צריך עיון > סדר עיון > לתת רווחה לקהילה

לתת רווחה לקהילה

הסיוע הנרחב לכל דל ונזקק בקהילה החרדית אינו מייתר את הצורך במערכת הרווחה הממשלתית. דא עקא, באותם מקרים שבהם הרווחה חייבת להתערב, הקהילה עלולה דווקא לעמוד בדרכה. כדי להתגבר על מכשול זה, יש לחזק את האמון בין הקהילה לרווחה.

כ' אייר תשפ"ג

קהילה היא חלק בלתי נפרד מחייו של אדם חרדי ויש לה תפקיד סוציאלי חשוב ובעל השפעה. היא מעניקה לאדם משמעות, כבוד ומקום, ובשעת הצורך מציעה כתף תומכת. מעבר לרשת הביטחון שהיא מעניקה, הערבות ההדדית של חברי הקהילה תורמת רבות לתחושת הלכידות והשייכות לקהילה.

ואכן, בקהילה החרדית יש אינספור ארגוני צדקה וחסד המסייעים למשפחות נזקקות, לחולים ולשאר הנצרכים. לצד פעילות ממוסדת זו קיימת גם עזרה הדדית בצורות פורמליות פחות, כגון נשים המתנדבות למען יולדות ונערות המסייעות למשפחות ברוכות ילדים בהכנת ארוחות ובמטלות הבית. יש גם מיזמים חברתיים־קהילתיים לתמיכה נפשית ורוחנית, אברכים מתוך הקהילה מעורבים בפרויקטים לחיזוק נערים מתמודדים, פרויקטים שלעתים קרובות מונעים את ההידרדרות ועוזרים להשתלב מחדש בקהילה.

יש מקרים שעם כל הרצון הטוב, הקהילה אינה מסוגלת לתת את המענה לאדם הזקוק לסיוע. היא אינה יכולה לספק מערכת מפוקחת ומקצועית בעלת גב כלכלי חזק, יכולת התערבות בשם החוק בגיבוי משפטי, סיוע ממושך ביציאה ממעגל המצוקה ופתרונות מערכתיים לטווח הארוך

ניתן לומר כי הקהילה היא מוקד הסיוע הסוציאלי האולטימטיבי. היא משמשת רשת ביטחון במקרה של מצוקה חלילה. היא שמה לב, ערנית ואכפת לה. הקהילה מתגייסת לטובת משפחה שמתמודדת עם אבדן, קושי חינוכי או כלכלי. בעזרת תמיכת הקהילה, מלבד הסיוע הישיר, המשפחה מקבלת כוח לעבור את המשבר ולחזור לשגרה. חיי קהילה הם אחת מהחוזקות הבולטות והמיוחדות בציבור החרדי והם חלק חשוב ממה שמעניק משמעות לחיי היומיום בחברה החרדית.

למרות האמור, הקהילה אינה יכולה להחליף את שירותי המדינה. יש מקרים שעם כל הרצון הטוב, הקהילה אינה מסוגלת לתת את המענה לאדם הזקוק לסיוע. היא אינה יכולה לספק מערכת מפוקחת ומקצועית בעלת גב כלכלי חזק, יכולת התערבות בשם החוק בגיבוי משפטי, סיוע ממושך ביציאה ממעגל המצוקה ופתרונות מערכתיים לטווח הארוך.

לטיפול של הקהילה בנוער בסיכון לדוגמא יש חשיבות עצומה, אך הוא אינו מייתר את הצורך במערכת רווחה מדינתית. צורך זה בולט במיוחד במקרי הקצה, כשכלו כל הקצין והנער או הנערה נפלטו מכל המסגרות הקהילתיות וכעת עומדים על ספם של חיים מחוץ לחברה ומחוץ לחוק. במקרים אלו, אין די בהתערבות וולונטרית של נציגים דואגים מתוך הקהילה וגם לא של עמותות קהילתיות לייעוץ ולתמיכה. המדינה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, חייבת להיכנס לתמונה. היא נכנסת לתמונה דרך עובדים סוציאליים לחוק הנוער שתפקידם לוודא כי הקטין או הקטינה נמצאים בטיפול ובהשגחה וכי הם מופנים למסגרת שתכיל אותם. במקרים פליליים יהיו אלו קציני מבחן לנוער, המתאימים לנער או הנערה תכנית טיפולית. המדינה חייבת לפרוס את חסותה על מקרים אלו – זהו תפקידה.

דא עקא, במקרים אלו, לא רק שהקהילה אינה יכולה לעזור ליחיד הזקוק לסיוע אלא שהיא עלולה להיות לדאבוננו אבן נגף. במהלך עבודתי עם גורמים שונים במערכת הרווחה נתקלתי שוב ושוב במקרים שהקהילה דוקא הערימה קשיים על המטופל וניצבה בינו לבין מערכת הרווחה.

במקרים אלו, לא רק שהקהילה אינה יכולה לעזור ליחיד הזקוק לסיוע אלא שהיא עלולה להיות לדאבוננו אבן נגף. במהלך עבודתי עם גורמים שונים במערכת הרווחה נתקלתי שוב ושוב במקרים שהקהילה דווקא הערימה קשיים על המטופל וניצבה בינו לבין מערכת הרווחה

המקרה של שרה (שם בדוי) מבטא הן את חוזקת הקהילה והן את חולשתה: שרה היא אמא למשפחה המונה שבע נפשות. לאחר לידת ילדה האחרון היא נקלעה ל"ע למצוקה כלכלית קשה. הקהילה הבחינה במצוקתה של שרה והיא החלה לקבל תמיכה מארגון חסד המחלק סלי מזון למשפחות נצרכות. אחת העובדות בארגון שמה לב ששרה אינה סובלת רק ממצוקה כלכלית אלא חווה גם קשיים בתפקוד היומיומי שלה. היא פנתה לרכזת הארגון, והיא יצרה קשר עם שרה ודרשה בשלומה. בשיחה אתה שיתפה אותה שרה ברגשות קשים, בחוסר מוטיבציה ובחוסר רצון לחיים ובתסמיני דיכאון שהתפרצו לדבריה לאחר הלידה. לקראת סוף השיחה הרגישה הרכזת ששרה מהססת וכי יש לה עוד משהו לומר. היא דובבה אותה מעט, ושרה התוודתה כי ביום חמישי האחרון ניסתה לפגוע בעצמה ולשים קץ לחייה.

רכזת ארגון החסד חשבה שמקרה זה מצדיק פנייה לטיפול מקצועי. אולם שרה סיפרה לה שאחותה חתומה על מסמך המאשר שהיא לא תפגע בעצמה בצורה מסכנת חיים. חתימה זו נועדה כמובן למנוע התערבות של הרשויות. בשיחתי עם הרכזת ניסיתי להציע אפשרות שהאשה תלך להיבדק אצל פסיכיאטר כדי לקבל הערכה של מידת המסוכנות שלה לעצמה, וכך ייפתח בפניה שוב נתיב הסיוע המקצועי ממערכת הרווחה. דברי עוררו חשש בהנהלת הארגון, שמא יאמרו כי ארגון החסד הנודע משתף חלילה פעולה עם הרשויות. אולם ההבנה כי יתכן שזו הדרך לתת לה את ההגנה הראויה גברה על חשש זה, ורכזת הארגון חזרה לאותה משפחה והציעה לה את האפשרות להיבדק. המשפחה סירבה כמובן בכל תוקף לרעיון מסוג זה.

זהו מקרה קלאסי שממחיש את חוזקות רשת הביטחון הקהילתית, אך גם את גבולותיה ומגבלותיה.

מצד אחד, זוהי דוגמא לעזרה ההדדית המופלאה הקיימת בציבור החרדי. האשה הנזקקת קיבלה סיוע משמעותי מארגון החסד הקהילתי. הוא לא רק הניח מאחורי הדלת סלי מזון והניח אותה לנפשה אלא גם תמך בה נפשית, עד שהיא נתנה בו אמון ושיתפה את נציגיו במצוקתה. אנשי החסד בקהילה לא נותרו אדישים לכך והם הפעילו את האזעקה כשזיהו את הסכנה. אולם ידם קצרה מלהושיע. המצב הצריך התערבות מקצועית יותר, ושם החשד הקהילתי עמד להם לרועץ.

אם הפנייה לשירותי הרווחה לא היתה מחוץ לתחום ושיתוף פעולה עם שירותי הרווחה במקרים מהסוג הזה היה מובן מאליו, סבורני כי האשה לא היתה מתנגדת לקבלת העזרה הדרושה לה. וכך, היא היתה יכולה לקבל מענה הוליסטי בתוך הקהילה ומחוצה לה.

כיום, החשד במערכת הרווחה גובר פעמים רבות על הרצון להיעזר ומונע רבים בקהילה החרדית מלקבל סיוע נחוץ. סירוב זה עלול לעשות את הקהילה למלכודת מוות עבור הזקוקים לסיוע הנמנעים לעשות זאת מסיבות קהילתיות. אותה רשת ביטחון קהילתית עלולה ללכוד בתוכה את האדם ולמנוע ממנו לקבל את הטיפול הראוי.

מאמר זה יבקש להצביע על הסיבות לחשד של הקהילה במערכת הרווחה ויציע דרכים להתגבר על כך.

 

מדוע הקהילה חושדת במערכת הרווחה

לחשד הקהילתי במערכת הרווחה היסטוריה ארוכה ומגוון סיבות, אתמקד בשתיים  מהעיקריות שביניהן. האחת אינה מיוחדת לציבור החרדי אלא קשורה לרגש בריא מיסודו: בושה בנזקקות. אף אדם אינו רוצה להיות מסומן כמקרה סעד, ועל כן, ישנה רתיעה טבעית מפניה לשירותי הרווחה והסתייעות בהם.

עם זאת, רתיעה זו מתחזקת שבעתיים מכוח הדינמיקה הקהילתית. כשאדם מחובר לקהילה הוא חושש על מעמדו בתוכה. לפיכך, הוא יעדיף לסבול ולהגיע עד שערי מוות ורק לא להתבזות חלילה בכך שהשכנים יראו את העובדת הסוציאלית נכנסת ויוצאת מביתו.

החשש מפני התערבות מערכת הרווחה בחיי המשפחה, מכך שהיא "תקח את הילדים", אינו מיוחד לחיים הקהילתיים החרדיים […] אולם, החשש מפני "מה יאמרו" והמחירים החברתיים שעלולים להיגבות מפניה אל הרווחה, בשידוכים, בקבלה למוסדות וכדומה, ייחודיים לחיים הקהילתיים

סיפור אחד מני רבים הממחיש זאת: באחד הימים אני מקבלת פנייה ממכרה, שמספרת כי חברה של אחת מבנותיה משתפת בקושי משפחתי מורכב. הורי הנערה מצויים כמה שנים בתהליך היפרדות ממושך. האב והאם עוזבים את הבית לתקופות ואינם מסבירים לילדים מאומה. באחד הלילות הנערה שומעת קולות איום של האב מחדר השינה ומבינה שאימה במצוקה. בבוקרו של יום, יצאה האם לכמה ימים וחזרה מבלי להודיע, מה שהכניס כמובן את הילדים לסערה.

בירור על מקרה זה העלה כי צוות הסמינר שבו לומדת הנערה שם לב לכך שהיא נעדרת מהלימודים ושאינה חיונית ומתפקדת כבעבר. מששאלו לשלומה, הנערה גוללה את הקורות אותה וביקשה את עזרתם. המורה של אותה נערה פנתה אל האם בדאגה, אולם היא השיבה פניה ריקם וענתה כי הם נעזרים ברב מגשר שמסייע לבעלה לשלוט בהתפרצויות הזעם ולא להגיע למצבים שמסכנים את בני משפחתו. לאחרונה, הוסיפה, בעלה אינו מסכים אמנם לשתף פעולה, אך היא מסתדרת לבד ואינה זקוקה לעזרה.

פניתי אל האם והצעתי לה את ערוצי הסיוע המדינתי. האם הדפה את ההצעה ואמרה שהם מסתדרים ו"שאף אחד לא יקח לי את הילדים…". עוד הוסיפה כי בתה הבכורה ב"שידוכים" וחשוב מאד "שאף אחד לא יידע מכל העניין. אני רוצה לחתן את ילדי בכבוד".

החשש מפני התערבות מערכת הרווחה בחיי המשפחה, מכך שהיא "תקח את הילדים", אינו מיוחד לחיים הקהילתיים החרדיים. הוא חשש טבעי החוצה מגזרים ולאומים. מערכת הרווחה הממשלתית נדרשת לאיזון מתמיד בין שמירה על כבוד האדם וחירותו לבין הכורח הבלתי-נמנע להתערב במקרי קצה, שבהם חיי אדם תלויים מנגד. אולם, החשש מפני "מה יאמרו" והמחירים החברתיים שעלולים להיגבות מפניה אל הרווחה, בשידוכים, בקבלה למוסדות וכדומה, ייחודיים לחיים הקהילתיים.

הקשר העמוק אל הקהילה, שהיא כאמור רשת הביטחון של היחיד באינספור מקרים אחרים, הופך להיות אבן נגף בפני קבלת סיוע מהרווחה.

 

לא סומכים על המדינה

גורם נוסף לחשש של הקהילה החרדית מפני הרווחה הממוסדת הוא מערכת היחסים העכורה של הציבור החרדי והמדינה. הטעמים לכך עמוקים ושורשיהם הולכים אל לב המתח בין היהדות המסורתית לחילון בעם היהודי, מתח שמתוכו נולדה מדינת ישראל. למחלוקת האידיאולוגית של החרדיות והציונות החילונית השלכות פוליטיות, ציבוריות וחברתיות שקיימות עד ימינו. למרות התקדמות רבה ביחסי הציבור החרדי והמדינה, המדינה היא עדיין גוף חילוני הכפוף להוראות שופטי בית המשפט הישראלי ולא לסמכות ההלכה והרבנים.

ואכן, קיימים לא מעט חסרונות בהיעזרות בשירותי המדינה. ראשית, קיים מתח פוליטי מתמיד בין רשויות המדינה לקהילה החרדית. כלומר, מתח בין הסמכות הרבנית הבאה בשם התורה וההלכה לבין סמכות המדינה הבאה בשם ערכים חילוניים וכוחו של החוק.

ניתן לראות את ההתנגשות בין הסמכות הרבנית לסמכות המדינה במאבק על הילדים. לא מזמן שיתפה אותי אם חד-הורית במאבקה על משמורת ילדיה. בהסכמי המשמורת בינה לבין האב הוחלט כי הילדים יגדלו אצלה ויבקרו אצלו פעמיים באמצע השבוע ושבת אחת בחודש. אלא שלדאבון לב, בעלה לשעבר בחר באורח חיים שאינו דתי, ועתה לדבריה, הילדים נחשפים לחילולי שבת ולתוכן מתירני ופרוץ.

בהתייעצות עם הרב המקובל על המשפחה, עלה כי חינוך הילדים מעל הכל ויש לפעול לדון מחדש בהסכם. האב שמע זאת, וקודם שיספיקו לפנות לבית דין רבני, פנה הוא עצמו לבית המשפט לענייני משפחה, ביודעו כי יעדיפו להשאיר את המשמורת בידיו.

השקפת העולם התורנית תראה חשיבות עליונה בשמירה על חינוכו הדתי של הילד, ושיקול זה יקבל משקל גבוה מאד בחישובי "טובת הילד". מנקודת המבט חילונית, לעומת זאת, שמירת החינוך הדתי אינה כשלעצמה "טובת הילד"

איני יודעת מה נכון עבור הילדים, וללא ספק גם ההלכה מתחשבת בשאלות של טובת הילד. אולם עדיין, לפנינו מקרה של עימות בין שני מקורות סמכות שונים בעלי ערכים מנוגדים. סביר להניח כי בית הדין הרבני יתחשב הרבה יותר בחשש של האם מאשר בית משפט חילוני. השקפת העולם התורנית תראה חשיבות עליונה בשמירה על חינוכו הדתי של הילד, ושיקול זה יקבל משקל גבוה מאד בחישובי "טובת הילד". מנקודת המבט חילונית, לעומת זאת, שמירת החינוך הדתי אינה כשלעצמה "טובת הילד". עשויים לשקול אותו כדי לא לייצר קונפליקט ומתח בנפש הילד, אך לא מתוך הערכה לחינוך זה. מתח ערכי זה עלול לתרגם את עצמו למתח פוליטי בין סמכות הרב לסמכות השופט.

לעיתים המתח הערכי אינו מתרגם עצמו למאבק בין סמכות הקהילה וסמכות המדינה, אולם הוא יוצר תחושת זרות עמוקה אצל החרדי הנזקק לשירותי הרווחה. כאשר ועדה שאמורה לדון בגורלו של ילד למשפחה חרדית אינה מעניקה ערך לאורח החיים, לערכים ולאמונות של העומד בפניה, אין פלא שהוא חש ניכור.

דוגמה  לכך: בוועדת תכנון טיפול בלשכת רווחה לנער חרדי בסיכון כבן 14 עם רקע של פגיעה מינית הוחלט על פנייה לטיפול פסיכולוגי מקצועי וכן על הדרכת הורים. לשאלת גורמי המקצוע את הורי הנער מה חשוב להם שיהיה בטיפול שבנם יקבל, השיבו כי חשוב להם מאד שהוא לא ייפגש עם מטפלת וגם לא עם מטפל חילוני, אלא אך ורק עם מטפל השייך לציבור החרדי שזכה ל"הכשר" מרבנים מוכרים.

חברי הוועדה התקוממו כנגד דרישות ההורים, כשהם משתמשים בביטוים כגון: "לא רואים את הילד" "מנותקים" "מוסיפים פגיעה על פגיעה". מעבר להתנשאות על ההורים הטמונה באמירות אלו, במחשבה שלהם אכפת מטובת הילד יותר מאשר להוריו מולידיו – הם פשוט לא הבינו את ההורים. הם לא הצליחו להתגבר על המחשבה שההורים הם עוד זוג חרדי חשוך ופרימטיבי, שחשובות לו יותר האמונות הטפלות שלו מאשר "טובת הילד".

ללא ספק ישנם מקרים לא מעטים שבהם ההורים מתעקשים על עקרונות דוגמטיים בלי להבין שהם פוגעים בילדם. אולם, במקרה זה, היה מדובר בהורים חרדים מסורים ואוהבים, שבהחלט רואים את טובת הילד. מעבר לכך שהם רצו לתת לילד מענה מותאם תרבותית שיינתן בקהילה ובסביבה מוכרת וידועה לו, הם באמת חששו ממפגש שלו עם תכנים וערכים חילוניים. ההתמודדות עם הפגיעה בילדם הייתה קשה מנשוא והם בהחלט הבינו כי הנער זקוק לעזרה חיצונית, אך ביקשו את ההבנה והכבוד לערכיהם ושלא להוסיף סבל על סבלם.

כמובן שמקרים אלו אינם משקפים את המצב במערכת הרווחה כולה. חלילה. ישנם לא מעט אנשי מקצוע הפועלים מתוך רגישות תרבותית, ענווה וכבוד, ונותנים את כל ההערכה לסמכות הרבנית ולערכי התורה ואת כל הלב להורים ולרגישויות שלהם. אולם, למרבה הצער יש גם מקרים אחרים, שבהם קיים זלזול כלפי אורח החיים החרדי וסולם הערכים שלו. מקרים אלו הם שמן למדורת החשד החרדי במערכת הרווחה.

 

פערי שפה

בנוסף על מקרים אלו, של התנגשות בין מוקדי הסמכות או של זלזול בוטה בערכים החרדיים, פעמים רבות, חוסר הבנה של נורמות חרדיות יוצר שגיאות הנעשות בתום לב.

לדוגמה, בשיחה עם עובדת סוציאלית, עלה מקרה של ילדה חרדית בת 5 שהופנתה לאבחון לקויות למידה. המאבחנת הייתה פסיכולוגית חילונית שאינה באה במגע עם האוכלוסייה החרדית. בסיום האבחון, היא קבעה כי הילדה נושאת קווים אוטיסטים קלים. אבחון זה הפתיע את העובדת, שלא זו הייתה הסיבה שעבורה שלחה את הילדה לאבחון.

בשיחה עם הפסיכולוגית התברר כי הסיבה לאפיון באוטיזם הייתה התנהגות חריגה של  הילדה. במהלך האבחון, הוצגו לילדה קלפים עם תמונות, ונבחנה תגובתה אליהם. באחד הקלפים נראתה תמונה ובה ילדה יושבת על כיסא ואוכלת ולידה יושב כלב. המאבחנת ניסתה לדבר עם הילדה על התמונה, אך זו חזרה שוב ושוב על המשפט: "הכלב יושב ליד הילדה", "הכלב יושב ליד הילדה". בתפיסת המציאות של ילדה חרדית לא תיתכן תמונה כזו שבה כלב יושב ליד ילדה. אולם, חזרתיות היתר על משפט זה התפרשה על ידי הפסיכולוגית כלא מותאמת.

מדובר בדוגמה קטנה אולי, שמי שמורגלת בעבודה עם אוכלוסייה חרדית לא הייתה נופלת בה. אולם, היא משקפת לדעתי פערי שפה עמוקים יותר, שתורמים גם הם לא מעט לתחושת החשד. ובוודאי כאשר הם מלווים באותן תחושות ביטול וחוסר כבוד.

 

לרתום את הקהילה לרווחה

כאמור לעיל, החשד במערכת הרווחה אינו ייחודי לקהילה החרדית. מערכת הרווחה חודרת לטריטוריה הפרטית של האדם ומתערבת במצוקות הכי אינטימיות שלו. אלא שבמקרה החרדי, נוספת על כך תחושת ניכור וזרות בין הקהילה לבין המדינה. מצב זה טראגי במיוחד, כיוון שלמרבה הצער, ישנם מקרים שבהם התערבות מערכת הרווחה היא בגדר הצלת-נפשות והיחסים המורכבים עימה עלולים לעלות חלילה בחיי-אדם.

אולם, דומני כי ניתן להפוך את האתגר להזדמנות. הרווחה אינה חייבת להיות האויב של הקהילה. באמצעות גישה נכונה ורצון טוב, הקהילה החרדית יכולה וצריכה להפוך לגוף שעובד בשיתוף פעולה עם מערכת הרווחה.

אם מערכת הרווחה תעבוד בשיתוף פעולה עם רבנים וגופים קהילתיים, היא תזכה בציבור החרדי להרבה יותר אמון מזה שהיא זוכה לו במגזרים אחרים. במקום להיות מכשול, הקהילה תהיה ישות מתווכת בין הנזקק לבין הגופים המקצועיים והמדינתיים

הדרך לכך לא קלה. המדינה מצידה צריכה לעשות את המאמץ הנדרש להסכים להכניס אל לשכות הרווחה אנשים "לא משלה", והציבור החרדי מצדו צריך לתת מקום לגורמי רווחה וטיפול כחלק מהשירותים המוצעים למבקשי עזרה בתוך הקהילה. שני הצדדים לא יוותרו בקלות על האוטונומיה שלהם, אך אני סבורה כי עם מספיק רצון טוב ניתן לבנות אמון הדדי לטובת כל הצדדים.

אם מערכת הרווחה תעבוד בשיתוף פעולה עם רבנים וגופים קהילתיים, היא תזכה בציבור החרדי להרבה יותר אמון מזה שהיא זוכה לו במגזרים אחרים. במקום להיות מכשול, הקהילה תהיה ישות מתווכת בין הנזקק לבין הגופים המקצועיים והמדינתיים.

אף אדם אינו חש בנח כשנציג המדינה נכנס אליו הביתה, אך הוא ירגיש הרבה פחות מאוים אם מדובר בנציג הקהילה. אם מערכת הרווחה תזכה לליווי ותמיכה קהילתית, העובד הסוציאלי לא יהיה הנציג הזר והמנוכר של המדינה, אלא הוא יהיה נציג הקהילה, הזוכה לאמון אוטומטי בשל עובדה זו לבדה.

כדי להגשים חלום זה נדרשים שני צעדים אמיצים, אחד מצד המדינה ואחד מצד הקהילה.

 

הצעד של המדינה והצעד של הקהילה

הצעד הראשון בדרך לבנית אמון בין המדינה לקהילה הוא שיתוף רבנים ודמויות סמכות בקהילה בוועדות תכנון טיפול ובישיבות מקצועיות.

צעד זה ימוסס את המתח בין הסמכות הרבנית לסמכות המדינתית ויצור תשתית אמון בריאה וטובה בין השנים. האדם החרדי לא ירגיש שמערכת הרווחה מגיעה מבחוץ ופולשת אליו הביתה. הוא ירגיש שמדובר בגוף שמכבד אותו ורוצה לעזור לו והוא ייתן בו אמון.

כולם ירוויחו מכך. השירות המקצועי יוכל להיות נכון ומדויק יותר. הוא יציע מענה שיתייחס לצרכים הספציפיים של מבקשי הטיפול, הנוגעים לשלום הנפשי והרוחני כאחד. והקהילה מצדה תוכל ליהנות מהשירות המקצועי והמקיף שהמדינה יכולה לספק.

הצעד השני הנדרש מגיע מצד הקהילה. הקהילה צריכה להסכים לשתף פעולה על אנשי מקצוע וטיפול ברמה המערכתית. נדרש שיתוף פעולה של מנהלי הישיבות וסמינרים עם אנשי מקצוע וטיפול. הקהילה אינה יכולה להתייחס למדינה כמי שתפקידו לאסוף את השברים של אלו שנפלטו מכל מסגרות הקהילה. היא צריכה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה כבר בשלבים המוקדמים יותר של ההידרדרות הסוציאלית.

בתוככי המוסדות הטובים ביותר בציבור שלנו ישנם נערים ונערות הזקוקים לסיוע מקצועי מערכתי. הם זועקים לעזרה באופן אילם, ואין מי שיענה להם. איני מפנה אצבע מאשימה כלפי אנשי החינוך שלנו. הם עושים ככל שביכולתם להתמודד עם התופעה הלא פשוטה, שזכתה לכינוי "נשירה סמויה". אולם, יכולתם לסייע מוגבלת. אם הם היו יכולים להסתייע במערכת הרווחה מבעוד מועד, היו יכולות להינצל כמה וכמה נפשות מישראל.

מוסדות הלימוד החרדים צריכים לעבוד יד ביד עם גופי הרווחה, כך שכאשר נדלקות נורות אדומות, הנער או הנערה יקבלו מענה מידי. לא נצטרך להגיע למצב שבו גופי הרווחה פוגשים את אותן נשמות שגורלן לא שפר עליהן רק בקצה הדרך, כשהן מוכות וחבולות

לאחרונה שוחחתי עם מורה המלמדת באחד הסמינרים המובילים והידועים בירושלים. היא סיפרה בכאב על תלמידה שמסתובבת במקומות שאף הורה אינו רוצה שבתו תהיה בהם ויוצרת קשרים שעלולים לסכן אותה. אותה תלמידה מסרבת לשתף פעולה עם היועצת החינוכית בסמינר, אמרה, והמסקנה היחידה שלה מכך הייתה ש"זו הייתה טעות לקבל אותה". עם זאת, היא אינו מקרה יחיד, הוסיפה, והנהלת הסמינר אובדת עצות בכל הנוגע לטיפול באחרות במצב דומה, שהן אמנם אחוז קטן מכלל התלמידות אך השפעתן משמעותית.

הפתרון היחיד שיש למוסדות הלימוד שלנו במקרים אלו הוא סילוק לאלתר. אולם, סילוק מהסמינר במקרה זה שקול לגזר דין מוות לנער או לנערה. אף סמינר או ישיבה אינם ששים לעשות זאת, וודאי במקרים שבהם התלמידים מגיעים ממשפחות בעלות מעמד בקהילה.

"מדוע לא תשתפו פעולה עם גופי הרווחה המתמחים במקרים אלו בדיוק, שילוו את הצוות החינוכי ויפנו את הנערה לטיפול מתאים?", שאלתי את אותה מורה. תגובתה הסקפטית לא אחרה לבא: "קשה לי להאמין שהנהלת הסמינר תאהב את הרעיון".

אני מתייחסת כאמור במלוא הכבוד והערכה למנהלי המוסדות ולצוותי החינוך, העושים לילות כימים לגידול הדור הבא ומשקיעים כל שביכולתם כדי לספק להם מקום לימוד מצמיח מכל הבחינות. מן הראוי לציין שכיום הם גם לא מהססים לפנות לעזרה חיצונית. אולם, אני סבורה כי השינוי צריך להיות מערכתי ועמוק יותר. חוסר הנכונות לשיתוף פעולה עם גורמי הרווחה עלול לעלות בכך שעוד נערות כמו זו שעליה סיפרה לי אותה מורה ימצאו את דרכן החוצה.

באמצעות שיח של אמון הדדי, הקונפליקט הסבוך בין המדינה לקהילה החרדית יכול להיפתר, ולהפוך מאתגר להזדמנות. אם אמון זה אכן ייווצר, הקהילה החרדית תרוויח שירותי רווחה טובים יותר, ומערכת הרווחה תוכל לעשות את עבודת הקודש שלה באופן הרבה יותר יעיל

מוסדות הלימוד החרדים צריכים לעבוד יד ביד עם גופי הרווחה, כך שכאשר נדלקות נורות אדומות, הנער או הנערה יקבלו מענה מידי. לא נצטרך להגיע למצב שבו גופי הרווחה פוגשים את אותן נשמות שגורלן לא שפר עליהן רק בקצה הדרך, כשהן מוכות וחבולות.

כמובן, לחזון אוטופי זה אורבים לא מעט קשיים בדרך. העולם הערכי של הרבנים ואנשי הטיפול שונה מאד, כאמור, ודבר זה עלול להביא להתנגשות. אני מניחה כי יהיה קשה מאד ליצור מצב שבו תהיה תמימות דעים ושיתוף פעולה מלא. אולם, עם לא מעט רצון טוב, אני מאמינה כי יהיה אפשר לגשר על רוב הפערים ולעבוד יחד. הרי בסוף מדובר באינטרס משותף גם של המדינה וגם של הציבור החרדי.

לתהליך זה נראים ניצנים ראשוניים שמספרים על רצון טוב הדדי. מערכות הרווחה והטיפול משדלות להבין ולכבד את האדם החרדי ואת ערכיו ולהתאים לו את הטיפול הנכון לו. מנגד, גורמים מתוך הקהילה מבקשים לבנות אמון במערכת הרווחה בתוך הקהילה החרדית. אולם, תהליך זה מצוי בראשיתו בלבד, ויש לו עוד לא מעט אתגרים בדרך.

אני מאמינה כי באמצעות שיח של אמון הדדי, הקונפליקט הסבוך בין המדינה לקהילה החרדית יכול להיפתר, ולהפוך מאתגר להזדמנות. אם אמון זה אכן ייווצר, הקהילה החרדית תרוויח שירותי רווחה טובים יותר, ומערכת הרווחה תוכל לעשות את עבודת הקודש שלה באופן הרבה יותר יעיל.

Photo by Paul Garaizar on Unsplash

 

13 תגובות על “לתת רווחה לקהילה

  • מדהים!!!
    כל כך נכון ומדויק!
    כתיבה מעולה!!!

  • את כותבת ממש מדהים ומדויק רואים את המחשבה מאחורי כל מילה שכתובה הבאת את האמת של הציבור החרדי ואת הצורך בשרותי רווחה עם כל ההתנגדות הטבעית של הציבור מדהים!!

  •  מאמר מקצועי הכתוב בטוב טעם!

  • המאמר מזכיר (בעדינות) גם את הבעיה של התייחסות הקהילה לפגיעה מינית.
    רצוי ניסוח יותר חריף: קהילה שמרנית סגורה, החרדה לתדמיתה, למשל קהילה חרדית או קיבוץ חילוני, תעלים או תשתיק פגיעות מיניות, גם אם הפשע והפושע ידועים לקהילה היטב.
    לפיכך קמו בס"ד פורום תקנה ותחקירים עיתונאיים, שפכו אור על פשעים כאלה ועשו את מה שהקהילה ומערכות הרווחה/החוק היו אמורות לעשות.

  • מאמר מקצועי ומפורט.
    ציינת שמערכת הרווחה במדינת ישראל היא מפוקחת, מקצועית, ובעלת גב מקצועי חזק.
    אני בטוחה שהיא מפוקחת, אני בספק עד כמה היא מקצועית, אבל הגב הכלכלי החזק הוא בוודאי ביטוי שאינו במקומו.
    זה ידוע שכל העמותות שמעניקות שירותי רווחה מתוקצבות בחסר ומשלימות תקציבים מתרומות, העובדים מקבלים שכר מינימום, וכן הלאה.
    אין ספק שיש מצוקות בציבור החרדי- ביניהן מצוקות איומות ונוראות, אבל מערכת הרווחה הממשלתית היא בוודאי לא הפתרון.
    ראינו את ה"הצלחה הגדולה" בטיפול בכל מקרי המצוקה בציבור הכללי, שברוך ה' "הולכים ונעלמים" מהנוף!
    לחוסר האמון ברשויות המדינה יש סיבה אחת והיא- המדינה לא רלוונטית בשביל החרדים, ולא משנה מאיפה נסובב את זה, הגיע הזמן להודות בכך. החרדים מעדיפים "לא מדובשך ולא מעוקצך" ותופסים את המדינה כאילוץ וכגורם מפריע בשטח, ובטח שלא רוצים מעורבות של גורם ממשלתי במצוקות שלהם.
    הפתרון צריך לבוא מתוך הקהילה ולהישאר בתוכה, (כן כן, לא תמיד שפיכת אור היא הפתרון, ע"ע טיפול משטרתי בנפגעות אונס, שמסב טראומה שניה),
    כל מה שצריך הוא חינוך לקהילתיות נכונה, כך שכל אחד נותן מעושרו ומקבל בעוניו, בצורה שאינה פוגעת בכבודו.

    • שאפו על הנושא החשוב שהעלית כאן! כתבת בצורה מקצועית ויפה. ניכר שהשקעת חשיבה רבה בתוכן. צורת ההתבטאות והניסוח שלך מצוינים ונעימים לקריאה.
      חשוב ביותר ליצור שיתופי פעולה ולבסס אמון בין הקהילות החרדיות לרווחה. זה נושא שאמור להעסיק גם את העסקנים והרבנים בקהילה וגם את רשויות הרווחה. מבחינת הרווחה, חשוב שיקצו תקן לאדם /אישה חרדית שכל תפקידו/ה יהיו ניהול קשרי חוץ וגישור בין הרווחה לקהילות החרדיות. תפקיד כזה יכלול-פגישות יזומות עם עסקנים חרדיים ורבנים, פגישות עם כל יועצות/ים בתי הספר והסמינרים, פגישות עם מנהלי תלמודי תורה וכן הלאה.
      ברגע שהקהילות החרדיות גם יבינו שמישו מ"שלנו" עובד ברווחה ומתווך ביניהם לבין הרשות, זה יצור כר רחב של אמון ושת"פ.

    • לאה, תודה על תגובתך.
      אני עדיין חושבת שחוסר האמון כלפי הממסד הוא מובנה בציבור החרדי (ולצערנו, לא שלא-בצדק).
      וכל מישהו "משלנו" שהולך לעבוד במערכת הרווחה הממשלתית, זוכה לאותו חוסר אמון- כי הוא "הצטרף לרעים"
      כך שניסיון לייצר שיתוף פעולה ואמון הוא די חסר תוחלת.
      לדעתי מערכת הרווחה הממשלתית צריכה לתפקד כגורם מאפשר ומצמיח ולא כגורם מבקר ומפקח.
      אותם תקציבים שמופנים היום לניסיונות חוזרים ונשנים לבניית אמון, יכולים להיות מנוצלים בקלות למטרות כמו:
      ימי עיון מקצועיים למנהלי עמותות בקהילה,
      סדנאות לצוותות חינוכיים,
      תיקצוב שיעורי "קהילתיות" (על משקל אזרחות) שייקראו אולי "שיעור מידות טובות" או "עזרה הדדית", ויאפשרו למורות להעביר תכנים ממקורותינו המובילים לחברתיות בריאה,
      תקציבי רווחה לרבני קהילות (ובאופן כללי קבלת מרות של מנהיגים רבניים),
      כל אלה ועוד יוכלו לעזור הרבה יותר.
      מנקודת מבטו של מקבל העזרה, זמן מצוקה הוא לא זמן של בניית אמון עם ממסד שהוא לא מכיר. אם העזרה תגיע מטעם עמותה או רב שמלכתחילה זכו לאמונו, העזרה תהיה הרבה יותר אפקטיבית.

  • יתכן שהכותבת הנכבדת מבינה ברווחה אך היא לא מבינה מאומה ב'משפט' ולכן המשפט ש'סביר להניח' שביה"ד יתייחס ביתר הבנה לשינוי אורח החיים הוא משפט מצחיק אם את כותבת מאמר תבררי מה המציאות, מה זאת אומרת סביר להניח?
    בנוסף טכנית אם ההסכם אושר בביה"ד האב לא יכול היה להקדים ללכת לביהמש"פ!
    ועכשיו לגופם של דברים ביה"ד לא יתייחס אחרת מאשר ביהמש"פ בנושא הזה, ההבדל היחיד אם יש הבדל שביה"ד מהיותו בנוי מאוכלוסיה של גברים מנסה כל הזמן לרצות את הנשים ולכן לנשים יש שם עדיפות, מה שלא יקרה בביהמש"פ כי לשופטת אין שום סיבה להעדיף אמא על פני אבא!
    לגופם של דברים ב'רווחה' יש בעיה מובנית, והיא כשאת יושבת עם העו"ס שמלווה את התיק שלך היא מבינה אותך בדר"כ אבל היא לא מחליטה יש מנהלת מעליה שמכריעה והיא לא מדברת איתך ולא תמיד את יכולה להשפיע על החלטתה שתהיה נכונה, ולדוגמא במקרה של תיק שהולך לביהמש"פ יש עו"ס לסדרי דין שהיא מחליטה ולעו"ס בלשכה אין מילה והעו"ס הזה חורצת גורלות בלי לנסות להפגש עם ההורים בנפש חפיצה ולשמוע מה טוב ואת הבעיה הזו לא נפתור כשנכניס כמה עו"ס חרדים לעבוד ברווחה כי הדג מסריח מהראש

    • המאמר כתוב באופן ברור ומאוד מחובר למציאות. בעבודתנו ברווחה אנחנו משתדלים מאוד ליצור אמון עם כמה שיותר פעילים, רבנים, ודמויות שיוכלו לגשר, כמובן שיש צורך בעשיה נרחבת נוספת, והקשרים האלו אכן מסייעים לעבודה משותפת ומקדמת. כמוכן בשנים האחרונות נכנסים למחלקות עובדים מהאוכלוסיה החרדית, ויש לכך השפעות לכיוונים שונים בהן גם חיזוק האמון.
      העובדות במחלקות נפגשות עם המשפחות, אין כזה דבר שכותבים המלצה מבלי להכיר הכרות עמוקה ביותר, הן עם שני בני הזוג והן עם הילדים.
      צר לי לשמוע על הביטוי שכתבת.

  • מאמר חשוב מאד ותקדימי עבור החברה החרדית ובכלל.

  • לצערי, עו'ס חרדים ברווחה לא יפתרו הרבה. רובם הפכו להיות אנשי מקצוע נטו ורוצים להידמות לעו'ס החופשיים ממצוות על מנת שיקדמו ויעריכו אותם. אינם משתמשים בתורה ככלי טיפול ואף לא מאמינים בה ככזו.
    רק טיפול רגיש תרבות אמיתי, יוליד רווחה אמיתית.

  • מקצועי ומרתק…
    מאמר מלא תוכן הכתוב בשפה חרדית ומקצועית.

  • 2 בעיות גדולות בציבור בנושא הזה

    1. התעלמות מבעיות קטנות
    טיפול נפשי בציבור שלנו הוא רק במקרי קיצון של איבוד שפיות ואז זה באמת ממש בושה אבל כשיש בעיות קטנות עם הילד שיכלו להיפתר בטיפול קטן מתעלמים … בסמינרים הדבר היחיד שמעניין זה ציונים ואורך החצאית
    ובישיבות רק נוכחות ומי שלא מתיישר נזרק לרחוב
    אם היו מטפלים בדברים הקטנים לא היינו מגיעים לגדולים וגם אם כן לא הייתה בושה לטפל

    2. כולם מבינים שצריך מטפלים מהקהילה אבל כל העסקנים נלחמים בכל הלימודים להשכלה גבוהה וכך גם אלו שכן הלכו ולמדו הם בסוף יוצאים מושפעים מהחילונים ולא הרווחנו כלום

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל