שימו לב אל הנשמה

מאמר תגובה ל"שובה של היצירה היהודית"

-
זלמן שטוב אמן ויוצר

מוזיקת נשמה אינה ביטוי עצמי של היוצר אלא שיחה עמוקה בין האמן והקהל, שיחה שפותחת את הלב והרגש ומניעה אותם בהשתוקקות וגעגוע.

כ"ט אב תש"פ

ישנם עניינים הקלים לתפיסה וקשים להגדרה. אחד פלוס אחד שווה שתיים, ככה לימדו אותנו. ואיכשהו, בכל פעם בילדותנו שניסינו לבחון את המשוואה, ראינו שהיא מוכיחה את עצמה. אבל אם נחשוב מעט על טיבה של האקסיומה, פתאום נסתבך. לשאלה מהי משמעותו של מספר, או מדוע אחד ועוד אחד אינו שווה ירוק, לא תהיה תשובה לרוב בני האדם, ובוודאי שלא ברגע הראשון. ומה שנכון לגבי המתמטיקה נכון גם לגבי המוזיקה: כולנו יודעים לזהות מנגינה, אך הניסיון להגדיר מהי המוזיקה, במה היא שונה מסתם רעש ומה משמעותה בחיינו, מכניס אותנו לתחום ספקולטיבי חמקמק. להלן ארצה לחלוק כמה אנקדוטות מחיי הפרטיים, חוויות מוזיקליות משמעותיות שאולי לא הגדירו לי מהו טיבה של המוזיקה, אך הותירו עלי רושם עמוק ועוררו בי מחשבות על משמעותה וכוחה.

החוויה המוזיקלית המודעת הראשונה שלי הייתה בשנות בחרותי הצעירות. היה זה בשכונת בית וגן, בשבת, עמוק בתוך הלילה. מאות בחורים התקבצו אל בית קטן אחד כדי לשיר יחד, לשיר ולהקשיב. ביתו של רבי ברוך מרדכי אזרחי המה בחורים מישיבות גדולות, ואני כבחור בשיעור א' בישיבה קטנה הצטופפתי בשקט, מנסה לחוות את עולמם של הגדולים. אם נרצה להגדיר את מה שקרה שם נוכל לומר 'טיש של ליטאים', ואם נרצה, 'טיש של ליטאים חסידים': הסכמה פנימית לעמוד במקום צפוף ומיוזע, בשעות לא שעות, ולשיר יחד.

ביתו של רבי ברוך מרדכי אזרחי המה בחורים מישיבות גדולות, ואני כבחור בשיעור א' בישיבה קטנה הצטופפתי בשקט, מנסה לחוות את עולמם של הגדולים. אם נרצה להגדיר את מה שקרה שם נוכל לומר 'טיש של ליטאים', ואם נרצה, 'טיש של ליטאים חסידים': הסכמה פנימית לעמוד במקום צפוף ומיוזע, בשעות לא שעות, ולשיר יחד

שמונה או תשע שנים קדימה, אני יושב בגסט-האוס שבכפר דרמקוט, דרמסלאה, הודו, משחק שחמט בצהרי היום במרפסת, ולפתע בוקע קול עצום מהקומה התחתונה. בתחילה לא ייחסתי לדבר משמעות, כיוון שהייתי בטוח שמדובר ברמקול, אך ככל שעבר הזמן חלחלה לתוכי ההבנה כי מדובר בקול אנושי. ירדתי אחרי ההפסד במשחק, והקשבתי במשך שעה ארוכה לאותו קול מרומם. כשהלה, זמר הודי נודד, סיים, התיישבנו ודיברנו על מוזיקה באותו יום, ביום שלאחריו, וגם הלאה, עד שאחד משנינו עזב את הכפר.

ישנו מניין בשכונת מגורי, שבו הייתי מתפלל כילד קטן. הייתי יושב בקדמת בית הכנסת קרוב לחזן, ובימים נוראים, עת בה התפילה ארוכה וישנו זמן לשיר בנחת, הייתי מצטרף לציבור בקולי הילדותי, שר ונסחף אחרי מזמורים שעדיין לא הבנתי. שנים חלפו מאז, לא דרכתי במקום כמעט שני עשורים, אך פתאום צצה בליבי תחושה מוזרה שאמרה: "עליך לחזור". וחזרתי, ובעל התפילה ר' יוסף אשר נוימן עדיין עומד שם, ממש כמו בזמנים עברו, וקולו נע מפה לשם, באותן מנגינות מוכרות של הנוסח הישיבתי. אך בתוכי ידעתי: באתי לשמוע אותו, ושמעתי, בדיוק כפי שאותו זיכרון ישן שבתוך הלב סיפר לי.

***

למוזיקה ישנם כוחות רבים, ולכל סוגת מוזיקה כוח מיוחד משלה. אדם חוזר לביתו עייף אחרי יום ארוך של עבודה, השעה שעת עומס והמכונית יותר עוצרת מנוסעת. הוא מפעיל את הרדיו ונותן לעצמו לנוח בחיק הצלילים. זוהי אולי לא החוויה העמוקה ביותר, אך היא נותנת לאדם העייף איזשהו מרחב משחרר, אי של רוגע בתוך הים הסוער. אם נשאל אותו אדם כמה ימים לאחר מכן מהי המוזיקה ששמע, על דרך רוב לא תהיה בידו תשובה. כוחה של המוזיקה באותו הרגע היה השראת רוגע, לא יותר מכך. לכן זכרונו של האדם משאיר בצד את העומק של המוזיקה, ומתמקד בעיקר בהווה – ברגע הנוח שהיא מספקת לו, בפסיביות.

חווית מוזיקת הנשמה שונה בתכלית. אדם שהגיע להופעה או קומזיץ של שירי נשמה, מחפש למצוא משהו בתוכו, לחפור במעמקי ליבו, ולגעת באי אילו רגשות החבויים אצלו. בחודשי תמוז-אב, האדם ינסה להתחבר לרגשות החורבן והגאולה. בחודש אלול הוא יבקש לצלול אל נקודות התשובה שבתוך ליבו, לחוות את התקווה שבהתחדשות הזאת, להרגיש שיש גוף ונשמה ושאי אפשר לזו בלא זה. ואכן, השיר הידוע מכל של ימי הרחמים, הוא "הנשמה לך" של שלמה קרליבך.

חווית מוזיקת הנשמה שונה בתכלית. אדם שהגיע להופעה או קומזיץ של שירי נשמה, מחפש למצוא משהו בתוכו, לחפור במעמקי ליבו, ולגעת באי אילו רגשות החבויים אצלו. בחודשי תמוז-אב, האדם ינסה להתחבר לרגשות החורבן והגאולה. בחודש אלול הוא יבקש לצלול אל נקודות התשובה שבתוך ליבו

במוזיקת נשמה מטשטשים הגבולות בין המאזין לבין הזמר. הזמר הוא גם הלידר, וגם חלק מהקהל. כלומר, מצד אחד הוא האדם שנותן את הטון, מחליט מתי שיר אחד מתחיל ומתי הוא מסתיים, מתי עדיף לשיר בצלילים רגועים ומתי להתלהט. ומצד שני, הוא אדם מתוך הקהל אשר מקשיב בדיוק כמו כל אחד אחר לצלילים. בכל שיר שהוא שר ישנה שאלה, ובכל אחד בקהל, כולל בזמר עצמו, ישנו ניסיון גם לענות. וככל שליבו של המוביל פתוח יותר, הקהל יכול להיפתח יותר גם הוא.

הבחנה זאת בין סוגות המוזיקה יכולה להאיר לנו את הטקסטים עליהם הסוגה עומדת. אם כדי להירגע בדרכים אני צורך זמרים כאלו ואחרים המוציאים את אשר על ליבם, הרי שבזמן שאני נסחף עם ההמון במוזיקה חודרת לב – אני מחפש דווקא את הטקסטים הכלליים הללו, אלו שגם אני, גם אבותי, וגם חבריי מכירים. אני רוצה להיסחף יחד עם כולם, והיסחפות כזאת מגיעה בעיקר מטקסטים שכבר מחברים אותנו; טקסטים השייכים לכולם.

טקסטים קאנוניים אולי אינם מבטאים את תחושתו האינדיווידואלית של הזמר, אך הם הבסיס לתחושותיו של הקהל. והיא הנותנת: רק כאשר הקהל משתתף יחד, בבסיס אחד ובמילות מפתח ידועות לכל – ישנה אותה אחדות מוזיקאלית שמוזיקת הנשמה באה לספר. שירים פרטיים, כאלה המספרים את ליבו של היוצר, מחזיקים מעמד לזמן מה, אך דועכים במהירות. המילים אינן מדברות אל הקולקטיב, ולכן אינן יכולות לשמש מצע למוזיקת נשמה.

***

על שלושה דברים עומדת השירה: על המילים, על המנגינה ועל הקול.

המאפיין הראשון של השירה הם המילים. השירה היהודית המסורתית התבססה בעיקר על טקסטים קאנונים, מספר פיוטים שהתקבלו ופסוקי התנ"ך, כנראה שבעיקר מתהילים. דעתו האישית של האדם נבלעה איכשהו בים המילים העצום שקיים בתנ"ך. האדם הפשוט, וכנראה שגם הזמר, לא ראה צורך לפנות אל עצמו. מילותיו מלאות הרגש של דוד המלך חוללו אצלו פלאים, וכך גם לגבי ההמון. המילים המוכרות צפו ועלו אצל כל יהודי שעצם את עיניו ושר, כך שכתיבת מילים חדשות לניגונים הייתה מיותרת כמעט.

האדם הפשוט, וכנראה שגם הזמר, לא ראה צורך לפנות אל עצמו. מילותיו מלאות הרגש של דוד המלך חוללו אצלו פלאים, וכך גם לגבי ההמון. המילים המוכרות צפו ועלו אצל כל יהודי שעצם את עיניו ושר, כך שכתיבת מילים חדשות לניגונים הייתה מיותרת כמעט

הגמרא במסכת מגילה אומרת: "שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר". כלומר, צורת הביטוי של האדם, כלפי עצמו וכלפי האל, הבקשות והתשבחות, צריכה לעבור דרך טקסט מוסדר, מקובל. קשה מאד לאדם להביע את רגשותיו ולפנות אל הקב"ה ללא תיווך של סדר מסוים, של מילים מוכרות, ולהפוך תחושות לשירים. גם הטקסטים הנפלאים שנכתבו לפני מאות בשנים, באו להנגיש נקודות שבלב, אך לא להפוך לתפילה.

הנקודה השנייה היא המנגינה. אין ספק שהמנגינה, כמו כל דבר אחר, התפתחה ומתפתחת מצליל בודד למנעד רחב יותר ויותר ככל שעובר הזמן. ניגוני עם הם בדרך כלל בעלי צלילים מועטים, אך ככל שעובר הזמן המוזיקה מתפתחת. ניקח לדוגמה את המוזיקה הקלאסית המרכיבה מאינספור חתיכות מוזיקליות יצירה אומנותית, ונשווה אותה למנגינה עממית 'פשוטה', נוכל לומר בפשטות שהמנגינה הקלאסית עומדת כמה שלבי התפתחות מעל לאותה מנגינה פשוטה. עם התפתחותה של המוזיקה, אנשים החלו להסתכל בזלזול על המוזיקה העממית, כעל משהו ארכאי, בוסרי ולא מפותח.

אולם, מעבר למורכבות של המנגינה, יש גם את אלמנט החידוש שבה. ישנן תקופות שבהן פורצות החוצה מנגינות רבות. תקופת העבדות, למשל, ידועה כאחת כזו. העבדים השחורים בארצות הברית עבדו בעבודת כפיים משותפת הדורשת מאמץ רב וחוזרת על עצמה שוב ושוב. מאחר שהיו אנשים דתיים מאוד, הם לקחו את המנגינות מהכנסיות אל השדות, שם שרו שירי גאולה תוך כדי שהם עובדים, מה שעזר להם גם בקצב העבודה וגם בתחושה הפנימית. מנגינות אלו מאופיינות על דרך רוב במנעדים נמוכים ובמילים קצרות החוזרות על עצמן בווריאציות שונות, וב'לידר' השר פסקה וכולם חוזרים אחריו. תקופת העבדות על מנגינותיה תשפיע בהמשך על הסגנון המוזיקאלי של שירה משותפת, מה שנקרא: 'קומזיץ', 'שירה מקודשת' ו'מוזיקת נשמה'.

מי שבקיא בניגוניו של שלמה קרליבך, יוכל לספר על שירים שונים ששלמה לקח מתוך אותה תקופה, ושר אותם פעמים רבות ממש אחד לאחד, מילים, מנגינה וסגנון, רק עם אדפטציה יהודית. כך למשל, השיר 'קומביה' שמשמעותו בפשטות, 'שמע אותי האל – שמע ישראל', מספר על אדם קטן המסתכל כלפי שמים, ומדבר עם האל. השיר מורכב משני חלקים: החלק הראשון מורכב מדיבורים של בכי, של בקשה ותחנונים – "מישהו בוכה כאן אל, שמע אותו, מישהו מתפלל כאן אל, שמע אותו". החלק השני מורכב מדיבורים של הודיה ושמחה – "מישהו שמח כאן אל, שמע אותו, מישהו מוחא כפיים כאן אל, שמע אותו, עד שהיום האחרון יגיע אל, שמע אותו".

הנקודה השלישית היא הקול. בתוך קטגוריית הקול ישנם שני חלקים. החלק הראשון הוא הטונציה: האחד מאנפף, השני בעל קול בס, והשלישי בעל קול דקיק, כל אחד לפי יכולותיו. לכל אוזן יש את הקול אותו היא אוהבת יותר, או יותר נכון – נמשכת לשמוע, וקול אחר אותו היא מבכרת שלא לשמוע. נקח לדוגמה את אברהם פריד, בעל הקול החלק, לעומת מוישה אוישר, החזן בעל הקול הבסי. אנשים שיתחברו אל עולם החזנות אולי יימשכו אל הקול של אוישר, לעומת אנשי 'המוזיקה החסידית' שימשכו יותר לכיוונו של פריד. למעשה, נדמה שגם דבר זה תלוי תרבות, וכי האוזן לומדת לאהוב את מה שמקובל: המוזיקה החסידית הקלאסית מלאה בקולות אברהם פרידיים, לעומת מוזיקה אלטרנטיבית – גבעות, המאופיינת בקולות בסיים יותר סגנון סיני תור ובני לנדאו. החלק השני הוא האמירה של הקול, או מה שמכונה – הרגש. ישנם זמרים שקולם מלא ביגון, ישנם אחרים שקולם מלא בשמחה, וישנם כאלו שקולם מלא בהשתוקקות, אל מה? כל אחד אל מה שהוא משתוקק. מטבע הדברים אפיון הקול משפיע רבות על מיצובו של אותו זמר, ועל הפרויקטים עליהם ירצה לעבוד.

אדם אשר מגיע להתפלל במופע שכזה, לא בא על מנת לספק את הצורך של ריקוד ושמחה, אלא לצורך ההרגשה. קשה לו להתחבר לאמירת הסליחות בצורה הקלאסית שלה – אמירת סליחות בבכי ובנהי – ולכן הוא בוחר ללכת למקום בו שרים את הסליחות בצורה של השתוקקות, כך שיוכל להרגיש משהו מאותו טקסט עלום

מטרת זמרי החתונות אינה להביא את הקהל לידי התרגשות עצומה, אלא לידי ריקודים תוססים, וכל המרבה הרי זה משובח. זאת המטרה העיקרית: אנשים מזמינים לחתונתם זמר 'כדי שיהיה שמח'. לעומת זאת, ניקח לצורך העניין את מופעי הסליחות (סליחות מוזיקאליות) המתרבים להם מידי שנה, עוד ועוד. אדם אשר מגיע להתפלל במופע שכזה, לא בא על מנת לספק את הצורך של ריקוד ושמחה, אלא לצורך ההרגשה. קשה לו להתחבר לאמירת הסליחות בצורה הקלאסית שלה – אמירת סליחות בבכי ובנהי – ולכן הוא בוחר ללכת למקום בו שרים את הסליחות בצורה של השתוקקות, כך שיוכל להרגיש משהו מאותו טקסט עלום. אדם כזה יבחר ללכת למקום בו בעל התפילה מספק לו את התחושה הזאת של חיבור. אמנם, העולמות מתנגשים: גם בחתונות יש מקומות שמנגנים בהם כמה שירי קומזיץ', כדי לתת ללב משהו בתוך כל השמחה של הריקודים והסחרור המעגלי, וגם בסליחות ישנם מקומות שינגנו בהם גם כמה שירים שמחים, על מנת לרומם את רוחו של האדם ממקום אחר. הצד השווה הוא שלכל אירוע מאפיין בבירור את הצורך עליו הוא עונה.

***

כיוון שהבאנו את המאפיינים השונים של המוזיקה, נוכל לרדת לפרטים העדינים יותר, ובעצם לשאול שוב מהי מוזיקה. במאמרו העביר לייפר ביקורת על העדר היצירה האישית במוזיקה של קרליבך. לדבריו, רק מוזיקה שבה היוצר משמיע את הקול הייחודי שלו, באמצעות כתיבת מילים והתאמת מנגינה הולמת, נחשבת למוזיקה ראויה. האם אכן זהו כל עניינה של המוזיקה? האם מוזיקה באה לספר לנו את רחשי מחשבותיו של האמן? האם דווקא מוזיקה מורכבת וחדישה כביכול היא היא מוזיקה, והאם אפשר בכלל לשיר שירים של 'מישהו אחד' ולהביא לידי ביטוי 'משהו אחר', ובדיון שלנו – ממשיכי דרכו המוזיקלית של שלמה קרליבך?

אנשים רבים מקשיבים למוזיקה בשפה שאינם מכירים. אין להם מושג מה אומרות המילים, ובכל זאת הם מתענגים על השיר, כיוון שהשיר נוגע בהם במקור נשמתם. כוחה של מוזיקת הנשמה אינו בכך שהיא מביעה רעיונות שכליים-רגשיים על מסעותיו של האמן, אלא בכך שהיא יוצרת אצל המאזין ערוץ ישיר אל הנשמה

אנשים רבים מקשיבים למוזיקה בשפה שאינם מכירים. אין להם מושג מה אומרות המילים, ובכל זאת הם מתענגים על השיר, כיוון שהשיר נוגע בהם במקור נשמתם. כוחה של מוזיקת הנשמה אינו בכך שהיא מביעה רעיונות שכליים-רגשיים על מסעותיו של האמן, אלא בכך שהיא יוצרת אצל המאזין ערוץ ישיר אל הנשמה. אנשים בוחרים ללכת לשמוע מניין סליחות אחד ולא את משנהו כיוון שאותו חזן מצליח לעורר בתוך נפשם משהו. האם המילים מחדשות אצלו משהו? ייתכן, אך לא לאורך זמן. אפשר לראות את שיריו של שלמה קרליבך מושרים 40 שנה אחרי, כיוון שהם נוגעים בנשמה. היכן כל השאר? נמוגו בערפל החדשנות.

דווקא לשירים בעלי מנעד פשוט, שאינם מתיימרים לגלות למאזין משהו חדש ואישי, אלא לספר לו את מה שידע אך שלא הצליח להרגיש, יש את היכולת להישאר לאורך זמן. השיר 'גם כי אלך בגיא צלמות' מושר עשרות בשנים, וכל אמן מבצע אותו בדרך שלו, כיוון שלכל אדם יש גיא צלמות בתוך עצמו, והזמר מעורר את אותה הנקודה שוב. נכון, התקדמות מוזיקלית מעוררת התפעלות, אך האם תפקידה של המוזיקה להתקדם דווקא במבנה, או שמא לגעת ברגש של כל אחד ואחד? אם נקח לדוגמה את המוזיקה הקלאסית המתקדמת וננסה לראות בכמה אנשים היא נגעה, נגלה שמדובר בקומץ אריסטוקרטי בלבד. כל השאר נגעה בהם יד הפשטות. המוזיקה של הנשמה.

ראיית המוזיקה רק דרך הפריזמה של הביטוי האישי מחמיצה את העובדה שמוזיקה היא בראש ובראשונה שיחה. מוזיקה היא דרך של תקשורת, בין היוצר לתזמורת ובין התזמורת לקהל. כדי לנהל את שיחת הלב, שיחת התפילה, נדרשות דווקא מילים עתיקות, מילים קדושות, מילים המכילות מטען עודף, אותן ניתן לשיר שוב ושוב ושוב

ראיית המוזיקה רק דרך הפריזמה של הביטוי האישי מחמיצה את העובדה שמוזיקה היא בראש ובראשונה שיחה. מוזיקה היא דרך של תקשורת, בין היוצר לתזמורת ובין התזמורת לקהל. כדי לנהל את שיחת הלב, שיחת התפילה, נדרשות דווקא מילים עתיקות, מילים קדושות, מילים המכילות מטען עודף, אותן ניתן לשיר שוב ושוב ושוב, לעצום עיניים, ולשקוע בתוכן. מוזיקה כזו מניחה למנגינה המוכרת ולקצב הפשוט להניע את הנשמה, לחלץ מתוכה געגוע אל המקור, אל העתיק, אל הרם והנישא, ולשאת את הלב על כפים בתפילה ובניגון, בקולה של הנשמה.

2 תגובות על “שימו לב אל הנשמה

  • מוזיקה יהודית כמדיום למוסר!

    יישר כח על מאמר נפלא וביטוי נהדר לז'אנרה!

  • יפה מאוד, יישר כח!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל