צריך עיון > סדר עיון > מה חובתנו כלפי הבריאה? > שמיטה – העונג של השנה

שמיטה – העונג של השנה

מאמר תגובה ל"מה חובתנו כלפי הבריאה?"

שמירת שמיטה נראית בימינו מטלה שאינה מאפשרת קיום נורמלי, ללא יבוא אינטנסיבי ותמיכה כספית בשומרי שביעית כהלכתה. אימוץ חקלאות בת-קיימא, השומרת על האדמה ומטפחת מארג קשרים בריא יותר בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה, עשוי לשנות את מבטנו על השמיטה ולהפוך אותה מנגע לעונג.

כ"ד תשרי תשפ"ב

במאמרו המקיף טוען בניהו טבילה כי שנת השמיטה נועדה להזכיר לנו את היחס הנכון לטבע: הוא אמנם נועד לצרכי האדם, אך אל לנו לנצל אותו יתר על המידה ולהשתמש במשאבי העולם עד לכילוים הגמור. אני מסכימה עם טיעון זה, אך לדעתי האופן שבו אנחנו מקיימים את מצות שמיטה היום עלול להקשות עלינו להפיק ממנה את הלקחים הנדרשים. השמיטה היא הזמנה לערבות הדדית ולעשייה חברתית. היא זמן מיוחד של אכילה מידו הפתוחה, הקדושה והרחבה. אולם אחרי שנים רבות של גלות איבדנו את הידע כיצד לקיים שמיטה. יש לנו דעות קדומות רבות שהן תוצר של המהפכה החקלאית, שעיקרה גידול יבול יחיד על שטח אדמה גדול (מונוקולטורה) במקום חקלאות בסגנון העתיק, של גידול כמה מיני צמחים במשק קטן (פוליקולטורה). בהיותי מומחית לתכנון וחקלאות אקולוגיים בגישת הפרמקלצ'ר (חקלאות בת קיימא), ברצוני להתמקד במאמר זה באופן הקיום הראוי של מצות שמיטה, כך שנוכל להשיב אל לבבנו את אשר נועדה ללמד אותנו.

 

לא רק פעם בשבע שנים

מתי אנחנו חושבים על מצות שמיטה? בשנת השמיטה עצמה, קצת לפניה וקצת אחריה. בין לבין חולפות השנים מבלי שניתן עליה את דעתנו. אולם האמת היא כי שבת הארץ היא כדוגמת שבת השבוע. המסורת היהודית מלמדת אותנו כי בכל יום מימות השבוע אנחנו מתכוננים לשבת ושומרים לה כל דבר מיוחד. ממוצאי שבת אנחנו מתחילים להתכונן לשבת הבאה, ושבת איננה 'סופשבוע' אלא לב השבוע שלנו – ראשון, שני, ושלישי ניזונים מן השבת החולפת, ורביעי, חמישי, ושישי מקבלים את כוחם מן השבת הממשמשת ובאה. בדומה לכך, שבת הארץ היא לב המעגל. אנחנו אמורים להתכונן לקראת השמיטה בכל יום מששת שנות המעשה. אלא ש"גלינו מארצנו ורחקנו מעל אדמתנו", ואיננו יודעים מה בעצם עלינו להכין ואיך להתכונן לקראת שבת הארץ.

"התורה מדברת אל עם של חקלאים," כותב הרב טאו שליט'"א בספרו "נושא אלומותיו". כמובן, אין הכוונה שכולנו נהפוך היום לחקלאים, אלא הכוונה שכל אדם יידע מאין מגיע מזונו ולאן הוא הולך, ויקבל אחריות על כך יום יום.

אנשים רבים מגיעים אלי ב'רבע לשבע' ומבקשים: "תני לנו עץ שנשתול ויהיה לנו מה לשמוט." לעולם לא מאוחר מדי, אך אם אדם לא זכר שתיכף תבוא שבת ולא כיבד את ביתו, לא כיבס את בגדיו הלבנים, לא אפה חלות ולא בישל מטעמים, הרי ששבתו תהיה חסרה. כך גם שמיטה, אם מתכוננים אליה ברגע האחרון, בערב שמיטה, בסוף שנת השש, השמיטה חסרה. היא לא באמת מוכנה. נטיעת עץ באב של השנה השישית כדי שנרגיש ש"קיימנו שמיטה", איננה מהותה של השמיטה. נדרשת מאתנו חשיבה מערכתית ותכנון שבע-שנתי כדי להגיע לשנת השמיטה ברוח הנכונה.

כמו עונג שבת, יש גם עונג שמיטה, השמור למי שהכין שמיטה. נכון, עונג זה דורש לקיים את "מי שטרח בערב שמיטה יאכל בשמיטה". הוא דורש מאתנו להבין לעומק את ההזדמנות שהשמיטה מספקת לנו לצאת מאזור הנוחות ומהרגלים מנוונים

אנחנו רואים שהחקלאים כורעים תחת נטל השמיטה, והציבור נזכר בהם רק בשנת השבע. אולם למעשה החקלאים הם כל כך "גיבורי חיל", וכל כך "עושי דברו", שעלינו לחשוב עליהם ולתמוך בהם בכל שנה ושנה מששת שנות המעשה, בכל שבוע ושבוע.

תמיכה נכונה בחקלאים באה לידי ביטוי בעידוד חקלאים המגדלים עבורנו את המזון מבלי לזהם את הסביבה ואת מי התהום. חקלאים אלה גם לא יאמצו חקלאות מערבית של מונוקולטורה (יבול אחד על פני שטחי ענק, היוצר כמובן מאליו זיהום ומביא לקריסה בזמן השמיטה) אלא חקלאות מסורתית המגדלת מאה סוגים שונים של יבולים, סל מגוון מהחקלאי לצרכן.

 

שמיטה – רק לחקלאים?

אחת השגיאות המרכזיות ביחס לשמיטה היא המחשבה כי השמיטה היא בעיקרה מצוה של חקלאים. זוהי טעות. השמיטה היא מצוה של כל עם ישראל.

בהשראת תרבות המערב הפכנו גם אנו להיות אך ורק צרכנים. אולם באופן מאוזן, כל יצור בבריאה צריך להיות גם יצרן (לייצר משהו, אפילו ריבת שזיפים, או חלות לשבת, או תיקוני בגדים), גם דואג לקומפסט (כלומר, מטפל באשפה שהוא מייצר. כיום רוב הציבור אינו יודע איך לעשות זאת), וגם צרכן (כלומר רוכש משכניו את מה שהם מייצרים, ברוח "צאו והתפרנסו זה מזה").

כאשר רוב הציבור מורכב מצרכנים בלבד – אזי עול ייצור המזון וגידולו נופל על מעטים. כך היא דרכה של חקלאות מערבית – מונוקולטורה. בגישה מודרנית זו, החקלאים הם מעטים, אך כל אחד מהם מגדל על שטחי ענק יבול אחד בלבד. התפיסה שאביא כאן מבוססת על שיטת חקלאות הפרמקלצ'ר – חקלאות של התחדשות משאבים מתמדת, המעודדת את בריאות האדמה.

כאשר אנו סומכים על החקלאים המקומיים והם עלינו, בכל יום מששת שנות המעשה;  כאשר אנו מכירים אישית את מגדלי המזון שלנו ויודעים שהם באי כוחנו הנזהרים מפגיעה בבריאה – אנו מחזקים את ידיהם של גיבורי החיל האלה, ולא רק בשנת השבע

באופן אידאלי, בכל ישוב בארץ יהיו 10% חקלאים זעירים (המגדלים מזון לקהל לקוחות מקומי של מאה עד שבע מאות איש), וזהירים (המקפידים על שימור משאבי הטבע ועל גידול ללא זיהום). בתסריט זה, הצרכן סומך על החקלאי שלו שיגדל עבורו מזון מקומי, טרי, נקי מרעלים, ובלי לפגוע במי התהום, והחקלאי מצדו סומך על קהל צרכניו המקומיים שאכן יקנו ממנו בכל שבוע מה שהוא מייצר. גם אם הוא מספר לצרכניו הקבועים שלהקת עורבים ירדה על מקשת האבטיחים ולכן יש לו השבוע רק חצאי אבטיח להציע – הם עדיין ישמחו לקנות את מה שיש לו לתת.

כך, אם אנו סומכים על החקלאים המקומיים והם עלינו, בכל יום בששת שנות המעשה; אם אנו מכירים אישית את מגדלי המזון שלנו ויודעים שהם באי כוחנו הנזהרים מפגיעה בבריאה – אנו מחזקים את ידיהם של גיבורי החיל האלה, ולא רק בשנת השבע.

ומה קורה כאשר מגיעה שנת השמיטה? בשנת השמיטה נגלה עד כמה הועילה לנו הגישה החקלאית הזו. כאשר אדמה מעובדת בשיטת המונוקולטורה במקום שיגדלו עליה מגוון רחב של עצים, ירקות ועשבי תבלין – היא נותרת בלתי מפותחת, מנוונת ולא בריאה. אולם חקלאים מקומיים העובדים בשיטות שנועדו לשקם את האדמה ולהביא אותה למלוא בריאותה והמקפידים לגדל עליה מגוון גידולים, יביאו את האדמה תוך שש שנים למצב של שיא השפע שלה. ואז, כאשר החקלאי שומט את האדמה בשנת השבע, לא נותר אלא לקטוף ממגוון פירות ההפקר המשובחים הצומחים בשדותיו.

 

קומפוסט במקום פח שמיטה

דרך נוספת להתחבר באמת אל מצות השמיטה היא לקבל אחריות על האשפה האורגנית שלנו דרך יצירת ערמת קומפוסט מתחת לבניין מגורינו. בערמת קומפוסט טובה אין חרקים ומזיקים. אם מכסים אותה כנדרש בעלים ובקש – יתרחש תהליך בריא של הפיכת החומרים האורגניים לקומפוסט, הנקרא בלשון הגמרא רקבובית – אדמה טובה או זבל. יש גם קומפוסטרים מסחריים נוחים לשימוש, וניתן להציב שלושה כאלה מתחת לבניין.

כך, במקום לעטוף את שיירי השביעית שלנו בניילון ולהפקידם ב"פח שמיטה" – נפקיד אותם בערמת הקומפוסט הזאת, ונכסה בעלים וקש. ראשית, נמנע נזק: משום שכיסוי של חומרים אורגניים בשקית גורם לתסיסה ולשחרור של גז מתאן – אחד הגורמים להתחממות הגלובלית. שנית, כך נטפל באשפה הקדושה בקדושת שביעית באופן שיפיק ממנה תועלת אמיתית.

במקום לעטוף את שיירי השביעית שלנו בניילון ולהפקידם ב"פח שמיטה" – נפקיד אותם בערמת הקומפוסט הזאת, ונכסה בעלים ובקש. ראשית, נמנע נזק: משום שכיסוי של חומרים אורגניים בשקית גורם לתסיסה ולשחרור של גז מתאן – אחד הגורמים להתחממות הגלובלית. שנית, כך נטפל באשפה הקדושה בקדושת שביעית באופן שיפיק ממנה תועלת אמיתית

העיסוק בקומפוסט נכון לכל ששת שנות המעשה, לכל יום ויום. אולם זהו צעד ראשון בהקדשת תשומת לב לשיירי הקודש של השביעית שלנו – ובפיתוח הרגלים חדשים לבריאות הסביבה שלנו.

ראוי לציין גם שכאשר אנחנו יודעים מה לעשות עם שיירי פירות שמיטה – אנחנו זוכרים טוב יותר את חשיבות אכילתם. לדעת כמה פוסקים, אכילת יבול הקדוש בקדושת שביעית היא מצוה: אין כמו שמיטה לחוש בכל ביס, בזמן שלא ברור מאליו שיש בידינו כל הדברים הרגילים, שאנו אוכלים מידו הפתוחה והרחבה.

רק מי שאוכל יבולי שמיטה יכול לזכות לקיים את מצות הביעור, וכאשר כלו למשל הרימונים מהעצים בשדה, לצאת ולבער את הרימונים שהוא מאחסן בביתו, וכך לזכות בחיבור עמוק לבריאה ולמקצב החיים בטבע. רק מי שאוכל יבולי שמיטה יכול לשמור על שיירי השמיטה בהידור – ולהפוך אותם לשפע חדש דרך הקומפוסט.

כאשר אנחנו מבינים את המשמעות החברתית הנרחבת של מצות שמיטה ולא מסתפקים בכתבות שבח על חקלאים – אנחנו משתנים בעצמנו. במקום להיות צרכנים בלבד, כפי שמנחה הרוח המערבית כיום, אנחנו חותרים להיות גם יצרנים ומקמפסטים, האחראים על אופן ייצור המזון שלנו ועל האשפה שאנו מייצרים.

 

תוצרת חקלאית יהודית בשמיטה

תפיסה מוטעית נוספת הפוגעת בהבנת עניין השמיטה היא כי אין מנוס מלהסתמך על תוצרת חקלאית שגידלו גויים. אם נבחן את מעשי קדמונינו נגלה כי שפע מזון מקומי זמין לנו בשמיטה. אין צורך לרעות בשדות זרים, אין צורך למכור את האדמה לגויים ואין צורך לייבא מזון מארצות אחרות או מאויבים.

תזונת אבותינו בשנת השבע התבססה על ארבעה מקורות מקומיים חשובים. לרשותנו עומדים אף פתרונות נוספים.

מצות השמיטה לא נועדה לשלוח אותנו לפרנס חקלאים שלא מבני עמנו בארצות זרות. הפתרונות נמצאים אצלנו בבית: עלינו רק לפקוח עיניים ולרצות לאמצם

המקור הראשון היה מזון מן החי. אבותינו ואמותינו היו אנשי מקנה וצאן. בשנת השמיטה הם התבססו יותר על מזון זה, ולא התעקשו דווקא על ירקות חסלט.

המקור השני היה צמחי בר שלוקטו בשדות. במשנה ובגמרא מפורטים צמחים רבים ששימשו למאכל בכל ששת שנות המעשה, ובפרט בשמיטה. בגמרא מתואר מחזה שהוצג בקיסריה כלעג ל'סינדרום עצלנות השמיטה של היהודים'. במחזה זה בוכה גמל על במה, וכאשר שואל אותו לגיונר רומאי לסיבת בכיו, הוא מסביר שהשנה היא שנת שמיטה והיהודים אכלו לו את כל הקוצים. אין הכוונה לקוצים במשמעות המוכרת לנו: מדובר בעשבי בר רכים מסוגים שונים, אשר הופכים קוצניים וקשים בסוף מחזור הגדילה שלהם. בעבר הלא מאד רחוק ידעה האנושות ללקט את המגוון העצום של עשבי הבר הראויים למאכל ולהעשיר בהם את תפריטיה. מיומנות ליקוט זו אכן צריכה החייאה מחדש בדורנו – ולו משום שהיא אחד המפתחות לשפע בשמיטה.

מקור שלישי למזון בשנת השבע הוא יבולי שישית. לצד "וציוויתי את ברכתי", יש דרכי שימור ואחסון שיאפשרו לנו ליהנות מיבולי שישית למשך זמן ארוך יותר – כמו הכנת שימורי פירות או אחסון של ירקות כמו דלעות ותפוחי אדמה.

מקור מסורתי רביעי הוא אוצר בית דין, שפעל עוד בימי המשנה, והוא משמש בעיקר לאספקת פירות העץ.

נוסף לכך עומדים לרשותנו כיום הגידולים החקלאים ביישובי הערבה שאינם חייבים בשמיטה: בכל יישוב ניתן לפתוח קבוצת רכישה מרוכזת (קואופרטיב) של יבולי שביעית. כמו כן, ההיתר לאכול מגידולי מצעים מנותקים רלוונטי לכולנו; כל אדם יכול לגדל נבטים ונבטוטים למיניהם בקערות על השיש במטבח.

מצות השמיטה לא נועדה לשלוח אותנו לפרנס חקלאים שלא מבני עמנו בארצות זרות. הפתרונות נמצאים אצלנו בבית: עלינו רק לפקוח עיניים ולרצות לאמצם.

 

שמיטה שנה קשה? לקראת עונג שמיטה

המכשול האחרון בדרך ללימוד שיעורי השמיטה הוא הסברה הנפוצה ששמיטה אמורה להיות שנה קשה. לו שמענו טיעון מסוג "בשבת אמורים להרגיש קושי כי אי אפשר לקפוץ למכולת להביא מצרך ששכחנו לקנות", היינו מתפלאים. ברור לכולנו שהשבת נועדה לעונג ולא לקושי.

כמו עונג שבת, יש גם עונג שמיטה, השמור למי שהכין עצמו לשמיטה. נכון, עונג זה דורש לקיים את "מי שטרח בערב שמיטה יאכל בשמיטה". הוא דורש מאתנו להבין לעומק את ההזדמנות שהשמיטה מספקת לנו לצאת מאזור הנוחות ומהרגלים מנוונים. אולם אם אכן עשינו את התהליך של תמיכה בחקלאים שלנו בששת שנות המעשה, תוך מעורבות ואכפתיות בנעשה בחווה שלהם וקנייה ותמיכה בהם שבוע אחר שבוע – יש לנו נחת מהשפע שה'חקלאי שלנו' זכה להגיע אליו.

זה המבחן האמיתי שמציבה בפנינו מצות השמיטה. האם אנו מסוגלים להבין, גם בעידן צרכנות האינסטנט, כי מה שנראה כאוס ועונש אינו אלא ברכה גדולה? האם אנו יכולים לחוש כי השמיטה היא מתנה שה' שלח לנו כדי שנפתח את תודעתנו ונתחבר אל מקור השפע?

התהליך שהשמיטה מדברת בו דומה ל"יציאת מצרים" קטנה. זהו פסח במיטבו, במהותו הפנימית. יציאה משעבוד להרגלים ומתלות במערכות המקובלות למצב של עצמאות, לחירות גדולה.

מובטח לנו כי "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין". ניתן לפרש הבטחה זו הן ביחס ליום השבת, והן ביחס לשבת הארץ. שבת ושמיטה הן תודעה חדשה. תודעה של האלף השביעי, תודעת שבע, תודעת שפע – שפע הנשען על תוצרת מקומית, על שפע ארץ ישראלי, מידו הפתוחה והרחבה.

זה המבחן האמיתי שמציבה בפנינו מצות השמיטה. האם אנו מסוגלים להבין, גם בעידן צרכנות האינסטנט, כי מה שנראה כאוס ועונש אינו אלא ברכה גדולה? האם אנו יכולים לחוש כי השמיטה היא מתנה שה' שלח לנו כדי שנפתח את תודעתנו ונתחבר אל מקור השפע? האם אנחנו לומדים כי רק הערבות ההדדית היא שתצמיח לנו שפע מקומי?

אלה הן השאלות. קיום מצות השמיטה כהלכתה, ככוונתה – הוא הוא התשובה.

11 תגובות על “שמיטה – העונג של השנה

  • תיאור אוטופי.

    רק שאנחנו יודעים מעדויות מהעולם העתיק, לפני החקלאות המערבית, שבשנת השמיטה היהודים סבלו קשות – והתיאור כאילו "לא נותר אלא לקטוף ממגוון פירות ההפקר המשובחים שיצמחו בשדותיו" הוא טעות שהיה עדיף לא לפרסמה.

    נזכיר את המדרש:

    "אלו אומות העולם שהם יושבים בבתי תרטיאות (תיאטראות) ובבתי קרקסאות (קרקסים) … ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהן והחלוקין שלו עליו, והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק אכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם. (איכה רבה ג ה, פתיחתא שם יז).

  • כמובן העניים סבלו הכי הרבה. העשירים יכלו בקושי לאגור קצת תבואה, והעניים גם את זה לא. הם נאלצו לנדוד לעמון ולמואב כדי לקבל קצת מעשר עני.

  • 1. כתבת שיווק לחקלאות בר קיימא
    2. רבי יהודה הנשיא התיר בית שאן וסביבותיה קיסרין וכו' עקב מצוקה
    3. פעם היו אולי מיליון וחצי נפשות היום 15 מיליון נפשות
    4. הלחץ הציבורי בנושא השמיטה נובע גם משיווק אינטרסנטים והמתפרנסים משמיטה
    5. חקלאות בר קיימא דורשת בעלות על קרקע ודיור על הקרקע ולא מדיור בקומות
    6. אולי בארצות הברית , אוקראינה שיש שטחים נרחבים אפשרי היום חקלאות בר קיימא
    לסיכום , היום נדרש ארגון של הציבור ללא מטרות רווח כדי להזין את היהודים בשמיטה.

    • איתן אריק ויעקב
      זה שהיה קשה בשמיטה לא אומר שזה חלק מעניינה. גם בשבת קשה, ובמהלך ההסטוריה כנראה שמאות מליוני יהודים סבלו ממנה, ודי לשמוע את הנסיונות של היהודים באמריקה של לפני מאה שנה.
      אני בהחלט מקבל את האמירה שכמו שצריך להיות עונג שבת, כך צריך להיות עונג שבת־הארץ, ונראה לי פשוט שכפי שצריך להתכונן לשבת שישה ימים, כך צריך להתכונן לשמיטה שש שנים.

  • כצאצאה של אנשי החלוץ הראשונים ביותר כאן בארץ בעניין חקלאות (החל מ1880), הייתי רוצה לתמוך ברעיונות שגב׳ שניידר מתארת כאן. מעניין איך אפשר להיות בקשר עם חקלאיים אלה (פוליקולטורה)…
    כמו אבותי אלה שהיו אופטימיים על אף התנאים הקשים ביותר ושאפו לדברים אוטופיים ולא ויתרו… (אני מדברת על אנשים יראת-שמים שהגיעו מליטא וממזריץ׳ ואף מירושלים…)

  • הערבוביה שמשמשת בנכתב למעלה, בין ההלכה וקידום אג'נדות של גופים למיניהם צורמת לאזניים,

    מלבד זאת לטעון שאנשים כיום הם רק צרכנים, איננה נכונה, כל עבודה היא יצור, גם גננת ששומרת על ילדייך בזמן שאת מטפלת בגינתך, ואנשי חברת החשמל שמספקים חשמל למקרר שבביתך, וכידוע איך עוד מעגל הצריכה.

  • מאמר מצוין מכל הבחינות. אבל,
    אבל לא מציאותי.
    מבחינה כלכלית מציעה הכותבת את המודל האוטופי שנחל כישלון חרוץ בכל מדינות הגוש הקומוניסטי…
    תרשו לי להציע לעורך האתר, לדרבן את כותבי המאמרים לסיים תמיד עם הצעות מעשיות-מציאותיות. אחרת כל הצריך-עיון ייוותר בצריך-עיון

  • תצרכו "היתר מכירה", ובא לחריידים גואל…

  • כפי שאמרו לפניי, התחושה היא שהמאמר בא לקדם את הגישה של חקלאות פוליקולרית, שזה מעניין וחשוב אבל לא לגמרי קשור לכותרת של המאמר – מאמר על שמיטה, שבוודאי רלוונטי ומרתק, אבל לא לגמרי קשור לקטגוריה של המאמר – תגובה למאמר על סביבתנות.
    צר לי, אבל יש כאן אולי חמש משפטים על דאגה לסביבה, ואף ראיה ממקורות יהודיים לעניין…
    אז תודה על הענין הנוסף, אבל חבל שהוא בא תחת הכותרות האלו.

  • טוב גם שציטטה הכותבת אימרה של הרב טאו ובכך הבהירה על מי היא מסתמכת. כידוע הרב טאו הוא ממייסדי מפלגת "נעם”, תנועה פוליטית גזענית שאין בה כלום ושום דבר מאותה נעימות שבשמה, ולא אכביר מילים בתיאור מרכיבי ה"קומפוסט" שמהווה את מצע הגידול של התנועה הזאתי וריחותיו.
    מהכתבה לא משתקפת הבנה מדעית מעמיקה בנושא חקלאות אלא יותר פנטזיה דתית. ואם כבר מדברים על חקלאות אורגנית, אנשים כמו מריו לוי מקיבוץ שדה אליהו התחילו לפתח את הנושא בישראל באופן שיטתי ואמפירי עוד לפני שיצאה הכותבת מרחם אימה.

    • הגם שאינני מסכים עם אף מילה שכתבה טליה שניידר לא יכולתי להתעלם מתגובתו הפוגענית והארסית של סול גודמן .
      מעיון בתגובותיו למאמרים הקודמים שנכתבו כאן בנושא הסביבה נראה בדבריו קו אחיד של הכפשת המגזר החרדי והחרדלי , תוך שימוש מכוער בכינויי גנאי המעידים יותר מכל על כותבם .
      ברצונו ללגלג על הבנתה המדעית של כותבת המאמר מציין הוא את מפעליו של מריו לוי בשדה אליהו . וכך הפך את מי שמסמלים יותר מכל את הליסטים המודרני , מי ששדדו את עם ישראל פעמיים בשוד הקרקע ובשוד מחיקת החובות הלא הם – הקיבוצים, למודל שקדם לדבריה של טליה שניידר . אז רק לטובת הקוראים מריו לוי דגל בחקלאות פרימיטיבית שאיננה בת קיימא בכלל בעולמנו ומלבד חוסר הרלוונטיות שלו לדיון הנוכחי הוא בטח לא דוגמה לשם דבר .
      לסיום אמליץ לסול גודמן לשלוט בעצמו ולא לרדד ולהוריד את רמת השיח המכובד של צריך עיון

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל