צריך עיון > סדר עיון > שובה של היצירה היהודית > שירת העשבים: על מוזיקה שמגיעה מהארץ

שירת העשבים: על מוזיקה שמגיעה מהארץ

מאמר תגובה ל"שובה של היצירה היהודית"

-
הרב אבי אברהם מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

המעלה של המוזיקה היהודית החדשה אינו בכך שהיא משמיעה את "הקול הפנימי של היוצר" אלא בכך שהיא מתמודדת בכנות ובאומץ עם חווית החיים של האדם היהודי.

כ"ג אב תש"פ

כותב המאמר, ידידי נתנאל לייפר, שיקף בטוב טעם את תמונת המצב במוזיקה היהודית הנוכחית, ניתח את התפתחותה וקבל על דלותה. טענתו היא שתעשיית המוזיקה החסידית הפכה לפופולארית ומסחרית ותו לא: "זמרים חסידיים אינם מבקשים ליצור מוזיקה משלהם, שמבטאת את הרגש שלהם ואת כוח היצירה שלהם, אלא להנפיק מנגינות פופולאריות או מרגשות שיביאו לרכישות האלבומים ולהזמנה להופעות שלהם, בדומה למוצרי צריכה אחרים".

ליבת מאמרו הוא הטיעון כי המוזיקה החסידית שהכרנו עד היום הינה "מוזיקה תגובתית", כזו שמתפתחת ומתאימה את עצמה לסביבת עולמה. "במשך שנים ארוכות נמנעו היוצרים החרדים להביע את עצמם בכתיבה עצמית ועכשווית", הוא כותב, וקובע כי "היעדר הכתיבה האישית המבטאת את רגשותיו של היוצר מביא לכך שהמוזיקה היהודית רדודה מבחינה אמנותית ויצירתית וכתוצאה מכך, גם חווית הקיום של האדם היהודי הופכת לדלה יותר, ללא מוזיקה יהודית טובה שתיתן מזון לנשמה שלו".

תפיסה זו של לייפר יוצאת משתי הנחות מוקדמות לגבי המוזיקה: ראשית, שמטרת העל של המוזיקה הינה ביטוי של היוצר. שנית, שמוזיקה היא הקול הפנימי של האדם, ואם אינה כזו, היא אינה יצירה אלא חיקוי. אלא שהנחות אלו אינן מובנות מאליהן, והן מתעלמות מתפיסות שונות ולעיתים אף רווחות אודות המוזיקה ותפקידה בחיי האדם.

 

מוזיקה כאמצעי

בראש ובראשונה, נקודת מבטו של לייפר מתעלמת מתפיסה רווחת בציבור הרואה במוזיקה אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. המוזיקה יכולה להיות אמצעי למטרות נמוכות, כמו בידור או הרקדה, או למטרות גבוהות, כמו דבקות ורוממות. כך או כך, בין אם היא משרתת מטרות גבוהות ובין אם מטרות נמוכות, היצירה המוזיקלית אינה לכאורה צורך בפני עצמה.

נקודת מבטו של לייפר מתעלמת מתפיסה רווחת בציבור הרואה במוזיקה אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. המוזיקה יכולה להיות אמצעי למטרות נמוכות, כמו בידור או הרקדה, או למטרות גבוהות, כמו דבקות ורוממות. כך או כך, בין אם היא משרתת מטרות גבוהות ובין אם מטרות נמוכות, היצירה המוזיקלית אינה לכאורה צורך בפני עצמה

יחס אל המוזיקה כאמצעי אינו רק גישה עממית, אלא יש לו מקורות רבים בספרות התורנית. הרש"ר הירש, למשל, נותן למוזיקה תפקיד חינוכי, בתור כלי לעידון הנפש לקראת הטמעת המידות המוסריות:

האמנות מבקשת להחזיר לאדם את השלום – על ידי עניין הבא לו מן החוץ. דבר זה אמור בייחוד במוסיקה. אין היא מבטאת דמויות ומושגים, אלא רגשות בלבד; היא מציגה ומעוררת רגשות, ובכך מביאה עידון לנפש. ככל אמנות יפה, הרי היא שלב ראשון במעלות החינוך – לקראת ערכי האמת והטוב. (בראשית עמ' סט)

רעיון זה, שהמוזיקה משמשת לוויסות ועידון הרגשות, נמצא כבר בחז"ל, רק ללא תוספת התפקיד החינוכי. חז"ל אומרים: "שלושה דברים משיבין דעתו של אדם, ואלו הן: קול ומראה וריח" (ברכות נז, ב). ופירש רש"י שם: "קול של מיני זמרה" וכו' והמהרש"א שם מבאר "אם הוא אדם השרוי בדאגה ישנם שלושה דברים המסירים את האנחה ממנו. באופן דומה מתבטא גם הרמב"ם ב"שמונה פרקים": "וכן מי שיתגבר עליו המרה השחורה [-העצבות] יסירנה בשמיעת הניגונים ומיני זמר ובטיול הגנות ובבניינים נאים ובראיית הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה מנו, והכוונה בכל זה שיבריא גופו" (שמנה פרקים, פרק ה'). לכאורה, המוזיקה במקורות אלו אינה "כתיבה האישית המבטאת את רגשותיו של היוצר", כפי שמניח לייפר, אלא מכשיר לעידון הרגשות והטבתם.

 

מוזיקה כקול חיצוני

לצד זאת, עומדת השקפה הרואה במוזיקה קול חיצוני שהאדם שומע ולא צעקה פנימית של האדם. לייפר מניח שהמוזיקה, זו האמיתית, נולדת בתוך נפש האדם. המוזיקה אינה אלא קולו של היוצר, וככל שהיא אינה כזו, הרי היא חיקוי או תגובה. אולם, השקפה רווחת מאד רואה במוזיקה משהו הקיים בעולם, דבר שהיוצר רק חושף, מגלה. המוזיקה היא ההרמוניה של הטבע או שירת המלאכים, היא מתקיימת בעולמות עליונים, היא שער החמישים. לפי השקפה זו, הדבר הגדול ביותר שנוכל לומר על השירה של האדם הוא שלכל יצור ניגון משלו, וגם לאדם ניגון כזה. אולם, היוצרים הגדולים אינם ממציאים את המוזיקה מתוך כאבי הבטן שלהם, אלא גאונותם נעוצה ביכולת להקשיב למנגינה השמיימית של ההוויה ולזהות אותה. לפי השקפה זו, המוזיקה של הלווים במקדש לא הייתה "הקול האישי" של אחד קהת או פנחס, אלא היוותה שירה שמימית שהלוויים הורידו לעולם הזה.

לפי השקפה זו, הדבר הגדול ביותר שנוכל לומר על השירה של האדם הוא שלכל יצור ניגון משלו, וגם לאדם ניגון כזה. אולם, היוצרים הגדולים אינם ממציאים את המוזיקה מתוך כאבי הבטן שלהם, אלא גאונותם נעוצה ביכולת להקשיב למנגינה השמיימית של ההוויה ולזהות אותה

היוצר הדגול הרב שלמה קרליבך, שאותו מבקר לייפר בתור אדם שלא התגלתה בו דיה הרוח היצירתית לביטוי קולו הפנימי, אכן ראה במוזיקה משהו שמייצג הוויה חיצונית. הוא מדבר על "המנגינה של התורה", ומבחין בין התוכן המילולי של התורה, לתוכן המוזיקלי שלה:

כאשר פסקה הנבואה ונחרב בית המקדש איבדנו את המוזיקה הפנימית, את המנגינה של התורה. הדור המבוגר שלנו יודע את כל המילים. הם יודעים כל מילה והם שומרים על כל מילה והם מלמדים כל מילה, אבל הם לא מכירים את המנגינה. הם לא יודעים את הפנים של המילים. לעומתם, קם עכשיו דור שאינם מכירים את המילים. הם נראים כל כך רחוקים מיהדות, אבל האם הם באמת רחוקים? הם עוברים לקצב אחר, הם שומעים מנגינה מן השמים, הם רוקדים ריקוד חדש. אבל הם לא מכירים את המילים. לו יצויר שיכולנו להביא את משגיחי המסורת להקשיב למנגינה החדשה, ואת הצעירים ללמוד כמה מן המילים, היינו יכולים לשיר יחד שיר חדש, יכולנו ממש לתקן את כל העולם כולו.[1]

בהתייחס לתפיסות אלו, עושה רושם שכינוי המוזיקה היהודית הנוכחית בתואר "תגובתית" אינו משקף אותה נאמנה. הגישה היהודית למוזיקה לא התיימרה מעודה להביא משהו בעל אופי ואמירה אישית; יוצרי המוזיקה היהודית ראו בה מלכתחילה אמצעי ולא מטרה. חלקם, אלו שלייפר מקטלג כאנשי "הפופ החסידי", ראו במוזיקה אמצעי לבידור, ויצרו מוזיקה בהתאם לצורך זה. חלקם האחר, היוצרים של מוזיקת הנשמה החסידית כמו קרליבך ואחרים, ראו במוזיקה אמצעי לעבודת ה', להתקרבות לתורה ולדבקות. אלו ואלו, לא חיפשו את הקול הפנימי שלהם, אלא את הצלילים שישקפו את המטרות שמשרתת המוזיקה.

יתרה מזו, לאור האמור, המוזיקה של היוצרים דתיים שאותם הוא משבח אינה "מוזיקה יהודית" בהכרח, אלא יכולה להיות גם להפך. היא עלולה להיות חיקוי תגובתי עדכני של ההשקפה הרואה במוזיקה ביטוי חיצוני לכאבי הבטן האישיים של היוצר. "יצירה" שכזו אינה אלא אימוץ של התפתחות סוציולוגית בחברה הישראלית, והליכה בעקבות הטרנד המבטל את ההבחנה בין חרדים לחילונים ובין קודש לחול, ושומע רק "קול פנימי ואותנטי" כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירה האישית. אין זה אלא קולו השטחי של הדור, אך לא נראה שמדובר כאן בהתגלות מחודשת של המוזיקה היהודית.

הייתי שמח להתייחס לשירים של יוצרים שמביאים את "הקול הפנימי" שלהם, כלומר מוזיקאים דתיים שמשמיעים את "המנגינה של התורה", כדברי קרליבך, את המוזיקה של היכלי הישיבות ובתי התפילה. אולם, איני משוכנע שהזרם החדש במוזיקה היהודית מבקש להשמיע קול זה

באופן אישי, הייתי שמח להתייחס לשירים של יוצרים שמביאים את "הקול הפנימי" שלהם, כלומר מוזיקאים דתיים שמשמיעים את "המנגינה של התורה", כדברי קרליבך, את המוזיקה של היכלי הישיבות ובתי התפילה. אולם, איני משוכנע שהזרם החדש במוזיקה היהודית מבקש להשמיע קול זה. להתרשמותי, לעיתים קרובות מדובר בריקוד לקול חלילה של המוזיקה הישראלית והעולמית, שאינו מכוון אלא להשמעת הקול חסר הייחוד של האדם הפרטי, קול נמוך שאתו יכול להזדהות כל הולך על שניים, ללא קשר לאמונתו, השקפתו, ואורחות חייו.

למרות האמור, ברצוני לבסס את עמדתו של כותב המאמר, ולהצדיק את חשיבות הקול הפנימי של היוצר במוזיקה. עם זאת, ארצה לחדד את מקומו של הקול הפנימי. הביטוי של הקול הפנימי באמצעות מוזיקה אינו משובח כשלעצמו; אם אדם מתמוגג בעצבות נרקיסיסטית או שופך את מררתו על פני חוצות, אין בכך כל מעלה – גם אם הקול הזה אמיתי, אותנטי, כן ומדויק. כוחה המיוחד של השירה הבוקעת מליבו של אדם מתבטא דווקא כאשר שירה זו מרוממת את האדם ויוצקת בחייו שלום והרמוניה, כדברי הרש"ר. דווקא מוזיקה המרחיבה את דעתו של האדם ומיישבת אותה, הינה מוזיקה משובחת. היצירה אינה מקודשת אפוא באשר היא קולו הפנימי של האדם, אלא דווקא כאשר הקול הזה מוביל את האדם למקום שלם יותר, גבוה יותר.

 

קול פנימי מתוקן

ה"אור החיים", בפירושו על הפסוק "אל אלוהי הרוחות" (במדבר טז, כב), מבהיר כי הדרגה הגבוהה ביותר בשיר היא שירת ה'מתמודדים'. שירתם של אלו שמנתבים באמצעות המוזיקה את היצר לכדי יצירה, אלו שבוחרים ליצוק בשירה את הקונפליקטים האישיים שלהם, את הקשיים וההתמודדויות, ושואבים מכך רוגע ונחמה.

עוד נתכוון (משה) לדבר לפניו (קרח) דברי ריצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, האחד הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו וניתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד על פעל ה' למענהו.

למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו, זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל. (אוה"ח קרח כב)

בדברי האור החיים אנו מוצאים שתי אמירות. המוזיקה היא אכן הקול הפנימי של האדם, הוא אומר. לכל אדם, לפי מעלתו, יש את השירה המיוחדת לו. אולם, השירה אינה ביטוי סתמי, אלא היא שיר ושבח והודאה. השירה היא הקול שבוקע מהאדם במפגש שלו עם העולם. כאשר האדם ניתן בעולם, ופוגש את גילוי הקב"ה בתוכו, הוא אומר שירה. הביטוי האישי אינו מטרה העומדת לעצמה. הוא אינו חיטוט פנימי בנבכי הרגש, אלא יצירה של חיבור עם הקב"ה. השירה היא למעשה סוג של תפילה, עמידה לפני גילוי האלוהות בעולם ואמירת שירה.

מה שרצוי לפני הקב"ה יותר מכל היא דווקא השירה של אלו המתקשים ביצירת חיבור, שירתן של הנשמות המפורקות, האבודות, המבולבלות, אלו ששקועות בבשר ואינן מצליחות למצוא את אורו של הקב"ה בתוכו בקלות

למרות זאת, אומר האור החיים, אין להסיק מכך כי השירה היחידה הרצויה לפני הקב"ה היא זו של המלאכים ושל הצדיקים השלמים. נכון, שירה שמימית זו ודאי מבטאת רגשות קודש עליונים ונקיים. אבל מה שרצוי לפני הקב"ה יותר מכל היא דווקא השירה של אלו המתקשים ביצירת חיבור, שירתן של הנשמות המפורקות, האבודות, המבולבלות, אלו ששקועות בבשר ואינן מצליחות למצוא את אורו של הקב"ה בתוכו בקלות. המאמץ של אותן נשמות למצוא את השירה שלהן, לחבר ביחד את חלקי חייהן ולתת בהם מנגינה חיובית – " זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל".

מקום של כבוד בעולם המוזיקה, לפיכך, נחצב דווקא לאלו שנעזרים בשירה ונגינה כדי לבטא את הקול הפנימי שלהם, שמביא רוח של התמודדויות, קשיים, ספקות ויחסי קרבה וריחוק. מוזיקה כזו מגיעה 'מלמטה', מקולו של העם שמבטא את עצמו בכנות, לעיתים אולי גם בשטחיות, עממיות ובוסריות. אולם, קול זה מבטא בצורה המלאה את המשמעות של החיים בעולם ואת תכלית הבריאה: חיבור של שמים וארץ, אריגה של המציאות החומרית והנמוכה ביותר לכדי הרמוניה שדרכה מתגלה אור ה'.

המוזיקה היא אפוא הקול הפנימי של האדם, אבל אין לראות בה רק תרפיה שנותנת לאדם הרגשה טובה של "ביטוי עצמי". היא אמירת שירה לפני הקב"ה; היא נקודת חיבור פנימית בין האדם לעולם.

במה דברים אמורים? כיצד המוזיקה שאנו שומעים, או יוצרים, מביאה לחיבור כזה? כדי להבהיר נקודה זו, ארצה להציג כאן את קולם של המתמודדים. בעיסוקי כמטפל רגשי ומנהל מרכז לקידום והעצמה המשלב כלים מעולם המוזיקה, אני עובד רבות עם נוער מתמודד בקצה הרצף ונתקל לא פעם ביכולת של בני נוער להתחבר לעולם דרך המוזיקה. הם מוצאים בחזרה את עצמם, את האור בחייהם ואת אמונתם ורוחניותם דווקא באמצעות המוזיקה. דרך ניסיוני בטיפול באמצעות מוזיקה וכישורי חיים כיום, וכן דרך המקום שתפסה המוזיקה בתקופות סוערות בנעוריי, למדתי את כוחה המרפא והמחבר.

 

מוזיקה ככלי טיפולי

כאשר אני פוגש נערים במסגרות טיפוליות כאלו ואחרות, ישנו ריטואל כמעט קבוע של תיאום ציפיות מוזיקלי: מוזיקה חסידית נפסלת אצלם מראש קטגורית; מוזיקה חילונית, שירי אהבה ודיכאון לרוב, אינה הולמת את אופי המסגרת; וכך, אנו מגיעים לבסוף להסכמה שהנערים ייצרו לעצמם את השירה שלהם.

במהלך הסדנה, הנערים עוברים תהליך יצרני של כתיבה, הלחנה, נגינה, ושירה, לצד החוויה של ההפקה: עבודה באולפן הקלטות מקצועי והוצאת התוצר המוגמר לאור. הם רוכשים בתהליך כלים ומיומנויות חדשות, ומשתמשים בהם כדי לבטא את עצמם ואת עולמם הפנימי. הם הופכים את סיפור החיים שלהם לשיר – מישירים מבט פנימה ומנסים להטיל הרמוניה בהתמודדויות ובקונפליקטים השונים שהם חווים.

המוזיקה מצליחה לחבר אותם אל עצמם ואל העולם. היא משקפת להם את חייהם כמראה ועוזרת להם לחבר את עולמם השבור. כשהם כותבים שיר על עצמם הם מתבוננים לפתע על חייהם, ומנעד רגשות שלם מפעם בהם פתאום

המוזיקה מצליחה לחבר אותם אל עצמם ואל העולם. היא משקפת להם את חייהם כמראה ועוזרת להם לחבר את עולמם השבור. כשהם כותבים שיר על עצמם הם מתבוננים לפתע על חייהם, ומנעד רגשות שלם מפעם בהם פתאום. המוזיקה עוזרת להם לבטא משהו כן ואמיתי, פנימי ועמוק, שהיה אצלם בפנים, אך נסתר ומכוסה מעיניי החברה, ולעיתים רבות גם מעיניהם שלהם.

במהלך השנים, נאסף אצלי רפרטואר של שירים שיצרו הנערים, הכולל בין השאר שיר ראפ של שני נערים שמספרים על חוויית ההתמכרות-גמילה שלהם מסמים, שיר על התמודדות עם נכות ועם מחלה כרונית, ולא מעט שירים של נערים נושרים שחוויית הכישלון שהטביע בהם אדם בעבר הותירה את חותמה, בעוד השיר שהפיקו היה לנקודת אור בחייהם, לחוויית הצלחה מעצימה שהקרינה גם על המשך דרכם בחיים.

למרבה ההפתעה, לחניהם של שירים אלה אינם בהכרח נוגים. לעיתים הם משדרים אופטימיות ותקווה ומכתיבים קצב חדש ורענן להמשך החיים. אבל מעבר למסרים האופטימיים, היכולת להפוך את סיפור חייהם לשיר, ליצור ממנו נרטיב ולתת לו מילים ומקצב, זוהי בעיני התרומה העמוקה שמעניקה המוזיקה לבני נוער אלה.

בשאלון המשוב שאני עורך לנערים לאחר התהליך המוזיקאלי שהם חוו ישנן תשובות שתמיד מרגשות אותי. הן מספרות על התהליך הפנימי והעמוק שהמוזיקה העבירה אותם ועל כך שהיא הצליחה לגרום להם לחשוב באופן חיובי על עצמם ועל העולם. "הדבר הכי טוב שקרה לי הוא- שאני גאה בעצמי עכשיו" כתב נער אחד. "השיר עזר לי- לבכות" ציין נער אחר, שהיה מופנם וכבוי לפני כן. המוזיקה עוזרת להם להוציא את הקול הפנימי שלהם, ולתת לו תהודה גם בעולם האמיתי. היא מחדדת אצלם את היחס המורכב שלהם לדת, למשפחה, לקהילה ולעולם החיצון, את האופן שבו הם רואים את עצמם בתוך כל המערך הזה, ואת הצורך שלהם לקבל בחירות והחלטות מושכלות ולקחת אחריות על המשמעות שלהן.

המוזיקה עצמה מייצגת מנעד רחב של גיוון ושונות כפי שמובא בהקדמת ה'ערוך שולחן': "וכל התורה כולה נקראת שירה ותפארת השיר הוא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות בעולם". דרך המוזיקה ניתן לתת ביטוי ומקום ללא מעט 'קולות', שונים ומשונים, ולהבין שרק זו הדרך למצוא ולהרכיב ביחד את ההרמוניה והשלמות הכוללת.

 

הקול הפנימי של הדור

יצירה אישית והשמעת הקול הפנימי והכן אינה רלוונטית רק למי שזקוק לטיפול רגשי או לנוער נושר ומנותק, וגם לא שמורה דווקא למי שיש לו את היכולות והמיומנויות לכתוב שירים ולהלחין. היא מתאימה גם למאזין המצוי שבוחר באמצעות האוזן.

ה"פלייליסט" של האדם מהדד צדדים באישיותו, בהתמודדויות שלו, מציף שאלות חיים משמעותיות, ומעורר מחשבה על הבחירות שלו. כל אחד מאיתנו יכול לחפש ולמצוא את עצמו על הרצף שבין "מה אתה רוצה ממני…" (חנן בן ארי) לבין "מה אתה רוצה שנבין מזה…" (ישי ריבו). אותו נשוא לכמעט אותה שאלה, אך אמירה אישית מהותית שונה, שנאמרת מתוך כנות פנימית. כל אחד מאיתנו נמצא בנקודה מסוימת בין שני קטבים אלו, ויכול להזדהות עם הקול המייצג את אחד מהם.

העידוד והנחמה שאני מוצא בהתפתחות המוזיקה העכשווית אינם תלויים בהיותה 'בלתי-תגובתית'. אדרבא,  לו הייתה משמיעה את קולו של היוצר בסתמיות, לא היה בכך אלא ביטוי עצמי ירוד ונמוך, סיבה לאכזבה ולא לתקווה

כמובן, לא כל מוזיקה הינה כזו. סוגים אחרים של מוזיקה משמשים למטרות אחרות ובסיסיות יותר, החל משחרור והרפיה, דרך בידור והרקדה, ועד אמצעי לביטוי עצמי ברמה נמוכה יותר, כזו ששמה את האדם במרכז ומאירה צדדים ירודים יותר שלו (כפי שמובא בקבלה כי גם כלי הנגינה מחולקים לארבע מחלקות כנגד ד' היסודות בעולם, ובחירה בכל סוג כלי נגינה מייצגת רף אחר של חיבור אישי).

למעשה, כדי שהפלייליסט של הדור יהפוך להיות כזה שמשמיע את הקול הפנימי שלו ויוצר תיקון וחיבור, נדרשים תהליכי עומק של עיבוד, הפנמה, ומודעות עצמית. כדי להגיע להבנה של החיבור שלנו לקב"ה והקשר שלנו איתו, תחילה עלינו ללמוד ולהבין את עצמנו ברבדים השונים שלנו. אנו נדרשים להישיר מבט אל עולם ההתמודדויות שלנו בחיי היום יום, ולהתייחס אליו בכנות. רק  לאחר הכרה אמיתית במציאות הסוחפת, בנטיות ובטבעיים המקשים עלינו להתחבר, רק מתוך כך ניתן לייצר מוזיקה המביאה לחיבור ומאירה את מציאות חיינו באור שלם יותר, הרמוני יותר.

העידוד והנחמה שאני מוצא בהתפתחות המוזיקה העכשווית אינם תלויים בהיותה 'בלתי-תגובתית'. אדרבא,  לו הייתה משמיעה את קולו של היוצר בסתמיות, לא היה בכך אלא ביטוי עצמי ירוד ונמוך, סיבה לאכזבה ולא לתקווה. המעלה של ההתפתחות העכשוויות שלייפר מצביע עליה נובעת מכך שהמוזיקה החדשה מתמודדת, ביחד איתנו. היא לא בורחת מהעולם למחוזות טהורים ומנותקים, אלא מגיבה אליו ואל אתגריו. דווקא בכך היא חוזרת למהותה ולמטרת העל שלה – לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, ולהניע את משאבת הלב שלנו בקצב הנכון.

***

כוחה של המוזיקה, בסופו של דבר, הוא דו-סטרי: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. המוזיקה יכולה להשפיע "מבחוץ לבפנים", בצורה כזו שמווסתת לנו את הרגשות ומביאה לרגיעה או תסיסה בהתאם לצורך. אך המוזיקה פועלת גם "מבפנים לבחוץ". היא מצליחה במקרים רבים להביא לידי ביטוי תחושות ורגשות שונים שאינם מצליחים לצאת ולהגיע לידי ביטוי באמצעות מילים, ולחבר את האדם אל העולם ואל הקב"ה בצורה הרמונית.

מקובל לומר כי "הנגינה מתחילה במקום שבו מסתיימות המילים". לעיתים נראה כי הדור הנוכחי כולו הוא דור של 'מתמודדים', דור שאינו מצליח למצוא מילים לבטא בהם את שאיפותיו, קשייו, וכמיהתו לטוב. דור זה כולו זקוק לכוחה המצמיח של המוזיקה. הוא יכול למצוא בה מקום של כנות וערוץ להשמיע דרכו קול פנימי אמיתי ואותנטי שיהדהד בחלל העולם ויחדור לתוך פנימיות האדם, יפכה בה ויפרה אותה בניגון חדש-ישן. שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ.

 

[1] מתוך, נתן אופיר, הרב שלמה קרליבך חייו משנתו והשפעתו, עמ' 85.

 

5 תגובות על “שירת העשבים: על מוזיקה שמגיעה מהארץ

  • חזק ביותר!!מסכים עם כל מילה!

  • מאמר מאוד מעמיק ומשמעותי. הוא מעלה טיעונים מאוד משכנעים. המציאות והנסיון המעשי בשימוש במוסיקה, להביא את קולם הפנימי והאישי של הנערים המתמודדים שמציג לנו כותב המאמר מוכיחים זאת כאלף עדים. יישר כח גדול לרב אבי אברהם.

  • התחכמות מדומה, ותו לא.
    גם דברי הרש"ר על מוסיקה, אינם נכונים.

  • מאמר מיוחד, מחכים ברמה. זוית מעניינת

  • מאמר מעולה ומנתח את הדברים כדבעי, כהרגלו בקודש בכתיבת מאמרים של כותב המאמר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל