צריך עיון > סדר עיון > לדעת לקבל > זוגיות: אהבה או יציבות?

זוגיות: אהבה או יציבות?

מאמר תגובה ל"לדעת לקבל"

נועה לוינגר
נועה לוינגר

חלק ניכר מאי הנוחות שחשים זוגות נובע מחוסר מודעות למטרת הנישואים שלהם עצמם. כדי להיטיב את רווחת החיים של זוגות, עלינו להבחין בין שתי גישות יסודיות לנישואין: נישואין כמוסד המעניק בטחון חברתי ונישואין כמכשיר למימוש והגשמה עצמית.

ט"ז אדר תש"פ

במאמרה של הגב' תמר פפר "לדעת לקבל" מוטמעת ההנחה שכל שנדרש כדי לייצר זוגיות טובה בבית הוא לשמור על מאזן הכוחות הנכון בין הגבר לאישה. לו רק תהיה האישה רכה ומקבלת והגבר יהיה דומיננטי ומשפיע, אזי מובטחים להם שלוה ושלום בארמונם. הציר שעליו נסוב שלום הבית וההרמוניה הזוגית, לפי הגב' פפר, הוא אפוא יחסי הכוח. במאמר זה אבקש לטעון כי יחסי קבלה-נתינה אינם הכרחיים או מהותיים לקשר הזוגי, אלא נועדו לשרת את מטרת העל של הנישואין. השאלה המשמעותית יותר שעלינו לשאול היא: מהי מטרתם הראשית של הנישואין והאם תכונת הקבלה של האישה נחוצה עבורם? אני סבורה שתלונתה של הגב' פפר על הקשיים שחוות נשים בדורנו היא נכונה ואמתית, אך נובעת מהתנגשות בין תפיסות נישואין שונות, ולאו דווקא מכך שנשים אינן יודעות להיכנע ולהיות בעמדת קבלה.

מהו הצורך או הרצון הבסיסיים ביותר בקשר? הרצון באהבה, כלומר במימוש עצמי מלא יותר באמצעות קשר זוגי, או שמא הביטחון והיציבות שחוזה הנישואין מקנה לגבר, לאשה ולילדים? שאלה זו מהותית בעיני הרבה יותר מאשר איזו היררכיה או אילו יחסי כח נכון יותר לאמץ

ניתן לראות את הנישואין בצורות שונות. יש שיראו בהם חוזה שמטרתו לשמור על יציבות החברה, ולהבטיח את בטחונה הכלכלי והפיזי של האישה ואת רווחת הילדים. מנגד, יש שיראו בהם מסגרת לביטוי עוצמתי יותר של אהבה ומיסוד של קשר הדדי.[1] שני מובנים אלו אינם סותרים בהכרח זה את זה, אך הם בהחלט עלולים לעשות זאת ולגרום לסבל ולמועקה בתוך הקשר. מתוך כך, ישנה שאלה בסיסית הרבה יותר מאשר איזו פרדיגמה צריך או נכון לממש בתוך מסגרת זוגית, והיא: מהו הצורך או הרצון הבסיסיים ביותר בקשר? הרצון באהבה, כלומר במימוש עצמי מלא יותר באמצעות קשר זוגי, או שמא הביטחון והיציבות שחוזה הנישואין מקנה לגבר, לאשה ולילדים? שאלה זו מהותית בעיני הרבה יותר מאשר איזו היררכיה או אילו יחסי כח נכון יותר לאמץ.

 

נישואין של יציבות

בחברות שמרניות, הן בעבר והן כיום, המטרה הראשית של הנישואין היא להבטיח את יציבות החברה ואת המשך קיומה, התפתחותה ושגשוגה. בחברות אלו, בני זוג הנישאים ומקימים תא משפחתי שלם, משרתים קודם כל את האינטרס של כלל החברה. מתוך כך, יש חשיבות רבה להיבט הכלכלי של הנישואין, וכן להקשר המשפחתי הרחב יותר. לפני שמקימים בית, חשוב לצדדים לבדוק את המשפחה של המחותנים ואת ההיתכנות הכלכלית של הבית העתידי, כמו את היכולת האישית של שני בני הזוג לממש ולהגשים את ציפיות הסביבה מהם בהקשרים שונים.  הקשר האישי בין בני הזוג אינו זניח, כמובן, אבל הוא בהחלט תופס מקום פחות מרכזי מאשר ההקשר החברתי והמשפחתי הרחב יותר.

גישה זו אינה פסולה ויש בה משמעות והיגיון. החברה היא גוף אורגני שלם, והיא מעוניינת לשמור על עצמה, לשרוד ולהתפתח גם בתנאים משתנים ומאתגרים. תאים משפחתיים יציבים הם אבני הבניין של החברה, ולכן יש טעם רב לוודא שהם חזקים ויציבים ושלא ניתן לפרק אותם על נקלה. ניתן להבין אפוא את המוסכמה החברתית העקרונית האומרת כי "הטוב" הוא שבני זוג יישארו ביחד, ו"הרע" הוא שבני זוג יפרקו את החבילה. כמו כן, כאשר נוצר קונפליקט בין האינטרס של הפרט לבין זה של החברה, החברה תדאג שרצונה ינצח, גם במחיר הכבד של פגיעה ברווחת הפרט (כך לדוגמא, עולה מדברי המורה, שהרצון האישי, הלגיטימי בפני עצמו, של הפרט לצאת לעבוד, הופך ל"סרטן", לגוף מאיים על החברה, שכן היא שואפת לשמור על הנורמות שלה). הגיוני שהחברה תעשה כל שביכולתה לפלוט "גופים זרים" המאיימים על שלמותה ועל המשך שגשוגה.

הרעיון ששלמות הבית נחוצה לקיומו של עולם התורה כולו הוא בסיסי בחינוך בנותינו. הוא משקף את ההבנה שהנישואין משרתים בראש ובראשונה את יציבותה של החברה, ורק לאחר מכן את רווחתו האישית של הפרט, האיש או האישה

גישה זו רווחת גם בציבור שלנו, ציבור בעל מגמות שמרניות, והיא מתבטאת בתפיסה שהבית היהודי הוא אבן הבניין של עולם התורה. הרעיון ששלמות הבית נחוצה לקיומו של עולם התורה כולו הוא בסיסי בחינוך בנותינו. הוא משקף את ההבנה שהנישואין משרתים בראש ובראשונה את יציבותה של החברה, ורק לאחר מכן את רווחתו האישית של הפרט, האיש או האישה.

במאמרה של הגב' פפר מודגמת גישה זו באמצעות הסיפור על אם החתן הטרי המתארת בהתרגשות וסיפוק כי בנה הצליח להשיג "מתכנתת". הגב' פפר מספרת זאת בזעזוע, אך למעשה זהו ביטוי מדויק לתפיסה של הנישואין בתור מוסד המאפשר יציבות חברתית. אם הדבר החשוב בנישואין הוא יציבות החברה, מועמדים אשר להם נתונים המבטיחים את ההישרדות ואת השמירה על עקרונותיה של החברה, נחשבים ונחשקים יותר. מאחר שהמקצוע של הכלה נקשר עם ביטחון ועם יציבות כלכלית, ממילא טמונה בו הבטחה שבן הזוג יוכל להמשיך וללמוד תורה בכולל. חמות לכלה "מתכנתת" יכולה להיות רגועה באשר לשני דברים: לרווחתם הכלכלית של צאצאיה, ולכך שבנה לא יצא חלילה לעבוד ויחרוג מהמקובל בחברה. מה הפסול אפוא בשמחתה?

 

נישואין של אהבה

גישה אחרת של נישואין מדגישה את היותם מסגרת למימוש אהבה וקשר בין שני אנשים. בגישה הקודמת, שהנישואין נדרשים בראש ובראשונה לשם יציבות החברה, מודגש יותר הצד החוזי שבהם ופחות מתבטא בה הצורך שלהם בקשר אוהב וקרוב. ההיבט החוזי של הנישואין מבטא את החשש שאנשים לא יוכלו להתקיים ללא הביטחון שהם מעניקים. מנגד, הגישה הרואה בנישואין מסגרת לביטוי קשר אישי מדגישה בעיקר את הנאמנות ההדדית של בני הזוג, הנובעת מרצון וממחויבות לברוא וליצור משהו משותף, דווקא באמצעות החיבור זה עם זה.

גישה זו מאפשרת לבני הזוג לגלות נאמנות ומחויבות זה לזה, לאו דווקא בשל הפחד מבדידות ומצורך ביציבות חברתית, אלא מתוך התמקדות והתכוננות פנימה איש אל אחיו. הבניין שלהם אינו נבנה ביחס למשפחה, לחברה וכן הלאה, אלא דווקא ביניהם, מבלי אנשים נוספים הנכנסים למרחב המשותף

גישה זו מאפשרת לבני הזוג לגלות נאמנות ומחויבות זה לזה, לאו דווקא בשל הפחד מבדידות ומצורך ביציבות חברתית, אלא מתוך התמקדות והתכוננות פנימה איש אל אחיו. הבניין שלהם אינו נבנה ביחס למשפחה, לחברה וכן הלאה, אלא דווקא ביניהם, מבלי אנשים נוספים הנכנסים למרחב המשותף. בני הזוג מונעים מרצון לחבור יחד על מנת להגשים משהו אישי וייחודי להם.

בני זוג היוצאים מנקודת מוצא כזו, אינם מתמקדים בשאלה מיהו הנותן או המקבל, מיהו החזק או החלש. הם מניחים שבכל אחד מהם גלומים כוחות רבים ושונים, חוזקות וחולשות אלה ואחרות, והמשימה שלהם היא להשלים זה את זה ולסייע זה לזה לממש את עצמם בדרך הטובה ביותר. כמובן, גם במערכת יחסים כזו ישנה דינמיקה של נתינה וקבלה, אבל היא אינה מכתיבה מטרות מוגדרות מראש, אלא מתחשבת בזרימה ובהתפתחות הטבעית של כל זוג בפני עצמו.

בגישה זו, המטרה העיקרית בקשר נישואין היא, כאמור, מימוש עצמי ומשותף של בני הזוג ולא רכישת מקום יציב בחברה. מתוך כך, השאלות לגבי המועמדים שונות בתכלית מאלו של הגישה הראשונה. הן תתמקדנה יותר בהתאמה האישית של בני הזוג ופחות ברקע המשפחתי, הכלכלי וכד'. המועמד או המועמדת ה"נחשקים" יהיו אלה היכולים להשלים באופן המדויק ביותר את עולמו הפנימי של השני, את חלומותיו, שאיפותיו ורצונותיו. כמו כן, יתכן שכאשר בני הזוג ירגישו שאינם תורמים זה לזה עוד דבר, ואינם ממשיכים להתפתח ולצמוח יחד, הם יחליטו לפרק את הקשר, מאחר שהמטרה המרכזית שלו אינה מושגת עוד. מבחינתם, צעד כזה יבטא כנות וכבוד הדדי, בעוד אצל חסידי הנישואין היציבים, פירוק הקשר נחשב צעד פזיז וחסר אחריות.

 

האם השינוי החברתי פסול?

הגב' פפר משבחת במאמרה את מודל הזוגיות שבו האישה נמצאת בעמדת המקבל. מנגד, היא קובלת על כך שתהליכי שינוי חברתי, שהפכו את האישה למפרנסת העיקרית, ערערו מודל זה. אולם על פי האמור, השאלה החשובה בזוגיות אינה מי מקבל ומי נותן, אלא מהי המטרה העיקרית של הנישואין.

הדינמיקה של קבלה ונתינה המתוארת יפה במאמרה של הגב' פפר יכולה להתפרש בשני אופנים. אם תופסים את הנישואין בתור מסגרת ליציבות חברתית, העמדה הכנועה של האישה מתבקשת לצורך חיזוקו של התא המשפחתי, משום שהתא המשפחתי בטוח יותר כאשר האיש דואג לאישה והאישה דואגת לילדים. באופן זה, היחידה הבסיסית ביותר בחברה היא הבית, המבטיח את קיומו באמצעות גברים חזקים ונשים מסורות. (ראוי לציין כי עמדה זו, אם אינה מתקיימת מתוך מודעות והסכמה הדדית, עלולה לגרום לאישה תחושת הקטנה, צמצום וחוסר אונים וליצור תלות שלילית, במקום לספק ביטחון ויציבות. המהפכה הפמיניסטית הותנעה על ידי תחושות קשות אלו.)

לעומת זאת, אם רואים בנישואין מסע למימוש אהבה, חיבור והפריה עצמית וזוגית, הרי שהקבלה משחקת בהם תפקיד קצת שונה. הן הקבלה והן הנתינה משמשות לצורך חיזוק הקשר והעצמתו. (ראוי לציין, עם זאת, שהקשר הזוגי יציב הרבה פחות כאשר הוא מבוסס רק על המימוש העצמי, והאיום של פירוק החבילה נמצא תמיד באופק. בחברה המערבית, המעריכה פחות את יציבות הבית ושמה את עיקר כובד המשקל על המימוש העצמי, חווה הבית טלטלות כבדות).

גב' פפר קובלת על כך שהפמיניזם הגובר של הנשים החרדיות מערער את הזוגיות החרדית. ואכן, יתכן שכעת נמצאת האנושות במצב של חוסר איזון. לאחר שנים של סבל וקשיים בגלל המודל הראשון, זזה המטוטלת לקיצון בעייתי לא פחות, של ייחוס חשיבות יתר למימוש העצמי והזוגי בנישואין והתעלמות מערכים חשובים לא פחות. הסוד, כמו תמיד, הוא באיזון נכון בין שניהם, ובהבנה עמוקה מה משרתת כל גישה ומה היא חסרה. כך או כך, הבעיה אינה נמצאת לדעתי בהחמצה של מודל האישה המקבלת. המודל של אישה מקבלת ובעל נותן אינו הכרחי או מהותי לזוגיות.

יש מצבים שבהם היציבות החברתית דורשת דווקא נשים משפיעות וגברים מסורים. ציבור בני התורה של ימינו הוא, כאמור, דוגמא לכך. שרידותו במתכונת הנוכחית תלויה במסירות של הגברים לתורה, ובנכונות של הנשים לקחת על עצמן את עול הפרנסה

בגישת נישואי היציבות, יש מצבים שבהם היציבות החברתית דורשת דווקא נשים משפיעות וגברים מסורים. ציבור בני התורה של ימינו הוא, כאמור, דוגמא לכך. שרידותו במתכונת הנוכחית תלויה במסירות של הגברים לתורה, ובנכונות של הנשים לקחת על עצמן את עול הפרנסה. במציאות כזו, דווקא היכולת להיכנע או להיות מקבלת/מושפעת אינה פועלת בהכרח לטובת שימור היציבות החברתית.

בתקופה הנוכחית מתנהלת החברה החרדית באופן שבו האידאל הנעלה הוא בית של תורה, שבו האיש – תורתו אומנותו ואילו האישה, אשת חיל עטרת בעלה, לוקחת את עול הפרנסה על כתפיה. כן, מטרה זו מעניקה לא פעם יתר כוח לאישה. אך האם זה בהכרח בעיה שיש לפתור? ובכן, כל עוד מציאות זו עוזרת לשמור על המשך קיומה של החברה החרדית, מסתבר שאף אחד לא ירוץ לחוקק חוק נגד דומיננטיות יתר של האישה. רק כאשר "נתינה" או "נטילה" זו יגרמו לאיום קיומי לא על הפרט אלא על החברה, תגייס החברה משאבים ומאמצים על מנת לפתור את המשבר ולהשיב את הסדר על כנו.

בגישה השניה, שבה הקשר עומד במרכז, אין חוק קבוע מראש לקבלה ולנתינה, אין מודל אחד שניתן לשכפל להמונים כדי ליצור קשר אישי ואינטימי. לכל זוג דינמיקה ייחודית משלו ומערך כוחות משלו, ומה שמעצב את הזוגיות הבריאה הוא היכולת של בני הזוג להיות קשובים זה לזה ולתפקד בהרמוניה ובשלמות. הזוגיות היא מעין ריקוד משותף ועדין שלא ניתן ללמוד את תנועותיו קודם לכן.

 

לחזק את המודעות למטרות הנישואין

הגב' פפר יוצאת במובלע נגד ההסדר הנהוג בזמננו שבו הגבר לומד והאישה מפרנסת. היא משתמשת בעיקר בשפה הרואה בכך פגיעה בקשר הזוגי עצמו. אולם, יתכן כי החברה שלנו אינה שמה בראש מעיניה קשר הרמוני ואוהב, אלא קשר המשרת את האינטרס של החברה כולה. יתכן שהשאיפה היא דווקא לקשר יציב שבו לכל אחד מבני הזוג ישנו תפקיד ברור ומוגדר מראש, וזהו הערך החשוב ביותר. אם נביט על זה כך, אזי אין פסול באמא המחפשת לבנה "מתכנתת" או במורה המתייחסת ליציאה לעבודה כאל "סרטן", כל אחת מאמירות קיצון אלו משקפת את סולם הערכים הנוכחי של החברה – שמערכת הנישואין משרתת את יציבות החברה כולה.

ניתן כמובן לעורר על החשיבות של ממד האהבה שבזוגיות. ניתן גם לטעון שאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד והם אינם חייבים לבא אחד על חשבון רעהו. אך עלינו לשאול בכנות את עצמנו, מה קורה כאשר ישנו קונפליקט, כאשר שתי הדרכים אינן הולכות יחדיו. מה יבוא על חשבון מה?

ניתן כמובן לעורר על החשיבות של ממד האהבה שבזוגיות. ניתן גם לטעון שאפשר ליהנות משני העולמות גם יחד והם אינם חייבים לבא אחד על חשבון רעהו. אך עלינו לשאול בכנות את עצמנו, מה קורה כאשר ישנו קונפליקט, כאשר שתי הדרכים אינן הולכות יחדיו. מה יבוא על חשבון מה? שאלה זו יכולה לחדד לנו באיזו גישה אנחנו באמת אוחזים, באילו משקפיים אנו מביטים על מסגרת הנישואין, מה נחשב בעינינו יתרון ומהם המחירים שאנו מוכנים לשלם עבורה.

אני משוכנעת שחלק ניכר מהסבל של נשים בפרט ושל זוגות בכלל נובעים מחוסר היכולת להבחין מהי הגישה האמתית שלהם לנישואין, ומתחושה של פער או חוסר הלימה בין הציפיות שלהם לבין הדינמיקה הזוגית עצמה. זוגות רבים אינם מודעים לחשיבות של היציבות החברתית שבנישואין, והם מפתחים ציפיות לקשר שאינו הולם בהכרח את הדנ"א של הזוגיות החרדית.

על כן, אם מטרתה של הגב' פפר היא אכן לעורר את חשיבות ההרמוניה והאהבה בין בני זוג, איני בטוחה כי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להוכיח נשים על סירובן להיות בעמדת המקבל. הקשר הזוגי האישי אינו יכול להצטמצם לכדי נוסחאות שבלוניות של אשה-מקבלת וגבר-נותן. אמנם נכון וראוי להבחין בין איכויות "נקביות" לאיכויות "זכריות", אך יש לבדוק באיזה אופן ועד כמה הם משרתים את הקשר בין בני הזוג ומתי הם מפריעים לו.

חלק ניכר מהסבל של נשים בפרט ושל זוגות בכלל נובעים מחוסר היכולת להבחין מהי הגישה האמתית שלהם לנישואין, ומתחושה של פער או חוסר הלימה בין הציפיות שלהם לבין הדינמיקה הזוגית עצמה. זוגות רבים אינם מודעים לחשיבות של היציבות החברתית שבנישואין, והם מפתחים ציפיות לקשר שאינו הולם בהכרח את הדנ"א של הזוגיות החרדית

אם אנו אכן רוצים לחזק את הממד של המימוש העצמי בקשר הזוגי, חשוב שהן האישה והן הגבר יהיו קשובים אל עולמם הפנימי, אל הרגשות והצרכים המצויים שם, ומתוך כך יעניקו ויקבלו את ההשלמה דרך החיבור עם השני. דרך כזו לא ניתן ללמד מראש, אלא רק לכוון אליה, ולאפשר לבני הזוג לנהל את המסע הייחודי שלהם בכוחות עצמם, יהא המסע מאתגר, רצוף שינויים ובלתי צפוי אשר יהא. פיתוח קשר זוגי אוהב יותר אינו עובר בהכרח דרך אימוץ מודלים מנוסחים מראש, אלא הוא יציאה למסע משותף ועלום, מסע שבו בני הזוג חוקרים את האיכויות, את הכוחות ואת היכולות של כל אחד מהם לחוד, ואת הדינמיקה הזוגית שנוצרת בעקבות כך. הדינמיקה העדינה הזו, המבט המרוכז פנימה, זה אל זה ולא כלפי חוץ, כשני הכרובים שעל גבי הארון – הוא הוא השכינה ביניהם. זהו המרחב המקודש והחדש הנוצר מכוח חיבורם יחד, זהו הריקוד המשותף רק להם, שבו שניהם מגשימים את תפקידם ואת שליחותם הייחודיים בעולם, הן לחוד והן ביחד.

 


[1] עיין למשל בדברי הרב סולוביצ'יק על ההבדל שבין חוזה לברית: איש ההלכה, עמ' 110-102.

תמונה:  Bigstock

7 תגובות על “זוגיות: אהבה או יציבות?

  • נהדר, נועה!

  • להסכם נישואין יש מטרה אחת ויחידה, וזה להבטיח לגבר שצאצאיו שלו ולא של השכנים.
    ואייך האישה מסכימה לסגור דיל לכל החיים? הרי היא תמיד בטוחה בילדיה.
    התשובה: יש לה בינה יתירה כלומר בדור השני כלפי בניה הזכרים היא צריכה שתמצא להם נשים.
    כל השאר הם אופיום להמונים, אהבה ביטחון וכל הקיא שכל ההוגים המערבים מקיאים.

    כל גבר שאין לו את המטרה הפשוטה של ליצור חיים מחוק הטוב להיטיב.
    והמטרה להעביר את התובנות ההתפתחותית האבולוציוניות (התורה החכמה המוסר והערכים) לדור הבא ולדורי דורות.
    אסור לו להתחתן כי הוא מאמלל נשים וטף. וככה כל אישה.
    עינינו הרואות שכל אלה שמתחתנים עם ההשקפות של הזבל המערבי, רואים רק סבל, להם ולצאצאיהם בכל תחום שתעלו על מחשבותיכם.

  • המאמר רצוף בשיקולי חברה להישרדות למיניהם (ועל כך ראוי להביא את דבר מרגרט תאצ'ר שטענה שיש אנשים ומשפחות, וחברה היא פיקציה. ובטח בקרב החרדים שמחולקים למאות שבטים שלא נישאים זה לזה, וחלקם כלל לא דוגל במבנה שבו האישה מפרנסת, ק"ו במקצועות שאינם שמרניים. וככל שהציבור תורני יותר, גדלה ההסתייגות ממקצועות מסוג זה ) במקום להתמקד בבירור רצון ה' ודעת תורה שלא ציוו אותנו על הישרדויות אבולוציוניות וחברתיות אלא על תריג מצוות ובנין בית יהודי לפי חז"ל והשו"ע . כך שרצון לעבוד שמכונה סרטן על ידי מורה שעיוורת לחלוטין למצוקות שאיננה מכירה ולא חוותה מעולם ומונעת מהזדהות עם שאיפה שיש בה מימד ניכר של נוחות ורצון אישי לביטחון וסטטוס חברתי (שהרי מעולם לא ראינו מקור תורני או שמענו על דמות תורנית בעלת שיעור קומה- שאותה מורה אמורה להיות כפופה אליהן- שיתבטאו באופן מחריד שכזה, ואדרבה ההשקפה היהודית הבסיסית היא הפוכה לחלוטין) יכול לקבל לגיטימציה משיקולי הישרדות ה"חברה", בזמן שהוא הפך התורה שעליה הצטוונו בהר סיני

  • אי אפשר לעקור את התורה בשם התורה. מודל הנישואין היהודי כפוף לחזל ולשולחן ערוך (ובוודאי שכך ראוי שיהיה) ולא לשיקולי הישרדות חברתיים שלא מופיעים באף מצווה מתריג מצוות, ושייכים לתחום האבולוציה ולא ליהדות ועבודת ה'. קריאה לעבודת הגבר בשם סרטן (שמגיעה מהזדהות עם שאיפה לנוחות ביטחון וסטטוס חברתי, ולא בהכרח ממניע רוחני, ומגלמת עיוורון ואדישות למצוקות המין השני), בזמן שמעולם לא נשמע זכר לביטוי שכזה לא בחז"ל ולא מאף דמות תורנית בעלת שיעור קומה, ואדרבה ההשקפה היהודית הבסיסית הינה הפוכה בתכלית (ללא קשר וסתירה למצוות תלמוד תורה), הינה הפך התורה שקיבלנו מהר סיני ולשמה התכנסנו

  • מאמר מרתק ומחכים

  • עולם המחקר וההגות הגויית מרבה לעסוק במהות ומטרת הנישואין .

    כיהודים שיש לנו את התורה , חבל יהיה אם לא נתבונן בחכמה האלוקית שבה כשנתבונן מהם הנישואין.

    אמנם מביאה הכותבת מדברי התורה אבל אין התורה המקור והמחקר למהות הנישואין אלא רק לבסוף כאילן להתלות בו .

    אביא דוגמאות מעטות מדברי חז"ל על מהות הנישואין

    ומצאן מנוחה אשה בית אשה – אין אשה מוצאת מנוחה אלא בבית בעלה .

    יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא .

    חז"ל מלמדים אותנו שהנישואין מביאים השראת השכינה בעולם , שזהו דבר שישנו היכן שיש אהבה .

    במציאות שנוצרה על ידי הפמיניזם כיום במקרים רבים אין לאשה צורך במוסד הנישואין כלל או רק במידה מועטת .

    פשוט הדבר שאם נלך ישר כפי שעשה אותנו אלוקים חיינו יהיו יפים יותר ויהיה בעולם אהבה והשראת השכינה .

    ואם נלך אחרי תנועות חברתיות שמקורן מתרבות הגויים נמצא את עצמינו ללא אהבה וללא השראת השכינה .

    כואב הדבר שבמקום שנהיה אור לגויים ההגות הגויית והמחקרית נהיית אור ( שהוא חושך ) לנו .

    • שתי המטרות שהוצגו בכתבה
      הוצגו כמטרות על בעוד שהן מטרות המשרתות את האגו ההישרדותי
      נישואין הוא ההפך אגו. בין זה החברתי ובין זה האישי
      הזוגיות היא גם לא תמיד אזור הנוחות שלנו. היא מחייבת אותנו להסתכל פנימה ולעשות עבודה על החולשות שלנו על מנת לייצר האהבה והרמוניה.
      היא המקום לזיכוך, לעבודת המידות שבסופן מביאות להעצמה לאהבה ולמימוש.
      לאור מטרה זו יש לבחון שוב את היתרון בפירוק הקשר למול יציבותו.
      אם המטרה היא עבודת עצמית הרי שכל זוגיות תאיר לי את העבודה עליה עלי לעבוד . אם כך נישואין יציבים או גרושין לא אינם הנושא. אלא העמקה לנקודה הדורשת עיבוד, עבודה, וזיכוך.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל