צריך עיון > סדר עיון > לדעת לקבל > זוגיות כמפגש

זוגיות כמפגש

מאמר תגובה ל"לדעת לקבל"

profile-picture-df-finaly
דבורה פלדמן חוקרת מדיניות

התפיסה כי גבר זקוק לאשה 'מקבלת' ו'ממתינה' על מנת לממש את עצמו מחייבת את האישה להקטין את עצמה. הגיע הזמן לשנות את תפיסה הנשיות שלנו ולהציע גישה אלטרנטיבית לזוגיות, כזו ההולמת גם נשים חזקות ועצמאיות; גישה הרואה בזוגיות מפגש הדדי ובבעל ידיד נפש למסע החיים.

א' ניסן תש"פ

במאמר "לדעת לקבל" מציבה תמר פפר מספר הנחות: ראשית, "פמיניזם רע לזוגיות". שנית, ישנו מודל רצוי אחד לזוגיות והוא "מסגרת של נותן ומקבל: גבר נותן והאשה מקבלת". לבסוף, הפער בין הרצוי למצוי יכול להיסגר באמצעות חינוך והכוונת נשים למתן אמון בבחירות של בעליהן לעתיד. שתי ההנחות הראשונות מתקיימות ברובד הרעיוני, ואילו ההנחה האחרונה מתייחסת למצב הריאלי ומלמדת איך "לעצב" אותו מחדש.

לטענת הכותבת, העובדה שנשים היום עצמאיות ובעלות דעה יותר מאשר בעבר, ושהן ממלאות תפקידים מקצועיים שונים, פוגעת בזוגיות. הן מפגינות תכונות שנתפסו עד לפני זמן לא רב נחלת גברים בלבד, וזה הורס את מרקם היחסים בבית, האמורים להתבסס על אישה מקבלת וגבר מעניק. היא מבססת את טענתה על התרשמות אישית, ועל מספר מטפורות של זוגיות בתורה המוכיחות לכאורה את התמה הנבחרת.

תזה זו סובלת ממספר פגמים. ראשית כל, הביסוס שלה – התרשמות אישית ודרשנות פסוקים –  אינו מספק. את ההתרשמות האישית שלה איני יכולה להכחיש. אולם, כנגדה אני יכולה להציג את התרשמותי האישית. אני מכירה נשים עצמאיות וחזקות שיש להן זוגיות נפלאה, וכן להפך, נשים כנועות ופסיביות הסובלות מזוגיות גרועה. כנגד הראיות לכאורה מדרשות הפסוקים, אפשר כמובן להביא דוגמאות למערכת יחסים שבה האישה נוקטת בפעולה אקטיבית, ולא רק שהיא אינה בעמדה פסיבית של המתנה אלא היא אף פועלת בניגוד לרצונו של בעלה. אם זו שרה המשלחת את הגר וישמעאל, או רבקה אמנו במעמד הברכות, אשתו של און בן פלת במחלוקת קורח, או חנה המתעקשת ואינה מוותרת על התקוה לחבוק בן.

האם ניתן לגזור גזרה שווה מן היחס שבין אומה לאלוקיה אל היחס שבין איש לאשתו בחיי המעשה? מה הנמשל אם כן, שבכל מערכת זוגית הגבר הוא אלוקים והאישה היא האומה החוטאת? לא רק שביסוס זה לוקה בחסר, אלא שהפשטה של רעיונות רוחניים אלה באמצעות קונקרטיזצית יתר מאבדת רובד מהותי ועמוק שלהם.

נוסף לכך, ביסוס מודל האמור להיות יישומי ומציאותי על רעיונות אלגוריים ומופשטים המופיעים במקרא ובמדרש, הוא בעייתי. השוואה מעין זו יוצרת השטחה ואינסטרומנטליות של רעיונות מורכבים ועמוקים, והיא מבוססת על ההנחה השגויה שרעיונות מופשטים ניתנים לפירוק ולהשוואה אחד על אחד. כך הוא ביסוס חלוקת התפקידים המגדרית במערכת הזוגית על המטפורה של הקשר בין אלוקים לעם ישראל. האם ניתן לגזור גזרה שווה מן היחס שבין אומה לאלוקיה אל היחס שבין איש לאשתו בחיי המעשה? מה הנמשל אם כן, שבכל מערכת זוגית הגבר הוא אלוקים והאישה היא האומה החוטאת? לא רק שביסוס זה לוקה בחסר, אלא שהפשטה של רעיונות רוחניים אלה באמצעות קונקרטיזצית יתר מאבדת רובד מהותי ועמוק שלהם.

לבסוף, עצם החלוקה בין נתינה לקבלה במאמר היא אמורפית. ראשית, לגבי ההבחנה ביניהן: היכן נגמרת הנתינה ומתחילה הקבלה? והאם קבלה המאפשרת לשני להרגיש טוב אינה סוג של נתינה במהותה? ובהמשך לכך, האם אפשר לקפל מערכת יחסים זוגית מורכבת, שיש בה מפגש עם האחר, עם כל העוצמה וההתנגשות הכרוכה בו, עם כל היופי והכאב, עם השבר והצמיחה המתרחשים במרחב המקודש הזה שבין שני אנשים – האם ניתן לתרגם אותה ליחסים כלכליים גרידא של נתינה ולקיחה? הרדוקציה של המפגש הזה ליחסי קח ותן חוטאת לעומקים שהוא טומן, לנימים הדקים המשתרגים במפגש האולטימטיבי בין האחרות ולעוצמה הטמונה באיחוד וביצירה של דבר מה חדש מתוך מרחב משותף.

 

להתחשב במציאות

מעבר לחולשה התיאורטית של מודל הזוגיות במאמר הראשי, הוא אינו מכיר בכך שנשים וגברים בקהילה החרדית בימינו כבר מזמן אינם מתאימים לו. תמונת המציאות שמציירת הכותבת היא "יש גם בתים שבהם האישה היא המפרנסת" וכי "בהקשרים רבים הבעל נותן לאישה בתחום הכלכלי". תיאור מציאות זו אינו מדויק בלשון המעטה. לימוד תורה ואברכות הם אבן הראשה בעולם הישיבות, ועל ברכי מודל זה גדלו כל בת סמינר ליטאי וכל בן ישיבה. ברוב הבתים של בוגרי ישיבות ליטאיות, הנשים הן המפרנסות העיקריות והן הנושאות בעול הכלכלי באופן ישיר. הבעל יכול לתמוך באישה ולהיות שותף פעיל בניהול הכלכלי של הבית, אבל אין מדובר באותה אחריות.

המאמר מתעלם מן ההשלכות של מציאות זו או מבטל אותן. הנחת היסוד של המודל שמציעה הגב' פפר היא כי השינויים העוברים על נשים הם אינסטרומנטליים בלבד. ויש לתהות, האמנם? האם סביר לצפות שנשים יחוו העצמה והתפתחות אישית, ייחשפו לתכנים חדשים, לאנשים ולעולמות מחוץ לקהילה שלהן, ירכשו מעמד בזכות עצמן, יחוו טשטוש של ציפיות מגדריות, יתקדמו לעמדות מפתח, ינהלו צוות, יגלו יוזמה וחדשנות, יהיו משכילות ומעורבות יותר בחיי המעשה – ודבר מכל אלה לא יגע בהן, לא ישפיע על התפיסה העצמית, על הציפיות והרצונות שלהן מעצמן ומהזוגיות?

האם סביר לצפות שנשים יחוו העצמה והתפתחות אישית, ייחשפו לתכנים חדשים, לאנשים ולעולמות מחוץ לקהילה שלהן, ירכשו מעמד בזכות עצמן, יחוו טשטוש של ציפיות מגדריות, יתקדמו לעמדות מפתח, ינהלו צוות, יגלו יוזמה וחדשנות, יהיו משכילות ומעורבות יותר בחיי המעשה – ודבר מכל אלה לא יגע בהן, לא ישפיע על התפיסה העצמית, על הציפיות והרצונות שלהן מעצמן ומהזוגיות?

אין הכוונה כמובן שכל אישה חווה את כל החוויות הללו, וודאי שלא באותה עוצמה, אך לא מעט נשים שותפות להן. האם באמת ובתמים מצפה הכותבת שאת כל אלו ישאירו אותן נשים בחדר המדרגות בפתח ביתן? התתכן אחריות ללא סמכות? אין זה מקרי שנשים מרגישות יותר ויותר בעלות דעה וקול משלהן ולא רואות עצמן נתונות למרות של הבעל. הגיע הזמן להכיר בכך שנשים חרדיות רבות חיות בתודעה שונה מבעבר. ההשתתפות הפעילה בחיי המעשה, כמו גם ההיפתחות לעולם הדעת, העניקו לנשים חירות, גם אם מוגבלת, ויכולת רחבה יותר לעמוד בזכות עצמן. התפתחויות אלו צריכות להיות נקודת הפתיחה לגישה הראויה לזוגיות תורנית.

שינוי תפיסה כמו זה שהכותבת חותרת אליו, דורש שינוי מהותי במציאות בשטח, קרי הגבלה או מניעה של יציאת נשים לעבודה. ללא שינוי מעשי, לא יהיה ניתן לדרוש מנשים להמעיט עצמן ולנקוט עמדה פסיבית הרואה בגבר בעל סמכות אולטימטיבי. השינוי התודעתי הנדרש אינו ישים, כיוון שמציאות חייהן של נשים מורה אחרת. שינוי היחס שהכותבת מבקשת עלול דווקא להעמיק את הפער – שגם כך הולך וגדל – בין האופן שבו נשים מחונכות לבין החוויה והרצונות שלהן.

לבסוף, ניתן לשאול איך אנו מבקשים מנשים להיות בעמדה מקבלת וממתינה תוך מתן אמון מלא בבעל, ובמקביל גם להיות ההפך הגמור: ליטול אחריות, לשאת בעול, למלא מספר תפקידים במקביל ולהגדיל ראש? וכאשר נשים כורעות תחת הנטל או פשוט מתקשות להמשיך לחיות בסתירה ומתקוממות, האחריות (או גרוע מכך, האשמה) על מצב זה שלא הן יצרו, נופלת על כתפיהן.

במקום להוכיח את אותן נשים על כך שהן לא יודעות לקבל, הגיע הזמן להעלות על נס את כוחן המופלא, את מסירותן, את המחויבות העמוקה שלהן לשמירה על הלפיד והעברתו לדור הבא, בד בבד עם התפתחות אישית ועצמאות גוברת, בנסיון להלך על החבל הדק שבין העצמי למשפחתי ולקהילתי

אולי, במקום להוכיח את אותן נשים על כך שהן לא יודעות לקבל, הגיע הזמן להעלות על נס את המחויבות העמוקה שלהן לשמירה על הלפיד והעברתו לדור הבא, בד בבד עם התפתחות אישית ועצמאות גוברת, בנסיון להלך על החבל הדק שבין העצמי למשפחתי ולקהילתי ולסלול את דרכן בין ערכים מתנגשים, חירות ומימוש עצמי מחד גיסא ומחויבות למסורת ולקהילה מאידך גיסא.

 

זוגיות מהי?

לגופה של טענה: לדברי הכותבת, אבן היסוד לזוגיות תקינה היא יכולתה של האישה להיות מקבלת, ומשכך, תנועת ההעצמה הנשית, המעודדת נשים לעצמאות ולאקטיביות, פוגעת בזוגיות. כדוגמא לכך היא מתארת דיון שלו היתה שותפה, שאחת המשתתפות הפטירה בו ש"די לה לקבוע פגישה עם בעלה אחת לשבוע" ושאר הקבוצה החרו החזיקו אחריה, שאכן אישה יכולה לנהל את הבית לבד והיא זקוקה לבעל רק למקרים "גבריים" במיוחד, כגון החלפת נורות. מקרה זה מצביע בעיניה על העיוות הקיים בפמיניזם ועל האופן שבו הוא פוגע בתא הזוגי. תיאור זה הטריד גם אותי, אך מסיבות אחרות לגמרי. צודקת הכותבת כי זוגיות שבה האישה מרגישה שאינה זקוקה לצד השני ואולי אף חוגגת את עצמאותה היא עצובה, היא זוגיות במשבר אפילו. אך השאלה היא, מדוע אישה מרגישה כך? מהי בכלל זוגיות עבור אותה אישה?

נראה שעבור הכותבת התשובה ברורה. מהות הזוגיות עבור האישה היא להיות מקבלת. מתוך כך, נשים חזקות ועצמאיות חוות את הקשר כעול, כיוון שאינן מסוגלות להיות בעמדה נפשית של תלות באחר. תשובה זו מתבקשת למעשה מעצם הגדרת הזוגיות בתור יחסי מקבל ונותן. אם כך, הבעיה הזוגית של הנשים שהכותבת מתארת נוצרת למעשה מתוך הפנמה של מודל הזוגיות שהיא מציעה בתור פתרון.

כאשר נשים חוות זוגיות כמסגרת אינסטרומנטלית המבוססת על יחסי תן וקח ובכלל יחסי כוח, אזי כאשר נקודת הכובד משתנה, הווי אומר כאשר הן משיגות יותר עצמאות, המסגרת הופכת פחות ופחות רלוונטית עבורן. לבקש מנשים כאלו לבחור "להרפות" ולתת "מקום לגילוי וביטוי הכוח הטוב" של הבעל, אינה עונה על הצורך שלהן, ואולי אף על הכאב והשיממון המסתתרים מאחורי חווית הזוגיות שלהן.

התפיסה כי גבר זקוק לאשה 'מקבלת' ו'ממתינה' על מנת לממש את עצמו היא בעייתית, כי היא מטילה את האחריות על חיי הזוגיות על האשה, וכפועל יוצא מכך מטילה צל, עומס ואשמה על כל המערך הזוגי. המימוש הקיצוני של תפיסה זו יוצר פתח לניצול רגשי, פיזי ורוחני של האשה, במודע או שלא

התפיסה כי גבר זקוק לאשה 'מקבלת' ו'ממתינה' על מנת לממש את עצמו היא בעייתית, כי היא מטילה את האחריות על חיי הזוגיות על האשה, וכפועל יוצא מכך מטילה צל, עומס ואשמה על כל המערך הזוגי. המימוש הקיצוני של תפיסה זו יוצר פתח לניצול רגשי, פיזי ורוחני של האשה, במודע או שלא, שכן הוא מכבה את יכולתה של האשה להבחין בין רצון נורמטיבי ללא נורמטיבי. כך היא עלולה לאבד את היכולת להקשיב לעצמה, והיא מועדת לדחוק את האני שלה בכל פעם שהרצונות שלה מתנגשים עם הרצונות של בעלה.

מעבר לכך, ברור שהיכולת לקבל היא אבן יסוד של זוגיות, אך היא נדרשת באותה מידה מכל צד. שיוך מידה זו לנשים לא רק שהוא חוטא לאמת, אלא גם יוצר אנטגוניזם בקרב נשים, שכן הוא מעמיד משוואה לא מאוזנת ודרישה מתמדת מן הנשים לצמצם את עצמן על מנת לפנות מקום ולהיות כלי למילוי הצורך בנתינה ובמימוש של הגבר. נתינה הבאה מתוך דרישה מהשני להצטמצם ולשמש כלי, והנועדה למלא את הצורך של האדם לתת – קשה לכנותה נתינה. נתינה במובנה העמוק היא הדדית, כל אחד נותן כפי שהוא יכול ובהתאם לצורך של האחר; כל אחד עושה את המיטב שלו תוך התחשבות באחר, ללא דרישות מקדימות, ללא תפקידים מובנים וללא הפרטה של הלך נפש לתוך סכמות.

למקרא התיאור של אישה המסתפקת בקביעת פגישה עם בעלה אחת לשבוע או זקוקה לו רק עבור החלפת נורות, היכה בי צער. לא על כך שהיא עצמאית מדי וחוששת להיות בעמדה מקבלת, אלא על תפיסה כל כך צרה של זוגיות, שאין בה שמץ של מעוף או משק כנפיים

למקרא התיאור של אישה המסתפקת בקביעת פגישה עם בעלה אחת לשבוע או זקוקה לו רק עבור החלפת נורות, היכה בי צער. לא על כך שהיא עצמאית מדי וחוששת להיות בעמדה מקבלת, אלא על תפיסה כל כך צרה של זוגיות, שאין בה שמץ של מעוף או משק כנפיים. לא פלא שהיא חווה את הבעל כמעמסה ולא כמקור של כוח,

נראה שהגיע הזמן לשאול מחדש מהי נשיות ומהי זוגיות והאם המודל היחיד שלהם הוא אכן קבלה? האם התשובות שענינו בעבר נכונות באותה מידה לאשה חרדית בישראל 2020, הגם שהיבטים לא מעטים במציאות חייה מראים אחרת? נראה שעלינו להתחיל לחשוב שמא מה שעלינו לעשות אינו לגנות את האישה על חוסר המוכנות להיות כנועה ומקבלת, אלא להציע גישה אלטרנטיבית לזוגיות; גישה הרואה בזוגיות מפגש הדדי ובבעל ידיד נפש למסע החיים. במקום תפיסה של זוגיות בתור ידיעה סכמטית וחד משמעית ('לדעת לקבל') ויחסי כוח (מקבל-נותן) אני רוצה להציע תפיסה של זוגיות שהיא מפגש וגילוי ולמידה הדדית, אשר מספקת עוגן וכנפיים בו זמנית; זוגיות עמוקה, הניצבת איתן על הקרקע אך חותרת לשמים. תפיסה של זוגיות כמפגש הדדי, המכונן מרחב משותף לצד פיתוח העצמי, היא תפיסה המרחיבה את האופק, ויש בה כדי לחלץ את הזוגיות מעמדה צרה ומקטינה של יחסי כוח.

 

זוגיות כמפגש

זוגיות היא קודם כל מפגש. בין שני אנשים, בין שני עולמות. עם כל המטען שהוא כולל. המפגש הזה מבוסס על הדדיות ;על התנהלות במרחב מתוך הכרה מלאה וכבוד לצרכים, לרצונות ולשאיפות של האחר, בין שהוא גבר ובין אשה. דרישה מצד אחד למלא תפקיד מסוים בלבד או לוותר על תכונת נפש, פירושה חד צדדיות. הדרישה של הכותבת המופנית כלפי נשים בלבד לאמץ עמדה נפשית של המתנה או לתת אמון מלא בבעלים, מגלמת את ההפך מהדדיות.

מודל זוגיות ראוי הוא מודל המאפשר אותנטיות והיעדר מסכות במרחב המשותף. מרחב בטוח עם גבולות רכים, שאינו כולא ואינו מגביל את האני אלא מצמיח אותו, תוך ויתורים הדדיים ועבודה עצמית של כל צד במערכת הזוגית, כחלק מחתירה ליצירה משותפת

בהמשך לכך, מודל זוגיות ראוי הוא מודל המאפשר אותנטיות והיעדר מסכות במרחב המשותף. מרחב בטוח עם גבולות רכים, שאינו כולא ואינו מגביל את האני אלא מצמיח אותו, תוך ויתורים הדדיים ועבודה עצמית של כל צד במערכת הזוגית, כחלק מחתירה ליצירה משותפת. מרחב זה רואה את האחר באשר הוא שם. כך לגיטימי שהאשה תזדקק לחירות ולסמכות, ושהגבר יעסוק בעבודות שבעבר נחשבו נשיות, או לחילופין יבחר לעבוד ולפרנס, כל עוד הבחירות ייעשו מתוך דיאלוג ומשא ומתן בין הצרכים השונים והערכים המשותפים.

אין זה אומר שתמיד תימצא הדרך לדיאלוג או להסכמה, אבל מודל כזה מניח מראש שהמציאות אינה אידאית. כל שאנו כבני אדם יכולים לעשות הוא לחתור לשלמות, בפחות צלקות, בפחות מלחמות ועם יותר רגעי חסד; בתחושה בסיסית שאחרי הכל יש לנו מקום, מרחב, תודעה משותפת, ששם אנו יכולים להרגיש בבית. אין זה אומר שכל רעיון או הרגש שתוארו לעיל מתקיימים בכל זוגיות שהיא, אלא רק שראוי שדבר מה ממהות זו, מהרעיון הכללי, יימצא שם.

לסיום, במאמר של הגב' פפר ניתן לזהות זעקה וקריאת כיוון לגבי הזוגיות החרדית המשתנה. היא אכן משתנה. משכך, יש להשקיע מאמץ בניסוח מחודש של זוגיות תורנית, באופן המתכתב עם המציאות הנוכחית, לצד חיבור ועיגון שלה לתשתית תורנית קיימת. כך שבמקום תפיסת השבר העולה מהמאמר, המשקפת גישה רווחת לגבי השינויים העוברים על נשים חרדיות והמשפיעים על הזוגיות, תתפוס את מקומה תפיסה של תיקון: מעבר מקשר עבות אך מרוחק לקשר של קרבה נפשית עמוקה. זאת ברוח דבריו של הנביא על יחסי אלוקים עם כנסת ישראל לעתיד לבוא: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח).

Photo by Jonathan J. Castellon on Unsplash

4 תגובות על “זוגיות כמפגש

  • כותבת נכבדה .

    כבני אדם שמחזיקים בדעה מסוימת ודאי נגן עליה בכל הכח ונשתדל להרגיש , וודאי להביע כלפי חוץ שהדרך שלנו היא הטובה ביותר .

    גם אלו שמחזיקים בדעות המקולקלות ביותר אומרים שהדרך שלהם נכונה והם המאושרים באדם .

    לוקח הרבה שנים ולפעמים גם דורות עד שהאדם והאנושות עומדים על טעות בדרך .

    שונה הוא היהודי שדרכו איננה מכוונת על ידי תנועות עולמיות כלשהן אלא על ידי תורתו של אלוקים .

    לפני כמאה שנה קמה בעולם תנועה שעיצבה את חייה של האשה המודרנית .

    תנועה זו היא בעלת ההשפעה החזקה ביותר כיום
    באופן קיצוני ודורסני ביותר .

    חייהם של רוב הנשים היהודיות כיום עוצבו על ידי תנועה זו שלא כדרכו של היהודי שדרכו מעוצבת על ידי התורה ולא על ידי תנועות העולם

    כמדומני שכותבת המאמר תמר פפר משתייכת למעט האנשים שלא הושפעו על ידי אותה תנועה , ובכנות בלתי משוחדת בונות את דרכם על ידי התורה .

    דבר נוסף .

    הקשר הזוגי ודאי חייב להיות ברמה חברית – אישי ולא בעלי ואין בזה כל סתירה לכך שהאשה מקבלת ולא גברית .

    המייחד של קשר הנישואין הוא בשוני בין האיש לאשה.
    ובכך שהאיש הוא נותן והאשה מקבלת .

    כשהאשה איננה כך הופכת מערכת הנשואין למערכת של חברות בלבד כשני חברים ולא כאיש ואשה .

    ניתן לומר שאשה שאיננה מקבלת לא חוותה מעולם חיי נישואין אלא חברות בלבד .

    ודאי שלפעמים יש לאשה מקום להראות חוזק ומנהיגות אבל כשהדבר הופך לשינוי הישות מתבטלת מערכת הנישואין -איש ואשה ,
    והופכת למערכת חברות – איש ואשה -איש .

  • מאמר מקסים!

  • דבורה,
    המאמר שלך הוא פשוט משב רוח מרענן.
    יש במאמר הזה נשמה. יש בו אש. יש בו אדמה ויש בו שמיים.
    יש בו יציאת חוצץ כנגד התיאוריות על יחסי כוח של שולט – נשלט שנכנסים לכל מקום ומכלים כל חלקה טובה.
    יש בו כל כך הרבה מרחב פנימי, ומתן בחירה וזהות אישית לכל אדם באשר הוא, לכל זוג עם מערכת היחסים הייחודית להם.
    יש בו שחרור ממסגר הנפש של מושגים כל כך עמוקים כמו זוגיות, קבלה, נתינה – שעוברים לעיתים רדוקציה כל כך מצמצמת לפן הטכני והפורמלי שלהם. המאמר שלך משחרר את הכנפיים של המושגים האלה ומאפשר להם להיות מה שהם – מגביהי עוף, מעמיקי שורש.
    אהבתי מאד את הענווה במאמר שלך. את לא מוחקת מודלים קיימים, את לא דורשת מכל קורא לאמץ את מה שכתבת ככתבו וכלשונו, אלא בדיוק להפך – קוראת למצוא את נקודות ההשקה בין הרעיון שלך לבין המקום האינדיבידואלי של כל קורא.

    מחכה כבר למאמר הבא בסידרה….

  • כל כך מרגש ומרענן לקרוא את מילותייך:

    "אולי, במקום להוכיח את אותן נשים על כך שהן לא יודעות לקבל, הגיע הזמן להעלות על נס את כוחן המופלא, את מסירותן, את המחויבות העמוקה שלהן לשמירה על הלפיד והעברתו לדור הבא, בד בבד עם התפתחות אישית ועצמאות גוברת, בנסיון להלך על החבל הדק שבין העצמי למשפחתי ולקהילתי ולסלול את דרכן בין ערכים מתנגשים, חירות ומימוש עצמי מחד גיסא ומחויבות למסורת ולקהילה מאידך גיסא".

    סוף סוף קול שמאדיר, שמנחם, שמעצים שנותן משמעות ומעניק תקווה.
    וזאת, חלף קולות מאשימים שנשמעים השכם והערב ומכוונים כנגד נשים שמחד נקראות אל הדגל לקום ולפרנס אברכים עמלי תורה, ומאידך מבקשים אותן להידחק לקרן זווית ולהיוותר אך כמקבלות. (?)

    תודה דבורה על מילותייך. אני בטוחה שהן תמצאנה מסילות ללבבות רבים הזקוקים לשמוע קולות מעצימים ומגדלים.

    מצטרפת לתפילתך. מי יתן ויבואו ימים בהם: "והיה ביוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי"

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל