תלמידת הסמינר על כורסת המטפל

רבות נכתב ונתדיין ונזעם על התיקונים לחוק הסדרת מקצועות הבריאות, שהושגה לו התחייבות בהסכמים הקואליציוניים של המפלגות החרדיות עם נתניהו.

לפי הצעת החוק, המדינה תכיר "בלימודי מקצוע פרה־רפואיים ומנתחי התנהגות חוץ אקדמיים במוסדות החרדיים […] כבלימודי תואר ראשון". כמו כן, במסגרת החוק להסדרת מקצוע הטיפול באמנויות, "יתאפשר גם לבוגרי לימודים אקוויוולנטיים בהיקף שעות לימודים ושעות הכשרה מעשית זהים ללימודי תואר ראשון, לקבל תעודת מטפל באמצעות אמנויות." זו תמצית הצעת החוק.

כדי להבין על מה המהומה, קחו את המילים 'פרה־רפואי' ו'טיפול באמנויות' והחליפו אותן ב'מקצועות הרפואה'.

"התכנית משולה למתן התר לכוח עזר בבית חולים לבצע ניתוח לב פתוח," טוענים ד"ר אילנה לח, יו"ר יה"ת (איגוד המטפלים בהבעה ויצירה) ופרופ' הוד אורקיבי מהמועצה העליונה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, במכתב שהופנה לרה"מ בנימין נתניהו. "הסמכת מטפלים באמנויות ללא תואר שני תביא לפגיעה חמורה במקצוע ובכך תפתח גם פתח לפגיעה במקצועות בריאות נוספים."

הסערה הנוכחית היא הזדמנות לבחון את הסוגיה לעומק. האם יש אפשרות ללמוד ברצינות מקצועות טיפוליים בסמינרים?

מהצד החרדי, מנגד, נראה שהחוק מתקבל בברכה. עוד לפני שאושר התיקון לחוק, מגמות כבר מתגבשות ומקיימות רישום. ובכל זאת, ברשימת ההשגים הקואליציוניים שהתפרסמו בעיתונים החרדיים, ההשג הזה אינו מופיע. אולי בשל המלחמה העזה הנטושה נגדו, המעמידה בספק את היתכנות הוצאתו לפועל.

המגמה עצמה מבורכת. המורכבות של לימודים במסגרות אקדמיות אינה עניין פעוט. והכשרה של מטפלות המכירות את השפה הפנים־חרדית והמודעות לניואנסים אמוניים וקהילתיים עשויה להביא ברכה רבה. עם זאת, התכנית מעוררת סימני שאלה שאין להקל בהם ראש.

הסערה הנוכחית היא הזדמנות לחקור את הסוגיה לעומק. האם יש אפשרות ללמוד ברצינות מקצועות טיפוליים בסמינרים? בשורות שלהלן ברצוני לבחון שאלה זו משני הבטים.

ראשית, מבחינת היכולת של הסמינרים לתפעל מערכת מקצועית ללא רגולציה. לימוד מקצועות טיפוליים דורש פיקוח וביקורת, ומצריך מערך מורכב של התמחות מעשית וליווי אישי מקצועי. האם יש לסמינרים יכולת לכפות את הנדרש כדי לתפעל מערך כזה כראוי?

כמו כן, אבקש להידרש לסוגיה המהותית של לימוד פסיכולוגיה בסמינרים. האם נכון ומתאים שבנות צעירות ילמדו מקצועות טיפוליים במסגרת הסמינר? האם הגישה הטיפולית והתכנים הנידונים בתכנית הלימודים מתאימים לחינוך ולאווירה בסמינר? מדובר ככלות הכל על הכשרה לטיפול נפשי המתבססת על דוקטרינה אקדמית־חילונית מובהקת. האם ניתן לייבא את המקצוע לתוך המרחב החרדי ולהכשיר מחזורים סמינריים נרחבים על העקרונות שהוא מכתיב? יתכן שהתשובה תייתר את הוויכוח על הפרטים.

 

"אני מנגנת לה בגיטרה"

האם המערכת הסמינרית מסוגלת להחזיק מגמות להכשרת מטפלות? קל להבין את מנהלי הסמינרים המבקשים לתת בידי התלמידות אפשרויות רבות יותר להתפרנס בכבוד. קל להבין את העסקנים המביאים לפרונט את החשש המוצדק ממגמות של אקדמיזציה במגזר ומנסים למצוא לכך פתרונות.

עם זאת, עלינו להיות ערים לחשיבות תו התקן בלימוד מקצועות טיפוליים. בתחומים רגישים כמו טיפול נפשי, ההסדרה היא הכרחית כמו תו תקן למכשירים חשמליים. הסדרה מאפשרת לאכוף את נושא האתיקה המקצועית, שהיא חיונית לטיפול נפשי. אין לשער את נזקיה של רשלנות בנושא, ואי אפשר לתת לאנשים להיכוות כדי לטפח את כוחות השוק. הציבור לא תמיד יודע להבחין בין מטפל למטפל. הוא יתקשה להבדיל בין פסיכולוג, פסיכותרפיסט ומטפל אלטרנטיבי. הוא יפנה למי שיציע תעריף נמוך יותר – והוא גם ישלם את מחיר הנזק הנפשי של טיפול כושל.

הציבור לא תמיד יודע להבחין בין מטפל למטפל. הוא יתקשה להבדיל בין פסיכולוג, פסיכותרפיסט ומטפל אלטרנטיבי. הוא יפנה למי שיציע תעריף נמוך יותר – והוא גם ישלם את מחיר הנזק הנפשי של טיפול כושל.

האם הסמינרים יצליחו לעמוד ברף הדרישות המקצועיות בלי קיצורי דרך ועיגולי פינות? זו עלולה להיות משימה כבדה מדי.

ראשית, ניצבת שאלת סינון התכנים. במקצועות טיפוליים חייבים לעסוק בתכנים שבזמנים כתיקונם הסמינרים נזהרים מלהכיר בכלל בקיומם. האם יתכן שכל מה שהם נשמרו מלתת לתלמידות במשך 14 שנות לימוד, ייכנס בדלת הקדמית בשנה ה-15? כשם שאי אפשר ללמד רפואה בלי ללמד אנטומיה, כך אי אפשר ללמד מקצוע טיפולי בלי להתבסס על המודלים של פרויד. אין דרך ללמוד טיפול בצורה רצינית בלי התייחסות לחלקים יצריים ונמוכים בנפש. אם הסמינרים יבקשו לעשות זאת, הדבר יקים עליהם בלי ספק את משמר הצניעות, קרי ההורים, הרוצים לוודא שבתם אכן לומדת את המקצוע בסביבה שמורה. כיוצא בו, מתן תיקוף לרגשות קשים ובעייתיים כמו קנאה, שנאה, נקמה ופנטזיות שליליות שאנחנו רגילים להדחיק, גם הוא לא יעבור בשתיקה סלחנית.

מה יעשו אם כן במגמות? האם הם יעמדו בפרץ ויקפידו על תו התקן או ייצרו מעקפים? אין ספק שהם ייאלצו לגזור דפים שלמים מתוך ספרי הלימוד.

במכונים רבים יש נסיונות לתת את הכלים הפרקטיים בלבד, בלי להכנס לתאוריות שמאחוריהם. הכלים אמנם נחוצים בלי ספק, אולם החשיבות של התאוריות היא ביכולתן לפתח חשיבה רחבה והבנה של מנגנוני הנפש. נוסף לכך, מטפל נאלץ לא פעם להכיל מצבים או מקרים שאינם מתיישרים עם סולם הערכים שלו. יכולת הקבלה ללא תנאי היא הכרחית לעבודה הטיפולית. אולם אי אפשר לדרוש את ההכלה הזו מבנות סמינר שמורות. הן אמנם מתעתדות לטפל רק בפציינטים חרדים, אבל הקהילה החרדית אינה מקשה אחת. אם מטפלת תביע זעזוע כשהמטופלת הצעירה שלה חנוטת החולצה תספר על "החבר שלה, בחור הישיבה" או כשהמטופלת החסידית תתאר את חיי הזוגיות המפוקחים שלה, אזי הטיפול יסתיים עוד בטרם התחיל.

המדריכה ניסתה לשוחח אתה על המשמעויות הקליניות של ההרטבה, אבל המטפלת ביקשה להעביר נושא כי "זה לא צנוע". אם כן, מה את עושה עם הילדה במפגשים? תהתה המדריכה. אני מנגנת לה בגיטרה, היתה התשובה

טיפול באמנות אינו חוג אמנות. לפעמים הורים מנצלים את הסבסוד של קופת החולים להכניס ילד ל'חוג אמנות פרטי' (בתור מטפלת באמנות נתקלתי בלא מעט מקרים כאלו). אם אין לילד בעיה אקוטית, חוסר ההבנה הזה יעבור בשלום. אולם אם הילד זקוק באמת להתערבות טיפולית, שליחתו למטפלת באמנות שאינה יודעת לזהות מצוקה או סימנים לפגיעה עשויה להסתכם בנזקים חמורים בהרבה.

סיפרה חברה, מטפלת רגשית העוסקת גם בהדרכה מקצועית, על קרובת משפחה שלמדה באחד מן המכונים החרדיים המותאמים. היא נועצה אתה על ילדה בת תשע שמרטיבה. המדריכה ניסתה לשוחח אתה על המשמעויות הקליניות של ההרטבה, אבל המטפלת ביקשה להעביר נושא, כי "זה לא צנוע". אם כן, מה את עושה עם הילדה במפגשים? תהתה המדריכה. אני מנגנת לה בגיטרה, היתה התשובה.

 

העדר אופק התפתחותי

לכל אלו יש להוסיף עניין חשוב, והוא השפה המקצועית. בלימודים בפיקוח מקצועי נעשה שימוש בשפה מקובלת בינלאומית. הדבר מאפשר המשך התפתחות ולמידה משמעותיים יותר. גישה טיפולית המשתמשת, נניח, במערכת מונחים מתורת המשחקים, תייצר מחסום עתידי בפני הלומד, גם אם כרגע היא תניח בידו את כל הכלים הדרושים לו בשלב זה. קשה יהיה לתווך לו בהמשך מונחים מתחומי ידע מקבילים.

עיקר הלמידה וההתמקצעות במקצועות טיפוליים אינו נקנה דרך ספרי הלימוד אלא דרך הניסיון וההדרכה הצמודה בהמשך. זהו מקצוע המחייב פיקוח מקצועי, שכן הוא מתבסס על ידע מתפתח בינלאומי. זו שפה שמתעדכנת כל הזמן, וצריך להיות חלק ממנה כדי להתקדם מקצועית. מכירה לא אחת ולא שתיים שלמדו באחד ממכוני ההכשרה הקיימים וניסו להמשיך להתמקצע במסגרת אחרת, אולם עזבו את הקורס בייאוש. הן לא צלחו את מחסום השפה. במקרה של החוק הנוכחי, המחסום יהיה כפול: התעודה שהתלמידות תקבלנה לא תהיה קבילה במרבית מקומות העבודה.

החוק, אם יעבור, יאפשר את פתיחת המגמות, אולם בסופו של דבר מה שיקבע את הצלחתן הוא האיכות של התוצר. כרגע עם המגבלות שתכנית כזו גוזרת עליהן, מגמות טיפול בסמינרים לא יוכלו להשתוות ללימודים במסגרות המקצועיות

משמעות הדברים היא שהתלמידות יצאו לשוק העבודה עם תעודה שאינה מאפשרת התפתחות מקצועית. מצד המטופלים זה אומר, שהחברה החרדית תקבל מענה טיפולי ברמה רדודה, והמטפלות עצמן תחווינה תסכול על חוסר היכולת להתפתח. הפערים בשכר בין המטפלות המקצועיות לבין בוגרות ההכשרה הסמינרית ישקפו זאת כמובן מאליו. "אני הייתי שם," אמרה לי קולגה וחברה. "כואב לי הלב שהבנות הולכות להשקיע במקצוע שכדי להתקדם בו יצטרכו לשלם שוב על מסלול מקצועי מוכר, או יישארו למשך כל חייהן המקצועיים בבינוניות מתסכלת."

כמו כן, התמורה הנמוכה שמקבלים מטפלים בקופות החולים דרך השב"ן (סביב ה-140 ש"ח, וכמחצית או אפילו פחות מזה דרך המכונים השונים שבהסדר עם קופות החולים) לא תאפשר למטפלת לקבל הדרכה צמודה כמתבקש מן האתיקה המקצועית, או לרכוש ביטוח אחריות מקצועית. (משמעות הדברים היא לכאורה שהקופה לא תהיה אחראית על נזקים בשל טיפול שגוי.) מי ישלם את המחיר? כמו תמיד, מי שבתחתית החבית החברתית. בעלי היכולת, כולל הפוליטיקאים הפועלים בעד קידום החוק, ירכשו טיפולי בוטיק, ומחוסרי האמצעים יסתפקו באקס־טריטוריה של הרפואה הציבורית, שהסטנדרטים שלה הונמכו.

יתרה מזו, אם יתברר שהחוק יקדם שרות לא מקצועי דיו, הציבור יצביע ברגליים. כלומר, התקוה לעבודה משתלמת בתחום ההולם אשה ואם חרדית – טיפול באמנויות או ריפוי בעיסוק או קלינאות תקשורת – לא תתממש. הורים ישלמו שכ"ל גבוה (שכן מדובר בלימודים תובעניים), אך בנותיהם תצאנה עם תעודה המוכרת במסגרות צרות בלבד.

מכיוון שהצעת החוק כרגע אינה כוללת דרישה לסגירה של המל"ג, אנשים יוסיפו לפנות להכשרות המעניקות תעודה רשמית שתפתח להם דלתות. החוק, אם יעבור, יאפשר את פתיחת המגמות, אולם בסופו של דבר מה שיקבע את הצלחתן הוא האיכות של התוצר. כרגע עם המגבלות שתכנית כזו גוזרת עליהן, מגמות טיפול בסמינרים יתקשו להשתוות ללימודים במסגרות המקצועיות.

 

פסיכולוגיה לגיל הרך

ומה באשר לכשירות של בנות הסמינר ללימודי טיפול? מקצועות הטיפול מצריכים בשלות רגשית ויציבות נפשית. לימודים במסגרת רצינית מחייבים רפלקציה, סטאז' בסביבת עבודה העשויה להיות בעייתית, פתיחות רגשית גבוהה והתמודדות עם חומרים נפשיים קשים העשויים לצוף במהלך הלמידה. לדחוף את אלו לנערות צעירות בסמינר זו טעות שהן תשלמנה עליה מחיר כבד.

לימודים במסגרת רצינית מחייבים רפלקציה, סטאז' בסביבת עבודה העשויה להיות בעייתית, פתיחות רגשית והתמודדות עם חומרים נפשיים קשים העשויים לצוף במהלך הלמידה. לדחוף את אלו לנערות צעירות בסמינר זו טעות שהן תשלמנה עליה מחיר כבד

מקצוע טיפולי, ככלל, אינו מתאים לבנות 18, שהן עוד ילדות בעצמן. בהשוואה, באקדמיה הבנות מגיעות ללימודים בגיל מבוגר יותר, וזאת אחרי חשיפה לתכנים מהסוג הרבה יותר מוקדם. ועם זאת, יש מוסדות המגבילים את גיל הקבלה המינימלי לעשרים ושש או שבע, כדי להבטיח בשלות ויכולת להחזיק מקרים מורכבים. הכנסה של המקצוע לסמינרים תאלץ להוריד את החומרים לרמת הבשלות של התלמידות – והדבר ישפיע בלית ברירה על המקצועיות של התכנים.

לשם הדוגמא, כל מטפל הלומד לתואר מוכר נדרש לעבור תהליך טיפולי בעצמו. החוויה הזו של הישיבה על ספת הפסיכולוג היא חשובה עד אקוטית. זה לא דבר קל, להיות בעמדה הזו של הזדקקות והיפתחות מול אדם כמעט זר. ההבנה מה נדרש ממטופל כשהוא יושב מולך ומפקיד את נפשו בידיך, היא חלק לא פחות אימננטי בהכשרה הטיפולית. האם תלמידת סמינר בשלה לעבור את החוויה הזו, הכוללת חשיפה רגשית שהיא לא רגילה אליה (ואצל מטפלת שעברה הכשרה אקדמית)? זו אינה דרישה של המל"ג, ועם זאת המוסדות השונים מחייבים אותה, מכיוון שהיא חיונית לבניית הזהות הטיפולית של המתלמד. אולם האם הסמינר יוכל לעודד – שלא לומר לכפות – את ההכשרה הלא פורמלית הזו על תלמידותיו?

וכאמור, תאוריות טיפוליות הנמצאות בבסיס המקצועי מחייבות הכרות של האנטומיה של הנפש. כלומר, לא יהיה מנוס משיח על חלקים פחות מקובלים. נניח שהתגברנו על בעיית הצנזורה – האם נערות שמורות, שלרוב נחשפות לתכנים הללו לראשונה ערב נישואיהן בשיחה עם מדריכת הכלות, עשויות לעמוד באימפקט הנפשי הכבד של העיסוק בנושא? והאם ניתן להכשיר אותן לזהות מקרים של פגיעות ושל טראומות בלי לגרום להן טראומה משנית? גם מטפלים ותיקים, בוגרים ומודעים, מתקשים לא פעם להכיל את המקרים שהם נחשפים להם – מי מוכן לשאת באחריות לנזקים הנפשיים שחשיפה כזו עשויה לחרוץ בנערות? והאם ניתן ללמד טיפול בלי לנבור בפתולוגיות? באשכולות המלבבים של הפרעות אישיות? לחשוף בנות צעירות, מוגנות ושמורות, לצדדים האפלים ביותר של הטבע האנושי – ובכן, אפשר לשלוח אותן באותה מידה להכשרה מקצועית בשב"ס.

 

הפיל על ספת הפסיכולוג: העדפת ה"אני" על "חובתי בעולמי"

כל הדברים שלעיל הם הצדדים הפרקטיים יותר של הבעייתיות בהכנסת לימודי פסיכולוגיה לסמינרים. בבסיס העניין עומדת סוגיה לא פשוטה, שאיש אינו נוקב בשמה, ואולי אף אינו מודע לה. מרצים או מטפלים קוראים לא פעם מעל במות שונות לא ללכת לפסיכולוגים, שכן "הפסיכולוגיה המערבית אינה מותאמת לנשמתו של היהודי", או "מקצוע הפסיכולוגיה כולו כפירה". למעשה, אתם יכולים לעבור שמונה שנים של הכשרה אקדמית ולא להיתקל בציטוט אחד של שפינוזה. אבל יש בכך ממד של אמת.

החינוך החרדי יושב על ערך של ציות. מושגים כמו אמונה תמימה, ככל אשר יורוך, חדש אסור מן התורה, הם אבני הבניין של החינוך הסמינרי. ציות לגורמי סמכות הוא מידה טובה, שתעמוד לה לבת בעתיד כשתבנה את ביתה. בחירה חופשית בחינוך החרדי מקבלת מובן שונה בתכלית מחובת הבחירה של סארטר, המצווה על האדם לקבל הכרעה בעצמו בכל צומת. בחירה חופשית בשפה החרדית היא בחירה המתעלה מעל האני וצרכיו והמבכרת את דעת הגדולים ואת ההתמסרות ללא שיור.

הבעייתיות של הפסיכולוגיה המערבית אינה רק בהתייחסות הסלחנית שלה לתוצרים הנמוכים של נפש האדם, או בלגיטימציה שהיא נותנת למשאלות נקם ופנטזיות פרוורטיות. וגם לא בחומרי הכפירה שהיא אולי מכילה.

השיח הפסיכולוגי הוא אנטיתזה של החינוך התורני. האני הועלה על ראש שמחתנו. ספרים התפתלו לתוך הקומפלקס הרגשי של גיבוריהם, וכרכים שלמים של הגות ותיאוריה עסקו בדיוקי הגדרה של ה'אני' במובחן מן החברה או מן הזולת האחר

השחקן הגדול בזירה הפסיכולוגית הוא האגו, ה"אני". הפסיכולוגיה המודרנית מעודדת תהליכי היפרדות ואינדיבידואציה, ומלווה את האדם לאורך חייו בנסיונו להשיג את היכולות החיוניות האלו. זוהי בגרות בהגדרתה התאורטית, המאפשרת להתנהל בעולם באופן יצרני והולם. משום כך, המיקוד הוא בעצמי על מורכבותו. המאוויים הכמוסים, משאלות הנפש ההזויות, החלומות הגרנדיוזיים, הצרכים הקטנוניים המבישים, כולם מקבלים לגיטימציה, כולם חלקים של אותו אני בלתי מסויג.

הפסיכואנליזה טוענת למעמד פונקציונלי, של כלי שרת, אמצעי לאפשר לבני האדם לשפר את מצבם הנפשי ולחיות חיים של הרמוניה ורווחה. (פרויד עומד על כך כשהוא מזהה אצל המטפלים את הצורך להביא את המטופל לרמת התודעה שהם חושבים לנכון, והוא מדגיש כי התפקיד היחיד של המטפל הוא לאפשר למטופל החלמה ואיכות חיים.) אולם למעשה עומדת מאחוריה תפיסה מנטלית שלא ממש מתכתבת עם החינוך הסמינרי.

המאה ה-20, כביקורתו של פוקו, היתה הורתו של ה"סובייקט", של האני שאינו תלוי באחרים לשם הגדרתו, ושאינו צריך להצדיק את קיומו דרך מילוי תפקיד או תרומה לחברה. במובן זה, השיח הפסיכולוגי הוא אנטיתזה של החינוך התורני. האני הועלה על ראש שמחתנו. ספרים התפתלו לתוך הקומפלקס הרגשי של גיבוריהם, וכרכים שלמים של הגות ותיאוריה עסקו בדיוקי הגדרה של ה'אני' במובחן מן החברה או מן הזולת האחר.

הביטוי העצמי נעשה חשוב מן התוכן המבוטא. שירי עצמי מתמחזרים עד זרא (חיפשתי את עצמי, מצאתי את עצמי, אמרתי אני לעצמי ועצמי ענה לי), ורגשות נעשו חשובים ממעשים. אין ספק שחוט של חן נמתח על מגמה חברתית הומניסטית זו, שהחליפה את התנועות החברתיות המכניסטיות של המאה הקודמת. אולם היא האחראית לעיצוב הפוסט־מודרני של העולם המערבי על חולאיו. ולכל זה אנחנו עומדים לפתוח דלתות.

מאחורי החשש מהאקדמיה עומד חשש עוד יותר גדול מן הרוח המערבית שהיא חלק בלתי נפרד מן המקצוע. העיסוק הכמעט האובססיבי במה אני חושב, באיך אני מרגיש, בכמה אני רוצה, במה אני צריך ולמה ואיך זה יממש אותי באופן וירטואוזי, מייצר אנשים שהעצמאות שלהם היא מרכיב חשוב בזהותם. החירות לחשוב בעצמם, לבחור בעצמם, להחליט בעצמם מה טוב להם – היא עבורם לונה פארק מופלא וקסום. הלימודים באקדמיה – גם המפוקחת והמקפידה במהודק על כללי ההפרדה – הם מעצבי תודעה עוצמתיים ביותר. הלגיטימציה לבחור באופן עצמאי – לתת לפרט, ליחיד, לאני – להחליט על דרכו, היא חלק בלתי נפרד מן המסע האינטלקטואלי החד־כיווני הזה.

אם לא היינו מכירים בברכה שהביאו השיטות הטיפוליות, לא היינו מבקשים להכניס אותן הביתה. עם זאת, אסור להתעלם מכך שהברכה שהניב עולם הטיפול באה עם תג מחיר. שפת הטיפול החילונית בלתי ניתנת להפרדה מן המקצוע

זה נכון באופן כללי בלימודי תואר, המחייבים מעורבות ודעתנות ועצמאות חשיבה, וזה נכון עוד יותר בלימודי פסיכולוגיה, שהמוקד שלהם הוא האני, ולא המערכת הדתית ההיררכית. האם לדוגמא נעודד נער או נערה להתלונן על הוריהם? כיבוד הורים הריהו ערך מוחלט; הוא הבבואה של הקשר שבין האדם לבוראו. ובכן, בשיחות טיפוליות רבות נידונות מערכות היחסים עם האב או האם, והדברים עולים בבוטות, במתן תיקוף לרגשות מהסוג הקשה ביותר. ומה לגבי שאלות באמונה? הלגיטימציה להניח על השולחן ספקות ותהיות גרמה למטופלים לא מעטים לחתוך הצדה ולעזוב את הדרך, למגינת לב המטפל החרדי עצמו.

בפסיכולוגיה המודרנית, השאלות אינן ערכיות והדילמות אינן מוסריות – הקונפליקט הוא אדם מול חברה, הרצון האישי מול התקינות או המקובלות החברתית. הערך של דחיית הסיפוקים שווה מבחינה זו לערך של אלטרואיזם. שניהם תוצרים של דיאלקטיקה בין העצמי לבין החברה, ולפעמים בין הביטוי האותנטי לבין העצמי המזויף. בעיני הפסיכולוגיה, אלטרואיזם אף עשוי להיות מסכה, ניסיון פתטי של אדם לשאוב הערכה ממעשה הגדול ממידותיו; ואילו צפצוף על המוסכמות ושבירת קודים חברתיים ומוסריים עשויים להיתפס ביטוי של אותנטיות, של הליכה אמיצה אחר צו הלב.

יוזמי התיקון לחוק מבקשים לקדם את ההכרה בלימודים סמינריים בדיוק משום כך. לא משום שחסרות מטפלות באמנות חרדיות. במגזר החרדי יש 1500 מטפלות באמנות בוגרות תואר או לימודי תעודה, מתוך הסך הכללי של 7000 מטפלים באמנות בכל המגזרים. קל לראות שהמאזן במגזר החרדי הוא נדיב (6% יותר מבמגזר הכללי). הם מכירים בכך שלימודי טיפול הם לימודים משני תודעה, וסבורים שניתן להתגבר על הבעייתיות הזו באמצעות צנזורה הולמת או התאמה לערכי הבית (הרי תמיד ניתן למצוא מדרש מתאים או פירוש נחמד ברוח הדברים). אולם חוששתני שמדובר במהלך שלא יצלח. הנחה של כיפה וציצית על התכנים לא תעזור כאן. מדובר בשפות שונות, ואין די בהתאמת החומרים או בשימוש בניסוחים עקיפים. שפת האני אינה שפה דתית. היא משוחררת מעכבות, מהיררכיות וממחויבויות, והיא מייצרת קונפליקט מתמיד בין היחיד לבין הצווים החברתיים והקהילתיים.

כל זה מעלה תהייה, אם היבוא הזה של מאגר מונחים, תודעות ודפוסי חשיבה יוכל לקרות בלי שנשלם מסי יבוא גבוהים מדי, אם לא נייצר במו ידינו דיסוננס קוגניטיבי שישים לאל את שמחת העניים של השג פרלמנטרי זה או אחר.

***

עולם הטיפול הביא טובה רבה לחיינו. למרבה הצער, יש מקרים שלא ניתן להסתפק בעבודת מידות, או במשפטי חיזוק ואמונה. לפעמים הניסיון להתמודד באמצעות מנטרות חיוביות רק מעודד חשיבה אובססיבית. במקרים אחרים, האדם קורס תחת העומס הנפשי, עד כדי התפתחות של הפרעות פתולוגיות. לפעמים הוא אמנם מצליח להרים את הראש מעל למים, אך הדבר עולה לו בכל כך הרבה מאמץ, שלא נותרת בו אנרגיה לשום דבר אחר. אם לא היינו מכירים בברכה שהביאו השיטות הטיפוליות, לא היינו מבקשים להכניס אותן הביתה. עם זאת, אסור להתעלם מכך שהברכה שהניב עולם הטיפול באה עם תג מחיר. שפת הטיפול החילונית בלתי ניתנת להפרדה מן המקצוע, והכנסה שלה לתוככי הסמינרים בכל אצטלה שהיא עלולה לגרום נזק חינוכי בלתי הפיך.

יש לכך מחיר. יהיו רבות שיימנעו מללכת ללימודי מקצוע בשל חוסר בשלות להתמודד עם התכנים, או בשל ערכי הבית שלהן. את המחיר הזה לא הציבור אמור לשלם. אין להנמיך את דרישות המקצוע ולעשותו שווה ערך ללימודי גננות לשם הנגשתו לכל

כיום, כל איש ואשה יראי שמים ההולכים ללמוד מקצוע טיפולי יודעים כי הם נכנסים לתחום דעת בעל עקרונות חילוניים (גם אם ההנהלה של מסגרת הלימוד חרדית!), והם מתמודדים עם האתגר בעזרת תמיכה מבית, היוועצות בדעת תורה לכל אורך הדרך (גם בהמשך, בעבודה הטיפולית עצמה), והפעלת שיקול דעת בלתי פוסק. רבנים ואדמו"רים רבים מאפשרים בהוראת יחיד לנשים נשואות ללכת למסגרת מקצועית חרדית מפוקחת, אם משום הצורך במטפלות, המחייב שליחה של נשים מתוך הקהילה לקו החזית, אם משום שהשואלת אשה בוגרת ובעלת נסיון חיים שיעמוד לה מול מורכבות ערכית. הפתרון משום כך צריך להתמקד ביצירת מסגרות לימוד חרדיות ושמורות לנשים בוגרות, שיבטיחו רף מקצועי גבוה לצד ליווי תורני צמוד. אכן, בחורה שתרצה ללמוד את המקצוע, סביר שתיאלץ לחכות.

במצב הנוכחי, יש ללימודים אלו מחיר. יהיו רבות שיימנעו מללכת ללימודי מקצוע בשל חוסר בשלות להתמודד עם התכנים, או בשל ערכי הבית שלהן. את המחיר הזה לא הציבור אמור לשלם. אין להנמיך את דרישות המקצוע ולעשותו שווה ערך ללימודי גננות לשם הנגשתו לכל. אשה המשתייכת לקהילה שבה הבחירה בלימודים מקצועיים לא תאושר, אינה שונה ממי שחובשת כובע על הפאה בגלל הנוהג בקהילה או שאינה מחזיקה כתובת מייל מטעמים עקרוניים. היא משלמת את המחירים האלו מרצון, והיא ראויה בשל כך לכל הערכה. למעשה אין בת חרדית שאינה מתנגשת בתקרת הזכוכית של המרחב התעסוקתי. עדיין לא הוסדרו עבורנו מקצועות הרפואה, האורתודנטיה, הריגול והטיס, ומן הסתם לעולם לא תשוגר אסטרונאוטית חרדית לחלל.

הנציגות החרדית איננה יכולה לבסס את עמדתה בשאלה זו רק על שיקולים של דרישות השטח. בסוגיה זו יש לנהוג באחריות כבדה ובמחשבה צופה פני עתיד. המהלך הזה עלול לפתוח דלת לערכים הזרים לרוח החינוך הטהור, ולהמיט עלינו כאוס מקצועי שיחזיר אותנו עשרות שנים לאחור. מי שישלם את המחיר על הורדת הרף המקצועי הוא הציבור עצמו. הן ציבור הצרכנים שיוצף במטפלים חסרי הכשרה מספקת, והן ציבור ההורים והתלמידות שישקיע הון רב בתעודה 'בהכשר הקיסר פרנץ יוזף'. החלטות כבדות משקל אלו כדאי שיתקבלו בשיקול דעת מעמיק, לבל נהיה אנחנו עצמנו קרבנות השיטה, ולא נמצא את עצמנו בעתיד הלא־רחוק תוהים, בניסוח פוסט־מודרניסטי מובהק, מה זאת עשינו לנו.

Photo by Lauren Mancke on Unsplash