לקראת תורה של הארץ

אותה מסורת ששמרה על קיומם של ישראל בגולה במשך דורות רבים כל כך היא שעומדת בעוכריהם כיום.

במה דברים אמורים, במנגנון המורכב שנועד למנוע מהיהודי התערות בסביבה הממשית שלו. הסוד של הקיום היהודי בגלות היה היכולת המופלאה להתקיים בתלישות – תלישות מהאזרחות, תלישות מההיסטוריה, תלישות מריבונות ממשית על המרחב והזמן. מנגנון זה הצליח לשמור על הגדולה, על היעוד ועל החזון של העם היהודי, גם כשהיהודים חיו בקהילות קטנות ועלובות בתפוצות ישראל, והיו רחוקים מאד מאד מגדולה, יעוד או חזון.

עם שיבת ישראל לארצו, הכוח הפלאי ששמר על היהודי הגלותי הפך לרועץ. הוא הוביל לדעיכה חומרית, והרבה יותר חמור מכך – לניוון רוחני

המנגנון הזה היה פיצול הקיום היהודי לשניים: יהודי של חול ויהודי של שבת. היה היהודי של חול, שחי את חייו כמו כל אדם, עם צרכים ורצונות ויצרים. הוא היה צריך לפרנס את המשפחה שלו, לחתן את ילדיו, לחוש בטוח ולזכות לכבוד. והיה היהודי של שבת, היהודי של בית הכנסת, עם הקפוטה והשטריימל, עם ה"גוט שבת" המתנגן, עם שתי אגודות ההדס כנגד זכור ושמור ועם הילדים הרחוצים והמטופחים היושבים כשתילי זיתים סביב שולחן השבת ושרים בדבקות "מנוחה ושמחה אור ליהודים".

הפיצול בין היהודי של חול ליהודי של שבת הוא תוצר של ההפרדה בין קודש לחול שיוצרת ההלכה. ההלכה יוצרת מרחב וזמן מקבילים לממשיים – מרחב וזמן של קודש. ישנם זמני היום הנקבעים מכוח האילוצים הממשיים של החיים – הילדים המתעוררים ודורשים את צרכיהם, זמני הארוחות, השעה שצריך להתייצב לעבודה ושאפשר לצאת ממנה. לצדם ישנם זמני היום של ההלכה: שחרית, מנחה וערבית, העתים שקובע האדם לתורה וההבחנה שבין מצוות היום למצוות הלילה.

וכך הזמן כולו: ששת ימי המעשה ושבת קודש, ימי החול והחגים והמועדים. חלוקת זמנים זו מתקיימת לצד לוח השנה במרחב הממשי שבו חי היהודי – ימי החג האזרחיים, הזמנים שהבורסה פתוחה או סגורה, ימי שוק או יריד והתאריכים שצריך להגיש את דו"חות המס.

פיצול זה היה כוחם הנסתר של היהודים במשך הגלות הארוכה. הוא הצליח לטעת בהם גדולה, לחבר אותם אל עברם המפואר ולהרים את ראשם לקראת העתיד המזהיר, אף שהם חיו תמיד בקהילות קטנות וחסו תחת שלטון זר

וכמו בזמן כך גם במרחב. ישנה הטריטוריה של החול, שהיא פחות או יותר כל העולם כולו, וישנה הטריטוריה של הקודש, שאמנם השמים ושמי השמים לא יכלכלוה, אך השער הממשי היחיד אליה הוא בית הכנסת ובית המדרש. בית הכנסת ובית המדרש הם אקס־טריטוריה המופקעת מהמרחב של החול והיוצרת שדה אחר של קיום.

פיצול זה היה כוחם הנסתר של היהודים במשך הגלות הארוכה. הוא הצליח לטעת בהם גדולה, לחבר אותם אל עברם המפואר ולהרים את ראשם לקראת העתיד המזהיר, אף שהם חיו תמיד בקהילות קטנות וחסו תחת שלטון זר. דע עקא, עם שיבת ישראל לארצו, הכוח הפלאי ששמר על היהודי הגלותי הפך לרועץ. הוא מוביל לדעיכה חומרית, וחמור הרבה יותר מכך – לניוון רוחני.

 

יהודי של שבת ויהודי של חול

הבה נחשוב על יהודי בשם יצחק שגר בבוטשאשט או במינסק, בג'רבה או בצנעא, בפריז, בבגדאד, בברצלונה או בפרנקפורט. היהודי של החול שבאותו יצחק יכול לעשות כל מיני דברים, הוא יכול להיות עגלון, מלווה בריבית, סוחר יין, יועץ פיננסי למלך, צורף כסף, מוכר סדקית, רב עיירה, שו"ב, עסקן ציבורי או מלמד. כל אלו הם תפקידיו בתור יהודי של חול. גם ברב עיירה או מלמד יש בחינה של "יהודי של חול".

בהתחשב במצבו הממשי של היהודי בגלות, גם אם יצליח מאד בתחומו, הוא עדיין יישאר קטן ועלוב ביחס לאזרח הארץ. גם אם הוא סוחר עשיר במיוחד, רב של קהילה יהודית חשובה או היועץ האישי של המלך – הוא עדיין שייך לקהילה קטנה יחסית וחסרת ריבונות, שכל העושר והכבוד שלה תלויים ברצון הטוב של הארץ המארחת. הוא יהיה היהודי החריג שהצליח למרות מצבו הרעוע, אך כיוון שהיהודי של החול אינו בן חורין כאמור, הכבוד שלו הוא על תנאי. בסופו של דבר, היהודי של החול נשאר תמיד יהודי קטן.

לא משנה כמה עלוב יהיה יצחק היהודי של החול, כמה עני ומסכן ומרושל, כמה לא מנומס ולא מתורבת, כמה חסר השכלה כלכלית, חסר יכולת התבטאות וחסר הכרות עם העולם – היהודי של שבת שבו מחבר אותו אל העם הנבחר

צא ולמד מה אירע ליהודי תור הזהב בספרד. מי גדולה ממשפחת אברבנאל, שזכתה לשני שולחנות – גם לעושר וקרבה למלכות וגם לכתר הרבנות והנהגת הקהל. אולם מה עלה בסופה? גירוש. המרת דת בכפייה. רדיפות אינקוויזיטוריות. גירוש ספרד לא היה גלגל שהתהפך על יהודי ספרד אלא עדות למצב השברירי שתמיד היו בו. כשסר חנם מעיני השליטים, הם פשוט נישלו אותם מכל נכסיהם ומכל תפקידיהם, ללא כל יכולת התנגדות.

אולם אותו יצחק עצמו אינו רק יהודי של חול. הוא גם יהודי של שבת. והיהודי של שבת שבו מעניק לו כאמור גדולה וחזון ויעוד. כי לא משנה כמה עלוב יהיה יצחק בתור יהודי של חול, כמה עני ומסכן ומרושל, כמה לא מנומס ולא מתורבת, כמה חסר השכלה כלכלית, חסר יכולת התבטאות וחסר הכרות עם העולם – היהודי של שבת שבו מחבר אותו אל העם הנבחר, אל סיפור לאומי גדול, בעל אופקים אוניברסליים, שההיסטוריה כולה סובבת סביבו.

היהודי של החול היה חלק מקהילה קטנה וחסרת שורשים שנעה ונדה בארצות זרות. ביחסי החוץ שלו הוא נדרש תמיד לחסדם של השליטים המקומיים, ומשום כך גם מצבו הפנימי לא היה מזהיר. הוא היה תלוי בראשי הקהילה ובעסקניה, ששימרו את מוסדות הקהילה כאניה טרופה במים סוערים. במילים אחרות, היהודי הממשי, היהודי של החול, לא היה בן חורין. הוא היה משועבד לקהילה, והיא בתורה היתה משועבדת לשתדלנות נמרצת בחצרות השליטים.

היהודי של שבת לעומת זאת היה אדם שצור העולמים בכבודו ובעצמו נגלה לאבותיו ודיבר אליהם, הבטיח להם את הארץ וכרת עמם ברית. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא אחר הוציא אותם מעול המעצמה החזקה והכל־יכולה שביקשה לשעבד אותם, לדכא אותם ולזרוק את הילדים שלהם למים. הקדוש ברוך הוא בא וגאל את ישראל ממצרים, בחר בהם מכל העמים ונתן להם את התורה ואת השבת. והתורה והשבת עדיין שייכים ליהודי של שבת והם כל עולמו.

בעוד היהודי של החול היה משעובד בשעבוד אחר שעבוד, היהודי של שבת היה בן חורין שאין חופשי ממנו. שמי שמים ארץ וימים, כל צבא מרום גבוהים ורמים – כולם נפתחו בפניו ועמדו לשרותו

אין מדובר באשליה פסיכולוגית, בדיסוננס קוגניטיבי של אדם המשכנע את עצמו שהאיש של אתמול אינו הוא עצמו אלא מישהו אחר. מדובר על מציאות חברתית מוצקה ויציבה. המרחב והזמן של הקודש הם כעין עולם מקביל שבו יש ליהודי חיים במנותק מהמתרחש במרחב ובזמן של החול. במרחב ובזמן של הקודש היהודי של שבת מדקדק בקלה כבחמורה. הוא קובע עתים לתורה, מתפלל שלוש תפילות ביום ומחנך את ילדיו לתורה וליראת שמים. במרחב ובזמן של החול יש חוקים אחרים. שם נמצאים רק דרך ארעי וצריך להסתדר איכשהו. זה אינו אותו עולם.

זהו האפקט של הפיצול בין היהודי של חול ליהודי של שבת, שניתק את היהודי של החול מהאזרחות ונטע את היהודי של שבת באקס־טריטוריה של בית הכנסת ובית המדרש. בעוד היהודי של החול היה משעובד בשעבוד אחר שעבוד, היה היהודי של שבת בן חורין שאין חופשי ממנו. שמי שמים ארץ וימים, כל צבא מרום גבוהים ורמים – כולם נפתחו בפניו ועמדו לשרותו.

 

לימוד התורה: חיי היהודי של שבת

לאור האמור, ניתן להבין את מקומו החשוב והמרכזי של לימוד התורה בעולם היהודי.

דיברנו על כך שהזמן של השבת הוא הזמן של ההלכה והמרחב של השבת הוא בית המדרש – אבל מה מתרחש במרחב ובזמן אלו? מה סוג הפעילות המתקיים בהם? התשובה היא "עיסוק בתורה". התורה היא "חיינו ואורך ימינו" – היא מה שקורה בתוך המרחב והזמן של הקודש.

בחיים במרחב ובזמן של הקודש מופיעות אותן מציאויות שבמרחב ובזמן של החול. יש שם כדים וחביות ושוורים וחמורים, ואנשים, נשים וטף, שעושים עסקים, מתחתנים, מולידים ילדים, בונים בתים, קונים ומוכרים. אפילו החידושים הטכנולוגיים מוצאים את דרכם למרחב ולזמן של הקודש: יש בו פלטות של שבת, גנרטורים, קולנועיות של צומת ו־24 כרכים של "תחומין". אולם כל העולם המפואר הזה מתקיים במרחב ובזמן של הקודש בלבד.

כיוון שהעיסוק בתורה הוא שער הכניסה אל המרחב והזמן של הקודש, משתדל היהודי לעסוק בתורה יומם ולילה, לעשות תורתו קבע ומלאכתו ארעי. כלומר להיות עסוק ככל היותר בצד של השבת וככל הפחות בצד של החול

חשוב לציין שעיסוק בשאלות הלכתיות אינו עיסוק בחול אלא דוקא שמירה על המרחב והזמן של שבת. המרחב והזמן של שבת עשויים לחתוך באופן אקראי את המרחב והזמן של החול. יהודי שומר שבת עלול להיתקל בדלת אלקטרונית בבית החולים, שתקשה עליו להתנהל במרחב שבחוץ. הוא עלול להידרש לנסיעות עסקים במקומות נידחים בעולם, שיקשו עליו לשמור את נורמות הכשרות של היהודי של שבת. אלו הם הצמתים שהיהודי של שבת והיהודי של החול מתנגשים. באותם צמתים יושבים פוסקי ההלכה, והם מצליחים לכוון את התנועה ולדאוג שהזמן והמרחב של הקודש לא ידחקו מדי את זרימתו התקינה של החול. תפקידם לדאוג שיהיה אפשר להמשיך לשמור על הפיצול שבין יהודי של שבת ויהודי של חול בלי שתופרע שגרת החיים.

לכל בעיה שיוצרים תנאי החיים החדשים נמצא פתרון הלכתי. גופי כשרות מעודכנים יאפשרו ליהודי של החול לנהל עסקים חובקי עולם בלי להפסיק להיות יהודי של שבת. האוכל הכשר יגיע ארוז בחמגשיות לכל נקודה על פני הגלובוס. כיוצא בו, המוח היהודי היצירתי ימציא תעלולים מבריקים כדי לאפשר ליהודי של שבת להשתמש בטכנולוגיה החדישה ביותר בלי לעשות שבתו חול. אולם כל זה אינו פותח את התורה הנלמדת בבית המדרש לממשות של החול. זהו אינו עיסוק בחול אלא שמירה על היהודי של שבת.

העובדה שהתורה היא העולם כפי שהוא במרחב ובזמן של הקודש עושה את העיסוק בתורה למערכת הסגורה בתוך עצמה. העיסוק בתורה, בשותפין שרצו לעשות מחיצה ובזה בא בכדו וזה בא בחביתו, אינו פוגש את הכד והחבית שבהם עוסק היהודי של החול.

זו נקודה שחשוב מאד להדגיש. במבט מבחוץ, לימוד התורה בתוך בית המדרש נדמה פעולה ריטואלית, פולחנית, ולא פעולה של הבנה. נדמה כי לומדי התורה עוסקים בה כיוון שעצם המילים שלה קדושות, והם מאמינים כי העיסוק במילים הקדושות ישפיע עליהם שפע טוב בדרך מיסטית כלשהי. אפילו לומדי התורה בעצמם מנמקים את לימודם בכך שיש מצוה ללמוד, כביכול עצם העיסוק בדברים, ללא קשר לתוכן, מקנה להם נקודות זכות בעולמות עליונים.

עסק התורה אינו ריטואל אלא לימוד של ממש. הלומדים מנסים להבין את התורה […] הסיבה שהדבר נדמה לצופה מבחוץ ריטואל היא הסגירות הפנימית של המרחב והזמן שבהם מתקיימת התורה

לפי מבט זה, כשם שבני הודו מדקלמים בחזרתיות אין קץ את המנטרות של הדת שלהם, כך גם היהודים. מבחינת הגישה אל המילים, אין הרבה הבדל בין אמירת "אמר אביי, אמר רבא", לאמירת המנטרה הבודהיסטית "אוֹם מאני פּאדְמֵה הוּם". בשניהם התוכן של המילים אינו העיקר אלא עצם האמירה שלהן, ההתעסקות בהן.

אבל זו טעות. עסק התורה אינו ריטואל אלא לימוד של ממש. הלומדים מנסים להבין את התורה. הם מנסים להקיף את גוף הידע, דנים בדברי התורה ומקשים ומתרצים. מבחינת מהות העיסוק, עסק התורה הוא לימוד, חתירה להבנת התוכן. הדבר נדמה לצופה מבחוץ ריטואל בגלל הסגירות הפנימית של המרחב והזמן שבהם מתקיימת התורה. החבית והכד, השותפין שרצו לעשות מחיצה והאשה שנקנית בכסף ובשטר – כל אלו הם ישויות המתקיימות רק בתוך המרחב והזמן של הקודש. הם אינם מתבטאים בקשר של היהודי של החול עם שכנו היהודי של החול או עם זוגתו היהודיה של החול. הם נוכחים רק בקשר של היהודי של שבת עם החברותא שלו, היהודי של שבת, ועם אשת החיל שלו, היהודיה של שבת.

כיוון שהעיסוק בתורה הוא שער הכניסה אל המרחב והזמן של הקודש, משתדל היהודי לעסוק בתורה יומם ולילה, לעשות תורתו קבע ומלאכתו ארעי. כלומר להיות עסוק ככל היותר בצד של שבת וככל הפחות בצד של החול. הוא רץ לבית המדרש בכל שעה שהוא יכול כדי להסתופף במרחב ובזמן של הקודש ולעסוק בתורה.

מבחינה זו, התורה היא אכן חייו של היהודי של שבת. היא חיינו ואורך ימינו, ורק בזכותה הצליח היהודי לשמור על גדלותו לכל אורך שנות הגלות.

 

התלישות של היהודי של החול

עם זאת, לפיצול בין היהודי של החול ליהודי של שבת יש תוצאת לוואי שלילית. הוא מביא לכך שבחיי החולין היהודי אינו מתנהל כשאר האדם. היהודי אינו אדם של חול שעליו יש קומה נוספת של קודש. לא ולא. היהודי של החול שונה מאד מהאדם של החול, מאזרח המדינה, כלומר מכל שאר האנשים שאינם סובלים מפיצול האישיות היהודי.

היהודי אינו יכול להתאזרח בחול. הוא נמצא שם דרך ארעי. מקומו האמיתי הוא בית המדרש, והזמן שהפנימיות שלו מתגלה הוא שבת קודש. הוא עושה שבתו קבע וחולו ארעי. וארעיות זו עושה את היהודי של החול ליצור שונה לגמרי מן האזרח.

היהודי אינו יכול להתאזרח בחול. הוא נמצא שם דרך ארעי. מקומו האמיתי הוא בית המדרש, והזמן שהפנימיות שלו מתגלה הוא שבת קודש. הוא עושה שבתו קבע וחולו ארעי. וארעיות זו עושה את היהודי של החול ליצור שונה לגמרי מן האזרח

היהודי של החול הוא הסוחר, הרוכל, הברוקר. הוא היהלומן, העגלון ומנהל השיווק. הוא גם האמן פורץ הדרך, הבמאי השובר את כל המוסכמות, המדען המגדיר מחדש את גבולות המדע והיזם ההוגה רעיון שאיש לא חשב עליו. הוא תמיד מגיע מבחוץ, מערבב, נמצא באמצע. הוא כמעט לעולם לא מייצר וכמעט לעולם לא מי שמייצרים עבורו.

הוא היהודי המשתדל אצל השלטונות בשביל עוד בית ספר ועוד בית כנסת, בשביל אישור פה ואישור שם; הוא המקמבן תקציבים והנכנס אפילו לפוליטיקה אם צריך. אבל הוא תמיד לשון המאזנים, לא פה ולא שם, בא והולך, לא שייך לגמרי. היהודי של החול הוא היהודי הנודד.

היהודי של החול הוא בקיצור היהודי של האנטישמי – היהודי המוקע תדיר על כך שהוא לא לגמרי שייך, שרגל אחת שלו תמיד בחוץ. היו אמנם יהודים שניסו להתגבר על האנטישמיות בהתאמצם להוכיח שהיהודי יכול להיות יותר גרמני מהגרמנים, יותר צרפתי מהצרפתים, יותר אנגלי מהאנגלים ויותר אמריקאי מהאמריקאים – כלומר, שהיהודי אינו אזרח במאה אחוז אלא במאה ועשרים אחוז. אולם מאמצים מעוררי רחמים אלו, שהם הסיפור רב התלאות של היהודים במודרניות, גם ניתקו את היהודים מהיהדות שלהם, כלומר מהיהדות של השבת, וגם לא הפיסו את דעת האנטישמים.

ביטא זאת היטב הפילוסוף הגרמני יוהן גוטליב פיכטה (1814-1762) באמרו: "איני רואה כל דרך להעניק ל[יהודים] זכויות אזרח חוץ מאשר לערוף את ראשיהם בן לילה ולהחליף אותם בראשים חדשים, שבהם לא תהיה מחשבה יהודית אחת."[1] כדי להתגבר על הפיצול שלו ולהפוך לאזרח על מלא, נדרש היהודי לנקות את עצמו מכל שריד של יהדות של שבת. מלאכה לא פשוטה, כך מסתבר.

עד ימינו אנו, כל קיתונות הבוז והשנאה הנשפכים על החרדים מקורם בכך שהחרדים מתנהגים כמו יהודים של חול, כלומר כמו אנשים שאינם לגמרי אזרחים

המאפיין המרכזי של היהדות החרדית הוא לדעתי ההתעקשות שלהם להמשיך ולשמור על הפיצול למרות הבטחת שוויון הזכויות ליהודים. גם אחרי האמנציפציה סירבו החרדים להעמיד פנים שהם אזרחים שווי זכויות והמשיכו להתנהג כמו "יהודים של חול". הם סירבו מרצון להיות לאזרחים. הם נלחמו בנסיונות השונים להעניק להם חינוך אזרחי שיאפשר להם לעבוד בעבודות ממשלתיות או ציבוריות. הם לא ניסו להתערות באזרחות כדי להוכיח לאנטישמים שהם יותר אזרחים מהם, אלא המשיכו להתנהג כמו יהודים, למורת רוחם של יהודי האמנציפציה.

עד ימינו אנו, כל קיתונות הבוז והשנאה הנשפכים על החרדים מקורם בכך שהחרדים מתנהגים כמו יהודים של חול, כלומר כמו אנשים שאינם לגמרי אזרחים.

חשוב לציין בהקשר זה את תפקיד השואה בהתעקשות החרדים שלא לקחת חלק באזרחות. שואת יהודי אירופה אינה נחווית אצל החרדים כישלון של הדרך החרדית אלא דוקא הוכחה לצדקת דרכם. הנה, הם אומרים, אירופה רדפה את יהודיה כולם, את היהודים של האמנציפציה שעשו הכל כדי להיות אזרחים גרמנים טובים, כמו גם את יהודי פולין וגליציה שסירבו לקחת חלק באזרחות. היא השמידה את היהודים של החול ללא יוצא מן הכלל. אבל לנו, ליהודים החרדים, נשאר לפחות היהודי של שבת.

 

מפוצלים

פיצול זה של היהודי לחול ולשבת תלש את היהודי מזמנו וממקומו והניח אותו בעולם שכולו טוב, ביום שכולו שבת. הוא שמר על הקיום היהודי, ויותר מכך, על הגדולה היהודית בתנאים לא תנאים. כל הביקורת הנוצרית על עליבות היהודי של החול, הביקורת האנטישמית על תלישותו מהאזרחות והביקורת המשכילית על הבושות שהוא עושה בחוץ לא הזיזו את היהודי של שבת ממקומו. הוא סבר תמיד שמדברים על מישהו אחר. בו, ביהודי של שבת, לא נגעה כל אותה ביקורת ארסית.

אולם אותו מנגנון פיצול ששמר על קיומם ועל גדלותם של היהודים בגולה במשך דורות רבים כל כך הוא בעוכריהם כיום, הן ברוחניות והן בגשמיות.

נתחיל מהחלק הגשמי, הניכר והפשוט יותר. היהודים החרדים, המשמרים בצורה הטובה והיעילה ביותר את הפיצול בין חול ושבת, אינם נוטלים חלק באזרחות בארץ ישראל. הסיבה לכך היא שהיהודי של החול אינו יכול ליטול חלק באזרחות, גם אם ירצה.

במצבו המפוצל אין היהודי יכול להתערות באזרחות. היהודי של החול יוצא רק בדרך ארעי אל העולם. כדי להתערות באזרחות הוא צריך לוותר על השבת שלו, על השטריימל והקפוטה, על השפה הפנימית של בית המדרש ועל החיים הכפולים של פנים וחוץ. משום כך רבים מהגברים החרדים נשארים ללמוד בכולל, ודוקא מי שבכישוריהם היו יכולים להתערות היטב באזרחות. הם אינם עושים זאת כדי להתנזר מהחול, כנהוג לחשוב. הם עושים זאת כדי לשמור על היהודי של שבת.

דא עקא, הסירוב של היהודי להתערות באזרחות בארץ ישראל, במדינת היהודים, מאיים על עתידה החומרי של מדינת ישראל […] מדינת ישראל לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב אם היהודים לא יתערו באזרחות וימשיכו לשמור על הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של החול

רבים מהמשכילים החדשים מקנטרים את החרדים שהם "ממציאים יהדות חדשה", שהרי באף דור לא היה מקובל שגברים אינם עובדים לפרנסתם ונשארים כל חייהם בבית המדרש. אחדים מאותם אנשים אף מאמצים את הדימוי האנטישמי של היהודי: יצור בטלן מטבעו שאינו רוצה לעבוד אלא למצוץ את דמו של אזרח הארץ ולחיות על חשבונו.

מה שאותם קנטרנים אינם מבינים הוא שהשינוי החיצוני בתנאים נועד לשמר את המנגנון העתיק של הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של חול. בתנאים החדשים שנוצרו, כאשר היהודי קיבל שוויון זכויות מלא, ובמדינת ישראל אף קיבל מעמד של רוב, נוצר קושי לשמר את הניתוק של היהודי של שבת. עלתה סכנה שהיהודי של החול אכן יתערה באזרחות, וכך יתפוגג היהודי של שבת כעננת עשן קלה.

חשש זה לא היה בלתי מבוסס. אדרבה, זה היה הכיוון שאליו הוליכה המודרנה. באופן עקבי, ככל שהיהודים הלכו והתערו בארצות שהציעו להם שוויון זכויות, הלך ונעלם היהודי של שבת. סכנה זו לא פחתה בארץ ישראל אלא רק התעצמה. קל להיות "יהודי של חול" המגיח דרך ארעי אל המרחב והזמן הממשי בארץ שכולם גויים. קשה יותר לעשות זאת כאשר כולם סביבך יהודים. הפיתוי של החרדי להיות אזרח במדינה החילונית חזק יותר בישראל. במדינת ישראל, החרדי חש דחיפה אדירה, הנשענת גם על רגשות יהודיים, להיות לחרדי־ישראלי – כלומר, להתערות באזרחות של המדינה החילונית.

הכוללים היו הפתרון היחיד של עולם הישיבות הליטאי לשמירת היהודי של שבת. קהילות חסידיות שונות השתמשו בשיטות אחרות: שימרו את היידיש, הנהיגו משטר קהילתי נוקשה או פרשו באופן קיצוני מאורח החיים המודרני. כל אלו הן אסטרטגיות שונות שתכליתן אחת: לשמור על היהודי של שבת מפני התערות באזרחות הישראלית.

דא עקא, הסירוב של היהודי להתערות באזרחות בארץ ישראל, במדינת היהודים, מאיים על עתידה החומרי של מדינת ישראל. היהודים המסורתיים לגוניהם – חרדים, דתיים והנלווים אליהם – הם עתידה של מדינת ישראל. מבחינה כלכלית, בטחונית ופוליטית לא תוכל מדינת ישראל להחזיק מעמד אם היהודים לא יתערו באזרחות וימשיכו לשמור על הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של החול.

קביעה זו תקפה במידה פחותה גם לציונות הדתית. גם היא משמרת את הפיצול בין היהודי של החול ליהודי של שבת, אם כי היא מצליחה לעשות זאת באופן שונה מן החרדים. אוהבים לדבר על תקרת הזכוכית של בוגרי הציונות הדתית. אולם לא האליטה החילונית מציבה להם תקרת זכוכית; היהודי של שבת הוא המציב תקרת זכוכית ליהודי של החול. הציונים הדתיים אולי קצת פחות יהודים של שבת וקצת יותר מעורים באזרחות, אך הם עדיין לא אזרחים על מלא מלא. הם עדיין מתנהגים קצת כמגזר, כקהילה, כלומר כיהודי שטעטעל, כיהודים של חול ולא כאזרחים.

האסון הגשמי של הפיצול בין היהודי של החול ליהודי של שבת הוא אפוא הריחוק של היהודי מהאזרחות במדינת היהודים.

ברם, הבעיה הגשמית היא הבעיה הקטנה של היהדות. היא מאיימת אמנם על עתידה של מדינת ישראל, אך היהודים הסתדרו אלפיים שנה בלי מדינה. חמורה ממנה בהרבה הסכנה הרוחנית

ברם, הבעיה הגשמית היא הבעיה הקטנה של היהדות. היא מאיימת אמנם על עתידה של מדינת ישראל, אך היהודים הסתדרו אלפיים שנה בלי מדינה. החרדים סבורים כי אבדן המדינה אינו הסכנה החמורה ביותר לקיום היהודי, והם צודקים. חמורה ממנה בהרבה הסכנה הרוחנית. אולם הפיצול של היהודי לחול ולשבת אינו מגן על היהודי עוד. להפך – הוא מביא כיום לאבדן העוצמה הרוחנית של היהדות. וזוהי בעיה חמורה הרבה הרבה יותר.

תנאי החיים השתנו שינוי דרמטי. היהודים אינם עוד מיעוט זר וחסר זכויות. הם שווי זכויות בכל המדינות הדמוקרטיות, ובישראל הם גם לגמרי אינם זרים. במצב החדש, היהודי של שבת אינו מעניק גדולה וחזון ויעוד ליהודי, אלא הופך אותו לפרובינציאלי, שולי. לפיכך הוא נוטל מהשבת שלו את הגדולה ועושה אותה לנוהג שבטי תפל. זהו שינוי סופר־דרמטי וסופר־מהיר, אולם למרבה הפלא מעט מאד אנשים מבחינים בו.

 

מאבדים גובה

בימינו אנו, פיצול האישיות של היהודי נוטל ממנו את הגדולה, את החזון ואת היעוד. הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של החול מפריד את היהודי מהסיפור הגדול של העם היהודי ומחבר אותו לקיום קהילתי חסר כבוד.

יצחק שגר היום בבני־ברק או בביתר־עילית הוא גם יהודי של חול וגם יהודי של שבת. היהודי של החול שבו אינו שונה בהרבה מהיהודי של החול במינסק או בג'רבה. היהודי צריך להסתדר איכשהו בחיים הללו והוא עושה מה שצריך לעשות, בין אם להיות נהג הסעות ובין אם למשכן את הדירה שלו, לקנות על חשבונה שתי דירות קטנות בחיפה, לפצל אותן לשניים באופן לא חוקי ולהשכיר אותן לעולים הגויים מאוקראינה. מסתדרים. היהודי של החול ידע תמיד להסתדר.

ההתעקשות של החרדים לשמור על התבדלות ללא צורך מכווצת את התורה והמצוות – הן רק מכשיר לעשות את היהודי ל"חרדי". במקום ליטול חלק בסיפור הגדול של כלל ישראל, הוא נותר חבר בקהילה קטנה ומובחנת

ההבדל בין יצחק המינסקאי ליצחק הבני־ברקי נמצא ביהודי של שבת. היהודי של שבת של יצחק מבני־ברק שונה מאד מהיהודי של שבת של יצחק ממינסק. בגלות, היהודי של שבת הוציא את האדם מהמצב הממשי העלוב שלו וחיבר אותו אל נצח ישראל, אל שרשרת הדורות, אל חזון ויעוד וגדולה שלא היתה להם כל נוכחות בחיים הממשיים. בבני־ברק, לעומת זאת, היהודי של שבת מנתק את האדם מהזיקה אל כלל העם היהודי, העם ששב בהמוניו לארץ הקודש והקים בה ערים וכפרים, נטע כרמים ושדות, סלל דרכים והציב בה גבולות. היהודי של שבת הופך להיות "חרדי". השינוי הדרמטי שאני מדבר עליו הוא העתקת מוקד הכובד של החינוך החרדי מהסיפור היהודי הגדול אל הסיפור הקהילתי הקטן.

כיום מסרבים היהודים החרדים באופן עקבי לקיים זיקה אל הסיפור היהודי הגדול. הם מתעקשים לשמר את מעמדם בקהילה קטנה הסגורה בתוך עצמה. הם טוענים שמבחינה רוחנית אנו עדיין בגלות, גם אם בגלות בין יהודים. יש מידה לא מבוטלת של אמת בטענה זו. המצב של העולם החילוני כיום גרוע, והחברה החרדית היא עדיין אי מוגן של חיי משפחה וקהילה בריאים, במידה רבה, בזכות הפיצול בין חול לשבת.

אולם התואנה של הבריחה מהחילוניות מאבדת מכוח השכנוע שלה ככל שעובר הזמן. היהודים המסורתיים בישראל אינם צריכים לפחד מהעולם החילוני. הם רבים יותר. נראה כי החרדים רוצים להישאר קהילה קטנה ונבדלת שאינה אחראית לכלל העם היהודי. הם התרגלו לפיצול ואינם רוצים לשנות את המצב.

ההתעקשות של החרדים לשמור על התבדלות ללא צורך מכווצת את התורה והמצוות – הן רק מכשיר לעשות את היהודי ל"חרדי". במקום ליטול חלק בסיפור הגדול של כלל ישראל, הוא נותר חבר בקהילה קטנה ומובחנת, המתאפיינת באדיקות פולחנית, "קופת העיר" ור' שעיה בן ר' משה.

היהודי של שבת של יצחק מביתר־עילית מידלדל והולך, ובקרוב לא תהיה היהדות עבורו הרבה יותר מר' שעיה בן ר' משה.

היהודים המסורתיים בישראל אינם צריכים לפחד מהעולם החילוני. הם רבים יותר. נראה כי החרדים רוצים להישאר קהילה קטנה ונבדלת שאינה אחראית לכלל העם היהודי. הם התרגלו לפיצול ואינם רוצים לשנות את המצב

אנו נמצאים בימים אלו בעיצומו של תהליך מהיר מאין כמוהו של צמצום אופקים. בקרב הדור השלישי לשואה ובוודאי אצל הדור השני עדיין נוכח הסיפור הגדול של העם היהודי. מבחינתם, להיות חרדי משמעו לשמור על גחלת הדורות, להתחבר לסיפור הגדול שכמעט אבד בשואה ולטפח את המסורת בת אלפי השנים שהיתה בסכנת הכחדה. ההורים שלנו עדיין זוכרים זאת. אולם הדור החרדי הצעיר יותר, שברובו הוא כבר רביעי לשואה, כמעט אינו זוכר. עבורו היהדות מתחילה ונגמרת בחרדיות: ב"קופת העיר", במשמר בישיבה בליל שישי, בתפילה באיצקוביץ או בזכרון משה, בנייד כשר, בהצבעה למפלגות חרדיות, ובאופן כללי, בשייכות לקהילה החרדית על הנורמות השבטיות שלה והנאמנות בין חבריה. הפיצול של החרדי הצעיר ליהודי של שבת וליהודי של חול משרת את טיפוח הקהילתיות הצרה והקטנה על חשבון החיבור הגדול לסיפור היהודי.

וזהו אסונה הגדול של היהדות.

הביטוי הדרמטי ביותר של תהליך זה הוא ההתפשטות העצומה של הדתיות הוולגרית, דתיות הניזונה מבערות, מפחד עמום מאסונות ומאמונה שקרבן אישי לאלילי השבט יגן על האדם. יש קשר ישיר בין עליית הקהילתיות השבטית לבין התחזקות הדתיות הוולגרית (הרחבתי בנקודה זו במאמר אסון מירון והטוטמיזם החרדי). דתיות זו נעשתה הפנים הגלויות של עולם התורה כולו. היא אינה תופעת שוליים עוד. ראשי הישיבות ואבירי התורה נעשים לאיקונין של פולחן קדושים.

אינני מיתמם. תופעות של דתיות המונית, וולגרית ושבטיות אינן חדשות בעם ישראל. אני משוכנע שאותו יצחק של בוטשאשט או מינסק או ג'רבה או פריז גם היה תורם מאה פעמים ח"י כדי שמאה רבנים יעתירו עבורו במשך מאה יום מאה פרקי תהלים בקבר השל"ה הקדוש. ואם היה לו די כסף, הוא היה קונה גם את מכנסיו של הרשכבה"ג התורן כדי לתלותם בסלון הבית שלו.

הנקודה הקריטית היא, שתופעות אלו היו שייכות ליהודי של החול – לא ליהודי של שבת.

הדתיות ההמונית והוולגרית על כל תופעות הלוואי שלה לא מצאה את דרכה להיסטוריה האינטלקטואלית של העם היהודי. היא לא נכנסה לבית המדרש. כדי למצוא את העקבות שלה, נצטרך לערוך מחקר בלשי מקיף בכל מיני שו"תים נידחים ותעודות של חיי היומיום. היא אינה חלק מהספרות הרבנית החשובה, המרכזית, שעברה מדור לדור והרכיבה את הקוריקולום של בית המדרש. אם כבר, אנו נתקלים באזכורי תופעות אלו דרך הביקורת הרבנית עליהן.

הגדולה של היהודי של שבת הולכת ונעלמת במהירות מבהילה. האופק של היהדות מצטמצם עוד ועוד. הפיצול ליהודי של חול ושל שבת כבר אינו פותח בפני האדם את העבר היהודי המפואר וגם לא את החזון הגאולי המזהיר. הוא תולש את היהודי מהמרחב הממשי וסוגר אותו בתוך קהילה צרה, המכירה רק את הכאן והעכשו וגם זה בקושי

הדתיות הוולגרית נכחה תמיד ברחוב היהודי, כי ליהודי של החול יש אותם יצרים ותשוקות וחולשות שיש לכל בן אנוש, ובני אנוש הם למרבה הצער יצורים שבריריים וחסרי ביטחון, וחוסר ביטחון הוא כר פורה למניפולציות זולות של מכשפים וקוסמים למיניהם. הם נוטים לפולחן מתים, להערצת קדושים ולמחשבה שכניעה אליהם בצורה של קרבן תעניק להם הגנה וישועה. אנו מוצאים זאת לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ובכללה ההיסטוריה היהודית.

ברם, וולגריות זו מעולם לא היתה הפנים הגלויות, המרכזיות של היהדות. היא היתה תופעת שוליים, נוכחת יותר או פחות. הפנים הגלויות של היהדות היו הפנים של היהודי של שבת, היהודי האוחז בספר התורה שהוא לקח אתו מהארץ המובטחת כאשר הגלו אותו ממנה הרומאים בעל כרחו. היהודי של שבת היה בן לעם שנבחר על ידי הקב"ה כדי לקבל את התורה ולא חבר בקהילה קטנה של אדוקים עם יכולות מיסטיות יוצאות דופן, המעניקה להם זכויות יתר והגנה פלאית מפני המצב האנושי האומלל.

אולם הגדולה של היהודי של שבת הולכת ונעלמת במהירות מבהילה. האופק של היהדות מצטמצם עוד ועוד. הפיצול ליהודי של חול ושל שבת כבר אינו פותח בפני האדם את העבר היהודי המפואר וגם לא את החזון הגאולי המזהיר. הוא תולש את היהודי מהמרחב הממשי וסוגר אותו בתוך קהילה צרה, המכירה רק את הכאן והעכשו וגם זה בקושי. היהדות מאבדת את העוצמה הרוחנית והמוסרית שלה והופכת להיות שבטיות של בערות ושל אמונות טפלות.

 

תורה של שבת

מוקד השינוי במעמדו של היהודי של שבת הוא לימוד התורה.

כאמור למעלה, כל זמן שהיהודי של שבת העניק לאדם מישראל גדולה ויעוד וחזון, היתה התורה סם החיים של האדם. חיי היומיום היו עשויים להיות אפורים ודלים, אך כאשר הוא נכנס אל המרחב של הקודש, של ההשתייכות לעם הנבחר שיצא ממצרים וקיבל את התורה, נצבע העולם כולו לפתע בצבעים אחרים. האפרוריות שלו סרה והוא נעשה מלא תוכן, טעם ומשמעות.

רבים מאד מתלמידי הישיבות כיום לא זוכרים כמעט מהו העם היהודי. החיבור שלהם לתורה הוא חיבור לחרדיות, לקהילתיות השבטית, שאינו שונה בהרבה מתרומה לקופת העיר כדי שר' גרשון יעתיר עליהם לשידוך, או מהסתופפות בתור ארוך לקבל ברכה מצדיק

אולם מה קורה כאשר הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של החול אינו מעניק עוד גדולה וחזון ויעוד ליהודי אלא דוקא שולל אותו ממנו? מה קורה כאשר האופק הרחב של היהודי של שבת נחסם ובמקום לראות את כלל ישראל ואת הסיפור הנשגב של העם הוא רואה רק את הקהילה החרדית שאליה הוא משתייך ואת זקני העדה? לימוד התורה מאבד בהתאמה את הגובה ואת העומק ואת המעוף שלו, ונעשה דומה הרבה יותר לריטואל שהזכרתי למעלה. הוא הופך להיות מעשה קטן של צדקות, של דבקות, של "שטייגען", המרומם את הלומד לגובה הסטנדר.

זה אינו עדיין המצב, אבל אנחנו קרובים מאד לשם. קרובים מדי.

הציבור לא שת לבו לכך, אבל התכווצות האופקים של היהודי של שבת הוא תהליך מבהיל במהירותו. אפשר לראות בחוש את השינוי רק בדור האחרון. נראה שמדובר בתהליך זוחל במאות האחרונות, שבעשורים האחרונים מתגבר במהירות עצומה.

רבים מאד מתלמידי הישיבות לא זוכרים כמעט מהו העם היהודי. החיבור שלהם לתורה הוא חיבור לחרדיות, לקהילתיות השבטית, שאינו שונה בהרבה מתרומה לקופת העיר כדי שר' גרשון יעתיר עליהם לשידוך, או מהסתופפות בתור ארוך לקבל ברכה מצדיק. התורה הולכת ומאבדת את הגובה שלה, את ההדר שלה. היא הופכת להיות ריטואל דתי של קבוצה קטנה ושולית.

העומק וההקף של תופעה זו חסרי תקדים. עולם התורה במצב חמור מבחינה רוחנית. היהודי של שבת הולך ודועך.

אותה מסורת ששמרה על קיומם של ישראל בגולה במשך דורות רבים כל כך היא בעוכריהם כיום. אנו נאבקים בכל כוחנו לשמר את הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של חול, כי האינסטינקטים הקמאיים אומרים לנו כי זוהי הדרך היחידה לשמור על יהדותנו בעולם. אולם פיצול זה עצמו הוא האויב הגדול ביותר שלנו כיום.

 

כשלונו ההכרחי של "שילוב חרדים"

מה הפתרון לכך? רבים מאד סבורים כי הבעיות של היהדות החרדית תיפתרנה אם החרדים ישתלבו במדינה. כלומר, ילמדו את ילדיהם מתמטיקה ואנגלית, יתחילו לעבוד בעבודות צווארון לבן ויכבדו את הסמכות הפוליטית של המדינה. אין כל סתירה, הם אומרים, בין להיות יהודי טוב ובין להיות אזרח במדינה. הם טועים. הם טועים והחרדים צודקים. היהודי של שבת אינו מניח ליהודי של החול להתאזרח במדינה.

האזרח החרדי המדומיין של תומכי שילוב החרדים הוא אדם המתנהל ביומיום כאזרח רגיל לכל דבר […] אזרח ישראלי בחייו הציבוריים השומר מצוות בחייו הפרטיים

המשמעות של שילוב חרדים במדינה היא צמצום היהודי של שבת לגבולות הקהילה ובית הכנסת והתאזרחות בחול באופן כמעט מלא. האזרח החרדי המדומיין של תומכי שילוב החרדים הוא אדם המתנהל ביומיום כאזרח רגיל לכל דבר, אלא שבסוף היום ובסוף השבוע הוא חוזר אל הקהילה שלו והולך אל בית הכנסת כדי להיות יהודי של שבת. היהדות עבורו היא עניין פרטי ולא עניין ציבורי. כלומר, הוא אינו דומה ליהודי הגלותי, שהשייכות שלו אל החול היתה ארעית והשבת היתה עיקר קיומו. החרדי המשתלב אמור להיות אזרח ישראלי בחייו הציבוריים, השומר מצוות בחייו הפרטיים.

משום כך פרויקט שילוב החרדים כושל. אנשים פרטיים יכולים לשלב חיי חול בדרך ארעי, ויהודים עשו זאת בכל הדורות. אבל "שילוב חרדים" מבקש מהיהדות בכללה לצמצם את היהודי של שבת ולעשותו ארעי ביחס לאזרח של החול. לכך היהדות לא תסכים. זהו הדבר שממנו מפחד היהודי יותר מכל.

לשם מה נלחם היהודי לשמור על קיומו במשך אלפי דורות של גלות וגירושים ורדיפות? כדי להפוך את התורה והשבת בארץ ישראל לעניין אישי קטן? להיות סתם אדם של חולין? גוי ככל הגויים? אם זה מה שהיהודי היה רוצה, הוא לא היה צריך לחכות אלפיים שנה – הוא היה יכול להיטמע כבר בתרבות הרומית או היוונית או האשורית. גם להן היו יוזמות ל"שילוב חרדים".

עלינו לזנוח את רעיון העוועים של "שילוב חרדים במדינה", ותמורתו לדבר על "שילוב המדינה ביהדות". אנחנו צריכים להרחיב את האופק של בית המדרש עד שיכלול בתוכו גם את הקיום של המדינה, ולא לצמצם אותו לגבולות של דתיות שבטית קטנה

עלינו לזנוח את רעיון העוועים של "שילוב חרדים במדינה", ותמורתו לדבר על "שילוב המדינה ביהדות". אנחנו צריכים להרחיב את האופק של בית המדרש עד שיכלול בתוכו גם את הקיום של המדינה, ולא לצמצם אותו לגבולות של דתיות שבטית קטנה. המשימה שלנו היא הרחבת בית המדרש, פתיחת גבולותיו. היהודי של שבת צריך לחזור מגלותו באקס־טריטוריה של בית המדרש ולשוב אל הארץ, אל הזמן והמרחב הממשיים שבהם הוא חי.

אנו חייבים להשיב את היהודי של שבת אל החול.

 

להשיב את לימוד התורה אל החול

כיצד עושים זאת?

נדמה שזה בלתי אפשרי. אנו מתוכנתים כל כך לראות את העולם דרך המבט המפוצל, שאיננו מצליחים לדמיין אפשרות אחרת. נדמה לנו כי הדרך אל החול מובילה בהכרח לצמצום או לשכחה של היהודי של שבת. נדמה לנו כי אין מובן אחר ליהדות מלבד של היהודי של שבת. יהדות עבורנו היא ניתוק מהזמן ומהמרחב הממשיים וכניסה אל מרחב וזמן אחר. הדמיון שלנו נעצר שם. שיבה אל החול נדמית לנו אבדן היהדות.

למעשה, הדרך חזרה אל החול פשוטה הרבה יותר. אין צורך אפילו לצאת מבית המדרש. הדרך אל החול היא לימוד התורה.

לימוד התורה שלנו היום הוא מערכת סגורה. אבל הוא אינו חייב להיות כך. למעשה, הסגירות שלו מנוגדת לטבעו. אין סיבה שסוגיית השותפין שרצו לעשות מחיצה לא תהיה סוגיה ממשית בחיי החול. סדרי נשים ונזיקין, שלהם מוקדש עיקר הלימוד המסורתי בבית המדרש, עוסקים בחיי היהודי של החול. הם הפכו למערכת סגורה בשל הפיצול היהודי. אין הכרח שכך יהיה.

הבה נחשוב לדוגמא מה היה קורה לו עשרה אחוזים בלבד מאברכי הכוללים היו מקדישים את זמנם לעיסוק בשאלות של צדק בחברה, כלומר בלימוד ובירור של שאלות מעשיות הנוגעות לחיי היהודי של החול

הבה נחשוב לדוגמא מה היה קורה לו עשרה אחוזים בלבד מאברכי הכוללים היו מקדישים את זמנם לעיסוק בשאלות של צדק בחברה, כלומר בלימוד ובירור של שאלות מעשיות הנוגעות לחיי היהודי של החול. הם היו לומדים היטב הלכות שכנים ומפתחים משנה הלכתית סדורה ליישוב סכסוכי שכנים על הרחבות דירה, תשלום ועד בית ועוד. הם היו מבררים היטב את הלכות חלוקת הרכוש בירושה ואת חובות הבעל לאשתו במקרה של גירושין. הם היו לומדים לעומק את הגישה ההלכתית לחוזים והיו כותבים חיבורים הלכתיים על דיני חוזים שיתאימו לכלכלה העכשווית. הם היו דנים היטב כיצד ראוי לנהוג באדם שפגע באחר בעניינים שהצנעה יפה להם, ומהו האיזון הראוי בין החשש מ"לשון הרע" למצות "ובערת הרע מקרבך". הם היו מלבנים את הסוגיה של אפליה בקבלה לבתי ספר וקובעים באילו קריטריונים מותר לדחות תלמיד המבקש להתקבל ואילו קריטריונים הם עוולה. הם היו דנים בחלוקת התקציבים העירונית ומבררים מהו סדר העדיפויות של חלוקת התקציב, אילו צרכים ראוי להקדים ועד כמה.

בגמרא ובפוסקים יש שפע אדיר של מקורות שניתן לברר מתוכם סוגיות אלו. הלא אלה בדיוק הנושאים שבהם עוסקים סדרי נשים ונזיקין הנלמדים בישיבות במשך שנים רבות כל כך. אולם הלימוד נשאר כיום סגור לחלוטין בתוך בית המדרש. הלימוד בבית המדרש אינו מה שישעיהו מצווה עליו: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. הוא מערכת סגורה בתוך עצמה שאינה משפיעה כמעט על היהודי של החול.

איני מתכוון חלילה להקמת "ועד הרבנים לענייני חלוקת התקציב". יש לנו ועדי רבנים די והותר, והמכנה המשותף לכולם הוא שהם אינם פועלים לפי קריטריונים ברורים אלא מסתמכים על חוש שישי כלשהו, שהלבלרים מכנים "דעת תורה".

איני מתכוון גם לז'אנר הכתיבה על נושאים אקטואליים בהלכה, "כלכלה בהלכה", "מדינה בהלכה", "שרות צבאי בהלכה". ספרים אלו עושים את פעולת פוסק ההלכה שתיארתי קודם. הם מתייחסים לתנאי החיים היום, תנאי החיים של היהודי של החול, ומבררים כיצד מונעים התנגשות חזיתית שלהם עם הדרישות הניצבות בפני היהודי של שבת. הם מוודאים שניתן להמשיך לשמור על הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של החול גם בתנאי החיים החדשים.

אני מתכוון לכך שיהיו אברכים המלבנים שאלות של צדק בתור שאלות עיוניות, שאלות של מה נכון ומה ראוי מבחינה עקרונית – האם יש להפנות תקציב לבניית בית חולים או לבניית תלמוד תורה? על סמך אילו קריטריונים נקבע הדין במקרה של שותפים בבניין שאחד מהם רוצה לסגור מרפסת או להוסיף חדר?

איננו צריכים להמציא יהדות חדשה כדי לשוב אל החול. הדבר נמצא בפינו ובלבבנו לעשותו. כל מה שאנו צריכים הוא ללמוד

אברכים אלו יהיו מומחים, הם יכתבו ספרים מנומקים על הנושאים האמורים ויסבירו היטב את הצדק שבבסיס עמדתם. בדיוק כמו המסורת ההלכתית המקובלת, שדיין או פוסק צריך לנמק את דבריו היטב ולהסביר מדוע הגיע למסקנה שלו. אם אי מי שלא יקבל את עמדת מחבר הספר "ערכים מתנגשים: חלוקת התקציב העירוני מנקודת מבט הלכתית", הוא יוכל לחלוק עליו ולהוציא ספר משלו. גם כאן יש לנו מסורת עתיקת יומין של מחלוקת. אולם יהיו לנו כלים. תהיה לנו תורה של צדק, תורה המכוונת את היהודי של החול ולא רק את היהודי של שבת.

מרבית בתי דין הדנים כיום בדיני ממונות ונדרשים לשאלות מעין אלו פועלים למעשה כמו פוסקי ההלכה שתיארתי קודם: שוטרים המכוונים את התנועה כדי שהחול לא יופרע על ידי הקודש. הם מסתמכים ברוב הדיונים שלהם על החוק החילוני, והעבודה שלהם היא למצוא את הסעיף ההלכתי המאפשר לעשות זאת. הם דואגים שלא תיווצר סתירה מעיקה בין החובות של היהודי של שבת לתנאי החיים של היהודי של החול. אין זיקה ממשית בין הלימוד של נשים ונזיקין בישיבות ובכוללים לבין פעולת בתי הדין. יש בתי דין מעטים, כגון "ארץ חמדה", המנסים לשנות זאת, ויש לקוות שיצטרפו אליהם רבים. לו עסקו מאות אברכים בשאלות אלו ברצינות, בתי הדין שלנו היו נראים אחרת.

הסוגיה הראשונה שניתן וצריך לעסוק בה היא אפוא סוגיית הצדק: בירור תיאורטי של עקרונות הצדק וההוגנות ובירור מעשי של סוגיות משפטיות שונות, שבהם נתקל היהודי של החול בכל יום ויום, והוצאת משפט צדק, כמיטב המסורת היהודית.

אך זוהי רק ההתחלה. לימוד התורה צריך לעסוק בכל סעיף של השאלה הכללית, איך ראוי לחיות את החיים? חינוך ילדים לדוגמא. מה חשוב ליהודי החרדי מחינוך ומה מעשי ויומיומי ממנו? האם עסק תלמיד חכם כלשהו בסוגיה זו בצורה רצינית? האם יש בית מדרש שבו היא נלמדת? ראשי המדברים על חינוך ילדים ברחוב החרדי לוקחים ספרות חילונית ועושים לה אדפטציה לקהל החרדי. התוצאה היא החדרה של הסיסמאות ברוח "הילד במרכז" שהרסו את החינוך החילוני, אל הבית החרדי ואל מוסדות החינוך שלו, באצטלה דקדושה.

האם המקורות שלנו אינם עוסקים בחינוך? הלא כל התורה כולה היא חינוך. היכן אפוא הספר התורני העיוני על חינוך ילדים בבית ובבית הספר, על היחס הנאות בין הורים לילדים, חובות הכבוד של הילד להורה וחובות החינוך של ההורה לילד?

האם אין המקורות שלנו עוסקים בחינוך? הלא כל התורה כולה היא חינוך. היכן אפוא הספר התורני העיוני על חינוך ילדים בבית ובבית הספר, על היחס הנאות בין הורים לילדים, חובות הכבוד של הילד להורה וחובות החינוך של ההורה לילד? לו ראינו בתורה מדריך לחיים של החול, יכולנו למצוא שפע אדיר של מקורות על תחום החינוך.

הלאה, היחס בין איש לאשה. משמעות ההבדלים בין איש לאשה הם אולי הנושא הבוער בעולם. מבחינה מעשית, העולם החרדי שומר עדיין על נורמות מסורתיות של הפרדה בין גברים לנשים ועומד כחומה בצורה למול הטרוף המוחלט השורר בעולם. אולם מבחינה עיונית אין לנו אף דבר חכם לומר על הנושא. אברכים חשובים מתייחסים לעמדת התורה ביחס למשכב זכר או לאיסור ללבוש בגדי אשה כאל חובה מוזרה שעלינו לקיים כי כך ציוותה התורה, משל היה מדובר בפרה אדומה. לא מעט מהם מתבטאים כי מבחינה עקרונית הם בוודאי מסכימים עם הגישות הליברליות, אך הם מחויבים לציית לתורה.

גישה זו גורמת לכך שהחיים היהודיים יהיו תופעה שולית, קטנה וחסרת השפעה מחוץ לגבולות המצומצמים של הקהילה. יתרה מזו, בגישה זו נגיע מהר מאד לכיוונים שאליהם צועדת הדתיות הליברלית, שכבר מפרסמת בריש גלי כי עלינו למצוא 'פתרונות הלכתיים' להכיל כל סטיה שעולה על הדעת. לא יארך הזמן עד שיקום 'החרדי האמיץ' שיאמר שהקהילה צריכה להתחיל להכיל, ושאי אפשר להיות כל כך מיושן, וצריך להבין שבימינו כבר אי אפשר לשמור על החומות וכו' וכו'. הדבר יתחיל דרך פרוזה מרומזת, שתספר בשפה עדינה מאד וניטרלית כביכול על ההתמודדות קורעת הלב של בת הסמינר שנמשכת לבת מינה, ומהר מאד יעבור לפסים של ויכוח ציבורי גלוי, שבו יטען 'מחנה הנאורים' שצריך לשמור על ההלכה, אבל דרכיה דרכי נועם וכו', ומחנה הקנאים יצטייר פונדמנטליסט חשוך הדבק במסורות שאבד עליהן הכלח.

האם אין לתורה מה לומר על היחס בין איש לאשה? מסכתות שלמות מוקדשות לכך. אפשר לגשת לסוגיה מהפן העיוני הטהור, ולדון בעומקה של פרשת בראשית וסיפור בריאת האדם וחוה, ואפשר גם ללמוד בעיון את הדינים השונים של חז"ל הנוגעים לסוגיה ולתת את הדעת על האופן שהם מעצבים את היחסים בין המינים. כל אלו הן סוגיות הנדחפות לפתחנו השכם והערב.

זכה דורנו ונתרבו ספסלי בית המדרש באופן חסר תקדים. יש היום עשרות אלפי לומדים בעלי כישורים בריאים והכרות טובה עם המקורות היהודיים. אם אחוז מתוכם היה לומד תורה באופן שאני מציע, היתה בכך בשורה אדירה לעם היהודי כולו

נושא מדובר נוסף הוא למצוא רבנים לחרדים העובדים, כביכול צריך להמציא מחדש את המודל של הרב המשכיל של גרמניה האורתודוקסית כדי לחזק את ידי החרדים העובדים. אולם האם מישהו חשב ללמוד לעומק את הסוגיה של היחס התורני לעבודה? יש הלא מקורות אינספור בסוגיה זו. (בילקוט המרשים של הרב יחזקאל פוגל, "המלאכה, העבודה והאומנות במשנת חז"ל", מופיעים מאות מקורות.) האם יש בית מדרש שבו נלמדת סוגיה זו? הלא זוהי סוגיה חשובה ביותר. רבים מההוגים של המחשבה החברתית במאות ה־19 וה־20 עסקו בסוגיה זו בדיוק. ולנו יש אוצר בלום של חכמה, של מחשבה עמוקה על היחס שבין האדם לעבודה שלו ובין העבודה לתורה – אך איננו עושים בו דבר.

איננו צריכים להמציא יהדות חדשה כדי לשוב אל החול. הדבר נמצא בפינו ובלבבנו לעשותו. כל מה שאנו צריכים הוא ללמוד.

זכה דורנו ונתרבו ספסלי בית המדרש באופן חסר תקדים. יש היום עשרות אלפי לומדים בעלי כישורים בריאים והכרות טובה עם המקורות היהודיים. אם אחוז מתוכם היה לומד תורה באופן שאני מציע, היתה בכך בשורה אדירה לעם היהודי כולו. התורה היתה יכולה להיות לפיד של צדק, משפט ומוסר לחברה היהודית כולה.

לא בשמים היא. הדבר נמצא בהחלט בידינו. בפיך ובלבבך לעשותו.

 

---

[1] מצוטט בתוך: שולמית וולקוב, גרמניה ויהודיה – היסטוריה אחרת, כרמל 2022, עמ' 71-70.

Photo by Sandie Clarke on Unsplash