צריך עיון > סדר עיון > מחלוקת לשם שמים > דתיות של חול ולאומיות של קודש

דתיות של חול ולאומיות של קודש

מאמר תגובה ל"מחלוקת לשם שמים"

היחס המזלזל אל החול ביהדות החרדית הביא אותה למשבר עמוק, היוצר צורך דחוף לפתוח נתיבים חדשים לחיבור בין קודש לחול. בית המדרש חייב להיפתח לעולם, אך לא על מנת להיות מושפע ממנו, אלא בדיוק להפך: על מנת להשפיע עליו. כדי לעשות זאת, ניתן ורצוי להיעזר בבית המדרש הדתי-לאומי.

כ"ח תמוז תשפ"א

במאמרו המצוין קורא ידידי הרב אריה מאיר להתקרבות של הציבור החרדי לציבור הדתי-לאומי. לדבריו, הסיבות לניכור העמוק בין הציבורים אינן רלוונטיות עוד: ההסתייגות מן הציונות הדתית נבעה מיחסה למדינת ישראל, ול'תופעות הלוואי' שהאהדה לה הביאה, כמו חילון וזלזול בשמירת ההלכה. אולם תהליכים שונים שהתרחשו בשנים האחרונות בציבור הישראלי בכלל ובציבור הדת"לי והחרדי בפרט עושים את 'בעיית המדינה' לחשובה הרבה פחות. מצד אחד, המדינה אינה כה חילונית; מצד שני, יש מגמות של התחזקות דתית בתוך הציבור הדת"לי; ומצד שלישי, מגמות של היפתחות למרחב הכללי פוקדות את הציבור החרדי. כיום, מסכם הרב מאיר, יש לציבור החרדי הרבה מה ללמוד מהציבור הדתי-לאומי, וחבל שהנתק האנכרוניסטי שנוצר בין המגזרים ימנע זאת מאתנו.

ביסודה של החרדיות עומדת תפיסה תיאולוגית, כי ישנו פיצול עמוק בין ממדי הקודש של החיים לממדי החול. עמדה זו קודמת לאתגר עכשווי זה או אחר ואיננה קשורה רק בהתנגדות לכפירה החילונית

הקריאה העולה מן המאמר חשובה מאוד בעיני, בייחוד בעת הזאת. אני מסכים שהציבור החרדי צריך להיפתח לבתי מדרש נוספים, ושלציבור הדת"לי יש איכויות שכדאי לנו לאמץ. אני מסכים עם הביקורת על ההדרה המוחלטת של בית המדרש הדתי-לאומי. עם זאת, אני סבור שהקרע בין הציבורים עמוק יותר משאלת היחס למדינה. להבנתי, מדובר בתפיסות עולם שונות באשר למושג הקודש ולזיקה שבין החיים הדתיים לחיי החולין. לאור הבנה זו, דומני כי המרחב העיקרי שבו תיתכן השקה בין תפיסות העולם הוא לימוד התורה. לימוד התורה הוא הזירה שבה שיח שכזה עשוי להיות מפרה ומועיל לשני הצדדים, והוא גם המפתח לשינויים חברתיים רחבים יותר.

 

חרדיות: לא רק אסטרטגיה

גישה רווחת רואה בחרדיות אסטרטגיה של קבוצת מיעוט מסורתית, המנסה לשמור על אורחות חייה בתוך עולם מודרני חילוני. לפי גישה זו, דפוסי ההתנהגות המתבדלים והמסתגרים של הציבור החרדי אינם מטרה לעצמה, אלא אמצעי שימור. ההסתגרות היא תוצר לוואי של החרדה מהשפעת העולם החילוני החוגג ברחוב. הצעותיו המפתות של העולם החילוני מאיימות על החינוך החרדי ועל עצם האפשרות להמשיך לקיים את אורח החיים הדתי, ולפיכך בעל כורחה נאלצת החרדיות להסתגר. ההתנגדות למדינה מתפרשת לעתים באופן דומה. לכתחילה, החרדיות תומכת במדינה, אלא שהחרדה מפני החילוניות שלה מובילה אותה להתנזר ממנה.

לגישה זו, המחלוקת בין הציבור החרדי לדת"לי היא שאלת האסטרטגיה בלבד. שני הציבורים מעוניינים באותה מטרה: להמשיך לשמור תורה ומצוות בעולם מחולן. השאלה היחידה היא מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

ההשקפה החרדית רואה בחיבור של הציבור הדת"לי למדינה ובמעורבותו במוסדות השלטון, באקדמיה, במקומות העבודה ובתרבות, חוסר מודעות לסכנה במקרה הטוב וויתור מודע על הדתיות לטובת הישראליות במקרה הרע. הנתונים המצביעים על אחוזים גבוהים של יציאה בשאלה בציונות הדתית משמשים הוכחה ניצחת לצדקת 'האסטרטגיה החרדית'.

בתיאולוגיה העומדת בבסיס החרדיות חיי העולם הזה אינם נחשבים. לימוד התורה וקיום המצוות אינם מתרחשים בתוך העולם הגשמי אלא יוצרים מרחב אלטרנטיבי של חיים

יש הרבה מן האמת בגישת החרדיות כאסטרטגיה. מהלכים רבים של הציבור החרדי נעשים לצורך התגוננות מהתרבות החילונית הפופולרית והשפעותיה, ובמודעות ברורה שמדובר בצורך שעה ולא באידאל לשאוף אליו. אולם, גישה זו מחמיצה את ההבנה באשר ליסוד ההתבדלות וההסתגרות של החרדיות.

ביסודה של החרדיות עומדת תפיסה תיאולוגית, כי יש פיצול עמוק בין ממדי הקודש של החיים לממדי החול. עמדה זו קודמת לאתגר עכשווי זה או אחר ואיננה קשורה רק בהתנגדות לכפירה החילונית. בתיאולוגיה העומדת בבסיס החרדיות חיי העולם הזה אינם נחשבים. לימוד התורה וקיום המצוות אינם מתרחשים בתוך העולם הגשמי אלא יוצרים מרחב אלטרנטיבי של חיים, מרחב סגור של קודש, שכל מה שנעשה בו הוא בעל משמעות נצחית ועמוקה. אולם, משמעות זו אינה נוגעת לחיים הארציים. אלה נתפסים כלי שרת לחיי הקודש או אולי ניסיון האמור לאתגר את האדם הדתי.

משפט כמו "אוכלים כדי לברך" משקף היטב את התפיסה שהחיים עצמם הם ענין חסר ערך. המטרה של החיים היא הברכה, והאכילה היא רק אמצעי לכך. מרכז הכובד של החיים נמצא מחוץ לעולם הזה. התורה, לפי תפיסה זו, באה להוציא את האדם מהעולם הזה ולהכניס אותו לעולם האמת. מטרתו של האדם הדתי היא לשהות ככל היותר בעולם האמת ולצמצם למינימום את מעורבותו בעולם הארצי חסר הערך.

אפשר להעמיק ולדון במקורותיה של תפיסה תיאולוגית זו. יש מקום לשאול עד כמה היא משקפת את רוח היהדות בתנ"ך ובחז"ל וכמה היא מושפעת מתפיסות דתיות אחרות וכדומה. אך אין זה ענייננו. הנקודה החשובה היא שההתבדלות החרדית איננה רק אסטרטגיית מאבק שנוצרה בעקבות תנאים מסוימים, אלא עמדה תיאולוגית עקרונית הסוברת שהקודש שוכן במרחב מנותק מהחולין, ושחיי החולין אינם ענין לענות בו. צורת החיים הנגזרת מתפיסה זו היא ביצור של מרחבי הקדושה, תוך הזנחה של חיי החולין.

 

תיאולוגית החול של הדתיות הלאומית

התפיסה התיאולוגית של הציבור הדתי לאומי (בהכללה גסה כמובן) מניחה ביסודה קשר בין הקודש למרחבי החול של החיים. לדידה של התיאולוגיה הציונית-דתית, האדם הדתי אמור לעסוק בחיי החול ולחוות עליהם את דעתו. הצורה הקיצונית והישירה שבה תפיסה זו באה לידי ביטוי היא האמירה ששירות בצה"ל ובניית ישובים בארץ הם מצוות, אבל אפשר באותה מידה לציין תחומי פעילות כמו עשייה חברתית, לימודי מקצוע או פרנסת הבית. בתפיסת העולם הדתית-לאומית, אדם יכול להיות תלמיד חכם, מפקד בצבא, בעל תואר אקדמי, עובד לפרנסתו וגם עוסק בציור להנאתו. אדם שמצליח לשלב כל זאת בעולמו יהיה מודל להערצה בציבור הדתי-לאומי. לעומת זאת, בעיניים חרדיות כל זיקה לחיי החולין פוגמת אוטומטית בהערכה לאדם. תלמיד החכם האידאלי הוא אדם שמעולם לא יצא מד' האמות של בית המדרש.

בעיני החרדי המצוי, הרעיון ששירות בצבא יכול להיות מצוה הוא זר ומוזר. אין פה ויכוח הלכתי אלא מחלוקת בסיסית יותר, שפעמים רבות אינה מודעת. שני הצדדים בוויכוח מניחים הנחות יסוד שונות מאוד על הדת ועל יחסה לחיי החולין. התיאולוגיה החרדית אינה יכולה לקבל שפרקטיקה ארצית ממשית ואקטואלית, כמו שירות בצבא או בניה של בית, עשויה להיות חובה דתית. לעומת זאת, מאמיני התיאולוגיה הציונית-דתית אינם מסוגלים להבין את הציבור החרדי: איך הוא לא חש אחריות לגורל המדינה? איך גברים יושבים ולומדים ומזניחים את חובתם לפרנס את ביתם? שאלות אלו נשאלות על ידי הדתי הלאומי מתוך הפרספקטיבה הדתית שלו.

התיאולוגיה הדתית-לאומית רואה את אתגר החילוניות באופן שונה מאד. עבורה, החילוניות אינה רעה מיסודה. עצם העיסוק שלה בחיי העולם הזה אינו דבר פסול. הבעיה שלה היא המחסור בקודש, ולא העיסוק בחול

לפיכך, ההתמודדות של שתי תפיסות עולם אלו עם התופעה שאנו מכנים "חילון" שונה בתכלית. לא מדובר רק על אסטרטגיות מאבק שונות, אלא על תפיסה שונה מאד של האיום. עבור החרדי, האתגר של החילוניות זהה לאתגר של החיים בעולם הזה. החילוני אינו אלא אדם המייחס חשיבות לעולם הזה. גם אם לא היו חילונים בעולם, היה עלינו להישמר מפני העולם הזה ופיתוייו. החילוניות אינה אלא הפנים הנוכחיות של אותו מלך זקן וכסיל. בכל דור ודור הוא ממציא שיטות חדשות להרחיק את האדם מן הקודש, לשקעו באפרוריות החומר ולכבלו בכבלי היצר. לא כך רואה זאת התיאולוגיה הדתית-לאומית. מבחינתה, החילוניות אינה רעה מיסודה. עצם העיסוק שלה בחיי העולם הזה אינו דבר פסול. הבעיה שלה היא המחסור בקודש, ולא העיסוק בחול. לפיכך, התפקיד של האדם הדתי הוא לקדש את החילוניות: להקרין עליה את אורות הקודש ובכך לתקן את הפגם שבה.

עם זאת, אידאל זה אינו פשוט כל כך, לא להלכה ולא למעשה. הציבור הדתי-לאומי נתקל שוב ושוב בקושי להחיל את התיאולוגיה שלו על החילוניות, שנראית לעתים כאנטי תזה ליסודות הבסיסיים של היהדות. האם ניתן לקדש את מצעד הגאווה? האם ניתן לקדש חילולי שבת ושירת נשים בצה"ל? האם ניתן לקדש מאבקים לנישואים אזרחיים ולצמצום השפעת התורה על החינוך בארץ? לציבור החרדי אין קושי תיאולוגי להכיל זאת. עבורם החילונים הם פשוט פורקי עול, וברור שכל מה שהם רוצים הוא לתת פורקן ליצר ולהתרחק מהקודש. אולם, לתיאולוגיה הדתית-לאומית קשה לקבל זאת. החול אמור להתאים לקודש, ולא להתנגד לו. העובדה שהחילוניות הישראלית אינה מתמסרת בקלות למאמצי הקידוש הדתיים-לאומיים מאתגרת את התיאולוגיה הדתית-לאומית מבפנים.

אתגר זה יוצר מחלוקות חריפות בתוך המגזר הדתי-לאומי. בחלקו הוא מאמץ תפיסות מתבדלות הדומות דמיון שטחי לשל החרדיות. עם זאת, חשוב להבחין בהקשר זה בין הפלפולים האידאולוגיים המנסים להתמודד עם האתגר לבין דפוסי החיים הנוצרים בעקבות התיאולוגיה של חיבור הקודש לחול. גם אם הפלפולים האידאולוגים המנסים להתאים את התיאולוגיה למציאות אינם משכנעים דיים, התיאולוגיה עצמה לא בהכרח נפגעת מכך. לפעמים הקושיה טובה יותר מן התירוץ, אך כידוע, מקושיה לא מתים.

במישור האידאולוגי אפשר למצוא מגוון של ניסוחים לקשר המדובר בין הדת לחיי העולם הזה ובין הקודש לחול, חלקם משכנעים יותר וחלקם פחות. את חלקם אפשר להאשים במידה רבה של צדק באידאליזציה של המציאות החילונית. התיאורים של מדינת ישראל כיסוד כסא ה' בעולם או של החלוצים החילוניים כמבקשי אלוקים נראים לפעמים מאולצים. במישור זה יש הרבה צדק בביקורת החרדית, שמדובר בסוג של עיוורון ונאיביות. אך צריך להבחין בין המישור האידאולוגי לבין התוצאות הממשיות של התיאולוגיה הציונית-דתית.

החינוך הדתי-לאומי מטמיע בחניכיו תפיסה שחיי העולם הזה אינם דבר זר לאדם הדתי. מתוך כך, נדרש האדם הדתי-לאומי לנהל באופן יומיומי את החיכוך שבין התודעה הדתית ואורח החיים הדתי לבין חיי העולם הזה. הוא אינו יכול להתמודד עם החיכוך הזה על ידי הגדרת המפגש כמאבק, כפי שעושה החרדי. הוא חייב ליישב את הסכסוך הזה בתוכו פנימה. כך, גם אם איננו משתכנעים מההסברים שהאידאולוגיה הציונית-דתית כופה על המציאות, עדיין עלינו להתייחס בכובד ראש לאופציה הדתית שהחינוך שלה מייצר.

החינוך הדתי-לאומי מייצר דתיות המחברת בפועל בין אמונה דתית וקיום מצוות לבין יחס מכבד אל החול. חיבור רעוע זה, שלא זכה עדיין לניסוח רעיוני מפורט, הוא משום כך מעבדת ניסויים אדירה, המנפיקה מגוון מופלא של צורות חיים דתיות

החינוך הדתי-לאומי מייצר דתיות המחברת בפועל בין אמונה דתית וקיום מצוות לבין יחס מכבד אל החול. חיבור רעוע זה, שלא זכה עדיין לניסוח רעיוני מפורט, הוא משום כך מעבדת ניסויים אדירה, המנפיקה מגוון מופלא של צורות חיים דתיות. במרחב הדתי-לאומי נוכל למצוא גוונים וגוני גוונים של שילוב זה, אחד אינו דומה לחברו. צורת החיים הדתית-לאומית יצרה אופציה ממשית שבה הקודש והחול מקיימים מערכת קשרים של הזנה הדדית ושבה הגבולות בין החיים הדתיים לחיי החולין רכים יותר.

כמובן, למבוכה זו יש גם מחירים רבים. המכנה המשותף לכולם הוא הגמגום הרעיוני, והקושי להסביר איך בדיוק משתלב חוג היוגה שאמור לחבר אותך לגוף ולגופניות יחד עם כמיהה אדירה לדבקות ולביטול עצמי גמור. אך בשורה התחתונה, זוהי צורת חיים ממשית, שאנשים רבים מאוד חיים אותה ביומיום שלהם.

 

משבר התיאולוגיה החרדית

לאור האמור, עלינו לפתוח מחדש את סוגיית ההתקרבות והמפגש בין המגזרים. שתי שאלות עולות בהקשר זה: ראשית, האם יש טעם בכך? שנית, האם זה אפשרי, או שמא הפערים התיאולוגים עמוקים מדי ולא ניתן לגשר עליהם?

לדעתי התשובה לשאלה הראשונה חיובית בהחלט. האתגר הגדול העומד כיום לפתחו של הציבור החרדי הוא גידולו הטבעי המחייב אותו להידרש לסוגיות רבות בתחום החולין. בעבר היה הציבור החרדי יכול להשאיר את ניהול סדרי החולין לרשויות המדינה, אך כיום הוא מנהל את עצמו במידה רבה. מוסדות חרדיים רבים ממוקדים בקיום הארצי הפשוט. ערים חרדיות מנוהלות בידי חרדים. גופים שונים בקהילה עוסקים ברווחה. צרכי הפרנסה של הציבור הולכים ונהיים מורכבים יותר ונדרשת התארגנות קהילתית על מנת להכשיר את האנשים בהתאמה לשוק התעסוקה העכשווי. כללו של דבר, ככל שהציבור גדל, הוא נדרש לתת דעתו על תחומי חול רבים יותר ויותר.

הטיפול בנושאי החולין מוזנח לרוב על ידי ההנהגה החרדית. הם פשוט לא נחשבים נושאים שחשוב לעסוק בהם. במקרה הטוב הם מטופלים בצורה חובבנית ורק ברגע האחרון. אירועי הקורונה ומירון הם דוגמא חדה אם כי קיצונית של עניין זה

לצד תהליכי "אתערותתא דלתתא" אלו, מתעוררת בציבור גם דרישה עקרונית שהמענה לצרכים אלו יינתן מן הפרספקטיבה התורנית. יהודים חרדים הנדרשים לעסוק בענייני החולין אינם רוצים להחשיב את עיסוקם לחטא. הם מחפשים דרך לצקת משמעות דתית לחיי החולין. דא עקא, שהצמצום של היהדות החרדית אל מרחבי הקודש מקשה מאוד לתת מענה לדרישה זו. השפה הדתית של החרדיות איננה יכולה לתת מענה לעולם החולין, כיוון שבהגדרה היא עוסקת רק בקודש. משום כך, הטיפול בנושאי החולין מוזנח לרוב על ידי ההנהגה החרדית. הם פשוט לא נחשבים נושאים שחשוב לעסוק בהם. במקרה הטוב הם מטופלים בצורה חובבנית ורק ברגע האחרון. אירועי הקורונה ומירון הם דוגמא חדה אם כי קיצונית של גישה זו.

בנוסף, פיצול זה גורם לעתים לכך שניהול חיי החולין מופקד בידי אנשים או גופים שאינם מוסריים ואינם תורניים. אלה ש'מסכימים' לרדת לעולם החולין אינם השמנת של החברה, אלא השוליים שלה. אברך מובחר לעולם לא יעזוב את תלמודו על מנת לנהל מחלקה בעיריה. תפקיד זה שמור לאלו ש'אין להם כוח ללמוד'.

מעבר להזנחת החולין שמייצרת תיאולוגיית ההפרדה בין חול לקודש והנזק החומרי הרב שהיא גורמת, היא יוצרת גם מועקות וקשיים רבים. כפי שהציבור בכללותו איננו יכול להתעלם מהתביעה הממשית של חיי החולין, גם האדם הפרטי נדרש לצאת אל מרחבי החול של החיים. בין אם מדובר בנשים חרדיות העובדות במגוון מקצועות חופשיים או בבחור ישיבה הצופה במשחק כדורגל – האדם החרדי כיום מעורב בחיי החולין, בין באונס ובין ברצון. הוא מחפש משמעות לדתיותו גם במרחבים אלו. אם משמעות זו לא ניתנת לו במסגרת התיאולוגית המארגנת את חייו, נוצר שבר בנפשו.

יש צורך דחוף בפתיחת נתיבים חדשים לחיבור בין מרחבי הקודש למרחבי החול. בית המדרש חייב להיפתח לעולם, לא על מנת להיות מושפע ממנו, אלא בדיוק להפך: על מנת להשפיע על החיים שבחוץ

כללו של דבר, התיאולוגיה של ביטול החול נמצאת כיום במשבר. יש צורך דחוף בפתיחת נתיבים חדשים לחיבור בין מרחבי הקודש למרחבי החול. בית המדרש חייב להיפתח לעולם, לא על מנת להיות מושפע ממנו, אלא בדיוק להפך: על מנת להשפיע על החיים שבחוץ. אולם, כיום אין לבית המדרש החרדי שפה שתאפשר לו לשוחח על החול במושגים ובערכים של קודש. שפה כזאת נמצאת בהחלט בציבור הדתי-לאומי. היכרות עם הציבור הדתי-לאומי יכולה לתרום רבות לניסוח מחודש של היחס בין הקודש לבין החול.

תרומה שכזאת איננה מחייבת הסכמה כמובן. איננו חייבים לאמץ את התיאולוגיה הדתית-לאומית ככתבה וכלשונה. התרומה תהיה בעצם פתיחת האפשרות לראות בחול תחום חשוב לאדם הדתי, ולהתייחס לחול מבלי להיות "חילוני". מחשבה זו יכולה להתבטא בוויכוחים נוקבים לגבי האופן שבו מגשימה הציונות הדתית רעיון זה. עניינה הוא בעיקר עצם היכולת לדבר על החול, ולא אימוץ תשובה זו או אחרת על האופן שבו אמור החולין להשתלב בחיינו.

 

המפגש בבית המדרש

ומכאן לשאלה השניה: האם מפגש והתקרבות שכאלה אכן אפשריים? לכאורה יש לפקפק בכך. מעבר לפערי השפה ולהנחות היסוד השונות המקשות מאוד על שיח פורה בין הצדדים, מהי הפלטפורמה שבה התקרבות כזאת יכולה להתרחש? מפגשים? ימי עיון משותפים? צורות שיח אלו זרות מאוד לאופיו של הציבור החרדי ולכן קשה למצוא מרחבים 'ניטרליים' למפגש כזה.

כאן מגיעה הצעתו של הרב מאיר, להכניס את הדיון לבית המדרש. דומני כי בית המדרש הוא אכן המקום לנהל את הדיון, אך ברצוני לחדד הצעה זו. הרב מאיר ביקש "להכניס את המחלוקת לבית המדרש", במובן של פתיחת ההשקפה הדתית לאומית לדיון בית-מדרשי. הצעה זו אינה אפשרית בעיני, ולא רק בגלל ההתנגדות האידאולוגית לכך, אלא מכיוון שאין לשני הצדדים יכולת לדבר זה עם זה. כאמור למעלה, אין מרחב משותף ואין שפה משותפת שבה התיאולוגיה החרדית והדתית-לאומית נפגשות. הניסיון להסביר לחרדי את עמדת "קידוש החול" הדתית-לאומית, כמו גם הניסיון ההפוך, מביא לשיח חרשים. איש אינו מבין את שפת רעהו.

אני מדבר על מפגש מסוג אחר בבית המדרש, מפגש פשוט ללימוד תורה משותף. המפגש עם הגישה הדתית-לאומית יכול וצריך להתרחש דרך לימוד התורה: מפגש בין בני תורה חרדים ודתיים-לאומיים הלומדים יחדיו סוגיה בכתובות או פרשה קטנה בתורה.

בבית המדרש מתרחשת בפועל הפעילות הדתית הקיומית של האדם החרדי. זהו מרחב חי, תוסס ודינמי שבו מעבירים טובי בנינו את רוב חייהם. לצד זאת, בית המדרש הוא גם המקום שבו ההתבדלות החרדית מגיעה לשיאה. בית המדרש החרדי הוא טריטוריה מסומנת המנותקת מהעולם החיצוני. הלומד החרדי איננו עוסק בהבלי עולם ואפילו איננו עובד לפרנסתו. הוא מתכנס לתוך עולם שבו עיסוק בפלפול למדני והלכתי הוא הדבר החשוב ביותר, חשיבות שיש לה מובן רק בתוך המרחב הסגור עצמו. זוהי גם העוצמה של בית המדרש החרדי וגם החולשה שלו.

האברך החרדי חי בתוך בית המדרש, זהו מקומו, זהו ביתו במובן האינטימי ביותר, אך זהו גם המקום החוסם את החלונות המשקיפים אל מרחבי החולין. זאת לעומת עולם התורה הדתי-לאומי, הפתוח הרבה יותר לחיכוך עם החול, אך חסר את הממד הטוטאלי והאינטימי שבבית המדרש החרדי (ובמובן הזה יכול להיתרם משמעותית מחיבור לעולם התורה החרדי).

פתיחת בית המדרש החרדי לבית המדרש הדתי-לאומי יכולה לפתוח אופקים רחבים של חיבור אל החול, מתוך המגרש הביתי של הלומד החרדי. הוא אינו חייב לצאת החוצה כדי לפגוש את החול. הוא יכול להכיר בו מתוך בית המדרש

הפתיחות של הלימוד הדתי-לאומי הביאה אותו לכיוונים שונים ומגוונים. בלימוד הגמרא פיתח בית המדרש הדתי-לאומי מתודות שונות של לימוד, משילוב של מחקר תלמוד ומודעות לריבוד היסטורי וטקסטואלי ועד חיבור של לימוד הגמרא לממדי משמעות קיומיים בדרך שמקרבת את העולם הרוחני והנפשי של הלומד לחומר הנלמד. זאת ועוד, עולם התורה הדתי-לאומי מכיל גם לימוד משמעותי של מקצועות תורניים נוספים בנגלה ובנסתר. באופן עקרוני יותר, המפגש עם החול, האתגר המכונן של הדתיות הלאומית, פתח אופקים רבים ללימוד. אלה סגורים עדיין בפני הלומד החרדי.

פתיחת בית המדרש החרדי לבית המדרש הדתי-לאומי יכולה לפתוח אופקים רחבים של חיבור אל החול, מתוך המגרש הביתי של הלומד החרדי. הוא אינו חייב לצאת החוצה כדי לפגוש את החול. הוא יכול להכיר בו מתוך בית המדרש. בתוך בית המדרש, האברך החרדי נמצא במקדש המוגן שלו. הוא אינו מרגיש מאוים וזר, אלא לגמרי בבית. דווקא שם, מתוך ההפלגה במרחבי ים התורה, ניתן לפתוח אופקים חדשים, לגלות יבשות חדשות ולתקוע עוגן במרחבי החול.

הלימוד המשותף עשוי אפוא להיות הפתח לכינון הנתיבים המאפשרים לבית המדרש ולמרחבי הקודש להשפיע על עולם החולין. לימוד משותף ומפגש בלתי אמצעי עם תלמדי חכמים אמיתיים אך שונים, ודרכם עם עולמות רוח תורניים עשירים, יהיו גורם מערער במובן הטוב של המילה. אפשר כמובן לשער שהוא יעורר גם התנגדויות, מוצדקות בחלקן, אך העובדה שמדובר במפגש בבית המדרש אכן תהפוך את ההתנגדויות למחלוקת לשם שמים, כפי שהגדיר זאת הרב מאיר. המפגש בבית המדרש מרכך את ההתנגדויות האוטומטיות ל"יציאה החוצה", ומאפשר היפתחות ממשית וכנה לתפיסות הדתיות השונות וממילא ליצירת מערכות יחסים פוריות בין הקודש לחול.

חשוב לציין שכבר היום יש כוללים ובתי מדרש חרדיים שונים שהלימוד שלהם כולל מקצועות תורה נוספים כמו תנ"ך או קבלה. ברבים מבתי המדרש הללו משתמשים רבות בספרות תורנית שנוצרה בבית המדרש הדתי-לאומי. יש עיסוק גובר בבתי מדרש שונים בתורת הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, הרב שג"ר, והוגים אחרים המזוהים עם הציוניות הדתית. יש גם פלטפורמות שונות שבהן מתקיימים מפגשים ממשיים עם תלמידי חכמים דתיים-לאומיים. התרחבות של מגמה זו היא חשובה ומבורכת.

 

15 תגובות על “דתיות של חול ולאומיות של קודש

  • מאמר נפלא ומדויק. תודה רבה!

    • הכתבות מהסוג הזה בעייתיות ביותר והן סותרות בגדול את האמונה בביאת המשיח אחכה לו בכל יום שיבוא, ההבדל היסודי בין החרדים לבין הדתיים לאומים התחיל בזה האם אנו צריכים לגאול את עצמנו או לחכות לקדוש ברוך הוא שיגאל אותנו וכוחנו הוא רק בתפילות [וגם זה בערבון מוגבל, זה לשון רש"י כתובות קי"א ע"א, ושלא ירחקו את הקץ – בעונם ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, שמעתי שאומרים בשם כל מיני רבנים שהיום זה לא קיים אבל אצלנו מקובל הכלל יבמות ל' ע"א, ומשנה לא זזה ממקומה, והתורה היא נצחית] כך שכל הכתבות האלו הן ליקוי באחד האמונות הבסיסיות בי"ג עיקרים של ביאת המשיח וצריך מאוד להיזהר בכל מיני כתיבות שעלולים להגיע לדברים חמורים של כפירה, הרבנים שלחמו במזרחי לא היו קטלא קניא ובנתיים למרות כל הביקורת שיש לי על ההנהגה החרדית אי אפשר להשוות אותה בשום דבר למזרחי, נושאים שאצלנו הם אפילו לא נושא לשיחה ולא דנים בזה כמו שמירת נגיעה אצל המזרחיסטים גם אצל הטובים ביותר הנושא הזה דנים בו שלא לדבר על שרות לאומי שזה אצלנו ייהרג ואל יעבור איני מכיר כמעט משפחות של המזרחי גם הטובים ביותר שאין בהם לפחות בת אחת בשרות לאומי [תתקנו אותי אם אני טועה]

    • התפיסה החרדית מושפעת מהנצרות
      אנחנו באנו לעולם כדי לקדש את החול!
      "לתקן עולם במלכות שדי"

      הדתי לאומי לא מנסה להבין למה מצעד הגאוה זה קדוש –
      זה טומאה הוא רוצה להוריד את הטומאה מהחול ולהביא קדושה

  • 1) "לימוד התורה וקיום המצוות אינם מתרחשים בתוך העולם הגשמי אלא הם יוצרים מרחב אלטרנטיבי של חיים, מרחב סגור של קודש שכל מה שנעשה בו הוא בעל משמעות נצחית ועמוקה. אולם, משמעות זו אינה נוגעת לחיים הארציים. אלה נתפסים ככלי שרת לחיי הקודש או אולי כניסיון שאמור לאתגר את האדם הדתי."

    זו היא תפיסה יסודית בנצרות, האמונה במלכות שמים וטומאת החיים הארציים, כפי שאותו האיש אמר "תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים." (הבשורה על-פי מתי כ"ב, 15–21.)

    לעומת זאת היהדות מבוססת על חיי עם בארץ כפי שאמר השם יתברך לאברהם "ויאמר ה' אל אברם לך לך.. אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול וכו'" (בראשית יב,א)
    גוי פרושו עם לא דת
    2) מצוות ישוב ארץ ישראל איננה רק דעה של הדתי לאומי אלא חלק מהתרי"ג מצוות כפי שאומר הרמב"ן
    "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם" (רמב"ן השמטות לספר המצוות מצווה ד)

    3) "כמיהה אדירה לדבקות ולביטול עצמי גמור"
    זה סותר את התפילה הראשונה בבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וכו'" אני משמע אין ביטול עצמי גמור, ודווקא מתוך ההתקרבות לה' יתברך.

  • ידידי החכם כתיבתך פוריה חדה כואבת אך דוברת אמת פשוטה ללא הנחה לשום צד. הביקורת במקומה.
    לעצם ההצעה, גם אתה יודע שהצעתך המקסימה כמוה כרעיון המזרח התיכון החדש של מר פרס. כולם ירויחו, אך לשום צד אין מוטיבציה לעשות זאת. לדת"ל אין גוף מאוחד שמדבר בקול אחד כיום. מדובר שם בכמה עשרות שבטים שאין אחד דומה לחבירו. לחרדים הליטאים יש צרות מבית אופוזיציה עצניקית שתבשל מטעמים מעצם העלאת הנושא לדיון. גם העמדה החרדית הליטאית הקלאסית היא אלטיסטית מטבעה מכדי שתפנה את מבטה אל הדל"ים ואכמ"ל.
    אז סחטיין על היוזמה אולי הנינים שלך יהנו ממנה.

  • יישר כוח !
    ומצאה חן בעיני ההכרה שהמיזרוחניק הוא לא סתם פשרן, אלא שגם לו יש אדיאולוגיה.

  • נפלא

  • כמדומני זו לא הפעם הראשונה שהכותב הנכבד מנסה להסביר את יסודות ה'משבר' בציבור בחרדי על ידי הבנה פילוסופית מוטעית של חיי החול.
    לא נראה לי שאנחנו האנשים החרדים הפשוטים נוכל לרדת לעומק דעתו, מבחינתו העולם הזה הינו אמצעי לחיים רוחניים ואינו מטרה בפני עצמו ושום דבר לא ישנה זאת.

    מוזר מאוד שלבלבול העצום ולמשבר חסר התקדים בציבור הדת"ל, הכותב קורא "מעבדת ניסויים אדירה, שמנפיקה מגוון מהמם של צורות חיים דתיות", ולתופעה הנורמלית, שלצערנו החילוניות משפיעה ברמה כזו או אחרת על חיינו, הוא דווקא קורא 'משבר'.

    לימוד משותף בבית המדרש לא יקרה, כיוון שלפי המסורת החרדית, אותן מתודות שונות ומשונות שרווחות בציבור הדת"לבלימוד התורה, הינם תוצאה של העיוות ההשקפתי. ולכן הרי זה בכלל 'מגלה פנים בתורה' שהוא מהחמורות שבחמורות.

  • מאמר מעניין אבל קצת מרוחק מן המציאות , לימוד בפועל עם מי שהנחות הבסיס התאולוגיות שלו רחוקות ממך רק ייצר ריחוק לדוגמה הפער שבין לימוד התנ"ך כשהוא מצוי אצל החרדי והדת"ל היחס לאבות העולם ואיך הם מובנים אפילו סוגיא טכנית כמו בליעת איסור בעולם הד"ל יכולה לעורר שאלה האם זה נכון במציאות וכו' .נכון שקיימת בעיה שכבר אי אפשר לחיות בהנחה שיש גוי של שבת ושל חול שידאג לכל צרכינו .כאן טמונה הבעיה האמיתית חוסר הרצון לקחת אחריות על עצמנו והפיכת זה שדואגים לנו לערך, צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ומי לא רוצה להיות צדיק? אין צריך להגיע לערכי הציונות מספיק להתחיל לחנך לערך של מלאכה ולא רק דיעבד בקיצור דרך ארץ במובן הרחב בתוך מסגרות שלנו הכל כבר מצוי רק צריך לשנות פוקוס

    • מאמר מדוייק וכתוב נפלא!
      לגופן של דברים, חושבני שצורת שיח בין מגזרי בתוך בית המדרש הוא רעיון מבורך, והוא מתקיים לדעתי כבר עכשיו אם כי לא עם הציבור הדתי לאומי אלא עם ציבור בעלי התשובה שמביאים פרקטיקה וראיית החול בחשיבות אחרת לעולם החרדי.
      בדידי הווה עובדא, שלמדתי בכולל קירוב עם פרופסור מהעולם החילוני והגענו למחוזות מדהימים ועומקים נפלאים אשר התווספו על ידו מעולמו הפנימי . מחוזות אשר לעולם לא הייתי מגיע אליהם בלימוד רגיל.. המקורות גם הם היו מכל מרחבי התורה ללא הבדל בין מגזר כזה או אחר החל מ'אורות' של הרב קוק ועד לכתבי הרב דסלר…
      אולם לדעתי, לימוד זה אפשרי בעיקר עם אנשים רחבי דעת ולא בעלי צרות אופקים וחוסר יכולת להתמודדות עם שינוי חשיבה שמרחיב את הדעת.

  • אין שחר לטענה שתיאולוגית הציבור החרדי גורס שיש נתק בין הקודש לחול, ופעולה במרחב הקדושה סותרת לפעולה במרחב החולין. זו היא נצרות מזוקקת! אמנם במבט שטחי ניתן לטעות שזו היא ההשקפה החרדית, בשל הנהגותיה והתנהלותה. אך לא מיניה ולא מקצתיה. אין כל הבדל מבחינה זו בין כל הקהילות היהודיות בעולם, אחרת אין זו יהדות כלל!
    כל ההתבדלות בין הציבור החרדי לזה הד"לי היא תוצאת ראייה מפוכחת של המציאות עד כמה ניתן לקדש את החולין. שלדידו של הציבור החרדי איפה שהסיכון לחלן את הקודש גדול מהסיכוי לקדש את החול יש להישמר מפניו מאד, כשלעומת כן הציבור הד"ל מרחיב מאד את היריעה, ומוכן לקחת יותר סיכונים. כשלהבדל האידאולוגי ביחס למדינה ומוסדותיה אין כל השלכה לאותה היבדלות, כפי שהבדלי הגישות בין הקהילות בציבור החרדי עצמו אינו גורם להיבדלות. רק הסיכון שהוכח כנכון עם השנים לנשירה מוגברת, הוא זה שיוצר את הנתק בין הקהילות. וכל ניסיון להסביר את ההפרדה הזו בסיבות תאולוגיות עמוקות, היא התפלספות והתפלפלות שטחית עקרה וחסרת בסיס שאין בינה לאמת מאומה

  • דומני שמאמרו של אריה מאיר ומאמר התגובה של צבי וינטר לקוחים מעולם האקדמיה או שהם אינם מבינים את מהות ההשקפה החרדית ביחס לציונות הדתית כמוצר כלאים , ההתנגדות וההתבדלות אינה רק ביחס למדינה או לחיי החולין , והרעיון כביכול למפגש בבית מדרש משותף נמצא יותר בדמיון שלהם ,אבל אין סיכוי שזה יקרה או יקבל הכשר מגדולי התורה ,הרי בדיוק שם אנחנו חלוקים על בית המדרש של הציונות הדתית בסוגיות הלכתיות מן חמורות היותר בגיטין וקידושין (הסכמי גירושין נוסח רבני צהר) ,"הקלות" בגיור, בכשרות שכל רב יעשה שבת לעצמו ויכריע בהלכות חמורות אלו ועינינו רואות שכל מי שנושא תואר רב בציונות הדתית מצייץ ופוסק הלכות און ליין בכל חלקי השו"ע ובפרט אם הוא גם בעל תואר אקדמי דר' או פרופסור לפני הרב או אחרי תואר הרב אז יש לדבריו חשיבות גבוהה מסתם רב,לא אחת הם מעוותים ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה.כדוגמא הרב פרופסור יהודה ברנדס בכתבה בעתון מקור ראשון במוסף התורני מצא פתח לפולטיקאים להפר את התחיבותיהם לבוחרים שנתנו להם את קולם ומדמה זאת לדיני התרת נדרים ואינו רואה בכך עוול משפטי או הלכתי. אז באיזה בית מדרש אפשרי מפגש בין שני בתי מדרש , אם לא מדובר בין בית הלל לבית שמאי.

    • יישר כח על המאמר,

      כמדומני שבקבלה ובספרי חסידות,

      מאוד מושרש הענין של לקדש את החול,

  • יישר כוח על מאמרך , ועל המאמרים הקודמים. קודם אומר שאני נמנה על הציבור הדתי הלאומי התורני. אני שמח מאוד על השיח המתקיים מעל במה חשובה זו הנקראת צריך עיון, ואכן צריך עיון בסוגיה חשובה מאין כמוה "הקשר והחיבור בין עולם הקודש לעולם החול", עם כל ההבדלה הנצרכת ביניהם. כמדומני, שביסוד , מי שמקבל את אחדות התורה , תורה שבכתב ותורה שבעל פה ,על שני רבדיה בנגלה ובנסתר, יראה באין סוף מקורות גם בנגלה וגם בנסתר , את העיקרון המובא בחז"ל "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". וכן, "כי בי'-ה' ה' צור עולמים". העולם הבא נברא ביוד' והעולם הזה בהא' ושניהם יחד הם שם ה' אחד .וכל עמלנו בעולם זה לאחד ולייחד את שמו יתברך בבחינת "שם מלא על עולם מלא". ואכן גם בחסידות וגם בכתבי הגאון מוילנא ואחריו תלמידיו, ובאריכות אין קץ בכתבי מרן הרב קוק זצ"ל ,נתבררו בפנים שונות אתגר עולמנו הגדול, לחבר את הקודש והחול, בבחינת "לדעת בארץ דרכך". ומי שרוצה באמת ובתמים לכווין את ליבו לשמים, חייב להרכיב משקפיים אלוקיות ולראות "עין בעין" את רצונו יתברך מעולמנו זה .ובוודאי עולמנו זה לא היה ברירת מחדל חלילה לריבונו של עולם אלא, "אמרתי ונעשה רצוני". לא המצאנו שום תורה ואידאולוגיה חדשים חלילה. כפי שאמר מרן הרב קוק זצ"ל שאין רעיון אחד בכתביו שאין לו מקור בדברי האריז"ל. ואני מאמין שכאשר נכנס לבית המדרש השלם על כל חלקי התורה בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש" וכדרי הירושלמי "אימתי היא משיבת נפש – כשהיא תמימה" .תמימה ושלימה בנגלה ובנסתר. ואכן מי שלא נפתח , מסיבה זו או אחרת , לעולם הסוד ,רואה לפניו רק את העולם הנגלה על מעלותיו וחולשותיו, ואולי בשל חולשותיו הוא נצרך להתגוננות בכל עת. מה שאין כן אם היה בונה את עולמו , בבית המדרש ,לאור כל חלקי התורה, גם החלק הנסתר שבתורה, היה מרכיב משקיים אלוקיות , והיה משתדל לבנות חוסן רוחני במפגש החד עם עולם החומר, שכך רצונו של בורא עולם, והיה עובד את ה' בכל לבבו ,גם עם יצר הטוב וגם עם היצר הרע, ששניהם יחד בונים את עולמו של המאמין בה'. והדברים ארוכים ובאתי רק להאיר במקצת. ושוב יישר כוח עמום על העלאת הנושא שעומד בליבת עבודת ה' שלנו. חזקו ואמצו.

    • אדון ישראל מזרחי, בזה אתה צודק שאין דבר שאין לו מקור בספרים שקרויים כתבי האר"י, אבל שכחת להוסיף פרט אחד שהשבתאים שתלו הרבה דברים בכתבי האר"י

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל