ביהדות אין כל חדש

מאמר תגובה ל"לקראת תורה של הארץ"

היהדות הסתדרה היטב עם ההבחנה בין קודש לחול, והיא גם תמשיך להסתדר. לוי צובע את ההווה בצבעים קודרים ואת העבר בצבעים בהירים ומקצין בשני הכיוונים. מה שהיה הוא שיהיה.

י"ב סיון תשפ"ג

נהניתי כרגיל לקרוא את דבריו המקוריים והרהוטים של הרב אליהו לוי. תיאור הפיצול בין היהודי של חול לבין היהודי של שבת נפלא, והוא מגדיר את הבעיה היטב. אולם אני סבור כי המאמר מגזים בנוגע לאיבוד הגובה של החברה החרדית, ועושה אידאליזציה למה שאפשר להוציא מהתורה. על שני הצדדים אכתוב בקצרה.

לדעתי ראוי לתת כבוד רב יותר לדרכה של היהדות שהחזיקה אותנו לאורך הדורות. יש להניח שכך תעשה גם בעתיד.

 

וולגריות בבית המדרש?

אתחיל באיבוד הגובה. לוי טוען במאמרו כי "בימינו אנו, פיצול האישיות של היהודי נוטל ממנו את הגדולה, את החזון ואת היעוד. הפיצול בין היהודי של שבת ליהודי של חול מפריד את היהודי מהסיפור הגדול של העם היהודי ומחבר אותו לקיום קהילתי חסר כבוד". כלומר, אם בעבר "יהדות של שבת" רוממה את היהודי מעל מציאות העגומה של עולם החול, הרי שכיום היא שוללת מאתנו את סיפור היהודי הגדול ונועלת אותנו בסיפור הקהילתי הקטן. יש כאן תהליך של צמצום אופקים המוביל לכך שהיהדות מתחילה ונגמרת בחרדיות, ב"קופת העיר", במשמר הישיבה בליל שישי, בתפילה באיצקוביץ או בזכרון משה, בנייד כשר וכך הלאה.

הביטוי הדרמטי ביותר לכך, לדעת לוי, הוא "ההתפשטות העצומה של הדתיות הוולגרית", הניזונה מבערות, מדרישה אל המתים, מעיסוק בסגולות ומאמונה פרימיטיבית העושה את ראשי הישיבות ואבירי התורה לאיקונין של פולחן קדושים. כלשונו, "העומק וההקף של תופעה זו הם חסרי תקדים. עולם התורה במצב חמור מבחינה רוחנית. היהודי של שבת הולך ודועך." למען הבהירות אצטט עוד קצת מדבריו:

הדתיות ההמונית והוולגרית, על כל תופעות הלוואי שלה, לא מצאה את דרכה להיסטוריה האינטלקטואלית של העם היהודי. היא לא נכנסה לבית המדרש. כדי למצוא את העקבות שלה, נצטרך לערוך מחקר בלשי מקיף בכל מיני שו"תים נידחים ותעודות של חיי היומיום. היא אינה חלק מהספרות הרבנית החשובה, המרכזית, שעברה במסורת מדור לדור והמרכיבה את הקוריקולום של בית המדרש. אם כבר, אנו נתקלים באזכורי תופעות אלו דרך הביקורת הרבנית נגדם.

עלוני צדקה למיניהם אינם "הספרות האינטלקטואלית" אלא רק ביטוי לעובדה שהיכולת להדפיס על הנייר כל דבר הבל זולה מאוד, ואם הנייר סובל הכל, הרי שהמרחב הווירטואלי אינו רק סובל הכל אלא גם שומר הכל.

וכאן הבן שואל: וכיום היא כן נכנסת לבית המדרש? האם בהיכלי הישיבות עוסקים בסוגיות של קמפיינים וולגריים של "קופת העיר"? בסגולותיו של ר' חיים קנייבסקי? האם יש ספרי הגות המקדשים את הדברים האלו? הם תופסים כיום מקום נרחב משום שהגבאים הנמרצים של קופות הצדקה למיניהן תפסו שיש להם אייטם מוכר, והם עושים את תפקידם נאמנה. אולי לא נעים לראות את 'קרביו של מפעל הנקניקיות' ולהיווכח בבערותו ובילדותיותו של ההמון, אבל זו המציאות, כפי שהרב לוי עצמו מודה.[1] אך היכן בדיוק נכנסת המציאות הזאת לספרות האינטלקטואלית של החרדיות? עלוני צדקה למיניהם אינם "הספרות האינטלקטואלית" אלא רק ביטוי לעובדה שהיכולת להדפיס על הנייר כל דבר הבל זולה מאוד, ואם הנייר סובל הכל, הרי שהמרחב הווירטואלי אינו רק סובל הכל אלא גם שומר הכל. יש להניח שבהינתן כלים מקבילים, גם בעבר היינו רואים תופעות דומות.

ניתן גם לשאול לאידך גיסא: כיצד יסביר לוי את דברי חז"ל הרבים שיש בהם, בוודאי לפי חלק גדול מן המפרשים, עניינים פופולריים השייכים לסביבה הרווחת של אותם הזמנים? לאן שייכים סיפורי השדים בפרק ערבי פסחים, הדיבוקים והרפואות בתחילת "מי שאחזו",[2] או מופתים מופלאים שביצעו אמוראים?[3] ומה בנוגע ל"ספר חסידים" על כל העניינים המשונים שבו – האם הוא התחבר היום?

לא זו בלבד, אלא ש"הדתיות הוולגרית", כלשונו של לוי, השפיעה פעמים רבות על ההלכה, כגון הלכות הנובעות מחשש רוח רעה, עין הרע, שתיית "זוגות",[4] יציאה בשבת בביצת החרגול ומסמר מן הצלוב,[5] או "חיישינן שמא שד הוא" (ולכן אין להסתמך על עדות אדם לכתוב גט או להתיר עגונה. גיטין סו, א; יבמות קכב, א). האם הדיון הרבני בשאלה אם אשה שנבעלה לשד נאסרת על בעלה כסוטה הוא מהשנים האחרונות?[6] ומה בדבר מנהג הכפרות, שהרב יוסף קארו זצ"ל עצמו מעיד עליו שהוא "מנהג שטות" ועם כל זה נכנס לקאנון ההלכתי כבר מאות שנים? מקור הכיפה שכולנו חובשים על ראשנו הוא ברעיון המובא בגמרא (שבת קנו, ב), שכיסוי הראש הוא סגולה ליראת שמים, והדבר נלמד מאמו של רב נחמן. איך זה בדיוק נשמע לרב לוי? אני בטוח שאילו זה היה קורה בדורנו הוא היה דוחה את המנהג בשתי ידיים. ועוד לא דיברנו על כל ספרות הסגולות למיניהן, חלקה בספרים המיוחדים לכך וחלקה פזורה לאורך ולרוחב השו"ת וספרי ההלכה הרבניים.[7] כיצד יפרסם אותה הרב לוי?

קיצורו של דבר, דברי לוי ש"הדתיות הוולגרית" (כלשונו) נמצאת בשו"תים נידחים בלבד מורה על אחת מן השתיים: או המינוח "דת וולגרית" מתכוון לעניינים נסתרים שאיני יודע מהם (אך לא כל הדברים הנ"ל), או נשכחו ממנו דברים רבים מספרות החכמים ומההלכה הפסוקה מדור דור. לצד זאת, המשתמע מדבריו שוולגריות עכשווית כלשהי חודרת לתוך בית המדרש מוכחש, כך נראה, על ידי המציאות המוכרת לנו.

 

חזון התורה והחיים: היתכן?

עתה נעבור לעיקר המאמר: החזון שהרב לוי שוטח לפנינו. לדבריו, המשימה העיקרית המוטלת עלינו כיום היא "שילוב המדינה ביהדות. להרחיב את האופק של בית המדרש עד שיכלול בתוכו גם את הקיום של המדינה". הסוגיה הראשונה שצריך לעסוק בה לפי הרב לוי היא "סוגיית הצדק: בירור תיאורטי של עקרונות הצדק וההוגנות ובירור מעשי של סוגיות משפטיות שונות, שבהם נתקל היהודי של החול בכל יום ויום, והוצאת משפט צדק בהם, כמיטב המסורת היהודית".

יתכן שמטרה זו היא בת­­ השגה. יש אמנם מחסומים קשים, כגון מה שנאמר בדיני הראיות ש"המוציא מחברו עליו הראיה", שבמציאות של ימינו עשוי להיות פתח פתוח לגנבים ואינשי דלא מעלי להשאיר עושק ביד עושקו.[8] ואולם יש להניח שניתן למצוא דרך לעקוף את הבעייתיות ולחתור למודל חדש של צדק על פי התורה וההלכה.

אולם אינני בטוח כלל וכלל ששאר הסוגיות שאליהן המאמר מתייחס הן בנות יישום: איך ראוי לחיות את החיים, חינוך ילדים ("הילד במרכז" מול חובות הכבוד של הילד להורה), היחס בין איש לאישה ומשמעות ההבדלים ביניהם, היחס לסוגיות הלהט"ב והמגדר (נושא בוער כיום), וכהנה רבות.

ושוב הבן שואל: עם יד על הלב, האם באמת אפשר להוציא מהספרות התורנית עמדה בנושאים אלו? קודם כל, נצטרך לקבוע את הגדרת הגבולות של הספרות התורנית: האם כוונת הרב לוי לקולות העולים מן התנ"ך, שהמרחק שבינם לבין ספרות חז"ל גדול מאד? או שמא כוונתו לתלמוד הבבלי, הרחוק מרחק עצום מן היצירה הספרדית של ימי הביניים? ומה באשר לתחום הקבלה והחסידות, או הגותם של הרב קוק וכדומה? כולם בפנים?

מעבר לכך, אם הכוונה היא גיבוש עמדה אישית ברוח הזמן ומציאת תימוכין בארון הספרים היהודי, הרי אין בכך כל חידוש. זה מה שעושים כל הזמן בתחומים כמו זוגיות, פסיכולוגיה, ואפילו בריאות הגוף והנפש. כידוע, מדובר בפרויקט לא ממש רציני, והרב לוי עצמו במאמרו לועג לו. מנגד, אם הכוונה היא בירור חסר משוא פנים של עמדת התורה בנוגע לשאלות המנסרות כיום בחלל הכללי והפרטי, הרי שנראה לי בכל הכנות שזה בלתי אפשרי.

סיבה אחת לכך היא שהחיים המודרניים עברו שינוי כה רדיקלי, שאי אפשר באמת למצוא התייחסות לכל היבטיהם בתורה, אם לא על דרך ההיקש הרחוק והחמקמק שממילא תלוי בעמדתו האישית של הכותב, ושוב חזרנו לאותו מקום. ניקח למשל את ענין הלהט"ב שהזכיר הרב לוי. כיום, היחס של התרבות לזוגות חד־מיניים, אם לחיוב ואם לשלילה, הוא אחיד הן אם מדובר בשני גברים הן בשתי נשים. אבל מבחינת התורה יש ביניהם פער עצום, שכן אין איסור מפורש על יחס חד־מיני בין נשים, ואפילו הדעה הפוסלת אשה כזו לכהונה (מדין "זונה") נדחית מההלכה.[9] לעומת זאת, בנוגע למשכב זכר, שימיו כנראה כימי עולם, התורה חד־משמעית בחומרת האיסור. איך אומרים באנגלית? good luck with that. לא נראה שאפשר להתחמק מהבעיה, אם לא בפתרונות מהסוג שהרב לוי בז להם במאמרו – 'פטנטים' המעקרים את ההלכה מתוכנה.[10] שערי הפלפולים אמנם לא ננעלו, אך אם נרצה להיות כנים עם עצמנו, אין בתורה שום תשובה לבעיות אלו מעבר למה שההלכה השמרנית ממילא כבר אומרת.

השינוי המודרני כה רדיקלי, שאין באמת שום דרך להוציא עמדה תורנית על עניין זה מבלי שזו תהיה אג'נדה אישית במעטפת דקיקה של אסמכתאות תורניות קלושות

בניגוד לכך, שינוי המגדר על ידי ניתוחים ותרופות הורמונליות הוא דבר שהתורה לא התייחסה אליו, אך פה יש בעיה הפוכה: השינוי המודרני כה רדיקלי, שאין באמת שום דרך להוציא עמדה תורנית על עניין זה מבלי שזו תהיה אג'נדה אישית במעטפת דקיקה של אסמכתאות תורניות קלושות. התורה וחז"ל אינם מתייחסים לזה, פשוט משום שעד העידן שלנו אפשרויות אלו לא היו קיימות וממילא לא עלו על הדעת, כמו שטיפולי הפריה ופונדקאות לא עלו על הדעת ופוסקי ימינו צריכים לקושש אסמכתאות מן הגורן ומן היקב כדי להביע עמדה בנידון. וזו דוגמא אחת מני רבות.

סיבה שניה היא שהתורה אינה קול אחיד ומסודר, כמו שאפשר לומר אולי על משנה תורה לרמב"ם, אלא מגוון אדיר של שכבות המשתרעות על פני אלפיים שנה (ויותר) שבהן עבר עם ישראל תמורות בלתי נתפסות, והן כוללות קולות של אנשים ממאות שונות, שחיו בארצות שונות ובחברות שונות בתכלית. בלתי אפשרי להוציא מזה עקרונות שיוסכמו על כולם, אם לא כאמור על דרך הדרש והוורט. מהז'אנר הזה יש לנו די והותר.

למעשה, אני מהרהר לעצמי אם לא היה מישהו שניסה לעשות מפעל כזה לפני כתשע מאות שנה, הלא הוא הרמב"ם. הוא העניק ליהדות שני מפעלים כבירים. האחד הוא ספר משנה תורה, שבו סיכם את כל הקודקס ההלכתי, והשני הוא מורה הנבוכים, ספר הגות והשקפה, שבו ניסה להלביש על היהדות את הפילוסופיה האריסטוטלית שהעריץ. מה היתה התוצאה? ניתן לומר שמורה הנבוכים, שאפשר במידה מסוימת לדמות את מטרתו לחזון של הרב לוי, היה ניסיון מלאכותי להרכיב שתי תפיסות עולם שלא נגעו זו בזו, וההיסטוריה הוכיחה שהניסיון לא שרד שנים רבות.[11] מנגד, חיבור המשנה תורה היה המשך של החשיבה ההלכתית מבית מדרשם של רבותיו של הרמב"ם, ולא שינה מאומה ממה שהיה קיים לפניו, גם אם צורת הארגון היתה חדשה ונפלאה.

***

המסקנה העולה מן התגובה נשמעת אולי עגומה. אבל הריאלי אינו הפך הטוב אלא הפך האוטופי, והכרת המציאות היא בסיס חיוני לטוב האמיתי שניתן להביא לעולם, והיא שוללת את סכנת השקיעה בדמיונות. זו היתה גישת הרב חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, הוא שלל את רעיונו של הרב הרצוג זצ"ל לכונן מערכת משפטית עברית על פי התורה, והמליץ להמשיך את הקיים. דרך זו אולי מרגשת ומרשימה פחות, אבל היא ממשיכה הלאה מורשת מפוארת של אלפיים שנות קיום יהודי, ומיישמת אותה על אדמת הקודש. אותי היא דוקא מרגשת מאד.

 


[1] במאמר הנ"ל: "אינני מיתמם. תופעות של דתיות המונית, וולגרית ושבטית אינן דבר חדש בעם ישראל. אני משוכנע שאותו יצחק של בוטשאשט או מינסק או ג'רבה או פריז גם היה תורם מאה פעמים ח"י כדי שמאה רבנים יעתירו עבורו במשך מאה יום מאה פרקי תהלים בקבר השל"ה הקדוש. ואם היה לו מספיק כסף, הוא היה קונה גם את מכנסיו של הרשכבה"ג התורן כדי לתלותם בסלון הבית שלו."

[2] ראה ביומא פד, א על מי שנשכו כלב שוטה ועוד.

[3] רבי אבהו החזיק באוויר מאה אנשים ביד אחת (ברכות ס, א וברש"י ד"ה בחד איבריה), רבי חנינא בר פפי מילא את עצמו שחין ופצעים באמירה בעלמא, התחבא בחורבה ששדים מסוכנים היו מזיקים כל העובר שם, ושני 'נושאי קיסר' שמרו אותו כל הלילה (קידושין לט, ב; מ, א). רב חסדא ורב בר רב הונא ניהלו מאבק רוחני עם מכשפה והצליחו לשחרר ספינה מכבלים בלתי נראים שהיא הטילה עליה (שבת פא, ב).

[4] בנושא זה שמעתי במו אוזני מסבו של הרב אליהו לוי, הגאון ר"ג נדל (בשיעור על פרק "ערבי פסחים" שהעביר בבית הכנסת לדרמן) שהוא מסופק אם חז"ל ידעו שזה הבל, אבל סברו שזה עשוי להזיק פסיכולוגית לאנשים המאמינים בזה, או שבעצמם האמינו שיש בזה משהו.

[5] משנה שבת ו, י – לדעת רבי מאיר.

[6] שו"ת מהר"ם מלובלין סימן קטז, ודיונים נוספים בספרות הרבנית.

[7] הרוצה להיווכח בכך יחפש את המילה 'סגולה' או 'סגולות' במאגרי שו"ת, כמו תוכנת פרויקט השו"ת של בר אילן.

[8] בעיה גדולה גם כן היא דברים שצריכים 'תקנת חכמים', כגון כל הקשור לזכויות קנין רוחני, שההלכה לא התייחסה אליו בעבר כי לא היה קיים, וכיום הוא הדבר החשוב ביותר ועיקר העושר העולמי. בכגון דא צריכים 'תקנת חכמים' שתתקבל על כל הציבור, דוגמת האיסור להשתמש בחשמל בשבת, שהכל מבינים שהוא נחוץ, אף שהמקור בהלכה קלוש מאוד. אך מה שהצליח בנושא חשמל בשבת לא הצליח בינתיים בשום דבר אחר.

[9] ראה יבמות עו, א, "נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה", וברמב"ם איסורי ביאה פכ"א ה"ח: אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן.

[10] לדעתי, אין לזלזל ב'פטנטים' כאלו באופן גורף; חז"ל עשו זאת במקרים רבים בהצלחה מרובה, כך שאין זה דבר חדש בכלל ואף נחוץ מאוד במקרים מסוימים.

[11] בפרובנס הוא החזיק מעמד עשרות שנים ואחר כך נעלם. בשאר תפוצות היהדות הוא לא נגע אפילו, לעומת משנה תורה שהתפשט מיד בכל רחבי העולם התורני היהודי.

8 תגובות על “ביהדות אין כל חדש

  • כבוד הכותב הר"ר י. פיין בא להפריך את ההשוואה אשר הר"ר א. לוי עשה בין הדורות הקודמים לבין דורנו העכשווית בכל הנוגע להידבקות באמונות טפלות, אבל לענ"ד לא קלע לנקודה העיקרית (מהטעם אשר כבר ציינתי בעבר בתגובה לאחר ממאמריו לא ראיתי את מאמרו של ר"א לוי בפנים ואני מכיר את תוכנו רק מתוך מאמר התגובה של י. פיין).

    לענ"ד קיים הבדל עצום בשני פרמטרים מהותיים מאוד.
    א': המקום שזה תפס בפעילותם המעשית של הנוהים אחרי הבלים אלו.
    כל הנבערים האלו חיו חיי אזרחות תקינים כפי מיטב יכולתם ואמונתם זו רק שימשה להם כמו כוסית יי"ש או כמו מוזיקה ממריצה להתגברות על קשיי החיים שלא היה להם פתרון אחר להם לבד משקיעה בתקוות. הם בעצמם אמנם לא היו מודעים לכך שזו רק מוזיקה ויי"ש, כי אילו היו יודעים זה כבר היה מנטרל את תועלתה, אבל בפועל הם השתמשו בה באותה מינון שפועל ליד המגהצה במפעל לניקוי יבש ורופא שיניים בזמן שקודח שומע מוזיקה.

    ב: מידת ההתפשטות באוכלוסיה.
    בדורות עברו הנבערים מדעת היוו 95% מצרכני סם הרגעה זו ורק כ 5% או פחות היו בעל ידע תורני (וכנראה שחלקם באו מרקע פרימיטיבי בורי אלא שזכו גם ללמוד תורה) והם אלו שהעלו חלק מדברים אלו על הכתב וגרמו לשימורם, ורבנים בעלי הדעת שבאו אחריהם נאלצו לתמרן בין זריקת המים לבין אי זריקת התינוק יחד עם המים (במקרה של ר"י החסיד העלו שזה היה מיועד רק לצאצאיו בגלל שראה שלהם ספציפית עלול לצאת נזק), ואילו כיום זה הכה שורשים עמוקים מאוד אצל הלנים בהיכלי האינטליגנציה התורנית.

    • ה' ישמור. לכתוב על רבי יהודה החסיד שהוא בא מרקע פרימיטיבי. בזמן שאבא שלו היה כבר רב חשוב ומפורסם. הנושא של ספר חסידים אכן מורכב, ועסקו בו לא מעט, אבל לזלזל כך ברבי יהודה החסיד, אוי לידיים שכותבות כך. מוטהב לבקש מחילה ולהיזהר בגחלתו.

  • האם אתה אומר הקב"ה נתן לנו תורה שאמורה להדריך אותנו עד קץ העולם אבל כיוון שהזמן המודרני הגיע שוב תש כוחה והיא סתם אוסף אג'נדות מחופשות באסמכתאות קלושות? האם אתה מבין שאותו חיפוש אסמכתאות קלושות נעשה על ידי גדולי הפוסקים לדוגמה חשמל בשבת או פונדקאות הורית,או מעמדה של חברה בע"מ האומנם כל הפוסקים שדנים בזה עיוורים ולא רואים שבסופו של דבר הם מלהגים ורק אתה רואה את האמת, גם ההתנגדות של ר' חיים עוזר לרעיון של הרב הרצוג לא קשורה לדרך בה הפוסקים באים ליישם את ההלכה רק לריכוזיות של הרב הרצוג אבל הדרך לפסוק ( לקושש בעצם שטויות לדעתך)אין ביניהם הבדל עקרוני

  • אמנם זה לא עיקר הנושא, אך איך אפשר להבליג לדברי אויליות שכזו, אודות ספרי הרמב"ם?!
    גאון גאוני ישראל שבכל התקופות!!
    אין ואולי גם לא יהיה ספר עמוק כל כך במחשבת ישראל כמו מורה הנבוכים..
    שלא לדבר על פלאיותו בהבנת התורה ההלכתית..
    תתנצל!

  • הפסימי והציני בדרך כלל חושב שהוא ריאלי.
    גם האופטימי והרומנטי.
    בשביל זה יש לנו תורה, כדי לדעת האם אנחנו חושבים נכון.

    ד"א, יש כמה וכמה דברים מעוררי תמיהה בדבריך: בנוגע ללטה"ב – אם התורה אמרה שיש פער עצום בין קשר של אשה לאשה לעומת קשר של איש לאיש, משמע שבאמת יש פער עצום. לא הבנתי מה הקושי בדבר. אם כך התורה אומרת, הרי שזה מה שעלינו לחשוב.
    השאלה היא יותר כיצד יש להתיחס אליהם. את זה יש למצוא בספרות על בעלי־עבירה למיניהם, על מומרים להכעיס או לתיאבון.

    האמירה כאילו התורה אינה הומוגנית נכונה, אבל היוצא ממנה, לשיטתך, הוא שהתורה שלנו אינה תורת ה', אלא תורת האחרונים, ששונה מתורת הראשונים, שבינה לתורת הגאונים והאמוראים יש פער בלתי נתפס, שאין קשר בינה לבית התנ"ך.

  • אצטט את דבריו (העגמומיים לטעמי) של כותב המאמר: "החיים המודרניים עברו שינוי כה רדיקלי, שאי אפשר באמת למצוא התייחסות להיבטיהם בתורה, אם לא על דרך ההיקש הרחוק והחמקמק שממילא תלוי בעמדתו האישית של הכותב".
    דווקא דבריו אלה מוכיחים היטב את ההשקפה שביטא ר' אליהו לוי, על הצורך ב"שילוב המדינה ביהדות. להרחיב את האופק של בית המדרש עד שיכלול בתוכו גם את הקיום של המדינה".
    אמנם אין לנו עדיין סנהדרין שתכריע החלטית וסופית בכל בעיה מודרנית – מפונדקאות והשתלת איברים, דרך היחס הראוי ללימודי-ליבה/מדע, ועד שירות צבאי ושותפות מליאה במדינה – אבל ב"ה יש כבר ת"ח גדולים, הנכנסים לעובי הקורה במיגוון תחומים של "החיים המודרניים". אמנם אין תמימות-דעים בין אותם ת"ח, ואין לצפות לכך, אבל לפחות יש מי שסוללים דרכים. אכן צריך הרבה יותר סוללים, צריך להרבות בסלילה וצריך להרחיב את הדרכים – כדי שהתורה תדריך אותנו בכל מכל כל.
    בס"ד לכשנזכה לסנהדרין – הדרכים הרבות תתאחדנה לאוטוסטרדה…

  • מאמר מעולה!

  • לגבי המורה נבוכים: האור שמח אמר שאותה רוח הקודש שכתבה את המשנה תורה, כתבה גם את המורה נבוכים.
    ומש"כ: "דרך זו אולי מרגשת ומרשימה פחות, אבל היא ממשיכה הלאה מורשת מפוארת של אלפיים שנות קיום יהודי, ומיישמת אותה על אדמת הקודש. אותי היא דוקא מרגשת מאד"
    אכן, מורשת של אלפיים שנות גלות…
    ישנו הבדל עצום בין גלות כשכל העם מחוץ למקום הטבעי לו ה"ה ארץ ישראל, לבין תקופה אדירה זו שעם ישראל כבר התבסס בארצו, ושולט בה ובידו לשלוט יותר…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל