וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט – על גבולות האחריות האנושית

מהם גבולות האחריות של האדם כלפי העולם? זו לדעתי השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו בכל הנוגע לסוגיית ה"סביבתנות" ההולכת ומשתלטת על השיח בצעדי ענק. אבקש לעסוק בה, בקצירת האומר, במאמר זה.

לדעת רבים, וביניהם ידידי הרב בניהו טבילה במאמרו המחכים, גבולות האחריות רחבים מאד. מול עינינו עובר עולמנו היפה שינויים אקולוגיים כבירים: התחממות גלובלית, המסת קרחוני ענק, הכחדת מינים שונים, ותמורות רבות נוספות העשויות להשפיע על חיי צאצאינו. המדע מצדו מזהיר אותנו מפני התוצאות: גם אם לא ברור בדיוק מה יהיה, אומרים המדענים, לא יהיה טוב. ההמלצה במישור המדיניות האנושית ברורה: אסור לנו לנצל באנוכיות את משאבי הטבע כאילו אין מחר. ניצול חסר התחשבות מהדהד את הגישה הכפרנית הטוענת "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג). אם בחיינו האישיים אנו דואגים לעתידנו – הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, כמאמר הכתוב (קהלת ב, יד) – כך עלינו לעשות גם בחיינו הציבוריים.

קשה להתווכח עם העמדה העקרונית שעלינו להיזהר פן נחריב את העולם. […] אך הסכמה עקרונית זו אינה פוטרת אותנו משאלת הגבול, שהיא כאמור השאלה העיקרית

קשה להתווכח עם העמדה העקרונית שעלינו להיזהר פן נחריב את העולם. כולנו יודעים לצטט את הדברים שנותן המדרש בפי הקב"ה בפנייתו לאדם הראשון: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז, א); טוב נעשה אם נחיה את חיינו על פיהם. אך הסכמה עקרונית זו אינה פוטרת אותנו משאלת גבולות האחריות, שהיא כאמור השאלה העיקרית. לדעתי, כפי שאבהיר, שאלה זו אינה עניין טכני-כמותי בלבד, כרוכים בו נושאים מהותיים שראוי לעמוד עליהם.

 

שלא לישא אישה ולהוליד בנים

בשיעור שהעברתי לאחרונה באוניברסיטה העברית הזכרתי את שיעורי הילודה הגבוהים של מדינת ישראל, וציינתי עד כמה מדובר בחריגה לטובה משאר המדינות המפותחות בעולם.[1] אחד התלמידים הרים את ידו ושאל: "מדוע אתה קובע שמדובר נתון חיובי? פחות ילודה דווקא תיטיב יותר עם הסביבה." השאלה הפתיעה אותי; עמדה זו אינה נפוצה בישראל. מנגד, הדעה שראוי לנו לצמצם את שיעורי הילודה שכיחה בהחלט בקרב קבוצת 'המעוררים' בענייני הסביבה.

מחקר מקיף שפורסם בכתב-העת Environmental Research Letters מצא כי התרומה החשובה ביותר שיכול האדם לתרום לסביבה היא צמצום הילודה – הרבה לפני הימנעות מטיסות, נסיעה ב"תחבורה נקייה" בלבד, או טבעונות.[2] משום כך, לצד השאלה המוסרית בהבאת ילד לתוך עולם שעתידו לוט בערפל, צעירים רבים חוששים מלהביא ילדים לעולם. סקר בינלאומי גילה שבקרב 10,000 צעירים (גילי 25-16) 39% "מהוססים" ביחס לשאלה זו.[3] באנגליה אף הוקמה קבוצת BirthStrike המאגדת אנשים (ובעיקר נשים צעירות) שהחליטו שנכון להיום, למרות אהבת ילדים ודחף אישי לילודה, הם אינם מסוגלים להביא ילדים בגלל "חומרת המשבר הסביבתי".[4] כיוצא בו, לאחרונה רמזה חברת הקונגרס (מאגפיה הקיצוניים יותר של המפלגה הדמוקרטית) אלכסנדריה אוקסיו-קורטז כי יתכן שכיום הולדת ילדים היא מעשה לא מוסרי: "יש קונצנזוס מדעי שהחיים של הילדים שלנו עומדים להיות מאוד קשים, ואני חושבת שזה מוביל צעירים לשאול שאלה מאוד לגיטימית – האם זה עדיין בסדר להביא ילדים לעולם?"

מדוע אנו דוחים עמדה זו בשאט נפש? האם אין היגיון בהגבלת הילודה לצורך קיימות העולם?

מובן שלא כולם, גם סביבתנים אדוקים, שותפים לתחושות אלו. ואכן, התגובות שתקפו את אוקסיו-קורטז קשות, בעיקר מפרשנים בצד הימני של המפה הפוליטית, לא איחרו לבוא. מעשי האדם מוכיחים שרוב העולם עדיין מאמין שראוי ונכון להביא ילדים לעולם – ואם הדבר נכון ביחס לעולם כולו, הדברים קל וחומר בנוגע לישראל, שבה כאמור הילודה גבוהה בפער ניכר מכל מדינה מפותחת אחרת. בקרב יהודים שומרי מצוות מובן מאליו שתהיה התנגדות עצומה לרעיון.

אך מדוע אנו דוחים עמדה זו בשאט נפש? האם אין היגיון בהגבלת הילודה לצורך קיימות העולם? אפילו במישור הדתי, מצות "פרו ורבו", וכן מצוות חכמים על סמך הכתוב לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח) או בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו), קשורות ליישוב העולם ולהמשך המין. הרמב"ם קובע שמטרתן היא "לכוון לקיום המין" (ספר המצוות, מצוה ריב), וספר החינוך מתבטא שעניינן "כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו" (מצוה א).[5] העולם כיום מיושב מאד, רחוק בתכלית מחשש של "לא תהו בראה". ההלכה כמובן לא תשתנה בשל כך, אך במישור העקרוני, מדוע נסלוד מהרעיון של הגבלת ילודה כדי לדאוג למשאבי הטבע המתכלים? האם אין זו חובתו המוסרית של האדם?

 

ענווה, בבקשה

גם אחרי חורבן בית המקדש היו קבוצות שהציעו "שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבא בתרא ס, ב). המניע היה דומה: אין ראוי להביא ילדים לתוך עולם שבו "פשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות". ההצעה לא התקבלה כמובן, ואף לא הצעות צנועות יותר של פרישות מן הבשר ומן היין. מסקנת הסוגיה (בשם רבי יהושע) היא שאמנם אין להתעלם מאבלות החורבן, אך באותה המידה אין להתעלם מהחיים. עלינו לאהוב אותם, על ביטוייהם השונים, גם כשהם רחוקים מהאידאל הנשגב שאנו שואפים אליו. חובה להמשיך לחיות.

אנחנו ממשיכים להאמין בחיים. אנו מאמינים שבני אדם הם יצורים מופלאים היודעים להתמודד גם עם משברים קשים, כפי שאכן עשו בעבר הרחוק והקרוב. ואנחנו מאמינים באלוקים ובטובו האינסופי.

זוהי גם התשובה הפשוטה למי שמבקש להגביל ילודה בשל איומי האקלים: אנחנו ממשיכים להאמין בחיים. אנו מאמינים שבני אדם הם יצורים מופלאים היודעים להתמודד גם עם משברים קשים, כפי שאכן עשו בעבר הרחוק והקרוב. ואנחנו מאמינים באלוקים ובטובו האינסופי. מי שמאמין באלו אינו מסוגל להעלות על דעתו שהתאבדות קולקטיבית, גם חלקית, היא דבר ראוי. עלינו להביא לעולם ילדים מתוך אמונה בחיים, מתוך ביטחון בחכמתם וביוזמתם, ומתוך אמון בהשגחת הקב"ה שחַיִּים בִּרְצוֹנוֹ (תהלים ל, ו). ומה באשר לאיום הסביבתי? אין להתעלם ממנו, אך יש להתייחס אליו באיזון.

איזון זה אינו פריה של אסכולה אינטלקטואלית כלשהי. הבחירה בדרך האיזון תלויה בדרך כלל בשתי תכונות מתכונות הנפש: ענווה והכרת הטוב. אדם שניחן במידת הענווה מבין שאל לו לשחק את תפקידו של האלוקים, ולקבוע על דעת עצמו מי יחיה ומי ימות, מי יתרבה ומי ייכחד. יש מקום שבו האדם יודע כי "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". מצד אחד, "אין אתה בן חורין ליבטל ממנה", אך אין לנו לשכוח ש"לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב, טז). יש להכיר מה חלקנו בשותפות עם הקב"ה, ומה חלקו שלו. זהו גם מסר מרכזי של שנת השמיטה: אחת לשבע שנים משאירים אנו את הארץ בידי שמים, תזכורת שבעלותנו עליה מוגבלת. לצד הענווה, חשוב להדגיש את הכרת הטובה. אדם שמכיר בטוב שלו ושל סביבתו, גם אם המצב רחוק מלהיות אידאלי, אינו ממהר לגדוע אותו. התמקדות בטוב היא התמקדות בחיים.

חלקים משמעותיים מתוך תנועת הסביבתנות לוקים בפגם של העדר ענווה והעדר הכרת טובה. הדימוי הרווח ביותר של התנועה הוא של אדם המחזיק את כדור הארץ בשתי כפות ידיו, תוך שהוא מעניק לו חיבוק עדין שכולו חום, חמלה והגנה. דימוי זה מביע את מה שטוב בתנועה: הדאגה לעולם, ההכרה בהשפעתו של מעשה אדם והחשש כלפי העתיד. אבל הוא גם מביע את כל מה שרע בה: התנשאות מופגנת, אמונה מופרזת בשליטת האדם על העולם, ודחיקתו של האלוקים אל מחוץ לתמונה.

את כל הטוב שבו גדלה תונברג, את כל הישגי המערב המאפשרים לה לעסוק באקטיביזם פוליטי מתוך נוחות מובנת מאליה, היא מוכנה למחוק במחי יד למען הצלת היקום

נציגתה הבולטת של התנועה כיום היא נערה בת שמונה עשרה ושמה גרטה תונברג (או: גְּרֵטָה טוּנְבַּרִי). תונברג הפכה תוך זמן קצר לנביאת הזעם של משבר האקלים. בשנת 2019 (כשהיא בת 16 בלבד) היא זכתה בתואר "Person of the Year" מטעם מגזין היוקרה "טיים", ויש שרואים בה מועמדת ראויה גם לפרס נובל לשלום. בפורום הכלכלי העולמי לשנת 2019 היא דרשה ממנהיגי העולם (בטונים צורמים למדי) לחדול מידית מאותם מעשים המערערים את יציבות הבריאה ומטילים את עתידה של תונברג ובני דורה בספק קיומי:

מבוגרים כל הזמן אומרים "אנחנו חייבים לתת לדור הצעיר תקווה". אבל אני לא רוצה את התקווה שלכם. אני לא רוצה שתהיו מלאי תקווה. אני רוצה שתהיו בפאניקה. אני רוצה שתרגישו את הפחד שאני מרגישה בכל יום. ואז אני רוצה שתפעלו. אני רוצה שתפעלו כאילו הבית עולה באש. כי הוא אכן עולה באש.

מסקנתה של תונברג נוקבת: "עלינו לשנות כמעט כל דבר בחברות הנוכחיות שלנו." כמו חברים רבים בתנועה, המסר הוא אנטי-קפיטליסטי, אנטי-מערבי, ובגדול אנטי-חיים – חיים כפי שאנחנו מכירים אותם, בכל אופן. את כל הטוב שבו גדלה תונברג, את כל הישגי המערב המאפשרים לה לעסוק באקטיביזם פוליטי מתוך נוחות מובנת מאליה, היא מוכנה למחוק במחי יד למען הצלת היקום. בהמשך השנה, בוועדת האקלים של האו"ם, היא הטיחה במנהיגי העולם כי "אתם גנבתם את חלומותי ואת ילדותי במילותיכם הריקות". להזכיר, מדובר בילדה בת שש-עשרה. אולי קצת ענווה? קצת הכרת תודה על ילדות מפונקת שמאות מיליוני ילדים היו רואים בה חיי גן עדן? תונברג כמובן יודעת טוב יותר, ולדעתה הגיע הזמן שהמבוגרים יתחילו לשמוע את קולם של הילדים: "אתם לא מספיק בוגרים לספר את הסיפור כמו שהוא. לא נאפשר לכם לעשות את זה." כל פרשנות מיותרת.

הבאתי את דבריה הזועפים של תונברג כדי להדגיש את הנקודה. לכאורה, לנערה בת שש עשרה זועמת חסרים הכישורים הבסיסיים, הידע היסודי ובעיקר הניסיון הרלוונטי הנדרשים להכריע בשאלות המורכבות של מדיניות בינלאומית ביחס לעתיד העולם. הכתרתה למלכת הסביבתנות מגלה יותר מטפח על אופי התנועה, ובמילים קצרות: יהירות ושחצנות, העדר הכרת הטוב, חוסר איזון וחוסר ניואנסים. תונברג מטיפה לעולם כי "אתם אומרים שאין דבר בעולם שהוא שחור לבן, אך זהו שקר – שקר מסוכן מאד". אין עוד מקום להצבעות דמוקרטיות, לפרוצדורה תקינה; יש רק עיסוק באקטיביזם. הכתרתה של תונברג עצמה היא התגלמות של הגישה; ביהירותה ובילדותיותה מייצגת תונברג היטב את התנועה שעונה אחריה אמן.

 

לומר "לא!" לכיבוש

יש משהו מנוגד לאינטואיציה בהאשמת הסביבתנות ביהירות. מאחורי פעילותם של ארגוני הסביבה רבים עומדת התפיסה שיש להגן על העולם מפני איום האדם. רבים מארגונים אלו נוקטים מודל אקוצנטרי (או ביוצנטרי) הכופר בעליונות האדם על הטבע, והסובר כי ערך הנבראים כולם שווה. שימוש האדם בטבע, הנעשה מתוך תפיסה של עליונות ושלטון, הוא אפוא פסול מיסודו. ברוֹן טיילור, שהטביע את הכינוי "דת ירוקה כהה" – סט אמונות מעין-דתיות המאופיינות בהנחה שבטבע עצמו יש ערך מהותי ואף קדושה ולכן הוא ראוי לכבוד ולדאגה – מצהיר כי גישה אקוצנטרית היא "חיונית בהכרת חובות האדם כלפי הבריאה, לפתרון המשבר הסביבתי חסר התקדים".[6] לכאורה, תנועת הנפש של האקוצנטריזם אינה של היבריס ושחצנות, אלא של הכנעה וצניעות מול הבריאה – זאת לעומת תנועת הנפש הכובשת של האנתרופוצנטריזם, הגורס שהאדם שליט על הבריאה כולה.

אולם דווקא ההימנעות מכיבוש הארץ עשויה להיות ביטוי להיבריס ולשחצנות, כפי שניתן ללמוד מחטא דור הפלגה. הפסוק מלמד כי חטא בני הדור ההוא היה בכך שאמרו "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד). בדרכם של מלכי מסופוטמיה, ביקשו מנהיגי הדור לעשות את עצמם אלוהות, כפי שמתבטא במגדל שראשו מגיע לשמים. על דרך זה מפרש רש"י: הם ביקשו לעשות מלחמה עם הקב"ה בעצמו. ואולם יש להבין מהי כוונת המילים פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ – מפני מה חששו, ואיזה חטא היה כרוך בכך? בפירושו על התורה מבאר הרשב"ם כי חטאם היה הימנעות מקיום מצות ה' שניתנה לאדם הראשון: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א, כח). האדם נברא בצלם אלוקים, ובגין כך הוא הצטווה לכבוש את הארץ ולשלוט על חלקיה השונים, ובכך להחדיר לתוך הבריאה את עליונות "צלם האלוקים" הנישא בקרבו. הציווי פְּרוּ וּרְבוּ מבטא גישה אנתרופוצנטרית מובהקת, הרואה את האדם עליון על הבריאה והמצווה עליו לצאת למסע כיבוש. מנגד, בני דור הפלגה חששו ממעשה הכיבוש, שהיה גורם להם להיות נפוצים על פני כל הארץ ומונע מהם, מחמת הפיזור, לעשות לעצמם שם. כלומר, דווקא הגאווה והשחצנות גרמו להם להסתייג ממעשה הכיבוש, כפי שציווה אותם האלוקים.

בני דור הפלגה חששו ממעשה הכיבוש, שהיה גורם להם להיות נפוצים על פני כל הארץ ומונע מהם, מחמת הפיזור, לעשות לעצמם שם. כלומר, דווקא הגאווה והשחצנות גרמו להם להסתייג ממעשה הכיבוש, כפי שציווה אותם האלוקים

שחצנות מזיקה בזירות רבות, אך בנידון דנן ניכרת פגיעתה הרעה בעיקר באמונת האדם ביכולתו לחזות את העתיד. מישל דה מוֹנְטֵן, פילוסוף בן המאה ה-16 הזכור בעיקר בשל מסותיו מלאות התובנות, העיר כי "מגפת האדם היא ההתהדרות בידע שלו". כך אמנם לימדונו חכמים: "למד לשונך לומר 'איני יודע'" (ברכות ד, ב). מי שאינו עושה כן מועד לכישלון ולפורענות, והדברים קל וחומר ביחס לחברה האנושית כולה. המדע, כפי שתומס מלטוס אמור להזכיר לנו, אינו יכול בהכרח לנבא באמינות את העתיד, בוודאי כאשר מדובר בנושא כה מורכב כמו שינויי האקלים והאפקט שלהם על כדור הארץ. (העמדות הרשמיות של ה-IPCC, הגוף הבינלאומי הרשמי העוסק במדע האקלים מטעם האו"ם, משתנות אף הן מדו"ח לדו"ח.)[8]

יתרה מכך, פגיעתה הרעה של השחצנות אינה מסתיימת בהסקת מסקנות פזיזות ורדיקליות על סמך אמונה ביכולת לחזות את העתיד. השחצנות מרחיקה את האדם בסופו של דבר מהידע עצמו. בהקשר הסביבתי, דבריה של ג'ודית קארי, לשעבר ראש בית הספר למדעי הארץ והאטמוספרה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה וחברה בוועדת מחקר האקלים של המועצה הלאומית למחקר, נראים רלוונטיים במיוחד. היא התפטרה מתפקידה לאחר קריירה מפוארת בתחום מחקר האקלים, ונימקה זאת בין היתר בדברים הבאים:

אני כבר לא יודעת מה לומר לתלמידים וחוקרי פוסט-דוק, המחפשים את דרכם בטירוף השורר בשדה מדע האקלים. המחקר, וכל עשייה מקצועית בתחום, מתוגמלים רק כשהם מיישרים קו עם נטיותיו הפוליטיות של הממסד האקדמי – כולל תקצוב, פרסום מאמרים, השמה במשרות מבוקשות, מינויים לוועדות חשובות והכרה מקצועית. המחקר אינו מתמקד בהבנת המורכבות של אקלים גלובלי משתנה. אינני מסוגלת להבין כיצד מדענים צעירים יכולים לנווט את עצמם בזירה כזאת; לעתים קרובות התקדמות בתחום כרוכה בבחירה בין יושרה מדעית לבין התאבדות תעסוקתית.

ההיבריס של פעילי האקלים מונע מהם בסופו של דבר להקשיב לטבע עצמו, לחקור אותו ללא משוא פנים. הם יודעים מה צריך לעשות כדי להציל את העולם, ומי שמעז לחלוק על דעתם או להפריע לפעילותם ראוי לסילוק. הוא בוודאי אינו ראוי להקשבה.

השפעתן של אג'נדות פוליטיות על המחקר, תופעה שלמרבית הצער קיימת בתחומים מחקריים רבים,[7] מובילה בהכרח להדרת קולות המתנגדים למגמות הפוליטיות המכוונות את המחקר ולהקצנה בתוצאות המחקר ובהמלצות מדיניות. האג'נדות עשויות להיות קיצוניות – פירוק סדרי עולם, קידום אלים של גישה המנוגדת לתעשיה ולקדמה, ואף התנגדות לממסד הדתי-מוסרי באשר הוא. אלו לבדן הן סיבות מצוינות לחשוד במדיניות שמקדמים פעילי הסביבה, ולכל הפחות לנקיטת זהירות ואיפוק בקביעת מדיניות לאור דו"חות המדע. גם אם מסוגל האדם להזיק לעולם (כמו שאכן היה בדור המבול), אין להסיק מכך שכיבוש העולם הוא רע, כפי שטוענים פעילי האקלים. להיפך, כיבוש העולם בידי האדם הוא קיום רצון ה', וההתנגדות אליו בשם הקיימות גודעת את תכלית הקיום עצמו. קידום המודעות לנזק שהאדם עלול לגרום לסביבה צריך להעשות מתוך פרספקטיבה הרואה באדם מי שמופקד על כיבוש העולם.

 

הלכה למעשה

המילים לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה (בראשית ב, טז) – התכלית שעבורה הושם אדם הראשון בגן עדן – מתפרשות על פי מסורת חכמים לגבי המצוות כולן: "לעבדה – זו מצות עשה, ולשמרה – זו מצות לא תעשה." בצעירותנו הבנו שהכוונה היא שאדם הראשון לא עבד את האדמה אלא עסק בקיום המצוות: הניח תפילין, לבש ציצית ונטל את ארבעת המינים בסוכות. אולם קריאה בוגרת יותר מגלה כי חז"ל מלמדים אותנו שגם כאשר אנחנו מקיימים את המצוות, צריכה כוונתנו להיות לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה – לשמור על העולם, לטפח אותו ולהביאו אל תיקונו. כך כותב הרמב"ם, בבארו שתכלית המצוות היא יישוב העולם: "שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא" (הלכות יסודות התורה פרק ד, הלכה יג). "יישוב העולם" כולל כמובן את הצד החברתי; אך גם הצד הפיזי, הצד הפשוט של העולם, דורש יישוב. היישוב מתקיים על ידי כיבוש העולם, אך לצד הכיבוש על האדם לדאוג לבריאה, לטפח אותה ולא לנצל אותה לרעה תוך השחתתה, חלילה.

במקום טהרנות אלימה והרסנית, טוב יעשו מדינאים ומחוקקים אם יתאזרו בענווה, וינקטו צעדי הגנה על הסביבה מתוך נחישות המהולה בהכרת טובה

חשוב מאד להעלות למודעות את נושא הסביבה ואת האחריות שלנו כלפיה, הן במישור המקומי של סביבתנו הקרובה והן במובן הגלובלי של דאגה לאקלים. כבני תורה, חשוב שנדון בנושא ונביע בו עמדה, וחשוב שנכיר באחריות האדם כלפי הסביבה – מה שלעתים דורש חידוד במחוזותינו. ואולם, חשוב גם שלא נקצין לכיוונים הנוגדים את זרימת החיים עצמה, או לכיוונים שאין בהם תועלת ותכלית. ההקצנה בנושאים אלו מזיקה לבסוף לסביבה עצמה. היא גורמת לאנשים מן השורה להניח שכל הסיפור של האקלים הוא הגזמות והזיות, וכי עדיף לנו להתעלם ממנו לחלוטין. נדמה שיש להכניס את הצעת הרב טבילה, לגזור איסור על אכילת בשר חוץ משבתות וחגים, לאותה קטגוריה: גדול הנזק מהתועלת.

במקום טהרנות אלימה והרסנית, טוב יעשו מדינאים ומחוקקים אם יתאזרו בענווה, וינקטו צעדי הגנה על הסביבה מתוך נחישות המהולה בהכרת טובה. בהיותנו יהודים מאמינים, ידוע לנו שאין אנו אלא שותפים במפעל הגדול של הקיום. שותפות זו אינה מסירה מאתנו את האחריות, ולהפך, היא אמורה להגדיל אותה – אך היא כן מסירה את האופי הבהול והשחצן של הטיפול בסוגיה, והיא מאיצה בנו לעסוק בה מבלי שנשהה או נבטל את החיים עצמם.

נושא האקלים חשוב מאד. חבל שאין עוסקים בו די, וטוב שהוא עלה על במת "צריך עיון". אך אם אנחנו כבר סובלים מהטיה לאחד הכיוונים, עדיף להיות בצד של "פרו ורבו" ולא בצדה של גרטה תונברג.

 

---

[1] ראו למשל בכתבה של הילה ויסברג, "ישראל: שיאנית הילודה של OECD, ולא רק בגלל החרדים: 3.1 ילדים לאישה" גלובס (5.6.2019); https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001288423.

[2] https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1748-9326/aa7541.

[3] דיווח על כך בעיתון "הגרדיאן" כאן: https://www.theguardian.com/environment/2021/sep/14/four-in-10-young-people-fear-having-children-due-to-climate-crisis.

[4] https://edition.cnn.com/2019/06/05/health/birthstrike-climate-change-scn-intl/index.html.

[5] לתכלית המצוה יש השלכות הלכתיות רבות, כגון דינו של מי שהוליד בן סריס: "היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית, לא קיים מצוה" (רמב"ם הלכות אישות פרק טו). כיון שאין ילדיו ראויים להוליד, הרי שאין המשכיות לזרעו, ואין האדם מקיים בכך את המצוה.

[6] Bron Taylor et. al., “Why ecocentrism is the key pathway to sustainability”, MAHB: https://mahb.stanford.edu/blog/statement-ecocentrism/.

[7] ראו למשל את הפרסום ב-First Things אודות תחום מדע המדינה: https://www.firstthings.com/web-exclusives/2021/10/ostracizing-claremont. כמובן שבכל הנוגע למגדר ולגזע הדברים קיצוניים עוד יותר.

[8] לסיכום הדו"ח האחרון (AP6), וחלק מהשינויים מהדו"ח הקודם, כאן: https://www.carbonbrief.org/in-depth-qa-the-ipccs-sixth-assessment-report-on-climate-science. לניתוח מקוצר של ג'ודית קארי, ראו כאן: https://judithcurry.com/2021/10/06/ipcc-ar6-breaking-the-hegemony-of-global-climate-models/#more-27876.

[9] מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (5.4.2019).

Photo by Greg Rakozy on Unsplash