צריך עיון > סדר עיון > ההיסטוריה של ההיסטוריה > לזכור, לא לחקור: בין הזיכרון המחיה למחקר הממית

לזכור, לא לחקור: בין הזיכרון המחיה למחקר הממית

מאמר תגובה ל"ההיסטוריה של ההיסטוריה"

-
הרב נועם פלאי

להיסטוריוגרפיה מקצועית ולתודעה היסטורית חשיבות רבה, אך למחקר ההיסטורי המודרני יש חיסרון בולט: הוא ממית את העבר.

י"ח חשוון תשפ"א

יש דבר מה משונה במתח הקיים בין החברה החרדית[1] לבין יחסה אל ההיסטוריה ומקומה בציר זה. מצד אחד, החברה החרדית נראית בעיני המתבונן מבחוץ מתנגדת לקדמה ולמודרניות. היא נתפסת על ידי מבקריה שריד מאובן של העבר, קבוצה המסרבת בעיקשות לעלות על הרכבת ולהצטרף אל הנוסעים בה לכיוון השמש העולה. השימוש המפורסם שעשה החתם סופר בהלכה "חדש אסור מן התורה" מתפרש אצל רבים התכחשות לכל בדל של שינוי וחידוש, ורצון להתרפק על עולם שאיננו כבר.

אלא שבאופן אבסורדי משהו, בה בעת מואשמת החברה החרדית באי-אותנטיות ובניתוק מן העבר. לא מעט היסטוריונים מתעקשים כי האורתודוקסיה היא תופעה "בתר-מסורתית"; לדידם, אין מדובר בהמשך אורגני וישיר של מסורת העבר, אלא בתופעה חדשה שאת הורתה ולידתה יש לראות באותה מודרניות שנגדה היא יוצאת. כך למשל טען ההיסטוריון יעקב כ"ץ:

זיהויה של היהדות המעוגנת במסורת עם היהדות המסורתית הוא, לאמתו של דבר, אשליה אופטית. טענתם של האורתודוקסים כי אינם אלא שומרי היהדות הטהורה והישנה אינה אלא בדיה; למעשה, האורתודוקסיה היתה שיטה של התעמתות עם מגמות סוטות ושל תגובות לאותם הגירויים ממש אשר הצמיחו מגמות אלו, אם כי מתוך מאמץ מודע להתכחש למניעים חיצוניים שכאלו.[2]

מבט מעמיק יותר מגלה כי שתי הגישות האמורות אינן סותרות. היהדות החרדית נתפסת בעיני מבקריה יצירה חדשה, דווקא משום שהיא בוחרת לדבריהם להישאר בעבר ולהוציא את עצמה ממהלכה התקין לכאורה של ההיסטוריה. לטענתם, הרצון להתנגד לחידושים שהביאה עמה המודרנה יוצר תופעה חדשה, "מודרנית" במיקומה ההיסטורי, אך נעדרת אותה תודעה היסטורית המאפיינת את התנועות המודרניות "האמתיות".[3]

להיסטוריה היהודית תפקיד מכריע בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי שלנו ובעבודת השם הנגזרת ממנו – אמנם דווקא בשל כך יש חשיבות לא רק לעובדות עצמן, אלא גם לצורה שבה הן נתפסו והועברו במהלך הדורות

הדיון לגבי יחס החברה החרדית להיסטוריה נושא אפוא שני פנים. הראשון הוא מידת דמיונה של היהדות החרדית של היום לדורות הקודמים. דיון זה תופס מקום נכבד בקרב היסטוריונים וחוקרי החברה החרדית, אך באופן אישי, איני מוצא בו טעם רב. בפועל, היהדות החרדית מרגישה נח בהזדהותה עם העבר – מה שאי אפשר לומר באותה מידה על זרמים אחרים.[4] עם זאת, עלינו להתייחס ברצינות לפן השני של הדיון, שעלה במאמרי החודש של במה זו: הטענה שהיהדות החרדית ממעטת לעסוק במחקר ההיסטורי, ובבחינת דרכה והנהגותיה ביחס לימים עברו.

היהדות החרדית אמנם מודעת במידת מה לשינויים שהתרחשו במהלך הדורות, אך כפי שציין הרב ליפשיץ בתחילת מאמרו, המחקר ההיסטורי אכן מקבל מקום זניח עד אפסי כאשר מדובר בפסיקות הלכתיות. כמו כן, קיימת בציבור החרדי סלידה עתיקת ימים מעצם העיסוק במחקר היסטורי לשמו, או מהענף שכונה בעבר "חכמת ישראל". הציבור התורני אינו יוצר כמעט ספרות היסטוריוגרפית מקבילה לזו שקיימת בעולם האקדמי.[5] ההיסטוריוגרפיה החרדית נחשבת לעתים קרובות לא אותנטית ונאמנה פחות למקור. כפי שציינה מעיין דויד, קיימת בה לעתים נטיה לחובבנות יתרה. על הסתייגות זו שמפגין הציבור החרדי כלפי המחקר ההיסטורי רצוני להרחיב מעט את הדיבור.

 

המחקר ההיסטורי המודרני

עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, הרי שהדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה היא תחום חדש יחסית, בוודאי בהשוואה לתחומי מחקר אחרים. בעוד ששינויים מרחיקי לכת בתחומים כמו רפואה, אסטרונומיה, פיזיקה ואחרים הלכו וקיבלו צביון מודרני עוד במאה השש עשרה, הרי שאת לידתה של ההיסטוריה במתכונתה המודרנית נהוג לתארך לימי המהפכה הצרפתית. כמובן, ההיסטוריוגרפיה היא סוגה ספרותית עתיקה למדי, אך במהלך ימי הביניים ירדה קרנה פלאים. כפי שמציין ההיסטוריון יוסי מאלי,[6] במשך 1,300 שנה לא עלה בדעתו של אי מי לפרסם מחדש את תולדותיה של ההיסטוריה הרומית. ההיסטוריה נתפסה תחום לימוד שולי, עד כדי כך שהאנציקלופדיה הצרפתית המפורסמת L'encyclopédie שהודפסה בין השנים 1772-1751 לא כללה כלל ערכים היסטוריים; ההיסטוריה לא נחשבה תחום שניתן להגדירו ביקורתי – "raisonné" – וממילא לא נמצא מקומה בין שאר הערכים המדעיים שנכללו באנציקלופדיה. בתחילת ימי העת החדשה לא נלמדה ההיסטוריה כדיסציפלינה אקדמאית, לא היו לה כלים מקובלים של חקירה מדעית, וההשפעה שלה על תחומים כמו פוליטיקה ודת היתה זניחה למדי.[7]

ההיסטוריונים הקדומים ראו את עצמם מספרי סיפורים ישנים, ולא מספרים מחדש של אותם סיפורים. הספרות ההיסטורית היתה אוסף של ספרים עתיקים, ולא בחינה ביקורתית של העבר

אחד ההבדלים הבולטים בין אופן העיסוק המסורתי בהיסטוריה לבין הצורה החדשה שקיבל התחום הוא שההיסטוריונים הקדומים ראו את עצמם מספרי סיפורים ישנים, ולא מספרים מחדש של אותם סיפורים. הספרות ההיסטורית היתה אוסף של ספרים עתיקים, ולא בחינה ביקורתית של העבר. הקריאה בספרי ההיסטוריה העתיקים נחשבה "שיחה עם מחבריהם, אנשי מעלה מן המאות שעברו", כפי שאפיין אותה הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.[8] אמנם לא עלה על דעתם של בני השיח הצעירים לבדוק האם רעיהם מן הזמן העתיק אכן מתארים את האמת כהוויתה, או שמא כדאי לנסות לאמת את התמונה שהם מציגים. ההיסטוריונים העתיקים התעסקו בעיקר בתיעוד האירועים שהתרחשו בימיהם ובסידור מסורות העבר. כתיבה מחודשת של אותה מסורת נחשבה מיותרת. שינוי בתפיסה זו היה אחד החידושים הגדולים של ההיסטוריוגרפיה המודרנית, והתעוררות בתחום התרחשה רק באזור המאה השמונה עשרה בערך.

גורם אחד לכך הוא אולי עליית הלאומיות, שיצרה צורך חדש לספר שוב את אירועי העבר. אמנם, העיסוק בהיסטוריה קיבל מפנה משמעותי רק אחרי המהפכה הצרפתית, אז עלה על בימת ההיסטוריה זן חדש של היסטוריונים מקצועיים בעלי יומרה מדעית. הללו נבדלו מקודמיהם בכך שהם לא היו רק כותבי קורות הימים או משחזריהם, אלא בוחנים ומבקרים של העבר. התפתחותה של הארכאולוגיה, ניתוח בלשני של מסמכים והשוואות בין גרסאות, נרתמו עתה על מנת להרכיב מחדש תמונה ריאליסטית של ההיסטוריה. ספרי ההיסטוריה נעתקו מהמדף של הסיפורת הקדומה, ועברו לאזור המחקר האקדמי.

 

אפקט הפרפר

ראוי לציין שההתפתחות המאוחרת של הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה חריגה גם בהשוואה לתחומים אחרים של המדע הקלאסי. מסיבה זו, טעות תהיה לתלות זאת בתרדמה הדוגמטית שנחשבה מנת חלקם של אנשי ימי הביניים. בתקופה הזו כבר היו מנתצי מיתוסים ושוחטי פרות קדושות למכביר שקראו תיגר על מוסכמות ותיקות בזו אחר זו, והניחו את יסודות המדע האמפירי והביקורתי. כמו כן, אין לומר שלאנשי המדע של המאה השבע עשרה והשמונה עשרה היו חסרים כלים לבחון סיפורים היסטוריים שהעדים לקיומם כבר לא היו בין החיים; בתחום לימודי החוק והמשפט התפתחו אמצעים שונים לבדיקת מהימנותם של מסמכים ותעודות הרבה קודם לכן. הכלים הרלוונטיים היו קיימים וגם חשיבה ביקורתית ושבירת מוסכמות לא היו חסרים – אך אלו עדיין לא התאגדו על מנת לבנות תמונה היסטורית כוללת חדשה וביקורתית.

קורות הדורות הקדומים עניינו את הבריות משחר ההיסטוריה, אם כי לא עלה על דעתם להניח את העבר על שולחן הניתוחים ולטפל בו כאילו היה תופעה פיזיקלית או תצפית אסטרונומית מחודשת

על מנת להבין טוב יותר את השינוי התודעתי כלפי ההיסטוריוגרפיה יש לשים לב להבדל מהותי שבין ההתייחסות המודרנית לעבר לבין ההתייחסות המקובלת בעבר. קורות הדורות הקדומים עניינו את הבריות משחר ההיסטוריה, אם כי לא עלה על דעתם להניח את העבר על שולחן הניתוחים ולטפל בו כאילו היה תופעה פיזיקלית או תצפית אסטרונומית מחודשת. ההיסטוריה לא ניצבה כמו מוצג מוזיאוני העומד לעצמו. העבר יצק משמעות בחיי ההווה באמצעות ההשתלשלות שלו דרך הדורות שתיווכו באמצע. אופן מסירת נכסי הרוח של הדורות הקודמים – בין אם מדובר בחכמה הקדומה, ובין אם בידע שנרכש על ידי נסיון – היה בעל משמעות גדולה יותר מאשר פרטי האירוע הספציפי עצמו. גישה זו הובילה לתפיסה שאת חכמת העבר יש ללמוד – לא לחקור.

אם העבר נתפס בדורות קודמים כמעניק משמעות להווה, הרי שהמחקר ההיסטורי המדעי מבקש לנתק את העבר מהווה. המחקר מכוון לאמת צרופה-כביכול, לידיעה אובייקטיבית שאינה מקדמת במאומה את העוסקים בו. הידע ההיסטורי המחקרי אינו אמור לסייע לחוקר להבין טוב יותר את מציאות חייו, להביא אותו לחיות חיים ערכיים יותר או להכינו לקראת אתגרי העתיד. אדרבה, מטרות אלו יפגעו בטהרת המחקר. המחקר ההיסטורי השואף לאובייקטיביות דורש להתנתק מהדורות שהיו אחראים לתיווכו של הידע. בכך הוא קוטע את ההמשכיות שהעניקה למסורת את חיוניותה. גם אם ייטיב החוקר להתחקות אחר דבריהם המדויקים של הראשונים ואחר הנסיבות של דבריהם, הידע שישאר בידו יהיה מנותק, חסר חיים.

הידע ההיסטורי המחקרי אינו אמור לסייע לחוקר להבין טוב יותר את מציאות חייו, להביא אותו לחיות חיים ערכיים יותר או להכינו לקראת אתגרי העתיד. אדרבה, מטרות אלו יפגעו בטהרת המחקר

ההבדל בין הגישות מזכיר לי תיאור שקראתי בעבר של מתיו טיג (Matthew Teague), כתב בנשיונל ג'יאוגרפיק, שהתחקה פעם אחר ציד פרפר נדיר המכונה זנב סנונית ירוק. הפרפר הנדיר נודע בשל צבעיו המתכתיים היחודיים, ובשל מחירו הגבוה שמוביל ציידי פרפרים להסתכן בכפול: אחת משום שהפרפר מוגן על פי החוק באינדונזיה, ושנית משום שהפרפר חי באזורים הרריים שהגישה אליהם קשה ומסוכנת. טיג מתאר את הרגע שבו הוא רואה לראשונה את הפרפר, ולאחריו את רגע הציד:

כל היופי הזה מופיע כאשר הפרפר יורד. הוא, בקיצור, פשוט חי. כאשר הוא נע לכיוון בן זוגו הפוטנציאלי, הרשת של אריס מזנקת ובולעת אותו בשלמותו, כמו טורף שקוף.

זהו מחזה כואב לצפייה. לרגע הספקתי לשכוח מהרשת.

פניו של אריס מוארות בשמחה. זה ברור גם למה; בסבלנות מדהימה ובמיומנות הוא הרגע תפס את הפרס שיאפשר לו לספק מזון לאשתו ולתינוק החדש. הוא מושיט את ידו בעדינות אל תוך הרשת ולוקח את הפרפר לידיו. כשהכנפיים של הפרפר מוצמדות לאחור בין האגודל לאצבע הוא משתמש בידו השניה על מנת לצבוט את הגוף, והפרפר מת.

כאשר אנו יורדים במפלים, קשה להימלט מהרגע שבו זנב הסנונית מת. הוא נשאר יפהפה, אך בן רגע כל הממד הרביעי שלו התנקז; הוא הפך להיות מעין אבן חן או כתם צבע. יותר מאשר על הפרפר, אני מרגיש צער על מי שבסופו של דבר יתלה אותו על קיר או יטה אותו על שלחן; האדם הזה לעולם לא ידע על כמה מופלא היה הפרפר בחייו.[9]

טיג מתאבל על היופי הבלתי ניתן לתיאור שנעלם כאשר הפרפר מת; אותו הפרפר ישמר כעת לעד בצורה מדויקת, אך הגוון החי שהפך אותו למיוחד אבד לעד. מי שבאמת מעוניין ליהנות מאותו היופי לנצח צריך להרחיק ולהגיע כל פעם מחדש למקום מחייתו של הפרפר על מנת להתבונן בו. ברבות השנים יעברו הפרפרים מן העולם, אך צאצאיהם הצעירים ימשיכו לשאת את אותו יופי יחודי שאבותיהם ניחנו בו. הם אמנם לא יהיו העתק מושלם של הוריהם, אך הם יבטאו את הנוי של הפרפר החי בצורה שלמה הרבה יותר מזו שמבטא הפרפר המת.

 

דור דור ודורשיו

ההבדל האמור נוגע אלינו באופן מיוחד. חיטוט בארכיונים או חפירה באתרים ארכאולוגיים אינם מובילים בהכרח לתוספת בידיעת התורה. על אותה הדרך, הנסיון להבין את כוונת הפוסק מתוך ההקשר ההיסטורי שבו הוא חי ופעל ומתוך התעלמות מהצורה שבה התקבלו דבריו, הועברו ועובדו במהלך השנים, היא אולי מעניינת, אך אינה תורמת לדיון ההלכתי.

אין זה מקרה שבהיסטוריוגרפיה שלנו ישנם לא מעט "חורים"; אנו יודעים על האמוראים יותר מכפי שאנו יודעים על הסבוראים, על בעלי התוספות יותר ממה שאנו יודעים על הגאונים או על ראשוני הראשונים, ועל הרמ"א והבאים אחריו יותר ממה שאנו יודעים על רבותיהם. הדורות שבחרו שלא להשאיר חותם ניכר עשו זאת לא בגלל היעדר יכולת לחדש חלילה, אלא מחוסר רצון להפוך את דברי התורה שלהם לטקסט קאנוני קפוא, שיחסום את היכולת של הדורות הבאים להתמודד עם אתגרי זמנם.

הדורות שבחרו שלא להשאיר חותם ניכר עשו זאת לא בגלל היעדר יכולת לחדש חלילה, אלא מחוסר רצון להפוך את דברי התורה שלהם לטקסט קאנוני קפוא, שיחסום את היכולת של הדורות הבאים להתמודד עם אתגרי זמנם

אנו מוצאים בחז"ל התייחסות אחרת לגמרי להשתלשלות הדורות מן הגישה ההיסטורית המחקרית. מפורסמים הם דברי הגמרא בסנהדרין (לח, ע"ב) המובאים בשמו של ריש לקיש:

מאי דכתיב "זה ספר תולדות אדם"? – מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו.

הקב"ה שתל בכל דור ודור חכמים, דרשנים ומנהיגים משלו, משום שלכל דור ודור ישנו גוון שונה מעט של עבודת השם. כל דור זקוק לחכם אחר ש'יתרגם' כביכול את עבודת השם ויתאים אותה לדורו שלו. לכל דור ישנם כלים אחרים לעבודת השם ואתגרים שונים שעמם הוא צריך להתמודד, ולשם כך דרוש לו אותו ה'תרגום' שיגשר על פערי הזמן. דווקא בגלל האופי החי של המעבר הבין-דורי, אין צורך להתעקש על מחקר היסטורי מדוקדק של מה שחלף, אלא להבין כיצד אנו יכולים להמשיך את המסורת בכלים שלנו.

כך למשל מסביר ר' ישראל מלובלין, בנו של רבו של הרמ"א, ר' שלום שכנא מלובלין, מדוע נמנעו אביו ורבו מלשמור את תשובותיהם ההלכתיות:

כן קבלתי הלכה למעשה מאדוני מורי אבי הגאון רבן ומאורן של כל בני הגולה מהר"ר שלום המכונה שכנ"ו זקצ"ל ה"ה הכ"מ, אשר העמיד תלמידים הרבה מסוף העולם ועד סופו… "יודע אני דשוב לא יפסקו כי אם כאשר אכתוב, מטעם דהלכה כבתרא, ואין רצוני שיסמנו העולם עלי" – ר"ל, כגון היכא דאיכא פלוגתא ביני רבוותא, והוא יכריע או לפעמים יחלוק, ואין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, לכן יעשה כל אחד כפי הוראת שעה כאשר עם לבבו. ומה"ט לא עשה נמי רבו הגאון מהרי"ף שום ספר. גם שום תשובה ששלחו למרחוק לא העתיקו בביתם אלו הגאונים מה"ט, אף כי היה נחשב בעיניהם כיוהרא.[10]

ר' ישראל מתאר את אביו כמי ש"העמיד תלמידים מסוף העולם ועד סופו", וכנראה מסיבה זו ניסה לשדלו להעלות על הכתב את חידושיו ההלכתיים – ר' שלום שכנא דחה הצעה זו, מתוך גישה שראתה בכתיבת קאנונים הלכתיים פגיעה במרחב התמרון של הפוסק החי.[11]

 

נאמנות למקור – כיצד?

אמנם בה בעת תרגום עבודת השם בכל דור, כמתואר, חייב להיות תרגום נאמן למקור; עליו להיות מושתת על דברי התורה כפי שנמסרו על ידי הדורות הקודמים ועל הניסיון לרדת לעומקם של דברים. אדם שיחליט לייסד אופן חדש של עבודת השם שהוא בדה מלבו עשוי לשייך את עצמו במהירות לאותן קבוצות פורשות שקראו תיגר על מסירת התורה שבכל דור ודור.

דוגמא מפורסמת למתח זה מצויה בדבריו של רבי אליעזר הגדול. מצד אחד, רבי אליעזר העיד על עצמו (סוכה כח, ע"א; יומא סו, ע"ב) שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מרבותיו; ומאידך גיסא, באבות דרבי נתן[12] מסופר שלאחר שידול מרבי יוחנן בן זכאי רבו ומן התלמידים, עמד ודרש בדברים "שלא שמעתן אוזן מעולם". רבי אליעזר ניחן ביכולת המיוחדת להשתמש בתוכן ששמע מרבותיו ולמצוא בו עומק חדש, מבלי לסטות מן המקור.[13]

העברת דברי התורה בצורה נאמנה היא משימה מורכבת שהדרך היחידה לצלוח אותה היא שימוש תלמידי חכמים – אלו שכבר תפסו את מקומם במסירת התורה. נסיונות להיצמד ל"כוונת המחוקק" לעומת זאת, או רצון להתחקות אחר הלך הרוח של כותב השורות, אינם מקדמים אותנו בהכרח אל עבר המטרה

העברת דברי התורה בצורה נאמנה היא משימה מורכבת שהדרך היחידה לצלוח אותה היא שימוש תלמידי חכמים – אלו שכבר תפסו את מקומם במסירת התורה. נסיונות להיצמד ל"כוונת המחוקק" לעומת זאת, או רצון להתחקות אחר הלך הרוח של כותב השורות, אינם מקדמים אותנו בהכרח אל עבר המטרה. אדרבה, הם מקטינים את דברי הרב בעינינו וגורמים לנו לחשוב שהוא מדבר אתנו בגובה העיניים, דרך הפריזמה המצומצמת שלנו, ולא לראות בו חוליה המקשרת אותנו לשלשלת ארוכה, עד למעמד הר סיני.

העבודה של מסירת התורה היא להוריד תוכן תורני שנמצא לגמרי מחוץ לתחום ההשגה שלנו ולהעניק לו משמעות מובנת עבורנו – מבלי לפגוע בכהוא זה באותנטיות של מסירת התורה ובנאמנות הדברים למקור. בלימוד התורה אין שום עניין לחתור אחר מה שנתפס בעינינו "אמת אובייקטיבית", מהסיבה הפשוטה שאמת כזו אינה בת השגה כלל.[14]

ידועים בהקשר זה הם דברי התומים באשר ליחס שבין פרשנות לטקסט:

ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, כי קושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כוונו להכל כי איך היה אפשר לרב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח.[15]

בדרך כלל מקובל להביא את דברי התומים לקבלת היתר לחירות פרשנית צמודת טקסט, אולם למעשה התומים מביא את דבריו בהקשר אחר: העובדה שלשונם של המחבר והרמ"א היתה מכוונת כל כך והיתה מסוגלת לשאת כראוי את העושר הפרשני של נושאי הכלים הבאים אחריהם, מעידה על כך שדבריהם מקובלים להלכה "ולכן ח"ו לומר קים ליה נגד הכרעת המחבר ורמ"א".[16] כלומר, אדם פרטי אינו יכול להיתלות על דעת עצמו בדעה החולקת על הרמ"א והמחבר.

הרעיון העומד בבסיס דבריו של התומים הוא שאף על פי שהפרשן אינו מתיימר לרדת לסוף דעתו של הכותב מחד גיסא, ומאידך גיסא אפשר שהוא אף יחדש דברים שלא עלו על דעת המחבר – אין בכך בכדי לגרוע ממאמציו להביא פירוש שאכן יהלום את הטקסט היטב. עבודת הפרשנות היא אפוא ניסיון להגיע לפירוש שיהלום את המקור, אמנם מבלי לחשוש לעשות שימוש בהתפתחות הלמדנית שנעשתה עד זמנו של הפרשן.

לדברי התומים, דיסוננס פרשני זה אינו יכול להיות מיושב בדרך הטבע, והעובדה שדבר זה עולה בידם של המפרשים מתאפשרת אך ורק הודות לקדושתם של דברי התורה. נדרשת רוח ה' שתנוסס בידיו של הכותב ותסייע לו לכוון לאמתה של תורה, והיא שתאפשר לו לכתוב דברי תורה, שכטבעה של תורה נמצאים תמיד גם מעבר להשגתו האישית. רוח ה' שנוססה בידיהם של המחבר והרמ"א הביאה לכך שקדושתה של התורה תבוא לידי ביטוי במילים עצמן, המסוגלות לבטא אמת חודרת המגשרת על הפער הבין-דורי. אמנם דור-דור ודורשיו; אפילו למחבריהם של המילים לא נגלה אלא חלק מן הרבדים הצפונים בהן. רבדים מסוימים עתידים להתגלות רק לאחר עיון ופלפול ממושך של בני הדורות הבאים.

ממהותם הנצחית של דברי התורה היא העובדה שיש רבדים שונים שבאים לידי ביטוי שונה בכל אחד מן הדורות, אך עדיין מבטאים את אותה אמת. עם זאת, שונות זו אינה קוראת דרור ללומד; החובה המוטלת עלינו היא לעסוק בדברי רבותינו באמונה ולנסות לרדת לסוף דבריהם.

 

דור הולך ודור בא

אין צורך לומר שאותו פער בין-דורי הוא תופעה עקבית; לא רק למחבר ולרמ"א לא היו גלויים כל אופני ההבנה שהיו בידיהם של נושאי הכלים המאוחרים – אלא גם תלמידי החכמים שבאו אחריהם לא השיגו את מה שישיגו הדורות המאוחרים מהם. דור הולך ודור בא, ועם כל מעבר כזה נסגרת דלת אחת בעבודת השם ונפתחת דלת אחרת, המתאימה לכליו של הדור החדש.

אין טעם לנסות לפרוץ לדלתות סגורות על מנת לדלות עוד קורטוב של עבודת השם. מי שינסה ליישם כיום את המודל שעל פיו התנהלו הישיבות באירופה קודם השואה, דומה במובן מסוים למי שינסה להקפיד על אכילת חולין בטהרה.

הנסיון למדוד תופעות עתיקות בכלים מודרניים תוך התעלמות מהפער הבלתי ניתן לגישור בין הדורות ומהאופן שבו נמסרו – חוטא למשמעותה של ההיסטוריה. נסיון כזה רואה בה אוסף מקרי של אירועים נפרדים, ולא רצף חי ודינמי שעיצב את התודעה היהודית

הסתייגות דומה קיימת גם ביחס לאירועים היסטוריים, ולא רק לדברי תורה או לאופנים שונים של עבודת השם. להיסטוריה היהודית תפקיד מכריע בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי שלנו ובעבודת השם הנגזרת ממנו – אמנם דווקא בשל כך ישנה חשיבות לא רק לעובדות עצמן, אלא גם לצורה שבה הן נתפסו והועברו במהלך הדורות. ההיסטוריה היא הצורה שבה יוצאת התכנית של בורא העולם אל הפועל, וגילוי ממצאים חדשים אינו אמור לשנות למפרע את אותו המהלך. ממצאים ארכאולוגיים אינם אמורים לפשט ספקות הלכתיים, ועדויות חדשות מארכיונים סודיים לא יגרמו לפתיחתן המחודשת של מחלוקות עתיקות. כל בר דעת מבין שספרים נעלמו ושקעו אל תהום הנשייה לא על מנת שיום אחד יימצאו בתוך כריכה של ספר בישול גרמני ויהפכו את היהדות על פיה. להיסטוריה יש מהלך משלה, וכיוון הזרימה שלו הוא לעתים בלתי הפיך.

אין כוונת הדברים לומר שאין טעם בידיעת ההיסטוריה, או שדי בידיעה שטחית בלבד. בוודאי אין הכוונה להכשיר ערבוב של חצאי אמיתות ולייצר מהם תמונה היסטורית מסולפת. רצוני הוא בסך הכל להצביע על בעייתיות שעשויה לצמוח מן העיסוק במחקר ההיסטורי בצורתו המקובלת כיום. הנסיון למדוד תופעות עתיקות בכלים מודרניים תוך התעלמות מהפער הבלתי ניתן לגישור שבין הדורות ומהאופן שבו נמסרו הדברים מדור לדור – חוטא למשמעותה של ההיסטוריה. נסיון כזה רואה בה אוסף מקרי של אירועים נפרדים, ולא רצף חי ודינמי שעיצב את התודעה היהודית. בצורה הזו נדמית ההיסטוריה לפרפר יפהפה, אבל מת לגמרי.

 


[1] במאמר זה אעשה שימוש במונח "חברה חרדית" בצורה גמישה מעט יותר מן הרווחת כיום, ואפשר שהיא תכלול גם קבוצות נוספות הקרובות מבחינה אידאולוגית.

[2] J. Katz, "Orthodoxy in Historical Perspective", Studies in Contemporary Jewry 2 (1986). וראה גם: משה סאמט, "האורתודוקסיה"; הנ"ל, "החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה", הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה. ביקורת על גישתו של כ"ץ ראה אצל: א' רביצקי, "מבוא: על גבולה של האורתודוקסיה", בתוך: אורתודוקסיה יהודית, היבטים חדשים (שלמון, רביצקי ופרזינגר עורכים), ירושלים תשס"ו; א' שגיא, "האורתודוקסיה כבעיה" (שם).

[3] ראה: י' כ"ץ, לאומיות יהודית, ירושלים תשמ"ג, עמודים 157-156. על הבעייתיות בחלוקה שעורך כ"ץ בין חברה מסורתית למודרנית ראה: א' שגיא, "האורתודוקסיה כבעיה" (לעיל הערה 2).

[4]  ראה למשל דבריו של ישעיהו (צ'ארלס) ליבמן, המציין שאחד ממקורות הכח הגדולים של היהדות האורתודוקסית הוא היכולת שלה לראות את עצמה זהה לחלוטין עם המסורת והעבר היהודיים – מה שאי אפשר לומר על זרמים אחרים ביהדות. אלה היו צריכים לבחון ללא הרף את דרכם ואת יחסם לעבר: C. S. Liebman, "A Sociological Analysis of Contemporary Orthodoxy", Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought Vol. 13, No.3, Summer Issue, 1964

[5] בעבר היו דווקא נסיונות לכתוב היסטוריה ברוח תורנית, אלא שכיום הם נחלשו מאד, ובוודאי בחברה החרדית. ראה למשל: א' ידידיה, "בנימין מנשה לוין ומחקר חכמת ישראל ברוח המסורת', קתדרה 130, ירושלים, טבת תשס"ט.

[6] ראה: י' מאלי, היסטוריה והיסטוריונים בעת החדשה, ירושלים תש"פ, עמוד 1.

[8] ר' דקארט, מאמר על המתודה, פרק ראשון. (מצרפתית: יהושע קנז). ספרי עליית הגג, ירושלים תש"ע.

[9] Inside the Murky World of Butterfly Catchers", National Geographic Magazine, August 2018"

[10] הודפס בשו"ת הרמ"א, סימן כה, מהדורת זיו, עמ' קנו.

[11] וראה עוד בהקשר זה במאמרי: השלחן והפולמוס, צריך עיון, י"ט אב תשע"ט.

[12] פרק ו.

[13] ועיין בהקשר זה בדבריו של הראי"ה קוק: "על הגאון רבי אברהם מסוכטשוב זצ"ל", מאמרי הראי"ה, מכתבים.

[14] עיין בתשובות החתם סופר (יורה דעה, רנד): "ולמצוא פירושים על כל הנ"ל הוא נמנע כי לא ידע אנוש ערכה ואפי' מרע"ה לא ידע זה."

[15] תומים, תקפו כהן, סימן קכ"ג-קכ"ד.

[16] תומים, שם (הערה 17).

6 תגובות על “לזכור, לא לחקור: בין הזיכרון המחיה למחקר הממית

  • ישר כוח על הכתיבה הרהוטה!
    שתי שאלות:
    א. אם דיסציפלינה שהתפתחה במאה השמונה עשרה פגומה בעיניך, מה דעתך על הפיזיקה המודרנית, על הרפואה המודרנית, ומה בדבר הפסיכולוגיה?
    ב. אם היסטוריונים לא נתנו דעתם על הבדלי התקופות, הבדלי מנטליות, הבדלי גישות והשקפות עולם, מהו המחקר ההיסטורי בעיניך בכלל? מה עושים ההיסטוריונים בחדריהם החשוכים?

  • כתיבה רהוטה וברורה. אם כי איני מסכים עם דבריך. מה תענה על הצמח דוד, וסדר הדורות, והחיד"א, והיעבץ שהתעסקו עם מחקר הסטורי שיטתי, וידעו לאתר זיופי טקסט, כפילות שמות חכמים ועוד?
    שנית, הייתי מצפה שחוקר חסידי יכתוב על החסידות מבפנים, בניגוד למישהו חיצוני. אבל משום מה אלו מבפנים מפעילים צנזורה עצמית.
    זאת ועוד, בין מחקר אקדמי שיטתי לבין ידיעת הסטוריה בסיסית, עדיין קיים פער גדול לא מנוצל.
    בנוסף, מציאת דברים עתיקים משנה מאוד את התמונה, ידוע מהחזון איש בנושא הצ' ההפוכה שלאחר שראה בספר תורה בצפת הוא דיבר פחות בנחרצות כנגד.

  • ישר כח על המאמר המרתק.
    בעצם מה שאתה אומר זה שההיסטוריה נעה בכיוון בלתי נמנע, ולפיכך לא כל כך משנה מה נלמד על העבר – אין לנו דרך או סיבה לשנות זאת. ולכן החרדים (ותומכיהם) יכולים לצייר את ההיסטוריה כאוות נפשם, בלי להזדקק לראייה ביקורתית או השוואת מקורות שתחתור להגיע ל"אמת". זוהי בהחלט השקפה חרדית קלאסית, הטוענת שה"אמת" היא מה שמספרים לנו ומה שהמסורת היהודית אומרת, בלי להישען על עובדות בפועל. זה גם המקור לכל אותם סיפורי חסידים מומצאים שלא היו ולא נבראו, וזה אף המקור להיתר של הרב ש"ך להמציא סיפורים ועובדות כדי לקרב יהודים לתורה.
    בכל הכבוד הראוי, קשה לקבל זאת. אמנם זהו מהלך שכבר חז"ל החלו בו, וספרות המדרש מלאה בו, אולם חז"ל גם מלאי ביקורת עצמית כלפי תופעות בעולם היהודי שהעולם החרדי חס מלהזכיר (במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, לדוגמה). כמובן שבהעדר חשיבה ביקורתית ומסודרת, הסלקטיביות בבחירת המקורות מונחת לפני הרב או החכם ומאפשרת לו "להמציא" עבר מדומיין שלא היה ולא נברא. ראו למשל תיאורי הרבי הריי"צ בספריו "ליקוטי דיבורים", תיאורים ליטאיים של עולם הישיבות וכו'. האם זוהי ה"אמת"? זהו צד אחד שלה, אך בלי ספק לא ה"אמת". וכשמשתיקים דעות ותיאורי מציאות אותנטיים כי הם לא מתיישבים עם האידאולוגיה, התורה נפגמת, עבודת ה' נפגמת וכבודו של ישראל נפגם.

  • מאמר כתוב יפה, אך הכוונה לא ברורה מספיק. האם הכותב מתכוון לומר שההיסטוריה לא חשובה? כלומר, לא באמת אכפת לנו מה היה בשואה, העיקר מה שמספרים בבית ספר "בית יעקב"? או שמא כוונתו שכן אכפת לנו מה היה בשואה, אך ודווקא המחקר הרוויזיוניסטי של ה"היסטוריה החדשה" – זה שמשחק בין עובדות לבין נרטיבים – הוא שמפריע לו.

    אם הוא מתכוון לדרך הראשונה, אז אני מתפלא מאד על דבריו: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". האם לא ברור שחשוב לדעת מה היה, האם לא ברור שעלינו ללמוד מן ההיסטוריה? ואם כוונתו כדרך השנייה אז מה הפסול במחקר ההיסטורי המקובל – לא זה הרוויזיוניסטי אלא המודרני-קלאסי? האם טוב שאיאן קרשו או יהודה באואר ועוד מאות היסטוריונים של השואה עשו את עבודתם, או שעדיף אילו לא היו קיימים והיינו חיים מפיהם שכותבי המיתוסים? אשמח אם יבהיר נקודה זו.

    חוסר הבהירות בטענת הכותב על העיסוק הכללי בדיסציפלינה מאפילה לצערי על טענתו היותר מעניינת באשר לרלוונטיות של מחקר היסטורי ביחס לדמויות תורניות, והערך של מחקר זה – נושא שראוי לדיון נפרד לגמרי. רק אעיר שלענ"ד אם רוצים להבין את דברי קדמונינו – לא בתור טקסט קאנוני כדברי התומים שמאפשר פרשנות הרמב"ם ע"פ חכמת קבלה, אלא בתור חכמי תורה שבע"פ שאכפת לנו מדעתם – נדמה שרקע היסטורי הוא חינוי בהחלט.

  • כפי שניתן לראות מהמאמר המצויין
    מאד קשה עד בלתי אפשרי לכתוב בצורה ברורה וקוהרנטית על הנושא. אולי כי הוא מרובה צדדים וצדי צדדין. כי מהי היסטוריה? מהו מחקר היסטורי? מהי יהדות חרדית? מהם הלכה ומנהג? לקוראי ומביני השפה האנגלית יתרון רב כי הם יוכלו להעשיר את הבנתם וידיעותיהם בספרים ומאמרים רבים בנושא
    דוגמא אחת היא של פרופ. חיים סולובייצ'יק Rupture and reconstruction השופך אור רב על הנושא. ספרו של הרב נתן קמינצקי Making of a Gadol
    מאמריו של פרופ. שניאור זלמן [סיד] ליימן ופרופ. אלימלך [מרק] שפירו ועוד רבים מההיסטוריונים התורניים בארה"ב נע מסביב ליחסים המורכבים של היהדות החרדית וכתיבת היסטוריה.

  • אני ממליץ לכותב המאמר, אשר הינו בר אוריין ורב כשרון, לקרוא את הספר מטפחת ספרים לרב יעקב עמדין.

    לו היעב״ץ היה מקבל את גישתו של כותב המאמר ספק רב אם הספר אשר מטרתו לעמוד על מקורו ומחברו של ספר הזהר היה בא לעולם שכן מה שקאנוני (ומה יותר קאנוני בחכמת הקבלה מספר הזהר?!) הוא לכאורה כזה מסיבה. ומה שמיוחס לרב שמעון בר יוחאי הוא בוודאי כולו כך כמתח תורה בהר סיני. השאלות כלל לא היו נשאלות, התשובות כלל לא ניתנות. אין מה לתור ולבדוק שכן הכל מונח בפנינו כפי שרצתה ההשגחה וכפי שלימדונו בתלמוד תורה.

    לא כן דרך החכמים. יוסיף דעת ויוסיף מכאוב. אבל יוסיף.

    אגב, בשולי הדברים כותב המאמר מציין שארון הספרים התורני לא יוושע ממציאת כתבי יד עלומים. ובכן, ארון הספרים היהודי הנוכחי משופע במאות ואלפי כתבי יד שמצאו את מקומם בכותל המזרח של היהדות.

    זוהי הכחשת המציאות: שו״ת הראשונים, חידושי הראשונים על הש״ס, ספרות הגאונים על ענפיה השונים ועוד ועוד.

    יתירה מכך, אם הכותב היה מעיין מעט בדבר היה שם אל ליבו כי טרם המצאת הדפוס, כל ארון הספרים היהודי היה אוסף של כתבי יד והעתקות כתבי יד בלבד.

    האם להיסטוריה הרבנית, לדפוס ולתפוצת הספרים אין השפעה על התקבלותם בעם ישראל?

    המאמר הזה מנסה לפזר מסך עשן מסביב לחקר ההיסטוריה כדי להמנע מלשאול שאלות שכל בר דעת שואל.

    אני לא טוען כי העדר הבנה היסטורית מונע אפשרות ללמוד תורה. אני טוען כי אי הכרה בצדדים אלו מקטינה מאוד את היכולת להבין תופעות הלכתיות, מנהג וחברתיות בהקשר נכון.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל