, גנסין, אחרון וסמינסקי, שמה לעצמה מטרה לקבץ ולתעד כמה שיותר ניגונים יהודיים עממיים, ואז ליצור מוזיקה קלאסית בכל הז'אנרים המתבססת על אלמנטים יהודים מוזיקליים אלה. בעשר שנות קיומה, אנשי האגודה פרסמו למעלה מ-80 יצירות של מוזיקה קלאסית יהודית כזו, וקיימו כ-2000 קונצרטים[i].

עליית הבולשביקים לשלטון שמה קץ לשנות הפריחה של האגודה. אלה שנותרו ברוסיה נאלצו להתמודד עם המשטר הקומוניסטי שלא הכיר ביהדות כלאום ורדף כל מיצג אמנותי שהתיימר לרמוז למציאות כזו. אלה שניסו להקים מחדש את האגודה במערב אירופה מצאו את מאמציהם נקטעים עד מהרה בשל הנאציזם שהשתלט על היבשת. אחרון וסמינסקי, שהגרו לארה"ב, התקשו לעניין את הקהל האמריקאי.

מדינת ישראל הצעירה, מדינה הצמאה לתרבות ייחודית משלה, הייתה צריכה, לכאורה, לאמץ בחום את המורשת של 'אגודת המוזיקה העממית היהודית', ולעודד את המשך פועלה. אולם, גם תקווה זו הכזיבה. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שהעדיפו שלא להבליט את התדמית היהודית המסורתית, וברחו מהתרבות האידישאית. חלק מיוצאי אסכולת פטרבורג ניסו ליצור גם כאן מוזיקה קלאסית יהודית, אולם מהר מאד הבינו שלא זה המקום והזמן. נעשו מספר ניסיונות ליצור מוזיקה קלאסית על בסיס מקורות ים תיכוניים, אך גם הם לא צלחו.

מדינת ישראל הצעירה, מדינה הצמאה לתרבות ייחודית משלה, הייתה צריכה, לכאורה, לאמץ בחום את המורשת של 'אגודת המוזיקה העממית היהודית', ולעודד את המשך פועלה. אולם, גם תקווה זו הכזיבה. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שהעדיפו שלא להבליט את התדמית היהודית המסורתית, וברחו מהתרבות האידישאית

אנשי 'אגודת המוזיקה העממית היהודית' היו ללא ספק מוזיקאים מוכשרים מאד. יצירותיהם, לפי מבקרים אובייקטיבים, אינן נופלות במאומה מיצירות מוכרות שהפכו נכסי צאן ברזל מוזיקליים. אולם היה להם 'מזל יהודי' של ממש. אחרי עשר שנות פעילות דינמית ופורייה, שתי מלחמות עולם תוך קצת יותר משני עשורים היוו מכשול גדול מידי להמשך צמיחתם. כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות.

 

האוונגרד מכלה כל חלקה טובה

אחרי מלחמת העולם השנייה, תנועת האוונגרד חתרה לניתוק מוחלט מהעולם הישן, ותנועות השמאל בעולם כולו תמכו בה בהתלהבות. בעולם המוזיקה הקלאסית נוצרה התנערות מוחלטת מהמוזיקה הטונאלית המסורתית. רק הסובייטים שימרו את המוזיקה הטונאלית והמארשים – וכך, המלחמה הקרה לבשה גם פן מוזיקלי.

במערב, נהרסה בשיטתיות כל חלקה טובה של מוזיקה. התודעה הציבורית קישרה בין המוזיקה הקלאסית, הטונאלית, לבין העולם שהוליד את הנאציזם והפאשיזם. כך התפתחה תנועה חדשה, שחתרה להתנתק מהמסורת הקלאסית, והוקדשו תקציבים גדולים לפיתוח מוזיקה פוסט-מודרנית

במערב, נהרסה בשיטתיות כל חלקה טובה של מוזיקה. התודעה הציבורית קישרה בין המוזיקה הקלאסית, הטונאלית, לבין העולם שהוליד את הנאציזם והפאשיזם. כך התפתחה תנועה חדשה, שחתרה להתנתק מהמסורת הקלאסית, והוקדשו תקציבים גדולים לפיתוח מוזיקה פוסט-מודרנית. עד היום מוזיקאים חניכי הזרם הזה מאיישים את האקדמיות והמוסדות החשובים, מדברים גבוהה-גבוהה על ליברליזם, וכמעט כולם שמאלנים רדיקלים. אולם הליברליזם שלהם נעדר דווקא מתחום עיסוקם הרשמי. עד היום מספרים לי תלמידים כיצד הם ננזפים על ידי פרופסור בגין קטע שהלחינו, פשוט משום שהוא טונאלי.

מרבית היצירות המוזיקליות האוונגרדיות, עם זאת, מתנגנות לאולמות ריקים. האוונגרד המוזיקלי מעולם לא באמת הצליח לתרגם את עקרונותיו לכדי הצלחה מסחרית. התזמורות הפילהרמוניות למיניהן, לפיכך, ממשיכות לנגן את המאסטרים הגדולים, פשוט כדי לא לקרוס כלכלית. אך אם האקדמיה המוזיקלית נמצאת בקצה רדיקלי נטול קהל אבל רב השפעה שדורש התנתקות מוחלטת מהשורשים, התזמורות נמצאות בקצה השני: שמרניות באדיקות מבועתת. פוקדי קונצרטים בישראל יודעים מראש אילו יצירות הם צפויים לשמוע: הרפרטואר מוגבל ליצירות הפופולריות והמוכרות ביותר. גאטנו דוניצטי, למשל, הוא מלחין איטלקי בן המאה ה-18 שכתב כשבעים אופרות; רק שלוש מהן מבוצעות היום. והגורל הזה, שמבליט מספר מצומצם של יצירות ומתעלם מרובן, הוא גורלם של מרבית המלחינים הקלאסיים המוכרים.

באווירה כזו, נוצר קושי לתת צ'אנס חוזר למוזיקה הקלאסית היהודית, לנגן את היצירות הקיימות שהיא כוללת או להוסיף לרפרטואר שלה, גם כאשר הדחייה מ'מורשת הגלות' של שנות המדינה הראשונות פינתה את מקומה ליחס מקבל יותר.

המוזיקה הקלאסית היהודית, כמו רוב המוזיקה הקלאסית, נופלת בין הכיסאות. היא לא אוונגרדית ולא ליברלית, אבל רוב התזמורות לא יעזו לנגן אותה – פשוט בגלל הפחד להציע לקהל משהו לא מוכר. במדינות אחרות, לפחות מנסים להבליט את המוזיקה המקומית: כשעבדתי בסלובקיה וצ'כיה גיליתי שיש להם מלחינים מהמאה ה-18 וה-19 שאיש כמעט לא שמע עליהם, אולם הסלובקים והצ'כים גאים ביוצרים הללו, ומנגנים את יצירותיהם באופן קבוע כחלק מהתרבות הרשמית של המדינה. התרבות הרשמית של ישראל בתחום המוזיקה הקלאסית, לעומת זאת, מורכבת מאופרה איטלקית ומלחינים אוסטריים.

כשעבדתי בסלובקיה וצ'כיה גיליתי שיש להם מלחינים מהמאה ה-18 וה-19 שאיש כמעט לא שמע עליהם, אולם הסלובקים והצ'כים גאים ביוצרים הללו, ומנגנים את יצירותיהם באופן קבוע כחלק מהתרבות הרשמית של המדינה. התרבות הרשמית של ישראל בתחום המוזיקה הקלאסית, לעומת זאת, מורכבת מאופרה איטלקית ומלחינים אוסטריים

לקראת המאה ה-21, התחילה התעוררות מוזיקלית חדשה שדחתה את האוונגרד וביקשה לכתוב מוזיקה אנושית יותר, טונאלית. הרוח הזו, לרוע המזל, טרם הגיעה לאקדמיות, אולם יוצרים מחפשים באופן עצמאי יותר ויותר התחברות לשורשים ולמסורת המוזיקלית הוותיקה. בקרב יוצרים יהודים וישראלים, העניין המחודש הוביל לפריחתן של אגודות שונות ברחבי העולם המתמסרות להנצחת המסורת המוזיקלית העשירה שהותירו לנו אנשי 'אגודת המוזיקה היהודית העממית', ששימרו אוצרות תרבות יקרי ערך עבור הדורות הבאים. אני עצמי, כמו רבים אחרים, חב את היכרותי עם פועלם לד"ר דוד בן-גרשון, יו"ר עמותת 'ניגונים לעד', שעוסק רבות בהעלאת המודעות ליצירות מוזיקליות אלה. התזמורות הגדולות עדיין חוששות לנגן את היצירות הבלתי מוכרות, אולם מספר גדל והולך של מוזיקאים יהודים כבר לא שואלים: 'מהי מוזיקה קלאסית יהודית'. הם יודעים את התשובה, וחלקם אף מנסים להוסיף משלהם למוזיקה הזו.

 

מדוע כדאי לטפח מוזיקה קלאסית בעולם הדתי?

מוזיקה קלאסית היא כלי שהיהדות יכולה לעשות בו שימוש רב, בבחינת יפיפותו של יפת באהלי שם. אם המשיח מגיע מחר, אני משוכנע מאד שהמוזיקה הקלאסית לא תושלך לפח. מוזיקה קלאסית מכילה אוצרות רוחניים שאין סיבה להתעלם מהם. לבטח אין שום סיבה לחשוב שמוזיקת פופ היא יהודית יותר, ובעידן בו משגשג הפופ החסידי בלי שום עוררים, מן הראוי שנעניק מבט שני ומעמיק למוסיקה הקלאסית היהודית.

במוזיקה קלאסית יש רבדים רבים שנעדרים מסוגות מוזיקה פופולריות. רבדים אלה הם תוצאה של חוקי הקומפוזיציה, הקונטקסט התרבותי רב השנים, ועושר האפשרויות העומדות לרשותו של מלחין קלאסי. כתוצאה מכך, היא יכולה להגיע לעומקים שהם בלתי אפשריים עבור מוזיקה עכשווית קלילה

במוזיקה קלאסית יש רבדים רבים שנעדרים מסוגות מוזיקה פופולריות. רבדים אלה הם תוצאה של חוקי הקומפוזיציה, הקונטקסט התרבותי רב השנים, ועושר האפשרויות העומדות לרשותו של מלחין קלאסי. כתוצאה מכך, היא יכולה להגיע לעומקים שהם בלתי אפשריים עבור מוזיקה עכשווית קלילה. ניתן להקביל זאת להשוואה בין סופר הכותב יצירה על בסיס מילון בן אלף מילים וסופר הכותב יצירה על בסיס מילון בין עשרת אלפים מילה. ברור לכל באיזה סיפור נוכל למצוא עומק ומורכבות רבים יותר. העושר והעומק שמעמידה לרשותנו המוזיקה הקלאסית מסוגלים ליצור ביטויים יהודים חזקים ומעוררי השראה, ואל לנו לוותר עליהם.

מוזיקה קלאסית יהודית היא לא רק חלק מההיסטוריה, היא מוזיקה חיה ונושמת. גם היום כותבים אנשים מוזיקה קלאסית כשעיניהם פקוחות להשפעות יהודיות, גם אם לא בצורה ישירה כמו הפטרבורגים. כמובן, מוזיקה קלאסית יהודית מכילה, בהכרח, גם אלמנטים מוזיקליים השאולים ממסורות אחרות. אנחנו חיים היום בקיבוץ גלויות, אחרי הכל, וכל אחד הביא איתו קצת מהגלות שלו. אולם במוזיקה יהודית האלמנט החשוב ביותר הוא לא שילוב נעימות יהודיות – מה שחשוב יותר מכל הוא הנשמה היהודית. יוצרי סנט פטרסבורג בנו לנו את הקומה הראשונה של מוזיקה קלאסית יהודית: אנחנו כבר בונים קומות נוספות מעליה.

לכל אדם יש 'שפת אם מוזיקלית'. האדם הוא תבנית נוף ילדותו, ואם גדל בסביבה יהודית וספג את ניגוני התפילה וזמירות השבת, קולות בית הכנסת ופיוטי החגים, התת מודע שלו מדבר 'יהודית מוזיקלית'. גם אם ייצור בהשראת הטבע או רגשותיו האישיים, שפת האם הזו תפרוץ החוצה ותסגיר את יהדותו. הוכחות עזות לכך ניתן למצוא ביצירותיהם של מוזיקאים קלאסיים שביקשו דווקא לברוח מהיהדות, אולם המוזיקה שלהם, בעל כרחם, השיבה אותם לשורשיהם. המלחין גוסטב מאהלר הוא דוגמה מפורסמת לכך: יהודי שהתנצר, ניסה להתנתק מכל קשר יהודי, אולם לא ניתן להאזין למוזיקה שלו בלי לשמוע בה את השפה האידישאית.

לכל אדם יש 'שפת אם מוזיקלית'. האדם הוא תבנית נוף ילדותו, ואם גדל בסביבה יהודית וספג את ניגוני התפילה וזמירות השבת, קולות בית הכנסת ופיוטי החגים, התת מודע שלו מדבר 'יהודית מוזיקלית'. גם אם ייצור בהשראת הטבע או רגשותיו האישיים, שפת האם הזו תפרוץ החוצה ותסגיר את יהדותו

אבל יש דרגה נוספת במידת 'יהדותה' של יצירה מוזיקלית קלאסית כזו או אחרת: אלה הן יצירות שבהן היהודי היוצר הושפע לא רק בתת-מודע מיהדותו, אלא גם ביקש להביע רעיון יהודי או רגש יהודי כלשהו. המוזיקה של אנדרה היידו לקטעי משניות היא דוגמה מצוינת ליצירות מסוג זה, המשתייכות ללא עוררין לפנתאון האמנות היהודית במוצהר.

למרות ההזנחה רבת-השנים ממנה סבלה, אני אופטימי באשר לעתידה של המוזיקה הקלאסית היהודית. כמנהל קונסרבטוריון רון-שולמית בירושלים, פתחנו לפני שנתיים קורס קומפוזיציה מעמיק כתגובה לביקוש מהשטח. כשפניתי בסוף הקורס ושאלתי אם יש חומר לקונצרט, המורה אנה סגל, מלחינה בינלאומית, דיווחה לי כי התלמידות כתבו כארבעים יצירות ראויות לביצוע, חלקן ברמה גבוהה מאד. זהו יבול שהיה מעל ומעבר לציפיותינו כשפתחנו את הקורס. גם אם לא כל היצירות נכתבו במטרה לבטא רעיון יהודי בדווקא, הן כולן כתובות, בלי צל של ספק, בשפת אם מוזיקלית יהודית.

העתיד של היצירה היהודית הקלאסית כבר כאן, ונראה מבטיח. בקונסרבטוריון החרדי שלנו, אנחנו נוכחים לראות כיצד היחס הרציני ללימודים והחיבור לשורשים מעניק לתלמידות בסיס איתן לעמוד עליו וליצור דברים חדשים. כל מה שצריך הוא לתת להן הזדמנות ופלטפורמה, וענף חדש של מוזיקה יהודית ילך ויגדל.

 

---

[i] המידע ההיסטורי מתבסס על מאמרו של ד"ר דוד בן גרשון, 'חיפוש הלאומיות היהודית במוזיקה'.