החרדה מן החרד"ל

מאמר תגובה ל"מחלוקת לשם שמים"

החשש הגדול מהציונות הדתית מכוון דווקא אל בית המדרש שלה ואל תלמידי החכמים שבו. עם זאת, שלילת לגיטימציה של החולקים איננה הדרך היחידה להבטיח שהדורות הבאים יצעדו בדרכנו. החרדיות יכולה לשרוד גם אם נתמקד בעקרונותיה ובערך הרב שאנו רואים בהם, ונבאר את מחלוקתנו עם בית המדרש הציוני הדתי מתוך כבוד והקשבה.

י"ד תמוז תשפ"א

במאמרו המקיף פורש הרב אריה מאיר את תולדות היחסים בין הציבור החרדי ובין הציבור הדתי-לאומי, ומגיע למסקנה שהגיע הזמן לשנות. הריחוק שנולד על רקע התפיסה שהציבור הדתי-לאומי מקדש את המדינה ומתנהל באופן פשרני הלכתית – איננו רלוונטי עוד. בימינו, הוא אומר, החרדים אינם רואים במדינה גורם זר ומתנכל אלא גוף שהם חלק ממנו לכל דבר. ובאשר לפשרנות ההלכתית הדת"לית – על אף שעודה קיימת, היא כבר אינה אופיינית לכל המגזר, שכן רבים ממנו מדקדקים בקלה כבחמורה.

הגישה החינוכית המובילה את הטון בציבור החרדי – בוודאי בקרב המופקדים על החינוך – חוששת הרבה יותר מהתחככות עם בית המדרש התורני של הציונות הדתית מאשר עם פשרנות נוסח הקיבוץ הדתי

על אף שאני מסכים עם מסקנתו העיקרית של הרב מאיר, שמקומה של המחלוקת בין הציבור החרדי ובין הציבור הדתי-לאומי הוא בתוך בית המדרש ולא מחוצה לו, אני חולק על האופן שבו הוא מסביר את השפעת השינויים על המדיניות החינוכית החרדית. לדעתי, הטענה שבציבור הדת"ל יש כיום ציבורים תורניים יותר ומשום כך אין להרחיק אותם ויש לקיים אתם דיאלוג, לוקה בחוסר הבנה של החששות החינוכיים החרדיים. הגישה החינוכית המובילה את הטון בציבור החרדי – בוודאי בקרב המופקדים על החינוך – חוששת מהתחככות עם בית המדרש התורני של הציונות הדתית הרבה יותר משהיא חוששת מהפשרנות נוסח הקיבוץ הדתי.

 

ממה אנו מפחדים?

זכורני שלפני כעשרים שנה, כאשר למדתי בישיבת פוניבז', הגיעו נערים בני הציונות הדתית מלווים במחנכיהם לסיור בישיבה. במהלך הסיור פתחתי בשיחה עם אחד הנערים על אורח החיים החרדי. הוא הגיב: "זה קשה לחיות כך." תגובה זו שיקפה את הלך הרוח של חלקים גדולים בציבור הדת"ל של אז: יש להיזהר מיהדות 'מכבידה'.

תפיסה כזו לא איימה על ידי מנהיגי הציבור החרדי. המפגש עם נער דתי-לאומי המוטרד בעיקר מכך שהיהדות 'לא תכביד' על אורח החיים המערבי המודרני שלו אינו מערער את עולמו של נער המתחנך במסלול חרדי קלאסי. האיום, אם הוא קיים, נמצא כולו בצד השני, ויעיד סופה החטוף של שיחתי עם אותו נער. בעוד איש מאנשי הצוות בישיבה לא ראה לנכון לאסור על תלמידי הישיבה לשוחח עם האורחים, אחר מהמדריכים של אותה קבוצה דתית-לאומית קרא לו כשראה אותו מדבר עמי, והתרה בו שלא ישוחח עם הבחורים החרדים.

המצב כיום שונה. הציונות הדתית הפשרנית, שלעתים נראה כאילו הפכה את הבורגנות לאתוס הדתי האמיתי שלה, עדיין אינה מאיימת. היא מורחקת מבית המדרש, אבל לא בפחד אלא בשאט נפש. לחשוש ממנה אין סיבה. הדת"ליות הלייטית אינה מושכת במיוחד את החרדי. מי שגדל בציבור חרדי לא יתרשם בדרך כלל מדתיות-פולקלור, עם קורטוב ציונות וכמה ציטוטים יפים על עם ישראל וארץ ישראל.

אם לציונות הדתית של היום יש מה למכור גם בזירה שלנו, אם היא יכולה להציג מודל תורני ומוסרי נעלה, באספקטים מסוימים אולי אפילו נעלה מהמקובל אצלנו – מי זה שיעז לקיים אתה דיאלוג?

אלא שציונות דתית שכזו איננה אלא זן אחד הגדל בגינה הדתית-לאומית של ימינו. לצדה קיים ציבור דתי-לאומי חזק ותורני, שבעניינים רבים מקפיד יותר מאבותיו: צניעות, כיסוי ראש, קביעת עתים לתורה וכן הלאה. ימינה משם קיים גם ציבור חרד"לי, שאורח חייו דומה-עד-זהה לאורח חייהם של החרדים השמרנים ביותר. ההבדלים יהיו בעיקר הבדלי מנטליות וסגנון, וכמובן – הבדלים אידאולוגיים ביחס למדינת ישראל.

הדגם החרד"לי האמוני, התורני, הנאמן להלכה בכל רמ"ח ושס"ה – הוא דגם המאיים על אנשי חינוך בציבור החרדי יותר מכל דגם אחר. סיפורי 'רבקה התנחמה שלפחות עשו לא יהיה מזרחניק' היה כוחם יפה מול אנשי מזרחי מסוימים של העבר. המערכת החרדית יודעת שכוחו אינו יפה מול הביני"ש מגודל הזקן והפאות, השומר את עיניו והשוקד על גמרא בתחבורה הציבורית גם בחזרתו משירות מילואים. ראשי הציבור החרדי לא היו פועלים לסגירת מלוניות הקורונה הייעודיות בשל מפגש של בחורי ישיבות חרדיים עם בחורי ישיבות דתיים-לאומיים – אילו מול תלמידי הישיבות החרדיים היו ניצבים נערים כמו בן שיחי בפוניבז' לפני שני עשורים.

דיאלוג מול הציבור הזה, לפיכך, הוא אפשרות שרק הולכת ומתרחקת. אם לציונות הדתית של היום יש מה למכור גם בזירה שלנו, אם היא יכולה להציג מודל תורני ומוסרי נעלה, באספקטים מסוימים אולי אפילו נעלה מהמקובל אצלנו – מי זה שיעז לקיים אתה דיאלוג? חוששני שבמקום להכניס את האנשים התורניים הללו לבית המדרש, תביא נטיית ההסתגרות של החינוך החרדי רק לנעילת השערים במנעול כפול. הרי אותם דתיים-לאומיים לעולם לא יגידו 'קשה לחיות כך' על החרדיות ולא יחזרו לחייהם הנוחים. לא רק שהם אינם רואים בחרדים עובדי השם טובים יותר – הם בטוחים שדרכם שלהם היא הטובה והאמיתית.

אם נרצה לתרגם את הדברים לזירה הפוליטית, הרי שניתן להצביע על הצלחת מפלגת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' בקרב הציבור החרדי. "ימינה" של נפתלי בנט, הדת"ל הקלאסי שעליו הלעיגו דורות של מחנכים חרדיים, מעולם לא יכלה לקרוץ ליותר מקומץ חרדי. סמוטריץ', עם עמידתו האיתנה על עקרונות הלכה ועל שימור הסטטוס קוו, הוא יריב שהפוליטיקה החרדית המסורתית מתקשה הרבה יותר להתמודד מולו.

מדיניות הסתגרות זו אינה שמורה דווקא לדתיות הלאומית, מחמת שלילה אידאולוגית עמוקה של הדרך שלה. היא האסטרטגיה החרדית להתמודד עם כל איום חינוכי. כאשר המחנכים החרדים מזהים משהו המאיים על דרך החינוך שהם נוקטים, הם מתכנסים פנימה ולא פונים לדיאלוג עמו. לפיכך, גם אם נכונים דבריו של הרב מאיר ואכן אנו יכולים להפיק תועלת מרובה מדיאלוג עם הציבור הדתי-לאומי התורני, נטיית ההסתגרות תפעל לעצירת מגמה זו.

 

האם ההסתגרות מועילה?

אם כך המצב, יש מי שיאמרו, לא נותר אלא להתייאש מכל דיאלוג ולוותר על נסיון התקרבות בין הציבור החרדי והציבור הדתי-לאומי. על החינוך שלנו ניאבק תמיד בכל עוז, ושום אידאל לא ישכנע אותנו לוותר על הסיכוי לכך שהדורות הבאים יצעדו בדרכנו. אם המודל הדת"ל הנוכחי הוא אטרקטיבי יותר מבעבר למי שגדל בערוגה החרדית, אכן לא נותר לנו אלא להרחיקו בכל תוקף.

העובדה שיש תלמידי חכמים מרשימים בציונות הדתית אינה אומרת שדרכם החינוכית רצויה בעינינו […] אולם, כאשר אנו מבססים את החינוך שלנו על הסתגרות ועל זלזול באחר, אנו אכן גורמים לצעיר הפוגש את העושר התורני ואת יראת השמים בעולם הדתי-לאומי לחשוב שמחנכיו שיקרו לו

שיקולים מסוג זה, עם זאת, חייבים להתחשב במציאות הסובבת אותנו. וגם כאן הדבר נכון באשר ליעילותה של אסטרטגיית ההסתגרות בכלל, ולא רק בקשר לסוגיה הדתית-לאומית. לפני שבעים שנה יכול היה החזון איש, כמסופר במאמרו של הרב אריה מאיר, לאסור את הפצת ספרי ההשקפה של הראי"ה קוק. אבל העולם השתנה פלאים מאז. נגישות לספרים – ולדעות – אינה תלויה באישור שנותן רב זה או אחר, גדול ככל שיהיה. אנחנו אוהבים לדמות את הישיבות לתיבת נח, אבל תיבת נח זו מעולם לא היתה כה אוורירית. הנוער שלנו – והציבור הבוגר לא כל שכן – יכול לקרוא כל מה שעולה על דעתו, וממגוון הכתבים הזמינים לו, "אורות התשובה" כנראה לא נמצא בעשיריה הפותחת של הספרים שידירו שינה מהמק"ק המצוי.

לבני הנוער לא מעטים יש גישה לאינטרנט, וגם בזה המסונן למופת יש גישה לפורומים, תורניים ושאינם, שבהם הם יכולים לפגוש וירטואלית בני תורה מבית המדרש של הציונות הדתית ולהתרשם מהם. ובאשר לאלה שכבר עזבו את הישיבה ויצאו לחיים, הרי מפגשים אלה יכולים להזדמן להם בכל פינה. כך למשל אחד החברותות שלי בשנים האחרונות הוא בוגר "מרכז הרב", שאורח חייו ההלכתי והאברכי אינו שונה משלי. מפגשים כאלה, היכרות בלתי אמצעית כזו, נגישות לספרות ולמידע – אינם חיים בכפיפה אחת עם מערכת שמתעקשת על דמוניזציה של בית המדרש הדתי-לאומי.

אם תכליתנו היא לגדל את בנינו על ברכי החינוך המקובל לנו מרבותינו, החזו"א, הרב מבריסק ועוד, אשר שללו את האידאולוגיה הדתית-לאומית ואת יחסה לציונות ולמדינת ישראל, אזי הניסיון לחסום את האפשרות להכיר את העולם שמעבר למחיצה או להציגו ככלי ריק פשוט אינו יעיל. אין מחסומים שימנעו את ההיכרות בימינו, ולפיכך, הגנה על עמדתנו על ידי הקטנת הצד השני תשיג את התוצאה ההפוכה.

העובדה שיש תלמידי חכמים מרשימים בציונות הדתית אינה אומרת שדרכם החינוכית רצויה בעינינו. הרי תמיד היו דמויות מרשימות בציונות הדתית, הרב קוק והרב ריינס, הרב ישראלי והרב הרצוג, ועוד רבים. עובדה זו לא מנעה מגדולי התורה החרדיים לנקוט דרך חינוכית אחרת. אולם, כאשר אנו מבססים את החינוך שלנו על הסתגרות ועל זלזול באחר, אנו אכן גורמים לצעיר הפוגש את העושר התורני ואת יראת השמים בעולם הדתי-לאומי לחשוב שמחנכיו שיקרו לו. מחשבה זו, למותר לציין, אינה משכנעת אותו להחזיק בדרך שעליה הוא התחנך.

 

יש דרך אחרת

דומני שהדילמה מול הציבור התורני-לאומי מכריחה אותנו לשנות באופן כללי את גישתנו כלפי קהילות שומרות מצוות בעלות השקפות שונות משלנו. לכל אורכו של המאמר מתאר הרב אריה מאיר יחס של דחייה מצד הנהגת הציבור החרדי כלפי הציבור הדתי-לאומי. אך זו איננה אבחנה מדויקת. יחס של דחייה זה היה תולדת קו חרדי ליטאי מסוים, שלא ייצג את כל גוני הציבור החרדי. הוא בוודאי לא ייצג את החרדיות הספרדית – היא חיה בשלום עם רבים מהאלמנטים של הציונות הדתית, ולכל הפחות לא הרגישה צורך להחרים אותם מכל וכל.

אותו קו חרדי של ימין ושמאל דוחות יחדיו לא נהג רק מול בית המדרש הדתי לאומי. אני מבוגר די הצורך לזכור את ספריו של הרב עובדיה יוסף מושלכים בביזיון בישיבות ליטאיות חרדיות. בימים אלו איש לא שיער כי יום יבוא והאבל על פטירתו יתפוס את הכותרת הראשית של "יתד נאמן". גם המחלוקת העזה עם חב"ד התנהלה באותה דרך: שלילת לגיטימציה מוחלטת, לא מחלוקת שבתוך בית המדרש. המשותף לכל אלה הוא אחד: כל אלטרנטיבה שהעזה לתת תשובה אחרת לשאלה 'מי מחליט' בזירה תורנית כלשהי הודרה מכל וכל.

עד כמה שהתרגלנו לכך, שלילת לגיטימציה של החולקים איננה הדרך היחידה להבטיח שהדורות הבאים יצעדו בדרכנו. החרדיות יכולה לשרוד גם אם נתמקד בעקרונותיה ובערך הרב שאנו רואים בהם, ונבאר את מחלוקתנו עם בית המדרש הציוני הדתי מתוך כבוד והקשבה

אין בכוונתי כלל להכניס ראשי בין ההרים ולבקר חלילה את אותם גדולים שנהגו כך. אפשר שראו בכך הכרח השעה, או שכך סברו לגופו של עניין. אולם בדורנו זה, שבו ממילא הכל צפוי והרשות נתונה לכל אחד להיחשף לכל מידע, טוב נעשה אם נאמץ דווקא את גישת הגדולים – ותמיד היו כאלה – שגם בלהט המחלוקת לא ערערו על הלגיטימציה התורנית של אלה שעליהם חלקו, אלא התמקדו בבירור שיטתם הם ובהנחלתה לתלמידיהם. חלקים מבית המדרש החרדי-ספרדי כבר עשו זאת בהצלחה יתרה, ודומני שגם קהילת זילברמן מתאפיינת בזהות חזקה משלה וחינוך יסודי, מבלי שתימנע מקיום קשרים קרובים עם קהילות דתיות-לאומיות שונות. שמעתי למשל מפי הרב אליהו זילברמן, שאף כי הוא פוסק לאסור עליה להר הבית, הוא מכבד את המתירים ורואה בהם תלמידי חכמים שגם להם יש על מה לסמוך.

עד כמה שהתרגלנו לכך, שלילת לגיטימציה של החולקים איננה הדרך היחידה להבטיח שהדורות הבאים יצעדו בדרכנו. החרדיות יכולה לשרוד גם אם נתמקד בעקרונותיה ובערך הרב שאנו רואים בהם, ונבאר את מחלוקתנו עם בית המדרש הציוני הדתי מתוך כבוד והקשבה ולא בזלזול פטרוני או בחמת זעם שנולדה מחרדה.

כולנו יודעים לספר על אותו גנרל זקן שהפסיד במלחמה כי נלחם את הקרב של אתמול. מלחמה בשיטות של אתמול איננה פרויקט בעל סיכויי הצלחה גבוהים יותר. הדבקות העקשנית במה שעבד לנו פעם לא רק מונעת התמודדות יעילה ומציירת אותנו באור מבוהל וחסר תשובות – היא פוגעת גם בתוככי המחנה.

את גישת 'שלילת הלגיטימציה' במלוא נזקיה אפשר לראות במחלוקת המתמשכת כבר יותר מעשרים שנה בישיבת פוניבז', שגלי ההדף שלה השפיעו הרבה מעבר לשיפולי הגבעה המפורסמת. יתכן שאת כל הקמת ממשלת בנט-לפיד שעליה אנו מבכים היום אפשר לזקוף לאותה מחלוקת, שבשלה נעדר מנדט אחד יחיד בסיבוב הבחירות הראשון. מנדט יחיד זה בכוחו היה לעצור את פריצת הסכר שאנו רואים כרגע.

הציבור החרדי גדול היום ומבוסס. הוא איננו מיעוט נרדף, לא אוסף של אודים מוצלים מאש. האיום הגדול ביותר עלינו הוא אנחנו עצמנו. אם נמשיך לחנך, בדור של מידע הגדל בכפר הגלובלי, בדרך של דחייה אבסולוטית של כל מי שסבור אחרת – גם אם בשאלות השקפתיות עקרוניות למדי – המחיר עלול להיות כבד. מלונית קורונה אולי אפשר לסגור, אבל איך נסגור את העולם ורשמיו הבלתי-אמצעיים בפני בנינו וחניכינו, או בפני עצמנו?

33 תגובות על “החרדה מן החרד"ל

  • אין לי מושג מי הכותב הנכבד, אבל דבר אחד ברור שאין לו כל מושג על הציבור החרדי.
    המציאות שהציבור החרדל"י הוא מצטמק והולך, סופג אבידות על ימין ועל שמאל אם זה נוער שיורד מהדרך או נוער שנשבה בקסם האמת של הציבור החרדי.
    הציבור החרדל"י מעולם לא הווה איום על הציבור החרדי וקל וחומר שבמצבו הנוכחי הכושל אינו מהווה איום.
    כך שכל הנושא המדובר כאן בהרחבה הוא פשוט לא רלוונטי ולא מציאותי בעליל.

    • עובדתית אתה טועה.כלומר אתה יכול לשגות בדמיונות אבל הנתונים מראים שהציבור החרדלי מתפשט במהירות גבוהה באמצעות ילודה+פריסה רחבה של ישיבות גבוהות והסדר+קהילות וישובים רבים המייצרים אורח חיים תורני ברמה גבוהה.

    • דווקא הייתי אומר שאתה לא כ"כ בקי מספרית בציבור הד"ל. הרי החרדי יוצא יותר ויותר מבית המדרש, תיבת הנח שלו. אמנם, דמוגרפית כנראה יקח שנים עד שיראו שינוי זה, אבל זה קורה. בציבור הד"ל אתה אולי רואה קצת מגילאי הנוער, אבל כמות החבר'ה שהולכים לישיבות בגילאים שאחר תיכון גדל.. וטופח על מנת להטפיח..
      ודי למביט ברישומים המוכיחים זאת.

    • זה נכון שאין דבר כזה כ"כ "ציבור" חרד"לי אלא בעיקר קבוצות כאלה ואחרות, ואגב, דומני שאין להם יומרה להפוך לציבור בפנ"ע, אלא לזרם בתוך כלל ישראל.
      כך או כך, קבוצות אלה נמצאות בתהליכי הבשלה, גם אם יש בהם עדיין היבטים בוסריים, וזאת בניגוד לציבור החרדי שכבר הבשיל מזמן וצ"ע אם הוא בגדר מתבשל וטוב לו או לא.

    • לענ"ד (ואני לא סוציולוג), הציבור הדתי לאומי גם מתחזק וגם מתחלש; כלומר, הוא לא עתיד להישאר כמות שהוא הרבה זמן. הוא חווה נהירה לקצוות – הנוער מברר את עצמו, יחלקו הולך לקצוות הליברלים/חילוניים, וחלקו הולך לקצוות חרדיים וחרד"לים. רק מיעוט נשאר כמות שהוא, והמיעוט הזה ילך ויקטן.

  • יישר כח על המאמר, רק הערה קטנה. אם אכן הדרך של קבוצה פלונית או אלמונית טובה יותר במובנים מסויימים, מדוע בכלל להיצמד לדרך הישנה? איפה השכל הישר ועבודת ה' כאשר אתה רואה שיש דברים נכונים יותר במקום אחר, ובמין להט דתי לא מוסבר מעדיף להישאר עם דברים שאינם נכונים?

    כל המאמר שכתבת, בדיוק מסביר מדוע המושגים 'חרדי' 'דתי לאומי' 'חבדניק' וכן הלאה, הם מושגים רעים. כאשר יש סט של מושגים מעין אלו, הם מחייבים את הרוצה להשתייך לקבוצה מסויימת בסט של ערכים ודעות שעם מעט מחשבה לא בהכרח היה מסכים עם כולם. הגעת למסקנה שיש לקיים מצוות? מדוע להגביל את עצמך לקבוצה מסויימת ולקבל את כל סט ערכיה ותפיסותיה?! תבחן כל קבוצה לגופה, ועל פי זה תחליט.

    • תיקון בשורה האחרונה: תבחן כל ערך ועניין לגופו

    • "מסע המחנות" של הרב קוק. בדיוק בעניין הזה

  • כל הדיון מתמקד בשאלה כיצד להתמודד עם הכוון הרוחני של הציבור התורני לאומי.
    אבל מדוע אין מקום לקבל חלק מהכוון הזה.
    אני רגיל לומר לתלמידי – יש לנו הרבה מה ללמוד מהציבור החרדי. ומה שיש להם ללמוד מאיתנו – שאפשר ללמוד גם מציבור אחר שעבודת ה' שלו כוללת דגשים וכוונים שונים, כל זמן שהיא בנויה על פי התורה המסורה לנו מסיני

  • הכותב עם כל הכבוד לו נמצא בעצמו במין "גדר" מאחר ואדם שמחוץ לגדר מחוץ לעינייני הדת ורוצה להציץ פנימה אינו מבין את מהות הדברים. הדברים קבלו מעמד נכבד כמאמר. אלא שגם בסופו אינו מציע פתרונים רק השוואות. מכאן שהמאמר אנו משקף את הכותרת שלו.

  • האמת שאולי בקורונה התרשמו קצת מן החרדלי"ם אבל בסופו של דבר הם מיעוט זניח בין המזרוחניקים אין בהם חוץ מסגפנות שכבר אינה בציבור החרדי ברובו שום אטרקציה משמעותית והם בסה"כ חיקוי של ציבור חרדי בשנוי קטן או כמו ששמעתי פעם הגדרה ממזרוחניק שהסביר לחרדי אלא העצניקים שלנו מישהו חושש מהעצניקים?

    • הקורונה היא פשלה בעייתית של הנהגה מסויימת [לא כולם כמובן] החרד"ליזם היא דיעה פסולה יחי ההבדל הגדול

  • חרדי עם הבנה היסטורית וראית מקרו אין לו ממה לחשוש , חרדי עם ראש קטן ומצומצם חרד מפני העתיד שהחרדי הנ"ל יפתח חשיבה רחבת אופקים , וככזה שיהיה חרד"לניק אין בזאת שום חסרון מלבד העסקונה שמובילה באף בדיוק ממש עמו חסקני החרדים

    • ליעקב, אולי אתה צודק אני לא מגדיר את עצמי חרדי מאז הקורונה אני מגדיר את עצמי יהודי שחי על פי הגמרא [כולל האגדתות] ועל פי השולחן ערוך שבגמרא מוזכר שחזקיהו המלך הסתדר מול סנחריב בלי צה"ל רק עם עמל התורה והקדוש ברוך הוא היה מרוצה הכי ממנו והראיה שבימיו לא הייתה קשת ואצל דוד המלך כן היה צבא כי הם היו חזקים באמונה וידעו שהצבא בטוח לא מגן עליהם ואצל חזקיהו המלך הייתה ירידת הדורות [פה זה לא מקום לכתוב שיחת מוסר ארוכה אבל גדולי בעלי המוסר דנים על ההבדל בן דוד המלך לחזקיהו המלך]

  • הערות נקודתיות:
    • ציונות בורגנית, לדברי הכותב אינה מאיימת. האם? א. כן, הנוחות קורצת לאנשים ולדור הצעיר בפרט, רק עיוור אינו רואה. ב. יש דתיות הסרוגה גם טיעונים, ולא מעט, והם מתגלגלים ברשת אם באמת הכותב מעוניין לבדוק (דוגמה בולטת, ברה מיכאל אברהם באתרו וספריו. פרו' ליבוביץ ועוד). הטיעונים שלהם אינם מוחלטים וחלקם אף שגויים לדעתי, אבל הזלזול ממש אינו נכון. אם יש טיעונים יתכן מאוד שיש שיתכנעו מהם, ולמיטה ידיעתי יש ויש כאלו.
    • ולמה שאט נפש מציבור זה? גם שרים עמוסי תיקים פליליים ועזרה לפדופילים מורחקים בכזו שאט נפש? גם ברלנד של לפני שנתיים?
    • אם "היא (החרדליות) יכולה להציג מודל תורני ומוסרי נעלה, באספקטים מסויימים אולי אפילו נעלה מהמקובל אצלנו" למה להציג מודל נגדה?, נאמר בכתבה כי "אם תכליתנו היא לגדל את בנינו על ברכי החינוך המקובל לנו מרבותינו, החזו"א, הרב מבריסק ועוד, אשר שללו את האידיאולוגיה הדתית-לאומית ואת יחסה לציונות ולמדינת ישראל" מדוע לחשוב שהיו שוללם את החרדלים? בעימיהם היו, לדברי הכותב רק קלי דעת? הציונות היא כזה סלע מחלוקת? נראה די טיפשי וזניח. המרחק האידיאולי בין הזרם הליטאי לחסידי ובוודאי לחלקים ממנו גדול בהרבה מעניין ההלל ביום עצמאות והערכת המדינה. מי שחי עם זה יחיה גם עם המדינה.
    • נחמד לראות שהכותב נתלה בגדולים אבל בוחר במי להיתלות לפי הגיונו… כמעט מיזרוחניק…
    והערה כללית – אכן שיטת הבועה לא תצלח, אבל בכדי לפעול אחרת צריך לגבש אידיאולוגיה הגיונית. יש למישהו?

    • למשה, אדם לא מורחק בשביל מעשיו אדם מורחק בשביל דעותיו הבעיה של המזרחי זה הטרייפענע דעות

    • מוחה על זלזול בכ"ק הרב אליעזר ברלנד שליטא , מעבר לזה מיותר להוסיף.

    • לדניאל, מוחה בזה שלמטורף כמו לייזר ברלנד ימח שמו ש-3 בתי דין חשובים נידו אותו קוראים "הרב" ויהודי אינטיליגנטי כמו הרב יהושע פפר מפרסם תגובה כזאת.

  • יישר כוח על המאמר המעניין והמאתגר. אכן יש להעריץ את היהדות החרדית על דברים רבים ועל הקפדה מוחלטת על תורה ומצוות באופן המעורר השתאות.
    דומני שחסרה במאמר נקודה עקרונית. לאורך כל המאמר ישנו זלזול רב ברוב רובה של הציונות הדתית. הציונות הדתית אכן מנסה לשלב את התורה עם החיים ועל כן נופלים בה חללים רבים. מתבקש היה שהיהדות החרדית תצליח להשליט את התורה על החיים באופן טוב יותר.
    אך לא זהו המצב המתרחש מול עינינו. אדם חרדי מגיע לבית חולים. ממי הוא מקבל שירות? מרופא חילוני או בעל כיפה סרוגה. (אם יש רופא חרדי, הרי זה או חוזר בתשובה או כזה שהגיע מחוץ לארץ). החינוך החרדי המתבדל איננו מסוגל לייצר רופא חרדי. כאשר בחור חרדי נתקע ברשלנות בנחל, ממי הוא מקבל שירות? מיחידת 669 של צה"ל או ממסוקים של הצבא הציוני. כאשר בני ברק נתקעת עם קורונה, ממי היא מקבלת שירות? מקצינים גבוהים בצה"ל המנהלים אותה בשעת הקורונה. החינוך החרדי מקבל שירות מאלו המעורבים בעולם הזה, ומזלזל בהם שוב ושוב.
    יש כאן גם כשל לוגי וגם כשל מוסרי עמוק.
    יתכבד הציבור החרדי ויעמיד מודל המשליט את התורה בחיי המעשה, ואזי תימלא הארץ דעה את ה'. גם אז הוא יצטרך להודות לאלו שהכינו עבורו את התשתית בעשרות השנים האחרונות.

    • ליהודה, זה לשון הגמרא ברכות ל"ה ע"ב
      רבי חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב ואספת דגנך וגו' לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. ופירש החתם סופר סוכה ל"ו ע"א
      דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אמר הוא ז"ל שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח. ואידך פירושא זיל גמור

  • נדמה שיש צמד מילים אחד שחסרונו מעיב על המאמר המעניין, והוא: "עבודת השם". מרוב שהתרגלנו לזרמים וקבוצות ופלגים שהציבור החרדי כל כך משופע בהם, שכחנו שהמטרה והתכלית היא לעבוד את הבורא. ואם לנער מסוים דרכה של חב"ד מעוררת יותר את החיבור לתורה ומצוות, וכי בגלל זה נדחה אותו? ואם לנערה מסוימת דרכה של ברסלב או הציונות הדתית מחברת יותר לצניעות, קדושה וקיום מצוות, בגלל זה נדחה אותם?
    כל השיטות הללו עוצבו בידי גדולי ישראל לסוגיהם, וכל אחד צריך לבחור מה מחזק אותו/ה ומעורר אותו/ה להיות היהודי/ה הטוב/ה ביותר ועובד/ת השם שניתן. כל מה שלא על פי הלכה צריך להיות מוצא מיד מן המחנה, אבל בכל מה שקשור למחלוקות בין חכמים – אדרבה, כתבי חז"ל מלאים במחלוקות ביניהם ואין בכך כדי לערער ולא נימה אחת של כוחם וסמכותם.
    בעזרת השם נעשה ונצליח

    • לדרור, מה ההגדרה של המושג גדולי ישראל

  • דוד
    כתבת:

    הציונות הדתית הפשרנית, שלעיתים נראה כאילו הפכה את הבורגנות לאתוס הדתי האמיתי שלה, עדיין אינה מאיימת. היא מורחקת מבית המדרש, אבל לא בפחד אלא בשאט נפש

    תתבייש לך, איזה סגנון מגעיל. בינתיים אלו שמגיעים לשולי החרדיות הם נהנתנים שאפילו לא חשבו להתטמץ כמו חבריהם הד"לים.

    בושה !

    • לא ראיתי את המאמר עד היום שנשלח לי באי מייל, הבעיה של החרד"ל אינה בקיום מצוות ולימוד תורה, זה לשון הגמרא ברכות מ"ז ע"ב, כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. אני לא חושש מהחרד"ל כהוא זה בדרך צחות אפשר לצטט את הגמרא בבא בתרא כ"ה ע"א, מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ורבי יוסי מתיר ושם כ"ד ע"א אנא כרבי יוסי סבירא לי דרבי יוסי נימוקו עמו. כי הבעיה של החרד"ל לא מתמקדת בשבת כשרות וטהרה ועוד ועוד, ברגע שהם מאמינים שהמדינה [זה שבית משפט שלה היה הראשון בעולם שהכיר בנישואין חד מיניים] אתחלתא דגאולה, אני נזכר בסבי זה שהיה מגדיר את המזרחי א גישמאקע עסן וואס מהאט אריין גילייגט און העם א שמעק טאבק

    • אני חושב שהוא לא התכוון לרמה האישית, אלא לסגנון החיים הדתי והמחוייבות ההלכתית של תת מגזר זה.
      אי אפשר להתעלם מכך שכם בציבור החרדי צומח תת מגזר כזה, אבל במקרה שלהם הם רואים בעצמם סוג של מומרים לתאבון ולא עושים לאורח החיים הזה אידיאליזציה כמו שהיה קיים אצל חלק מהציונות הדתית, לפחות בתחילת דרכה. ואגב האידיאליזציה של אי מחוייבות הלכתית היא שורש העניין שיצר אצל החרדים את שאט הנפש, לא הבורגנות בפני עצמה.

    • לשמוליק
      צר לי, אבל נראה לי שזה די נכון. איך עוד אפשר להבין את אלה שמאמינים בחברה מעורבת לכתחילה בגלל ש"אלה החיים"? אני אישית מרחיק אותם מבית המדרש בשאת־נפש…

  • איזה מלודרמה "החרדה מן החרד"ל"

    בואו נודה על האמת החרדים לא סופרים אותם בדיוק שלא סופרים איזה שבט באפריקה. יותר מיזה, החרדים הקלסיים לא מודעים בכלל לקיומם. אצלם מסורתי ודתי וחרדלי נראים אותו דבר.
    וכל זה לא מרוע, אלא כמו שחבדניק לא מתעניין בחסידי ויזניץ וההפך, וכמו שליטאי לא מתעניין בחסיד באיאן וההפך.

    את המאמר כמובן לא קראתי כי הכותרת מזכיר אתר\עתון צהוב

  • אני רואה את הבעיה אחרת.

    כל אדם בר דעת מבין שלכאורה המודל של החרד"ל הוא המודל הנכון לחיים שהקב"ה רצה. השאלה היא האם ניתן לבסס חיים כאלו לאורך דורות.

    ממילא האינטרס של ההנהגה החרדית כיריבה של החרד"ל הוא להראות שאין תקומה לדרך חיים כזו, לכן ההשמצה של החרד"ל היא אחת מיסודות החרדיות.

    קח את השמצת החרד"ל מהחרדיות, ותאלץ אותה להתמודד מול סוגיות השקפתיות של דרך חיים נכונה שספק אם יש לה תשובות שכליות אליהן.

    • לשמרית היקרה

      מה שהקב"ה רצה בהכרח הוא חיים לאורך דורות.
      זה הרי סגולתו של אלוהינו מול אלוהי האומות.

      לגבי הנהגה חרדית:
      איפה המשרד שלהם ואיפה הכתובת?

      לגבי השמצת החרד"ל מהחרדיות
      רובם לא מודעים בכלל לקיומם.

      לסיום קצת הזוי שאנשים בצריך עיון מדברים על ישות דמיונית והנהגה דמיונית שלא קיימת אלא במוחם של בני המשטר.

  • כותב המאמר נתן ונימק ושלל טקטיקות שהיו נהוגות שנים לשמירת המחנה (הליטאי המורחב )
    אך לא באמת התייחס לעובדה שאין להם על לעמוד .
    הסיבה העיקרית לטקטיקות הנ"ל שהיו נהוגות כך היה מפאת שאין להם אידיאולוגיה מבוססת היכולה לעמוד בזכות עצמה . כמו זילרמן , או החרדלים , או קבוצת מאה שערים . שמי שמכיר מקרוב יודע שאינם מפחדים חיכוך ליטאים בשכונתם .
    הציבור החרדי במהותו היתה היבדלות ואי שיתופיות עם המדינה . על זה התבססה האידיאולוגיה . אותה החזיקו באמת האנשים מאה שערים (ר עמרם בלוי ) אבל הציבור החרדי בחר כן לשתיפויות עם המדינה היכן "שמתאים" לו .
    זה לכשעצמו היתה התאבדות אידאולוגית .
    באו דורות אחר כך והרחיבו את השיתופיות. כי למה לא ..אם זה עניין כמותי ולא איכותי.
    והשאלה אודות אידיאולוגיה לא הציקה רגשית .
    אלא מה .. הפחד מגיע ומציף היכן שהתודעה חוששת . ועל כן מוכרח היה לנקוט באמצעים קיצוניים לשימור החרדיות הכוללים קיצוניות ושלילת האחר לחלוטין .
    אך גם זה אין לו על מה לעמוד. ברבות הימים הילדים כושלים פוגשים חברה אחרת .איכותית תורנית . שואלים את עצמם – היכן הבעיה .במקום להרגיש אידיאולוגית שונה.
    קבוצות שהחליטו לרכוש אידאולוגיה ספיציפית כמו זילרמן אינם חוששים מחיכוך. כי הם אינם מחפשים את הבעיה בשני. אלא יודעים את הייחודיות של עצמם .
    ובכן . מה הייחודיות של הציבור החרדי ?
    אין לו . וזה הטרגדיה .
    לא בכדי קמו להם קבוצות בעשור האחרון כמו :עץ . שנוטה לכוון מאה שערים . המצב הוכרח לייצר אידאידל לחיות עבורו ולחנך את ילדיו .
    בעשרים שנה הבאות צפויות הפתעות רבות לציבור החרדי . אני צופה נהירה לזרם הדתי לאומי – ולא החרדלי . דווקא לעבר הדתי לאומי לייט
    כי כשיש חיפוש דרך ממקום קיצוני יותר – מחפשים קלות לחיות . ולא נעצרים בחרדליות . זו דעתי
    ימים יגידו

    • לרות, צודקת ולא צודקת, חלק גדול מהציבור החרדי [עמי ארצות בעיקר] שמו את כל היידישקייט על התבדלות ומכאן נובע האיסור הדבילי של האינטרנט ודגש מוגזם ואפילו טאליבאני פאנאטי על שמיראס עייניים, ופה הטעות הגדולה של הציבור הזה, זה לשון רמב"ם פכ"ב מהלכות איסורי ביאה הכ"א, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, במקום להשקיע בעמל התורה כמו שהיה עד לפני כ30 שנה התחילו ליצור תחליפים לעמל התורה ואלו התוצאות האיומות אם זה פולחן מירון אם זה המאבק החייתי נגד הרכבת הקלה שלא לדבר על הזלזול בהנחיות הקורונה והמלחמות המושחתות של האדמורים בסדיגורה ובעוד כתות של חסידים ולשם איזון בכת פוניבז' שההתנהגות שם הזכירה לי את התמונות שראיתי על ליל הבדולח הושע ח', י"ד, וישכח ישראל את עשהו ויבן היכלות ויהודה הרבה ערים בצרות ושלחתי אש בעריו ואכלה ארמנתיה.

    • מזדהה מאוד עם דברייך. חזרתי בתשובה לפני כ-40 שנה והצטרפתי לציבור החרדי. אורי זוהר זצ"ל הפך למה שהפך משום שכאשר הוא חזר בתשובה האפשרות להיות חרדי וגם להישאר אומן לא היתה קיימת. לא היו אז אומנים כמו שולי רנד, מאיר בנאי וכד'. החזרה בתשובה היתה טוטאלית. ניסיתי תקופה מסוימת לשלב חצי-יום עבודה וחצי יום לימודים בישיבה (כי הרי "נאר תיירה") אבל זה לא הסתדר לי. הבנתי שאין לי את הכח/מסירות נפש הדרושה על מנת להיות אברך שכל היום נמצא בישיבה. גם החינוך שקיבלתי שבו הגבר הוא המפרנס לא נתן לי להפיל את כל העול על אשתי ("שכל אחד יתמודד עם הקללה שלו"). אבל במשך שנים ארוכות הייתי מנוי על "יתד נאמן" עד שהרגשתי שהזמנים השתנו והעיתון כבר לא מייצג אותי יותר. הרחוב נהיה קיצוני יותר (כל פעם מעלים מחדש את צניעות הנשים כאילו לגברים אין מה לתקן..), התחילו כל העלונים ההזויים של תרום X וקבל Y עם הבטחות שאין להם כיסוי, נקעה נפשי מכל אותם שבאים שני וחמישי לתרומות עבור "תלמיד חכם שהגיע לפת לחם" וכד' (אם הוא חכם אז מה עשה לפני שהגיע לזה, כאשר עוד היו לא יותר מאשר פת לחם??). קצה נפשי מכל השנור והחלוקות למינהם, ושמתי לב שמעולם לא ראיתי עלון שמבקש לתמוך בבעלי כיפות סרוגות, או שמי מהם הגיע לביהכ"ס שבו מתפללים כולם, וביקש תרומה.

      היהדות בארה"ב אינה כזאת בכלל. יש גרעין שיושב ולומד אבל הרב משלבים וכך למעשה נוהגים גם החסידים בארץ. צורם לי שמצפים שהצבא/משטרה יגנו עליהם כאשר יש חשש למפגע אבל לא יעלה על דעתם להצטרף אליהם.
      ראיתי לא אחר את אותם אברכים שכורעים תחת העול של החובות שמנסים לרכוש מקצוע בקורסים אבל שרבים מהם נושרים כי אין להם את הידע הדרוש.

      אז כיום אני מרגיש קרוב יותר לציבור הדת"ל כי הוא בעיני הוא משלב את המושג של תורה ודרך ארץ שזו דרכו של רבי ישמאל שרבים הצליחו בה

  • אני מציע שכל מי שיש לו טענה נגד ציבור כזה או אחר, שימצא ת"ח מאותו הציבור שנמצא ב"עניינים" וינהל איתו משא ומתן תורני ע"פ תורתנו הקדושה. תתפלאו, אבל יש לציבור החרדל"י והד"ל הרבה מה לומר. בדוק. כמובן שיש לעשות כן בכל ציבור שיהי' לפני שמגנים אותו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל