העיתונאי והעורך המנוח שמואל שניצר כתב פעם כי האנושות נחלקת לשתי מפלגות: אוהבי היסטוריה ושונאי היסטוריה. יתכן, הוא הוסיף, כי יש מפלגה שלישית של אדישים; עם זאת, הוא עצמו מעולם לא נתקל בחבריה.
בדברנו על היחס להיסטוריה בציבור החרדי, אנחנו נאלצים להודות כי גם מפלגת אוהבי ההיסטוריה התפצלה מזמן לשתיים. מפלגה אחת אמנם חובבת היסטוריה, אבל מתמקדת בנרטיבים היסטוריים נוחים שאת דיוקם היא אינה נוטה לבדוק. המפלגה השניה – והיא במיעוט ברור – חותרת לדעת עד כמה שניתן את האמת ההיסטורית, בלי שים לב לשאלה עד כמה זו משרתת את האינטרסים הנוכחיים שלנו.
כשנפנה ל'היסטוריה' המקובלת ברוב הציבור החרדי, לעתים תכופות נמצא לא נרטיבים אלא מיתולוגיות; לא פרשנות לעובדות אלא פשוט סיפורים שלא היו ולא נבראו
באופן פרדוקסלי מעט, דווקא הכרה של ההיסטוריה מאפשרת לנו להבין את הרתיעה של החרדים מהעמקה משמעותית המובילה לידע מבוסס: כפי שמציין במאמרו הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, במאה ה-19 היתה ההתעמקות בהיסטוריה יהודית נחלתם של משכילים שביקשו לקרוא תיגר על שמירת התורה והמצוות. עם זאת, במאמר זה ארצה לדון בבעייתיות הכרוכה ביחס חובבני להיסטוריה, ויותר מכך – בהיסטוריה סלקטיבית המסמנת את המטרה לפני שהיא יורה את החצים.
בין מיתוס להיסטוריה
ההיצמדות של החרדים לנרטיב היסטורי המשרת אותם איננה מפליאה לכשעצמה. נרטיבים היסטוריים אינם מורשתה הבלעדית של החברה החרדית. לכל חברה נרטיב התואם את האידאולוגיה שלה. מדינת ישראל הצעירה קבעה את יום השואה והגבורה ביום פרוץ גטו ורשה בתקוה לקבע נרטיב המתנגח בעלבון ה'כצאן לטבח'; הפלשתינים שנמלטו מבתיהם בימי מלחמת השחרור אימצו מאז ועד היום את נרטיב ה"נַכְּבָּה"; בריטניה האימפריאליסטית סיפרה לעצמה שהיא נושאת בנדיבות ובחמלה את 'משא האדם הלבן', נרטיב שתושבי הקולוניות שלה לא בהכרח התחברו אליו; רוסיה מלמדת עד היום את תושביה כי רק ההרואיזם של חייליה עצר את היטלר, בלי להתעכב על פרט שולי כמו הסכם ריבנטרופ-מולוטוב; וכך הלאה והלאה.
למעשה, תופעת הנרטיבים ההיסטוריים היא כה נפוצה, עד שיש טוענים שלא תיתכן כלל אמת היסטורית אובייקטיבית. היסטוריונים דוגמת היידן ווייט טוענים כי לא ניתן לעסוק בהיסטוריה ללא מבנה אידאולוגי שישמש לה בסיס. בעיניו של וויט, פשוט אי אפשר לכתוב היסטוריה בלי להידרש תחילה לערכים ולרעיונות שונים. ערכים אלה מכתיבים את בחירת הנושא ואת אופן הדיון בו, והם מקודדים לתוך הנרטיב על ידי ההיסטוריון או על ידי כל יוצר העוסק בחומר היסטורי – בין אם הוא מצייר תמונה, ובין אם כותב ספר, מייצר משחק, או מנסה ליצור כל תוכן אחר בעל הקשר היסטורי.
ללא ספק יש צורך מתמיד בבחינה זהירה של הטיות מוקדמות בגשתנו ללימוד היסטוריה. רוב ההיסטוריונים יקדישו רבות לפיתוח חשיבה ביקורתית ולגישה אל מגוון מקורות, במאמץ לאמת עד כמה שניתן את הנתונים. גם אם בסופו של דבר תיווצר הטיה, היא תהיה בדרך כלל תוצר של פרשנות ושל הדגשה או עמעום – לא של ייצור עובדות מן האוויר. אחרי הכל, היסטוריונים בעלי אידאולוגיות שונות יכולים להתווכח האם הגעתו של קולומבוס לאמריקה ראויה להיקרא 'גילוי אמריקה', והאם הגעה זו המיטה אסון לא מכוון או ג'נוסייד אמתי על השבטים הילידים; אולם אף היסטוריון שפוי לא ינסה לטעון כי קולומבוס לא הגיע לחופי אמריקה כלל.
התיעוד ההיסטורי מוכיח לנו כי אירופה היהודית של טרום השואה היתה רחוקה מלהיות מקבץ קהילות בניחוח בני ברקי. ספרים אוטוביוגרפיים שכתבו בני התקופה מספרים לנו על ישיבות שבהן הקפדה במצוות היתה בגדר המלצה; על משפחות יראות שילדיהן נפוצו לזרועות ה'איזמים' הפופולריים של התקופה
אולם כשנפנה ל'היסטוריה' המקובלת על רוב הציבור החרדי, לעתים תכופות נמצא לא נרטיבים אלא מיתולוגיות; לא פרשנות לעובדות אלא פשוט סיפורים שלא היו ולא נבראו. יש להדגיש: במקרים רבים, אין כל כוונה רעה מאחורי הפיקציות ההיסטוריות הרווחות במחוזותינו. לעתים יש להן בסיס בסיפור דומה או בחלקי עובדות, ותמיד הן מכוונות לשרת אידאל חינוכי חיובי. אולם, כתוצאה מבורות היסטורית (בורות הכוללת היעדר תרגול יכולת הבקרה כלפי עובדות המתיימרות להיות היסטוריה מבוססת, כמו גם אי לימוד שיטתי של היסטוריה) ומהגישה החובבנית המתקשה להבדיל בין סיפור ש'נשמע אמתי' לבין סיפור מתועד ומאומת, ההיסטוריה שבה אנו עוסקים כציבור שייכת יותר לתחום היצירתי מאשר לתחום העובדתי.
כך, לדוגמא, האתוס החרדי של השואה מעלה על נס את סיפורן של צ"ג הבנות מבית יעקב שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים. לידתו של המיתוס הזה מתקבלת על הדעת, שכן הוא בוסס על מכתב שכתבה לכאורה נערה מגטו קרקוב למאיר שנקולבסקי, מזכיר תנועת בית יעקב העולמית וחבר הוועד המרכזי של אגודת ישראל בניו יורק. אולם כבר בשנות החמישים הטילו חוקרים ספקות קשים במהימנותו של הסיפור, שכן לא נמצאו לו שום סימוכין, והוא עמד בניגוד גמור לכל הידע המחקרי על השואה. אסתר פרבשטיין, חוקרת שואה חרדית שאין לחשוד בה בבוז כלפי תנועת בית יעקב, כותבת בספרה "בסתר רעם" כי יש להטיל ספק באמינותו. בראיון עיתונאי אף נתנה אותו כדוגמא למיתוס חרדי שנוצר סביב השואה. אולם למרות זאת, בחוגי בית יעקב הסיפור עוד מסופר ונלמד.
דוגמה אחרת לנרטיב החומק מהעובדות היא יראת הרוממות האופפת את כל סיפורי 'העיירה היהודית של פעם' שכולנו גדלנו עליהם. החינוך החרדי מטפטף לנו כי השואה היתה קו פרשת המים שבו הושמדה יהדות מפוארת שהקפידה על קלה כעל חמורה, ובהר ציון היתה פליטה שחובתה היא לשחזר את שאבד. אולם, על אף שהכורת הנאצי אכן עלה על קהילות רבות יראות ושלמות, התיעוד ההיסטורי מוכיח לנו כי אירופה היהודית של טרום השואה היתה רחוקה מלהיות מקבץ קהילות בניחוח בני ברקי. ספרים אוטוביוגרפיים שכתבו בני התקופה מספרים לנו על ישיבות שבהן הקפדה במצוות היתה בגדר המלצה; על משפחות יראות שילדיהן נפוצו לזרועות ה'איזמים' הפופולריים של התקופה; על קהילות יהודיות שבהן מררו עסקנים חסרי מצפון את חייהם של רבנים, וכך הלאה והלאה. למעשה, הסיפור המכונן של תנועת בית יעקב עצמה שזור באמיתות היסטוריות אלה: שהרי לו ישבו בנות ישראל בביתן ולמדו צאינה וראינה, איש לא היה חושב להתיר חינוך יהודי רשמי לבנות. אבל איכשהו, מצפים מאתנו להאמין שבעיית חינוך הבנות היתה המוקש הרוחני היחיד כמעט באותם ימים, והיא נפתרה בהקמת בית יעקב. כל מי שלומד היסטוריה יודע עד כמה בעיה זו לא היתה אלא סימפטום.
לשכתב את ההיסטוריה
לצד מיתוסים כאלה, שרובם מתפתחים בתמימות מגרעין של אמת או מסברה מוטעית, וצוברים פופולריות בגלל התאמתם לצרכי החינוך, קיים גם רביזיוניזם אמתי, תמים הרבה פחות. הניסיון של ההשקפה החרדית העכשווית להציג את עצמה המשכיות רציפה של עולם התורה באירופה בא לידי ביטוי גם ביוזמות לעצב מחדש את העבר. הרביזיוניזם ההיסטורי החרדי לא נועד לחשוף אמיתות חדשות או להבטיח נקודת מבט אובייקטיבית יותר, אלא לחזק את 'עקרונות החרדיות' העכשוויים.
שכתוב ההיסטוריה החרדי מגיע לשיא חומרתו כשהוא אינו מסתפק בהעלמת עובדות אלא מנסה לייצר עובדות מנוגדות להיסטוריה המתועדת. תופעה כזו מאפיינת לימוד על דמויות או סוגיות שאיננו רוצים להכיר במורכבותן
בקצה הקל יותר של תופעה זו, ניתקל בעיקר בהעלמת עובדות בלתי נוחות. כך למשל, כמעט אף אחת מבוגרות בית יעקב שחונכו על דמותה של שרה שנירר אינה יודעת שהגברת שנירר היתה גרושה. נוסף לכך, תלמידותיה של שרה שנירר זוכרות את אהבת הידע שלה, שגרמה לה להצטרף להרצאות באוניברסיטאות,[1] אולם בנות חרדיות לא תיחשפנה למידע הזה. העובדה שניתן להסביר זאת בהבדלי התקופות אינה משפיעה על המחנכים – הם מעדיפים פשוט להציג את שנירר כאילו לא היתה שונה מכל דמות בכירה בתנועת בית יעקב דהיום.
שכתוב ההיסטוריה החרדי מגיע לשיא חומרתו כשהוא אינו מסתפק בהעלמת עובדות אלא מנסה לייצר עובדות מנוגדות להיסטוריה המתועדת. תופעה כזו מאפיינת לימוד על דמויות או סוגיות שאיננו רוצים להכיר במורכבותן. כך, בהיסטוריה החרדית, הרש"ר הירש אמנם זוכה לכבוד כמציל היהדות האורתודוקסית בגרמניה; גדולי ישראל התבטאו עליו בהערצה יותר מדי פעמים מכפי שיהיה ניתן להפחית את חשיבותו בראייה לאחור. הפשרה שהתגבשה, לפיכך, היא ללמד על דמותו של הרש"ר בהערכה גדולה, אולם להדגיש נחרצות כי גישת "תורה עם דרך ארץ" שלו היתה, גם לפי דידו, אך ורק תרופה לבעיות הדור הספציפי שגדל אז בגרמניה. טענות כאלה כמובן עומדות בסתירה לעדויותיהם המפורטות של תלמידיו.[2] הן גם אינן עולות בקנה אחד עם משנתו. הרש"ר כתב, למשל, שהימנעות מהוראת מדעי הטבע מעמידה את התלמיד בסכנת כפירה, שכן הוא עלול להתפעל יתר על המידה מתיאוריות חדשניות של המדע כאשר ייתקל בהן.[3]
רביזיוניזם כזה ניתן למצוא לעתים אפילו ביחס להיסטוריה של פסיקה הלכתית, כמו המחלוקת סביב היתר המכירה בשנת שמיטה. לימוד העובדות ההיסטוריות מוכיח כי הברון רוטשילד, שהבין כי קיומן של המושבות שלו תלוי ביכולתן להמשיך לעבד את הקרקע בשנת השמיטה, שיגר את סוגיית ההיתר ישירות לפתחו של רבי יצחק אלחנן ספקטור. הוא הבין היטב עד כמה נפיצה בקשת ההיתר שלו, ולכן פנה ישירות אל גדול הדור, שפסקיו היו מקובלים בכל רחבי העולם היהודי. ואכן, רבי יצחק אלחנן נתן את ההסכמה שלו להיתר המכירה הראשון בתרמ"ט. פקידי הברוך רוטשילד אמנם השמיטו ממכתב ההסכמה שלו את התנאי שיהודים לא יעבדו בשדות בשנת השמיטה (הרב ספקטור פרסם מכתב חריף בתגובה), אולם לבטח אין יסוד לטענה שאף אחד מגדולי הדור בציבור החרדי לא סמך את ידיו על היתר מכירה בשום צורה.[4]
מנקודת מבט חינוכית גרידא, אין צורך לטעון שהיתר המכירה פסול בכל תנאי: די בהתנגדות אליו כיום בגלל שינוי המצב. שהרי ההיתר ניתן על ידי גדולי התורה למושבות החקלאיות המעטות בארץ ישראל בעידן שונה לחלוטין, ונתמך בחשש פיקוח נפש. אולם הפיכת היתר המכירה לסדין אדום לא אפשרה לעובדות ההיסטוריות לבלבל את הציבור.
מדוע ההיסטוריה חשובה
הן לגישה החובבנית, היוצרת היסטוריה בהתאם למטרות פדגוגיות, והן לגישה המשכתבת בלי בושה – יש חסרונות ברורים. שתיהן מלמדות את החניך, עת ייחשף לעובדות מתועדות, כי יש להטיל ספק במה שלימדו אותו. אולם, הגישה הבוחרת בהסתרות ובעיוותים היא הרסנית במיוחד.
רובנו מסוגלים להשלים עם הידיעה שלא כל העובדות שסופרו לנו נבדקו בקפדנות, וכי חלק מחינוכנו הושתת על מיתוסים, שלהם לפחות מסר חינוכי חשוב. קשה הרבה יותר להשלים עם העלמות מכוונות ושקרים אידאולוגיים. גם העלמה זניחה יחסית יכולה להביא לתהיות בנוסח 'מה עוד לא סיפרו לנו?'. עיוותים של ממש יכולים לגרום להרס אמתי של חלקים מבניין החינוך שהחברה שלנו כה משקיעה בו. האם נכון לסמוך על כך שהאמת ההיסטורית לעולם לא תצא לאור ותביך אותנו? לשקר, כידוע, אין רגליים.
גם העלמה זניחה יחסית יכולה להביא לתהיות בנוסח 'מה עוד לא סיפרו לנו?'. עיוותים של ממש יכולים לגרום להרס אמתי של חלקים מבניין החינוך שהחברה שלנו כה משקיעה בו. האם נכון לסמוך על כך שהאמת ההיסטורית לעולם לא תצא לאור ותביך אותנו? לשקר, כידוע, אין רגליים
הנזק החינוכי הנובע מהיחס הנפוץ להיסטוריה בציבור החרדי איננו המחיר היחיד שאנו משלמים. החמצת ההזדמנות ללמוד את ההיסטוריה כפי שהיא מובילה אותנו להפסיד ידע וניסיון של אלפי שנים, שיכולים היו להיות לנו לעזר בהתמודדות עם אתגרים בני ימינו.
כחברה, יש לנו נטיה להתייחס לאתגרים העומדים בפנינו כיום כאל התפתחויות יוצאות דופן, הדורשות מאתנו להיות חלוצים במערב פרוע תרבותי חסר תקדים. הלחימה מול פגעי הטכנולוגיה, למשל, מוצגת כמו קרב אחרון הרואי, גוג ומגוג שכמוהו לא היה. מכיוון שאיננו לומדים היסטוריה ברצינות, איננו מביטים לאחור כדי להסיק מסקנות. אולם, לחוקרי ההיסטוריה, היחס הזה מעורר פליאה. מהפכת הדפוס בזמנה היתה רדיקלית לא פחות מהמצאת האינטרנט. היכולת להשיג בקלות יחסית כמעט כל ספר, היתה התפתחות מאיימת לא פחות ממחשב בכל בית. עידן הנאורות (וגלגולו היהודי – תנועת ההשכלה) סלל דרך לזניחת תורה ומצוות, דבר שלא היה עולה על הדעת בתקופות ימי הביניים והרנסנאס. העולם השתנה: ממונותאיזם אדוק והתיימרות ליראת שמים, לתפיסות הרואות באלוקים כוח עליון בלתי מעורב במקרה הטוב, ובלתי קיים במקרה הרע. בחינה היסטורית של אתגרים אלה תגלה שטלפונים חכמים הם התפתחות מטלטלת הרבה פחות ממה שנדמה לנו.
אמנם נכון: התפתחויות אלו היו הדרגתיות הרבה יותר מן ההתפתחויות הטכנולוגיות שאנחנו רגילים להן. עדיין, היו מספיק תקופות בעם ישראל שבהן התפתחויות כאלה הובילו למהפכים מהירים וחדים. כל חובב היסטוריה מכיר את סיפורו של מייסד שושלת רוטשילד, מאיר אנשל רוטשילד, יהודי מפרנקפורט שכרוב בני זמנו שמר תורה ומצוות, שאף הביא את סכסוכיו הכספיים בפני בית הדין המקומי. ילדיו של רוטשילד, החוליות המפורסמות בשושלת האגדית, רחקו ברובם מהאדיקות של אביהם. נכדיו היו רחוקים עוד יותר: אחת מהם אף נישאה לאציל גוי. שינויים בין-דוריים כאלה אפיינו את יהדות מערב אירופה של אותה תקופה, ולא היו ייחודיים למשפחות מיליונרים. תמורות מטלטלות מסוג זה, במסגרתן נפילת חומות הגטו והאמנציפציה מוטטו את חומות הדת תוך שנים ספורות יחסית, הן לבטח מהירות יותר מכל התפתחות חברתית תוך-קהילתית שאנחנו עדים לה כיום.
בחינת מגמות החילון ואתגרי היהדות של העבר לא נועדה רק לתת לנו תחושת "אין חדש תחת השמש". היא יכולה גם ללמד אותנו לקחים חשובים. כך למשל, בקרב חלקים מסוימים בציבור החרדי שוררת התחושה כי התשובה לכל מרידה בכלל הקהילה היא הפעלת כוח חברתי רב יותר: הצרת צעדים, חרמות ונידויים. אולם תיעודים היסטוריים אינם מגבים שיטה זו. אנחנו אוהבים להיזכר בחרמות היעילים של אז; פחות טורחים לנבור באותיות הקטנות על נסיבות הטלתם. בקהילה היהודית של האי ג'רבה בתוניס מקובל עד היום נשק החרם כנגד נהגים בלתי רצויים ופורצי גדר. הוא גם עובד שם להפליא. אבל מדובר בקהילה קטנה, מבודדת, ממושמעת באופן מסורתי, מנותקת מהעולם בדרך שתעורר קנאה אפילו במאה שערים. שם, אכן, החרם הוא איום יעיל. במקומות אחרים הוא איבד מתוקפו כבר לפני מאות רבות. כשהטילה הקהילה היהודית של אמסטרדם חרם במאה ה-17 על ברוך שפינוזה בשל דעותיו האפיקורסיות, תרם הדבר בעיקר להנצחתו ההיסטורית כמרטיר הפילוסופי הראשון, גלילאו גליליי היהודי שסרב לחזור בו מהאמת שלו. האמת היא, כמובן, שלשפינוזה לא היה שום אינטרס לחזור בו. על אף שגם הכנסיה החרימה אותו כשהתחיל להביע דעות חלוציות של ביקורת המקרא, אירופה של המאה ה-17 כבר לא ראתה בחוות הדעת הדתיות את חזות הכל, וקהל מעריציו מקרב תומכי הנאורות והרציונליזציה גדל בהתמדה.
יש לנו נטיה להתייחס לאתגרים העומדים בפנינו כיום כאל התפתחויות יוצאת דופן, הדורשות מאתנו להיות חלוצים במערב פרוע תרבותי חסר תקדים. הלחימה מול פגעי הטכנולוגיה, למשל, מוצגת כמו קרב אחרון הרואי, גוג ומגוג שכמוהו לא היה. מכיוון שאיננו לומדים היסטוריה ברצינות, איננו מביטים לאחור כדי להסיק מסקנות
מה שנכון לגבי שאלת הגישה לפורצי גדרות, נכון כמעט לגבי כל סוגיה חברתית בימינו. מחלוקות פנים-קהילתיות? יחסים מורכבים בין הדרג הרבני ובין הדרג העסקני? רבנים שאין תוכם כברם? כל אלה דברים שהיו כבר מימות עולם, ותולדותיהם שזורים באינסוף מקורות אמינים בני הזמן. הנרטיב ההיסטורי האהוב מדלג לעתים קרובות על פרטים אלה, שבכוחם להועיל לנו ביותר. כך למשל אנחנו לומדים על שבתאי צבי כעל משוגע כריזמטי, חוטא ברור, שהעם נסחף אחריו בשל צרות התקופה עד שהמיר את דתו והתגלה טיבו האמתי. אבל האמת ההיסטורית מורכבת יותר. לא רק פשוטי העם אלא גם רבנים חשובים הלכו שבי אחרי שבתאי צבי, ומעטים אף דבקו בו גם אחרי התאסלמותו. ולצד למידה זו, המזהירה אותנו מכוחה של כריזמה ומהאפשרות של טעות גם בקרב תלמידי חכמים, אנחנו יכולים גם ללמוד שאלה שחזרו בהם – מעמדם לא נפגע, והם מצוטטים בספרות התורנית מכאן ולהבא במלוא הכבוד וההערכה.
את התועלת הזו אנחנו מסרבים להפיק, בשם הפחדים שנטעה בנו פעילותם של היסטוריוני תקופת ההשכלה. החשש הזה למשל מספר לנו כי ללמוד על תופעת השבתאות לעומק אינו רעיון טוב: שמא נגיע למחקריו של גרשום שלום, שתיאר את כל השבתאות כתחילתה של התמרדות פנימית בקהילות היהודיות נגד שמירת התורה והמצוות, וסלילת דרך לציונות החילונית. אולם, חשוב לזכור שאיננו חיים כבר בימיהם של צבי גרץ ואנשי "חכמת ישראל". את הנחרצות המתנשאת שלהם בגישה להיסטוריה החליפה גישה אקדמית רכה הרבה יותר, המכירה בנרטיבים ובקושי להימלט מהם. היסטוריונים טובים אולי מנסים להוכיח שהם אינם נופלים למלכודות שהיידן ווייט מזהיר מהן, אבל עצם קיומן של מלכודות אלה, והצורך לקריאה ביקורתית של כל היסטוריון, הן הנחות שקיים סביבן קונצנזוס רחב. אדרבה, תיקון נאות בגישה שלנו להיסטוריה לא רק יפריד בין הפדגוג לעובדות ההיסטוריות, אלא יפריד גם בין ההיסטוריון לעובדות ההיסטוריות.
האם העולם כולו מתחלק לאוהבי היסטוריה ולשונאיה? יתכן בהחלט. אלא שגם בלי נטיית הלב המתעניינת בעבר, חשיבה ישרה אמורה להבהיר לנו את הצורך החיוני בידיעה נכונה של ההיסטוריה. "אנשים שלעולם אינם מביטים אחורה אל אבותיהם הקדמונים, לא יביטו קדימה אל הדורות הבאים" אמר אדמונד ברק. איזו תחזית קודרת לדורות הבאים היה מנפיק לגבי המביטים אחורה ורואים חזיונות תעתועים – אפשר רק לנסות לנחש.
[1] בניש, פרל, "שאוני בלבכן", עמ' 11.
[2] https://iyun.org.il/sedersheni/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%A8-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C/
[3] את האגרת המלאה בנושא זה ניתן למצוא כאן: https://rationalbelief.org.il/%D7%A8%D7%A9%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A9-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%96%D7%9C/
[4] ראו מאמרו המצוין של הרב איתם הנקין הי"ד, "עוללות בעניין פולמוסי השמיטה". https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=38&id=1161
Photo by Tomas Sobek on Unsplash
לא ברור מה הכותבת רוצה.
כל מי שעבר את גיל 20 מבין שהחברה החרדית היא ארגון תעמולה אחד גדול, בכדי להסביר איך העגלה שלהם מלאה אף שהיא לא נראית כזו (בדיוק כמו התעמולה שעשו כעת חסידי בעלז על זה שהם מזלזלים בהוראות הקורונה, התחילו לכתוב שבבתי החולים הורגים חולים (שאת שואלת את עצמך מה הקשר – זה מונע מהם ללכת עם מסכה?, או שיש פגיעה בתפילות סתם – כנ"ל גם אם צריך להתפלל למה לא עם מסכה וכד').
כמו שבעלי אומר: אמת חותמו של הקב"ה ושקר חותמו של בעל ההשקפה.
אבל בדרך כלל אם אני מבינה נכון, העיקרון הוא לשקר לפחות עד החתונה, ואז כבר הבן אדם לכוד במלכודת של נישואין וכד'.
אם את רוצה לנסות להבין באמת מה קורה בחברה החרדית ואת הלך המחשבה שלהם, את צריכה להפסיק להיות כל כך עוינת לחברה זו, ולנסות להיות כמה שיותר אובייקטיבית. העוינות שלך זועקת מכל הודעה שלך באתר זה. יש לך טענות טובות וכושר ניתוח מעולה, חבל שזה לא נעשה בצורה יותר ענינית.
חשוב ללמוד הסטוריה ? קודם כל חייבים ללמוד היסטוריה זה פסוק מפורש בתורה. זה לשון זכור ימות עולם. הזהרו מה שעשיתי בדורות הראשונים מה שעשיתי באנשי דור המבול מה שעשיתי באנשי דור הפלגה מה שעשיתי באנשי סדום ועמורה:
בינו שנות דור ודור. אין לך דור שאין בו מאנשי דור המבול ואין לך דור שאין בו מאנשי דור הפלגה וכאנשי סדום אלא שנדון כל אחד ואחד לפי מעשיו. זה מהפסוק אבל יש כאן עוד דבר כשאדם לומד לעומק [לא כדי להרשים ולא כדי לקבל ציונים טובים] הוא צריך מראה מקום אם זה למשל כתוב במרדכי או בראבי"ה הוא צריך לדעת מי קדם למי כי כמה שהמקור יותר קרוב לגמרא הוא יותר אמין ולמשל חייבים לדעת שיש תנאים ויש אמוראים ואמורא [חוץ מרבי חייא ורב] לא יחול לחלוק על תנא ומחתימת התלמוד אי אפשר לחלוק כלל על אמוראים הוא לחילופין הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך מי שלא יודע את ההיסטוריה של התנאים והאמוראים לא ידע איך לפסוק וכן חייבים לדעת על הגאונים כי על גאון אפשר לחלוק רק אם ראיה בש"ס אבל לפני שמוצאים ראיה בש"ס צריך לבדוק איך הגמרא מסתדרת לפי הבנת הגאון לפני שחולקים עליו הרשימה ארוכה מאוד אבל יש לצערנו הרבה רפיון בהנהגה החרדית הכי קל זה לומר שאסור לקטרג וכו' אבל לא כל דבר תוקעים בכל מקום
לגבי חרמות ונידוים כבר כתב שו"ת מהר"י ווייל סימן קנ"ז והובא ברמ"א יורה דעה סימן של"ד סעיף מ"ח בהג"ה, רב טוב לאהו' מהר"ר מיישטרלין י"ץ מה שכתב מר אהא דאמרו רבותי' כל שיש בידו למחות כו' ואינו מוחה שאלת טעמא מאי איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחי'? כיון שרבו פרצי עמינו המלעיגין ומלעיבין בתורה ובלומדיה ואינם שומעי' למוכיחי' אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדי' עלינו על גופינו ועל מאודינו. והא דאמר מי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו' היינו היכא דליכא סכנה. וכה"ג אמרינן פרק עשרה יוחסים ובדקו עד לסכנה ופירשו. חוץ מחוסר ידע בהיסטוריה יש כאן חוסר ידע בהלכה התופעה של חוסר לימוד תורה יסודי למרות שיש הרבה תלמודי תורה הרבה ישיבות והרבה כוללים היא בעוכרינו יותר מהכל
כל מתבגר חרדי יודע שהקהילות היהודיות באירופה טרום שואה היו רחוקות מלהיות בני ברקיות.
כל בר בי רב יודע שרבינו יצחק אלחנן נתן אישור להיתר מכירה (כהוראת שעה בלבד).
כל ילד חרדי ידוע ששבתאי צבי היה גאון ומקובל ונהו אחריו חלק מרבני הדור.
הציבור החרדי יודע הרבה יותר היסטוריה מהציבור החילוני, אני מתכוון להיסטוריה רלוונטית כמו דברי ימי אבותינו הקדושים, יציאת מצרים, קבלת התורה, ימי המלכים והנביאים, דבריהם של התנאים הקדושים והאמוראים.
כל השאר כמעט ולא רלוונטי.
מסכימה ממש.
יש אמנם הרבה שלא יודעים שום דבר. אבל אני מכיר הרבה תלמידי חכמים שיודעים את כל מה הכותבת כתבה, וגם יותר מזה.
אכן הרבנים החשובים כמעט כולם מיטיבים לדעת הסטוריה, כל תלמיד חכם חשוב יודע את רוב העובדות שבמאמר. [אולי חוץ מסיפור 93 הבנות].
אך באמת במוסדות החינוך לימוד ההסטוריה הוא חובבני ומוטה כמתואר במאמר.
הסיבה לכך אינה רק רתיעה מהאמת, אלא גם פרקטית- מי הוא זה שמוסמך לקבוע איך ומה ללמד?! אין סיכוי שיקום כזה אדם, כל מה שיעשה, ההתנגדות אליו תרקיע שחקים. מכיון שכן מורי ההסטוריה נוטים להצמד לספרים שאמנם רמתם המדעית אינה גבוהה אבל אין בהם "בעיות".
1. הכותבת לא מבחינה בין חינוך בגיל הצעיר ששם נדרש למנוע הטמעת נרטיב חילוני שגם הם מסולפים , לבין הגיל הבוגר המיושב בדעתו שאז אכן טענתה צודקת
2.ישנם ציבור לא קטן ובוגר שהבנתו את ההלכה והתורה תפוסה אצלו כפי שלמד בגן / בחיידר
3. אכן – גילוי בגיל העיצוב הנפשי והרוחני את העובדות האמיתיות עלולה לפעמים להביא לנטישת הדת לא בגלל האמת העובדתית , אלא , מעבר לנרטיב אחר שיסודו בשקר
כחובבת היסטוריה הזדהיתי כמעט עם כל מילה של המאמר.
המוחלטות והחד-מימדיות בה נלמדת ההיסטוריה בציבור החרדי פוגעת גם ביחס למקצוע במוסדות הלימוד וגם ביהסטוריה עצמה.
צודקת הכותבת בטענתה ש"קשה הרבה יותר להשלים עם העלמות מכוונות ושקרים אידאולוגיים. גם העלמה זניחה יחסית יכולה להביא לתהיות בנוסח 'מה עוד לא סיפרו לנו?"'.
מוטב היה לתת כלים ללמידה וחקר היסטורי, אבל זו כבר אוטופיה של ממש.
לא שמת לב שהכותבת מציינת שזוהי בעיה כוללנית ואינה קשורה לציבור הדתי.
מבקש לציין דוגמא קלאסית לנאמר במאמר. בחינוך החרדי, אנו גדלים על המון סיפורי צדיקים מכל הסוגים ומכל החוגים. הסיפור היחיד ששמענו על הרב קוק הוא שהוא היה מזרחני'ק. כמובן ששמו גם לא מאוזכר בשום אחד מהעחונים החרדים. איננו יודעים אפילו מתי תאריך היארצייט שלו, אנו גם לא יודעים עליו כלום, על גדלותו ועל תורתו. והנה לאחרונה נודע לי מעלון דת"ל שהתגלגל לידי שהרב אלישיב כמו גם הרב שלמה זלמן אוירבך שניהם קראו לו "הרב'ה"! אם לא די בכך הוא גם היה מסדר הקידושין של ר' שלמה זלמן, ואפילו סנדק של בנו בכורו ר' שמואל אויירבך זצ"ל זצ"ל. אם הם קראו לו כך משמע שהפסדנו רבות בכך שלא שמענו עליו כלום. חשני נבגד ובעיקר מטומטם.
בוודאי גם לא סיפרו לך שכאשר שאלו את הגרש"ז זצ"ל מה דעתו על הראי"ה קוק זצ"ל, ענה: כאשר הבטתי בו ראיתי שכינה לנגד עיני. גם לא סיפרו לך שלמרות המחלוקת בדעות בינו לבין הרב זוננפלד זצ"ל – הייתה ביניהם ידידות אישית והערכה הדדית. בעניין שקרים "חינוכיים" בעולם החרדי: לפני שנים רבות ראיתי פשקוויל חרדי-קנאי, הטוען שהח"ח זצ"ל שמח בפטירתו של הרב קוק זצ"ל (אותו ח"ח שסירב לפגוש את הירושלמים שפגעו בכבודו של הרב קוק זצ"ל.). הבעיה היא שהח"ח נפטר לפני הרב קוק, והרב קוק הספידו ברבים…
הנה לך כלל מתימטי לגבי סיפורי צדיקים והסטוריה חרדית משוכתבת: שליש לא היה ולא נברא, שליש אכן ארע אך לדמות אחרת, רק שליש נכון… אגב, בוודאי גם לא סיפרו לך שנפוליאון, אשר מצוטט כמי שאמר דברי הערכה על היהודים היושבים על הרצפה ומתאבלים בט' באב, הוסיף עוד משפט לאותם דברי הערכה: אבל מדינה לא מייסדים עם הישבן…
יש בנותן טעם להביא מדברי איינשטיין, על חשיבות לימוד ההיסטוריה לפיתוח התלמידים:
בערוב ימיו נשאל איינשטיין על ידי מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק על מה צריכים בתי הספר לשים את הדגש . "על לימוד היסטוריה", הוא השיב, "יש צורך בדיון מעמיק על אישיותם של אלה שתרמו למין האנושי בזכות שיפוט ואופי עצמאיים" . בתקופה שבה, לנוכח התחרות הגלובלית, ניתן דגש מחודש לחינוך מדעי ומתמטי, עלינו לשים לב גם לחלק השני בתשובתו של איינשטיין . "הערות ביקורתיות שמעירים תלמידים צריכות להתקבל ברוח טובה", הוא אמר, "אסור שצבירת חומר תחניק את עצמאותו של התלמיד" . יתרון תחרותי של חברה אינו תלוי בשאלה עד כמה בתי הספר שלה מצליחים ללמד את לוח הכפל והטבלה המחזורית, אלא בשאלה עד כמה הם מעוררים דמיון ויצירתיות . מתוך: וולטר אייזקסון, איינשטיין : חייו והיקום שלו.
זה מתאים לגישות ליברליות – דמוקרטיות.
לא מתאים לגישות בהם יש רק מחשבה אחת נכונה.
המאמר נכון, אבל לטעמי מחטיא את הנקודה. הנקורה האמיתית אינה הסטורית אלא הקו הכללי של ההתעלמות מהמציאות. העכשווית, המדעית וממילא גם ההסטורית.
וכמה הערות קצרות:
• העיירה היהודית של פעם – מבט חטוף מלמד שבין השנים 1870 ו – 1938 היה מהפך ענק במזרח אירופה, מרוב דתי מוחץ לרוב חילוני.
• עיון חטוף בשו"תים ישנים (לגבי כשרויות של חזנים לימים נוראים ועוד) מעלה תהיות על כמה אכן היו העיירות טהורות.
• מי שרוצה לקבל טעימה על סילופים היסטוריים יכול לקבל כאן https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=585306&forum_id=1364
ההיסטוריה אינה מדע מדוייק וכפי שהכותבת בעצמה ציינה, לא ניתן ללמוד היסטוריה במשקפיים אובייקטיביות.
כמי שלמדה היסטוריה בתיכון בית יעקב מכובד למדי בבני ברק, אני יכולה להעיד שלמדנו היסטוריה בצורה מקצועית ומעניינת וללא עיוותים. בוודאי שעניינים מסויימים צונזרו, אך חברותיי ואני קיבלנו השכלה רבה ואיכותית על מה שהיה כאן לפנינו (בהיסטוריה כללית, החל מהמהפכה הצרפתית וייסוד ארה"ב ועד ימינו, ובתו"י, החל מראשית תנועת החסידות ועד ימינו.) וכן, היו גם שיעורים עם דיוני עומק ושיחות שבהם יכולנו להביע ולהחליף דעות בחופשיות.
העיוות שעליו מדברת הכותבת אינו קשור ללימודי היסטוריה אלא לחינוך עצמו. לחברה החרדית כמו לכל חברה חשוב לשמר את הנרטיב של ההצדקה לקיומה. לא ניתן להאשים אותה בכך. מי שרוצה, ישתכנע, מי שלא, לא,
זו ממש תמימות לחשוב שהחרדים נשארים כבולים כל ימיהם למה שלמדו במערכת החינוך. היום המצב הוא הפוך, מי שרוצה להמשיך להיות משוכנע, צריך להתאמץ כדי להישאר בלי סמארטפון ובלי לימודים אקדמיים, זו כבר ממש ממש לא ברירת מחדל.
החוכמה לתפוס אותך עד החתונה.
אח"כ קשה להשתחרר.
ממה קשה להשתחרר? מהנישואין? למה זה קשור למערכת החינוך?
מנהלי סמינר אינם מכסים את העיניים שלא יראו בנות את החתן עד אחרי החופה. לא מציבים סטופר עד מתי להתחתן.
מערכת החינוך מגדלת לסוג מסויים של חיים,
ו ה ב ח י ר ה ה ח ו פ ש י ת נ ש א ר ת ת מ י ד ב י ד י י ך !
המטרה של החינוך היא לתת כלים לחיות חיים בוגרים, תקינים ומוצלחים.
מערכת החינוך לא תפסה אותי אלא ניסתה להעניק לי כלים (ואגב גם לפני החתונה עשיתי מה שרציתי וקפצו לי כולם. אז מה?)
אני מגדירה את עצמי כבוגרת בית יעקב למרות שאני גם בוגרת מוסד אקדמי חילוני, מכיוון שגם אם מערכת החינוך החרדית טועה בשיטות שלה, היא עדיין המערכת היחידה שמחנכת לקיום דבר ה' ולמילוי תפקידנו בעולם,
נ.ב. לידיעתך כיום רוב התלמידות עוזבות את מערכת החינוך החרדית הרבה הרבה לפני החתונה. המערכת לא "תופסת" אף אחת ובטח שלא בכוח…. יודעת מאחיותיי ומכרותיי שדווקא להפך המערכת מנסה להפוך את עצמה לאטרקטיבית כדי לעמוד בתחרות מול האלטרנטיבות ההולכות ומתחזקות/
נישואין זה דירה, בן/בת זוג וילדים.
לכן רווקים בכל חברה מבצעים יותר שינויים בחיים מאנשים נשואים, בעיקר בחברה החרדית בה יש לחץ חברתי חזק.
תודה לאה, כל מילה. בכל חברה יש אנשים ממורמרים. המחשבה התמידית של שמרית, שכל חרדי היה רוצה לצאת בשאלה ורק הנישואים או הילדים מונעים זאת ממנו היא אובססיה מסוימת. אני חרדית, קלאסית. אוהבת את צורת החיים הזו מתוך מחשבה ועומק, עובדת עם ציבור כללי ומכירה מקרוב ובטוחה בדרך שלנו מיום ליום. אף אחד לא מכריח אף אחד להישאר והקב"ה ברא את העולם עם בחירה חופשית.
הי ריקי, אני אחותך להשקפה.
מקווה שאת יודעת שהאתר כאן זה לא חרדי קלאסי אלא חרדי חדש.
מדי פעם מבזיקים פה הבהובי שכל הישר, אבל האג'נדה הכללית היא רפורמית בעיקרה – סגנון היה חרדי בביתך וישראלי בצאתך או משהו כזה. עדיין חושבים שיש להם קייס.
מה יהיה?
לאה
הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
לפעמים השנאת חרדים שיש כאן מעלה את התמיהה האם זהו אתר חשיבה והגות חרדית או זלזול בכל דבר חרדי.
אה, כמובן במסווה של מלומדות יתר.
אדגיש 'לפעמים'
יישר כוח !
לא כל מה שחושבים צריך לומר, ולא כל מה שאומרים צריך לעשות .
הכלל הזה נכון גם לגבי השימוש בהיסטוריה .
חוסר התייחסות לנתונים מסוימים בהיסטוריה לא מהוה סילוף .
האם יצא למישהו / מישהי , תועלת חינוכית מזה שהיא תלמד ששרה שנירר היתה גרושה ?
האם בגלל ששרה שנירר שמעה הרצאות באוניברסיטה נשלח היום את בנות ישראל , יראות השמים והצנועות לאקדמיה המלאה פריצות וכפירה ?
ברור שבשימוש בהיסטוריה ככלי חינוכי צריך להתעלם מנרטיבים מסוימים .
יש בזה גם משום כבוד לאבותינו , שכפי שכל אחד יודע אין אדם מושלם וגם הם לא היו מושלמים .
לא יתן לנו דבר לעסוק באובססיביות בחסרונותיהם של אבותינו .
יותר נכון יהיה לעסוק במורשת החיובית שהשאירו לנו וחסרונותיהם ישארו לצלול בתהום הנשיה .
כשהתפיסה היא שעובדת היותה של אישה גרושה, או נוכחותה בהרצאות באוניברסיטאות שהיו שונות לחלוטין מאלה של היום, הן בהכרח חסרונות שצריך לאפשר להם לצלול לתהום הנשיה, לא פלא שאנחנו מקבלים מנות גדושות של היסטוריה פיקטיבית.
בוודאי שאין צורך להזכיר בכל סיפור לילדות על שרה שנירר כל פרט ביוגרפי שלה. הסתרה שיטתית – וזה מה שנעשה בפרסומי בית יעקב הרשמיים – היא דבר שונה לחלוטין. אין שום סיבה שנשים לא תדענה על מסע החיים האמיתי שלה – דווקא כדי שידעו להעריך אותה כערכה, כדמות אנושית מאד שגדלותה צמחה מתוך חיים שלא היו סוגים בשושנים, ושדבקותה הדתית היתה תולדה של שכנוע אמיתי ולא של חוסר ידע.
מעיין, אני דווקא מסכימה עם ישראל,
אדם שרוצה ללמוד היסטוריה אובייקטיבית, צריך להיות מסוגל להכיל כל פרט ופרט שאירע מבריאת העולם ועד ימינו,
כמובן שזה בלתי אפשרי ולכן מטבע הדברים כל ראייה היסטורית (ולא רק היזטורית) היא סלקטיבית, והיא תלויה במידה רבה בדעות המוקדמות של הלומד והמלמד,
מתלמידה חרדית יסתירו פרטים מחייה של שרה שנירר,
מתלמידה חילונית יסתירו פרטים מתקופת קום המדינה שאינם מתאימים לאתוס הציוני, או פרטים מתקופת השואה שמחזקים את האשמת "כצאן לטבח",
מתלמידה מוסלמית יסתירו דברים אחרים,
זהו מנהגו של עולם וכך נוצר פלורליזם.
לגבי אסתר פרבשטיין ו93 הבנות היא משתמשת בשני טיעונים עיקריים כדי לקבוע שלדעתה הסיפור לא התרחש במציאות
א. לטענתה היא עצמה ראיינה את כותבת המכתב בניו יורק והיא לא נשמעה לה אמינה.ב. היא כותבת שלא ייתכן שנאצים שחונכו על תורת הגזע יעלו בדעתם להשתעשעעם נערות יהודיות חוץ מהכשל הלוגי בטענה הזו משום שהעובדה שמישהו קובע שלא יתכן X לא מחייבת שלא יתכן X.
כל מי שקרא ספרי שואה יודע שלא פעם ולא פעמיים קצינים נאצים מפקדי מחנות וסתם בירוקרטים חמדו לעצמן נשים ונערות יהודיות ותורת הגזע עניינה אותם כקליפת השום.
המאמר מצוין ונוגע בכמה נקודות נכונות – תודה רבה.
יש לי בעיה עם הדוגמא הבאה: ״דוגמה אחרת לנרטיב החומק מהעובדות היא יראת הרוממות האופפת את כל סיפורי 'העיירה היהודית של פעם' שכולנו גדלנו עליהם״ זאת רק דוגמא, אבל היא לחלוטין לא נכונה. אביא רק כמה דוגמאות ידועות:
האמירה המקובלת שהשואה פרצה מגרמניה מכיון שמשם התחילה ההשכלה (נמצא בחיי עולם לסטייפלער), או כפי שניסח הרב שך ש״הגדישו את הסיאה״ מבוססת על ההבנה שמרבית העם היה חילוני.
ביוגרפיות הגדוילים, ספרי זכרון שונים ואינספור ספרים תורניים מתעדים משכילים וציונים מפורסמים כמו אד״ם הכהן ופרץ סמולנסקין. על העיתונים ״המליץ״ ו״הצפירה״ לא שמעתי באקדמיה.
ישנו סיפור מפורסם שכמעט כל אחד מכיר על הצגת המשכילים שמתארת מלחמה בה כל היראים מהעבירות שבידם חוזרים לביתם, ורק החפץ חיים ועוד גדול נשארים כשהם אוחזים מטאטאים (סיום הסיפור שאמר גדול אחר: והם ניצחו במלחמה) וכי מה חושבים שאם עושים הצגה נגד גדולי ישראל בריש גלי מדובר על בני ברק?
אין לי את הספרים מולי אבל כמדומני שבספר שימושה של תורה (ברגמן) הרב שך מתאר כיצד בישיבת טעלז הדליקו נר זיכרון לזכרו של הרצל. בהקדמת הספר חובת האברכים מתאר כמה קשה עבודתו של חסיד בימינו כשהוא מגיע הביתה בליל שבת ורואה את בניו מתארגנים לצאת לתיאטרון.
הרב שך באגרת על חשיבות לימוד המוסר כותב שהמוסר היווה תריס בפני ההשכלה וכל ישיבה שלא היה בה מוסר רבים נפלו בה.
כולם יודעים שגדולי ישראל התנגדו לעלייה לארץ מפני סכנת החילון על ידי הציונים. ברור שאין סכנת חילון מפני קומץ קטן.
אם מישהו גדל בחינוך חרדי ועדין חושב שהעיירה לפני השואה הייתה בני ברק הרי שאוזניו שומעות ועיניו קוראות אבל מוחו איננו מעבד את הנתונים.
כתבה מוטה וללא ידע ובטח לא ראיות.
החזו"א כותב "החכם מבסס חוכמתו על אדני קורות הימים אלא שמכיון שהאדם אוהב להשתעשע עם השקר ואהב לנאום יש להבר בכל הנאמר ולמצוא את האמת". (זה בערך לשונו)
אינני יודע מדוע ללא כל ידע אלא מהנחות הכותבת מודיעה שהסיפור על התאבדותם של הנערות איננו אמת. הרווחת משהו??? מה שאת כותבת כי ישנו מיתוס על המצב בעיירה היהודית, הוא שקר וכזב, כבר כתבו רבים וטובים שלולי חורבן יהדות אירופה עולם התורה היה נעלם, וממקור ראשון שמעתי על "ההוי האמיתי" בהרבה קהילות, וידוע שבליטא לא הייתה בת שהסכימה לכיסוי ראש וע"כ בערוך השולחן מצא איזה היתר שלא יכסו ראשם. אני כותב זאת כדי להוכיח שכל המאמר הזה מופרך. אני די בקי במצב שהיה אז אבל לא אאריך, רק אומר שהנה מילותיו של החזון איש זיע"א מתקיימות: האמון על ההיסטוריה משתעשע עם השקר!!!!
איזו עוינות לחברה החרדית מנשבת מכל הכתיבה של המאמר. כזאת שלילה וחוסר כבוד, כאילו אין מורים ומורות יודעי הסטוריה בחברה החרדית. ובכלל, המיחזור הזה שרץ בין כל החרדיות החדשות – של הטענה כביכול ל"הסתרה" בנוגע לעובדה ששרה שנירר הייתה גרושה, כאילו הייתה זו עובדה כה מהותית בחייה, כבר מיצה את עצמו. או, איזו חגיגה שתפסו סוף סוף את החינוך החרדי "על חם", עם איזה פרט "עסיסי" שלא ידעו. אז דווקא נחמד להבהיר, שהמקור לכך ששרה שנירר הייתה גרושה הוא דווקא הירחון הרשמי של "בית יעקב", זה שתופס את המדף הכי חשוב בסמינרים של בית יעקב. בגיליון מס' 125. עובדה זו מעולם לא הוסתרה, ואף צוינה מרצון בירחון בית יעקב, אך מלבד מחפשי לעז, איש אינו רואה בה עובדה שעשויה לתרום פן מיוחד לסיפור בית יעקב. שרה שנירר גם נישאה בשנית לרב בשנותיה המאוחרות, וגם על מצבתה מופיעה כאשת הרב לנדוי – בעלה בערוב ימיה.
ברור שיש איזשהו עיוות היסטורי כאשר ממקדים מבט רק בחלקים מסוימים, אך מתודה זו נהוגה בכל החברות, ובצדק – כל חברה רואה חשיבות בהתפתחויות אחרות, ובהן היא עוסקת. לא משום "בורות" ולא משום "שקר והסתרה", אלא משום שהן מרכז ההיסטוריה בעיניהן. הכול יודעים כי יהדות אירופה לא בדיוק הייתה עשויה רק עיירות תורה רועשות, וגם אין מציגים כך את הדברים בבתי הספר החרדיים. גם לא נכון שמלמדים כאילו שבתי צבי היה ידוע ככופר ואיש רע מעללים. להיפך, ידוע שגדולים נהו אחריו, וכך מלמדים. למה כל ההשמצות האלה במאמר? להפיץ שנאה למוסדות החינוך החרדי?
ומה כל כך מסעיר בספקנות של אסתר פרבשטיין בנוגע לסיפור נקודתי מאוד על בנות בית יעקב, ועוד כאשר קיימת עדות מכלי ראשון על הסיפור? גם אם האמת עם פרבשטיין, האם חסרים ויכוחים בנוגע להתרחשותן של אפיזודות היסטוריות כגון זו? (שגם לא ברור כמה נדונה בלימודי היסטוריה רשמיים). ההתייחסות לחברה שלמה בצורה כל כך גורפת, כלוקה ב"בורות" (לא פחות!), ועוד דווקא באחד המקצועות הכי מיוקרים בחברה זו, שיש בה מומחים לא מעטים בהיסטוריה, מריח אינטרסים מאוד לא נקיים.
בפסקה השנייה של המאמר נכתב שיש החותרים לדעת את ההיסטוריה לאמיתה, ויש המחפשים את ההיסטוריה הנוחה להם. אבל כמובן שפירוש הדברים הוא 'אין מורים ומורות יודעי היסטוריה בחברה החרדית'.
התגובה שלך, אגב, כמו רוב התגובות המבקרות, מתמקדת במה שהמאמר בעצמו תיאר כתופעה נסלחת יחסית, ומתעלמת משכתובי היסטוריה אמיתיים שצויינו כמו היחס להיתר המכירה או תורתו של הרש"ר הירש (או, כפי שמגיב אחד לפחות ציין כאן, מעמדו האמיתי של הרב קוק). מעניין למה.
בסופו של דבר, עם זאת, המגיבים שכן יודעים היסטוריה ומופיעים כאן עם: 'ברור שידעתי' לא מוכיחים דבר. השאלה היא מה יודע החרדי הממוצע, והאם חוסר הידע שלו הוא תולדה של ספיגת גרסה אלטרנטיבית של ההיסטוריה. לשפיטה סופית של השאלה, ניתן פשוט להתבונן סביבנו ולנסות להסיק האם ההתנהלות החרדית משקפת חברה שמודעת למלוא לקחי ההיסטוריה הרלוונטיים עבורה (ולא רק למבחר מצומצם מהם), או לא. לי, אישית, התשובה ברורה. זכותך, כמובן, לחשוב אחרת.
לא נעים, המאמר לוקה בחסר מבחינה היסטורית ואת מנסה לחפות על זה בפרטים צהובים. חרדים חדשים, צאו מהסרט! אנחנו יודעים את כל מה שאתם יודעים ובוחרים להישאר חרדים מיושנים ואפילו גאים בזה.
מאמר מעולה.
כתוב היטב, רהוט ומרתק.
כמי שלמד במוסדות חרדיים קלאסיים אני יכול לומר בפה מלא
ובלי להתייחס לרגע לשאלה מה צודק יותר,
שיש הכחשה, התעלמות מההיסטוריה, אתוס מוגזם ולא אמין
וזלזול עמוק ברבנים שמחוץ לתלם האורתודוקסי.
ואם בארזים נפלה שלהבת, שיש קהילות שמדברות בפומבי ’נגד’ רבנים מסוימים ושמרניים
להפליא, לא פלא שרבנים עוד יותר חדשניים ומודרניים הודחו לצערנו כמעט לחלוטין
מארון הספרים הישיבתי ומהלך המחשבה הרגיל, הידוע והלא מתפשר
של החרדיות בימינו אנו. זו המציאות, שאלו כל בן-ישיבה אוביייקטיבי ולא מתלהם.
וחבל.
הגברת מייצגת את החינוך הציוני דתי שהוא בית חרושת להשמדת ערך העם היהודי . ערוץ 7 פרסם מחקר שמלמד ש 50 אחוז ממי שלומד בממד נהפך לחילוני.
היהדות היא לא היסטוריה היא השקפת עולם מלאה היחידה שנותנת הסבר לקיום הבחירה והתודעה האנושית . אין שום פילוסופיה שנותנת הסבר רציונלי למהותו של האדם . ההבנה הפשוטה היא שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם . התורה היא הדבר היחידי שנותן לנו הבנה על העולם . מה שהוא לא תורה לא שייך לעולם . זה ההשקפה שלנו ואת זה אנחנו שואפים לקיים . ומי שמקיים את זה מקיים את העולם . אם אין תורה אין עולם . תמיד אני מזכיר את דבריו המדהימים של עורך דין וינרוט שאמר. התורה היא לא חשובה . והיא גם לא חשובה מאוד . היא הכל .
1) לגבי לימוד היסטוריה.
יש לציין שהרב מבריסק (הגרי"ז) סבר שספר היסטוריה לא רק שהוא צריך להיות בלא דיעות פסולות, אלא הוא חייב להיות מלמד עיקרי האמונה.
לכן כשהביאו לו לבחון ספרי היסטוריה לצורך הכשרתם ללימודים בבית הספר לבנות בבריסק, עבר עליהם וכיון שלא מצא בהם את התוכן שדרש, פסל אותם, ובביה"ס שם לא לימדו כלל היסטוריה. (מספרו של הרב מלר).
2) מפתיע להיווכח שהגרי"ז כנראה לא ידע על "פרעות קישינב" שארעו בימיו וכל קהילות ישראל באירופה הזדעזעו מכך. כך עולה מראיון שנתן לו הרב ביברפלד (נדפס בספר של הרב מילר), כשהמראיין הזכיר את "פרעות קישינב", שאלו הגרי"ז: "מתי היו פרעות בקישינב?"
3) לגבי שיטת הרב הירש, כנראה שהמתעלמים מכך סבורים שרק בעלי אופי וסגנון דוגמת ה"יקים" מתאימים לדרך זו, ואילו אחרים יאבדו בתוך עולם הד"א כפי שהוא כיום. למרות זאת ראוי להתיחס להרב הירש כמציל היהדות החרדית ובפרט שאלמלא הוא לא היינו זוכים לכשרון ספרותי של מ. ד.
גם על הדרכת הרב הירש בזמנו בגרמניה אמר ר' חיים מבריסק שהדרך לא הייתה נכונה, אבל כיון שגדולי הדור הסכימו לכך, היא הצליחה. ולכן בזמן ר' חיים, כשהציע ר' איסר זלמן מלצר לפתוח בית ספר יהודי דתי בעירו סלוצק, כדי שלא ישלחו לבתי"ס חילוני, אמר ר' חיים, שהרעיון נכון אבל כיון שגדולי הדור לא יסכימו, הדבר לא יצליח. (מספר בדרך עץ חיים).
4) לגבי תקופת שבתי צבי והעלמת רשימת התומכים בו. כבר אמרו חז"ל במנחות צט: ת"ח שסרח, אין מבזין אותו בפרהסיא כו', כסהו כלילה.
5) החיד"א מזכיר בספריו רבנים שהיו שבתאיים (מובא בספרו של בניהו על החיד"א). כנראה הסתמך על דברי הרדב"ז שמי שטועה בעיונו והגיע לדעות לא נכונות אינו נחשב לאפיקורס.
כיום הגישה שונה, ומתעלמים מהפרשה כפי שבאמת היתה. כנראה סבורים שבספרים שמיועדים לקהל הרחב – וכיום גם כל המוזכר בספר הלכתי מצוטט ומתפרסם בתקשורת – ראוי להסתיר ככל הניתן מאורעות אלו.
לגבי ה"כנסת הגדולה" ישנו מי שסבור שבמשך תשעה חודשים הוא תמך בש"ץ ולכן בשנה שלאחריה החמיר מאוד לגבי עישון בט"ב וביו"ט, אבל לא ברור שתמיכתו נעשתה מרצון ולא מתוך סכ"נ.
6) יחסם של ראשי קהילות לרבנים, תלויה קודם כל באופיים ובסמכות של כל אחד. גם בתקופה קדומה, בזמן רבי דניאל הבבלי שיצא כנגד שיטתו הפילוסופית של הרמב"ם, נידה אותו ראש הגולה במוצל והוא עבר לדמשק. (דווקא בנו של הרמב"ם רבי אברהם סירב לצאת כנגד ר"ד, משום שהוא מלמד תורה ומקרב אנשים לעבוד ד').
הפני יהושע נרדף מפני תקיפותו ע"י תקיפי קהל בעלי אמצעים וקשרים, בחמש מקומות שכיהן בהם כרב. מארבע מהם נאלץ לעזוב מפני הרדיפות. בלבוב הלשינו עליו מתנגדיו שהוא מדבר נגד הנצרות והוא ברח והסתתר מפחד השלטון.
יש הסבורים שמאז שהחלו תופשי התורה להתפרנס מהציבור החלה ירידה בכבוד התורה. מצב שהוסיף אומץ לראשי קהל שלא רצו להיות נשמעים לרבנים.
אולי בגלל התופעה הנ"ל עקפו החסידים את הקהילות הותיקות ופתחו קהילות של אנ"ש שכפופים לצדיקי החסידות.
7) בנוגע להיתר מכירה, ראוי היה להזכיר שהיש"א ברכה – שעליו ועל שאר הרבנים הספרדים בירושלים כתב רבי יהושע מקוטנא לאחר ביקורו בירושלים, שקטנם עבה ממתני הרבנים האשכנזים – התיר לאחר מכירה לגוי עשיית מלאכות שאסורות מהתורה גם ע"י יהודים, לעומת רי"א מקוטנא שהתיר רק מלאכות שמדרבנן.
בין המתירים אז היו גם האבני נזר ורבי יוסף ענגל ובאופן מסויים גם מהרי"ל דיסקין כמובא באריכות ובפירוט ביביע אומר חלק עשירי. על דבריו יש להוסיף את ר' חיים מבריסק שחשב לכתוב קונטרס בעניין, אבל כיון שאביו ה"בית הלוי" אסר, לא כתב. (כך כתב הגרי"ד מבוסטון לבנו ר' חיים שליט"א) גם ר' אהרן קוטלר נטה להתיר אפילו עבודות מהתורה למשק של אגו"י בתרצ"ז. (הושמט בספרו). הסכים איתו להיתר המכירה גם רבי חיים עוזר גרודזנסקי. הקנאי הגדול בעל "מנחת אלעזר" ממונקטש סבר שאין היתר המכירה של החקלאים במושבות שונה ממכירת חמץ שנעשית לכל אדם מישראל. כך מסר חתנו רבי ברוך רבינוביץ בשמו. (בכל ספריו אין שום אמירה כנגד ההיתר).
כיום שאין בעיה של קיום החקלאים והמושבות, קיימת בעיה של החקלאים שלא ישמרו שביעית ושל הציבור שיוצף בתוצרת של שביעית. משום כך הנהיגו את היתר המכירה גדולי הרבנים גם כשהתבסס הישוב לפני ואחרי הקמת המדינה, כהרב משולם ראט, הרב הרצוג, הרב פרנק, הרב עוזיאל, הרב הדיה ועוד. (מי שסבור שחייבים לקבל את דעת החזו"א בלבד, עליו גם לא להשתמש בחשמל של חברת החשמל בשבת כדעתו) אחד מגדולי ירושלים, הרב מינצברג, אמר לכלתו שתקנה בשמיטה רק תוצרת תנובה שהיא היתה מהיתר מכירה ולא תוצרת ערבית (כנראה חשש שהם קונים מהיהודים שלא מכרו). גם הרב פרנק אכל מתוצרת זו (כפי שמסר הירקן שם טוב שאצלו קנתה בתו).
מי שמלבה כיום את המלחמה בהיתר המכירה הם בעיקר סוחרי שביעית, אנשי דמים ומרמה שכולם מכירים את מעלליהם. אצל עסקנים מסוימים נעשה ענין היתר המכירה לסמל ודגל של התנגדות לישות הציונית. אלו ואלו רוצצים שוד עניים כפרות הבשן.
8) איזה לימוד ואיזו תועלת יכולים לצמוח מכך שיתפרסם ששרה שנירר היתה גרושה? האם יוטב היחס של החברה החרדית לגרושות? והאם הערך של הגרושות יעלה בעיני עצמן בעקבות המידע? כך גם בנוגע לריבים בין רבנים.
9) ביחס להשוואה להמצאת הדפוס, כנראה לא היתה אז ספרות בעייתית בכמות, כי בשו"ע נזכר רק שאין לקרוא את מחברות עמנואל. וכנראה פסיקה זו בשו"ע הספיקה לשלומי אמוני ישראל ואילו התקשורת החדישה נמצאת בתוך הכלים שיכולים להכיל בתוכם קודש וחול כו'.
10) אם כמות ענקית של יהודים עזבו בשנים מעטות את ההתנהלות הדתית, כנראה שאצלם לא היתה היהדות מושרשת באמת. אבל מצב כזה הוא תוצאה של תהליכים ממושכים וקדומים, בעיקר של השפעת התרבות בסביבה.
למרות שרב היהודים במזרח אירופה לא היו חרדים עדיין ביו יותר דתיים מהיום באחוזים רק הציבור החרדי היה פחות מובדל מהחילונים, (אפשר לראות זאת בנתוני הבחירות הדמוקרטיות למועצת הקהילות בפולין) הי