על הטוב והרע בתקנות הקהילה

מאמר תגובה ל""והכל שריר וקיים"? חתונות לאחר הקורונה"

רותי קפלר
רותי קפלר סופרת, רואת חשבון

נורמות כלכליות מוגזמות בהוצאות החתונה הן בעיה כאובה שאין לה פתרון קל. אי אפשר לגלגל אותה לפתחו של האדם הפרטי בלבד ולומר לו להתנהל בצורה שקולה. מנגד, פתרון המצוקה באמצעות תקנות מעלה אף הוא דילמות קשות. לשם טיפול שורש, נדרשת מנהיגות אחראית שתחנך מבלי כבלים, ותוביל מבלי שלשלאות.

כ"ו סיון תש"פ

ידידה קרובה, הנמצאת בעידן כלולות ילדיה, העלתה באוזני את קנאתה בתקנות הנהוגות בקהילות חסידיות. תקנות אלו קובעות את סדרי המתנות, השמחות, המוזמנים, המחירים. בהעדר תקנות, היא נאלצת להוציא הרבה יותר ממה שהיתה רוצה, כדי לעמוד בלחץ החברתי. הזכרתי לה בנימוס כי מי שיש בידו כוח להטיל עליה תקנות לגבי חתונה, יכול גם להטיל עליה תקנות לגבי ההנהגות עם האיש שנישאה לו באותה חתונה. "אין הצר שווה בנזק המלך," מלמלה חברתי, ומאז לא הזכירה את העניין עוד.

כפי שנכתב במאמרה המצוין של מעין דויד, לקבוע תקנות אפשר תמיד. השאלה היא מה כוחן של תקנות אלו וכמה הן עולות לנו. כדי שהתקנות יהיו אפקטיביות, נדרשת שליטה נרחבת בבני הקהילה. בהעדר כוח קהילתי משמעותי על הפרט, התקנות יהיו חסרות משמעות. רק בקהילות בעלות מוסדות חזקים וכוחניים יש אפשרות ריאלית של אכיפה. ניתן אפוא להתנות מתן הלוואה מהגמ"ח הקהילתי, או שימוש באולם המוזל, בקיום התקנות. אם בחרת לקנות לכלתך טבעת יהלום ב-5000 ש"ח, זכותך – אך לא תקבל הלוואה מהקהילה. ההתניה הזו הגיונית מאד: מי שיש ביכולתו להוציא סכומים כה גדולים, חבל 'לבזבז' עליו הלוואות מכספי הקהילה. כך גם מי שמעוניין בכסא כלה מעוצב, עטור בפרחים חיים, יוכל לעשות זאת, אך ישלם כסף רב עבור אולם החתונות. האולם הקהילתי המוזל כבר לא יוצע לו.

הזכרתי לה בנימוס כי מי שיש בידו כוח להטיל עליה תקנות לגבי חתונה, יכול גם להטיל עליה תקנות לגבי ההנהגות עם האיש שנישאה לו באותה חתונה. "אין הצר שווה בנזק המלך," מלמלה חברתי, ומאז לא הזכירה את העניין עוד

בציבור שאינו מאוגד בתוך קהילה סגורה ומסודרת, קשה להאמין שתקנות לבד, בתור כפיה מלמעלה, יוכלו להחזיק מעמד. גם אם רוב הציבור מצדד בעדן, הרי שבשעת מעשה כל אחד יעשה את שיקוליו. אם בתו הכלה מתחננת לתזמורת ב-12,000 ש"ח, הוא לא יוותר רק בשל ה'תקנות' חסרות השיניים, למען טובתו של 'ציבור' עלום. ובמשפט קצר: ללא שיניים של סנקציות קהילתיות, תקנות הן אות מתה. הן המלצות לקישוט.

אבל יש ממד נוסף לשאלת ההיתכנות. גם כאשר קיים כוח כפיה קהילתי על הפרט, עדיין יש רבים המוצאים דרכים לעקיפה. אסור לשלם על פרחים? הם יזמינו סידור בלונים. אסור להניח פטיפורים בבר? הם יזמינו סידורי פירות יוקרתיים. כל עוד ההנהגות החדשות לא יבואו מבפנים, מתוך לבם והבנתם של המחותנים והמתחתנים, במקביל לחינוך ולדוגמא אישית בקהילה – הן לא יוכלו להשיג את המטרה במלואה. הפרצות יצוצו מימין ומשמאל, ויגררו אליהן מחותנים נוספים שלא יעמדו בפני הלחץ החברתי.

לו היינו מתנהלים בדיקטטורה מלאה, יכולנו לקבוע כי השליטה על חשבונות הבנקים של הנתינים תהיה ברשות השלטון, וכן גם ניהול החתונות. המחותנים אך ורק יביאו את בתם, ואנחנו – המעמד השליט – נקבע להם את שאר סדרי החתונה, משמלה ועד גראמער (חרזן) למצוה טאנץ. כיון שלמזלנו הרב, רובנו איננו מתנהלים בדיקטטורה כזו, תקנות הן פתרון חלקי מאד. הן דומות לחבישה שאיננה יודעת לרפא, אבל לפחות מפחיתה כאב ומסייעת להתנהל, איכשהו, בינתיים.

אך מעבר לשיקולי ההיתכנות, עלינו לשאול שאלה מעמיקה ויסודית יותר: האם תקנות הן טובות וראויות? האם הן נחוצות? מאמרה של מעין דויד כופר בצורך בתקנות באשר הן. היא סבורה, כך נראה, כי הקביעה שיש נורמה כלכלית פסולה בציבור, נורמה מוגזמת שראוי לבער אותה, אינה קבילה. לדבריה, אי אפשר לדבר על נורמות מוגזמות, אלא כל אדם יוציא כרצונו ולפי יכולותיו על אירועיו הפרטיים. המדד היחיד שצריך לעמוד למול עינינו בהוצאות החתונה הוא האחריות שלא להוציא מעבר ליכולתנו. כל עוד אדם מבזבז את כספו באחריות, אין מקום לתקנות שיקבעו שמדובר בהוצאה מופרזת, לא רצויה או לא נכונה. במילים אחרות, לא ראוי להתערב במנגנון הטבעי של השוק באמצעות קביעה מלאכותית של נורמות. השוק אמור לסדר את עצמו, כל עוד אנשים מתנהלים באחריות. בהתאמה, היא טוענת שהתערבות בשוק עלולה אף להזיק. "בסופו של דבר," כלשונה, "התקנות עלולות לגרום לפגיעה כלכלית בקהילה כולה. תעשיית השמחות נפגעת, חבריה מרוויחים פחות ומוציאים בעצמם פחות, וכתוצאה מכך נפגע כוח הקנייה של כל חברי הקהילה."

אחד מתפקידיה החשובים של ההנהגה הקהילתית הוא לדאוג שלא ישתרשו נורמות פסולות בקרב הציבור. על רועי העדה להשגיח שאנשים לא יקיימו אירועים מפוארים רק כדי לנקר את עיני שכניהם, וכן לוודא שלא תתפתח בחברה תחרות פסולה שמשמעותה היא הוצאה מוגזמת על חתונות

איני מסכימה לכך. אני סבורה שאכן יש נורמות כלכליות פסולות בציבור, שראוי בהחלט למגר. אחד מתפקידיה החשובים של ההנהגה הקהילתית הוא לדאוג שלא ישתרשו נורמות פסולות בקרב הציבור. על רועי העדה להשגיח שאנשים לא יקיימו אירועים מפוארים רק כדי לנקר את עיני שכניהם, וכן לוודא שלא תתפתח בחברה תחרות פסולה שמשמעותה היא הוצאה מוגזמת על חתונות. ההתנגדות שלי לתקנות אינה מחמת שהן מגבילות את ההוצאות המוגזמות, אלא משום שהן נעשות באופן כפוי, שאינו פותר את הבעיה משורשה. כך או כך, הטענה כי לא ראוי להתערב במנגנון הטבעי של השוק, וכי דבר זה יביא לפגיעה כלכלית בקהילה כולה, שגויה בעיני.

 

רווחיות: האם זה כלכלי?

טענת מעין דויד מתבססת על ההנחה שעידוד צריכה הוא חיוני עבור הכלכלה. צריכה מרובה משמעה יותר עסקים, ריבוי עסקים משמעו ריבוי אנשים בעלי פרנסה, ריבוי אנשים בעלי פרנסה משמעו שוב יכולת צריכה, וחוזר חלילה. אולם, יש בצפי זה כשל אחד: במונחים מאקרו-כלכליים, צריכה לבדה אינה מביאה לרווחה כלכלית, כל עוד אין במקביל לה ייצור נוסף. צריכה היא חיובית, כיוון שהיא מעודדת ייצור, אולם מה שמועיל לכלכלה אינו הצריכה כשלעצמה, אלא דווקא הייצור. המצב שבו אנשים מוציאים באופן קבוע מעבר ליכולתם, מבלי שהם יודעים כיצד יחזירו את החובות שלהם, אינו בריא לכלכלה אלא דווקא מסוכן לה.

הדוגמא הידועה לכך היא "משל החלון השבור" של הכלכלן פרדריק בסטייה. נדמיין מצב שילד זורק אבן לעבר בית שכנו ושובר את החלון. בעל הבית נדרש לתקן את החלון, ולשלם לזגג 1,000 ש"ח. לפי ההיגיון של דויד, אותו הילד תרם לכלכלה. הוא עודד צריכה והביא פרנסה לזגג. הזגג בתורו יקנה נעלים חדשות מהסנדלר, והכלכלה כולה תפרח. אולם, הכשל בחשיבה זו הוא חוסר ההבנה שאותו כסף שעבר מבעל הבית לזגג ומהזגג לסנדלר, יכול היה ללכת הישר מבעל הבית לסנדלר, וכך היו לבעל הבית גם חלון וגם נעליים. הסנדלר בתורו היה מזמין חלונות חדשים מהזגג, וכך גם לזגג היה כסף לקנות נעלים חדשות. בסיטואציה הראשונה, המרנו חלון בנעליים. בסיטואציה השניה, קיבלנו שני חלונות ושני זוגות נעליים. הסיטואציה הראשונה היא צריכה שאינה מביאה לייצור נוסף, והסיטואציה השניה היא צריכה שמעודדת ייצור.

אפשר להמחיש את הנושא במונחים פשוטים עוד יותר. נניח שני איכרים בחברה חקלאית, האחד מגדל עגבניות והשני חיטה. בשבוע נתון מפיק מגדל העגבניות שני ק"ג עגבניות, ומגדל החיטה שני ק"ג חיטה, וכל אחד מחליף עם השני מחצית מתוצרתו. ככה חיים שניהם בנחת עם עגבניות וחיטה. יום אחד מחליט מגדל העגבניות להציע שירות של חיתוך העגבניות בצורות מעניינות, בתמורה לק"ג נוסף של חיטה. בלחץ משפחתי כבד, מחליט מגדל החיטה להזמין עגבניות חתוכות, ולשלם בהקפה, על חשבון החיטה של שבוע הבא. במקרה הזה, צריכתו הנוספת של מגדל החיטה אינה מקדמת את רמת החיים בכפר: בשבוע הבא לא תהיה לו כל יכולת קנייה, כי את החיטה העתידית שלו הוא כבר שיעבד בשביל הצריכה המיותרת של שבוע שעבר. את רמת החיים ניתן להעלות באמצעים אחרים, כגון יצוא או ייצור נוסף; צריכה מוגברת רק תזיק.

ומכאן בחזרה לעניין החתונות. כאשר לייזר המחותן מוציא 1,000 ש"ח על פרחים לחתונה, ונותן אותם לשיינדי שוזרת הפרחים, הכלכלה החרדית – הרווחה של הציבור בתור ציבור – אינה עולה ואינה יורדת. אותם 1,000 ש"ח שישנם לשיינדי, לייזר מפסיד. 1,000 שקלים אלו הם חלון שבור, ולא ייצור נוסף. הם באים על חשבון צמצום בהוצאה אחרת: נעליים נוחות לילדים, קצת יותר בשר לארוחת שבת. אם המחותנים יפסיקו לישון בלילה ויעבדו שעות נוספות כדי לכסות את המותרות שקנו, ניתן יהיה לדבר על תוספת ייצור. אבל כל עוד הייצור נותר על כנו, ואנשים מגלגלים חובות כדי לממן אותם ומצמצמים בהוצאות בסיסיות כדי להחזיר חובות, הכלכלה רק נעשית שברירית יותר, וההון הפנוי להשקעה ולהגדלת הרווחה מצטמצם.

1,000 שקלים אלו הם חלון שבור, ולא ייצור נוסף. הם באים על חשבון צמצום בהוצאה אחרת: נעלים נוחות לילדים, קצת יותר בשר לארוחת שבת. אם המחותנים יפסיקו לישון בלילה ויעבדו שעות נוספות כדי לכסות את המותרות שקנו, ניתן יהיה לדבר על תוספת ייצור. אבל כל עוד הייצור נותר על כנו, ואנשים מגלגלים חובות כדי לממן אותם ומצמצמים בהוצאות בסיסיות כדי להחזיר חובות, הכלכלה רק נעשית שברירית יותר

אם היינו מדברים על עשירים גדולים, שכספם שוכב ממילא בבנק או בהשקעות שמחוץ לקהילה החרדית, הכסף שילך מהם לשיינדי שוזרת הפרחים אכן יוסיף תועלת לכלכלה החרדית. אבל כמה כאלו יש? במאמר של מעין דויד הוזכר כי רק 2% מהציבור מסוגלים להתמודד עם הוצאה חד פעמית של 8000 ש"ח. אותם שני אחוזים מוצאים בדרך כלל דרכים לעקוף את התקנות ולחתן בהתאם לרמתם; אין צורך לדאוג להם. אך ככל שמדובר על ה-98% האחרים, הנורמטיביים, הרי שהם משלמים עבור ההוצאות החד-פעמיות מכסף שאינו פנוי, ואינם תורמים בכך לרווחה הכלכלית של הציבור. במצב רגיל, את הכסף שהם שילמו לשיינדי שוזרת הפרחים הם היו משלמים למורה פרטי לילד, לקניית אוכל טוב יותר או לקניות אחרות שהיו תורמות לרווחתם הרבה יותר משזירת פרחים.

המצב חמור יותר במקרה הנפוץ, שבו אותם 1,000 ש"ח יוצאים לא רק מ'כסף לא פנוי', אלא מ'כסף לא קיים'. מכסף שאיננו. אדם שנמצא במינוס, ומשלם על עיצוב פרחים, משלם מכסף שאין לו. הוא משלם לשוזרת הפרחים על חשבון האוכל של ילדיו בשבוע הבא, בשנה הבאה. ההשלכות של תופעה קשה זו ניכרות לעין: אחוז גבוה מבני ה-45 ומעלה בציבור החרדי צוברים חובות מחתונה לחתונה. רמת החיים שלהם יורדת פלאים. כל אלף שקלים ששילמו עבור מוצר מותרות לחתונה, חסרים להם בתקציב המשפחתי, מנוכים מהוצאות חיוניות אחרות. מצוי ועצוב לראות נשים בגיל המעבר שהדלות פוגעת בבריאותן, במראן, בכושר שלהן. הן אינן יכולות לממן לעצמן טיפולים נדרשים או בגד חדש. גברים במיטב שנותיהם נכנסים לבתי המדרש או למפגש משפחתי ורק מחפשים מי יכול לחתום להם ערבות הפעם. שעות ארוכות ומאמץ נפשי כבד מנשוא מבוזבזים על גלגולי כספים אינסופיים. ובתוך עמי אני יושבת. בתוצאה הסופית, הרווחה של הציבור נפגעת מכך שהכסף יוצא על מותרות במקום על צרכים בסיסיים יותר.

במסגרת עבודתי בתור רואת חשבון נדרשתי לבקר את התנהלותה של ועדת תמיכות מסוימת בתוך עמותת צדקה גדולה. בין דפי הקלסרים שבהם סקרתי קריטריונים ועמידה בהם, זיהיתי במפתיע את כתב ידו של שכן מהשכונה. הוא תיאר את המצוקה הכלכלית שבה הוא נתון בעקבות חתונת ארבעה מילדיו. הפרטים תאמו במדויק לאלו המוכרים לי. כל מילה דקרה בי. כולנו, השכנות, הוזמנו לסעודת החתונה של הבת. ישבנו שם ואכלנו סלמון. אולי בלעדינו, היו נחסכים 500-400 ש"ח של חובות. 500-400 ש"ח של כספי צדקה, שניתנו כדי לממן לשכנות החביבות ארוחת ערב טעימה.

איני יודעת מה אעשה בחתונת בתם הבאה של השכנים האלו. אבל מהיכרות עם מקרים רבים דומים, אפשר לומר בעצב שהוצאות רבות מדי בחתונות חרדיות משולמות מכספים שאינם קיימים. הוצאות אלו אינן תורמות, בחישוב המאקרו, לכלכלה של הציבור. הן רק מדרדרות אותו לעבר פי פחת של חובות, ריביות ומצוקה.

מהיכרות עם מקרים רבים דומים, אפשר לומר בעצב שהוצאות רבות מדי בחתונות חרדיות משולמות מכספים שאינם קיימים. הוצאות אלו אינן תורמות, בחישוב המאקרו, לכלכלה של הציבור. הן רק מדרדרות אותו לעבר פי פחת של חובות, ריביות ומצוקה

כפי שציינה דויד במאמרה, "הרוב המוחלט של ספקי חתונות במגזר החרדי אינם עשירים הסוחטים את הציבור להנאתם, אלא אנשים העובדים קשה למחייתם". נדמה שאין חולק על כך. הדיון הוא רק האם להעדיף את רווחתם הפרטית של ספקים אלו על פני טובתו של הכלל כולו. במבט מאקרו, ברמה המנהיגותית, ודאי שהציבור וטובתו קודמים. ומה יעשו שיינדי מעצבת הפרחים ושמערל יצרן השטריימלים אם אנשים יורידו ברמת החתונות? קודם כל, מה שעשו העגלונים כאשר התחילו להכניס מכוניות לשוק. חלקם מחו, הפגינו; אולי אפילו פיזרו פשקווילים נגד הטכנולוגיה החדשה. רובם פשוט למדו נהיגה והפכו לנהגי מוניות ואוטובוסים. אף בעלי עסקי החתונות יכולים לפתוח לעצמם אפיקים חדשים: הצלמים יעסקו בצילומים נוספים, ולא רק של חתונות; ספקי השרות יפנו לשוק הכללי בארץ ובעולם (כל עסקה עם לקוח מחוץ ל'משק' החרדי הוא יבוא שמכניס כספים לציבור ומעלה את הרווחה הכלכלית של הציבור כולו). תמיד יש נישות נוספות שאפשר להתפתח בהן.

 

מוסריות: תקנות וחינוך, למי זה טוב?

הוצאה על מותרות אינה תורמת אפוא לכלכלה, והטענה שתקנות מביאות לפגיעה כלכלית אין לה על מה שתסמוך. אולם, טענתה של מעין דויד נסמכה על נדבך נוסף, הנדבך המוסרי: "לבסוף, לכל אדם יש מחויבות מוסרית להבין לעומק את מצבו הפיננסי ולהתנהל בהתאם." כלומר, אין זה ראוי מבחינה מוסרית לקבוע מהי הוצאה ראויה לאירוע ומהי הוצאה מוגזמת, אלא יש לסמוך על בגרות הציבור ועל אחריותו הכלכלית. אכן כך. אבל יש גם צד שני למטבע. הצד המוזהב. החינוך להתנהגות אחראית ובוגרת אמור לחול, בעיני, על שני הצדדים: הן על מי שאין לו, ואמור להתנהל לפי יכולתו הכלכלית, והן על מי שיש לו. הסתפקות במועט אינה ערך רק עבור העניים.

"בשביל מה צריך תקנות?" רוטנים מפעם לפעם במחננו. שאנשים ילמדו להוציא רק לפי מה שיש להם. שיפסיקו לקנא. שיבינו שלשני יש ולהם אין. ולא רק תקנות, אלא כל השיח לגבי הנמכת ההוצאות בחתונות מיותר. שכל אחד ינהג לפי יכולותיו. מי שיכול, אדרבה, יזמין תזמורת ב-20,000 ש"ח, אולם יוקרתי, שמלת כלה ביבוא מיוחד מאיטליה ופרחים חיים מלוא כל האופק. אבקש להוסיף זווית שונה במקצת מן הדעה המקובלת.

התקבעות נורמות של הוצאה מוגזמת בציבור, כלומר הוצאה מעבר ליכולת הממוצעת של משפחה, היא דינמיקה חברתית פסולה, שאינה רובצת רק על מעוטי היכולת. אנשים בעלי אמצעים העושים כל שביכולתם כדי להדגיש את עליונותם הכלכלית גורמים בידיים להתפתחות דינמיקה חברתית חולה זו. כדי לייצר חברה בריאה, לא די לומר לעניים "תפסיקו לקנא". יש צורך להטמיע חינוך כלכלי של צניעות

עין טובה היא ערך עליון. אבל במקביל ובלי סתירה, גם לצד העשיר של המשוואה יש מה ללמוד. לא רק בשביל העניים, "שלא יקנאו" (וגם זה ערך חשוב – לא לנקר עיניים), אלא בשביל עצמם. כדי שילמדו ילדיהם הסתפקות במועט. כדי שיצליחו להתכנס אל תנועת הנפש הזו, של פנימיות, אי-החצנה וסולם ערכים אמתי.

התקבעות נורמות של הוצאה מוגזמת בציבור, כלומר הוצאה מעבר ליכולת הממוצעת של משפחה, היא דינמיקה חברתית פסולה, שאינה רק באשמת מעוטי היכולת. אנשים בעלי אמצעים העושים כל שביכולתם כדי להדגיש את עליונותם הכלכלית גורמים בידיים להתפתחות דינמיקה חברתית חולה זו. כדי לייצר חברה בריאה, לא די לומר לעניים "תפסיקו לקנא". יש צורך להטמיע חינוך כלכלי של צניעות, של שמחות שעיקרן הוא השמחה ולא ניקור עיני השכן, ושל התחשבות בזולת, גם אם יש בידך 'יכולת'.

ט"ו באב הוא יום שמח לעם היהודי. בט"ו באב היו יוצאות בנות ישראל לחולל בכרמים, בבגדי לבן שאולים (משנה תענית פרק ד). גם בנות העשירים. בעיקר הן. כדי שלא לבייש את מי שאין לו, כדי שיהיו כולן שמחות בשווה. לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב – אולי כי יום שמתחשבים בו האחד ברעהו, יום שבו מקפידים לא לבייש ולא לנקר עיניים, יום שבו לומדים להבדיל בין עיקר לטפל, בין שמחה פנימית ואמתית ובין מעטפות חיצוניות – הוא יום טוב.

נייחל אף אנו לימים טובים. טובים יותר.

 

11 תגובות על “על הטוב והרע בתקנות הקהילה

  • מעניין גם בציבור הכללי מנסים לחנך בנושא זה:
    https://finance.walla.co.il/item/3367602

    ברכת הצלחה למי שילמד צעירים להבדיל בין עיקר לטפל. כשבתי התחתנה השתדלנו לצמצם בהוצאות חתונה ולהרבות בנכסים לחיים.

  • הערת שוליים קטנה גדולה הרב עובדיה זצל פסק לפני שנים שמי שסועד בחתונה חייב לשלם לפחות את גובה המנה שאכל. בעדות המזרח רבים מקפידים על כך.

  • מאמר מרתק! תודה!

    א. כתבת שרק קהילה סגורה ומסודרת מסוגלת לאכוף תקנות.
    חשוב לציין שדוקא בקהילות כאלו הצורך בתקנות גדול יותר.
    אחד המאפינים של הקהילות הסגורות הוא אי חינוך לאינדבדואליות. כלומר ממש להפך.
    החתן והכלה חונכו משחר ילדותם לעשות מה שכולם עושים ולחשוב מה שכולם חושבים. טעם אישי לעיתים קרובות לא מוצא מקום ביטוי.
    כך שבהגיע עת דודים, כבר קצת מאוחר מידי בשביל לצפות מהם לערוך את הארוע שלהם לפי התנאים האינדבדואליים שלהם. הם לא מסוגלים שלא להתחתן "כמו כולם".
    יתכן שזו הסיבה לחילוק בינך לבין מעין דויד.
    מעין דוד מצפה שכל אחד יוציא לפי יכולותיו ללא צורך בתקנות, ואילו את טוענת שהתיקון יבוא בכפיה מלמעלה.
    ובכן, תלוי באיזו אוכלוסיה. אנשים שחיים בחברה שבה "מותר" להיות מה שהם בחיי היום יום, יהיו מסוגלים לפתח אחריות אישית. לעומת זאת בחברה סגורה, שבה הנורמות בכל התחומים הם חוק בל יעבור, קשה עד בלתי אפשרי להתגבר על זה לבד.

    ב. אינני מסכימה עם הטענה שעידוד צריכה אינו תורם לכלכלה.
    אם למגדל החיטה אין די חיטה בשביל להחליף עם העגבניות היקרות, הוא יעבוד קשה יותר וישקיע בגידולים נוספים.
    כאשר לייזר המחותן מעביר לשיינדי השוזרת 1000 ש"ח, הוא יחפש אפיקי פרנסה נוספים. כלומר, יגדיל את הייצור שלו בעקבות הצריכה.
    יתכן שזה אכזרי או לא נכון לצפות מהציבור לעבוד קשה יותר, אבל במונחי מאקרו, ירידה בצריכה משמעותה נסיגה בכלכלה.

    • השאלה היא אם יש ללייזר בכלל אפשרות לעבוד קשה יותר. ייתכן מאוד שהוא הגיע לשיא ההשתכרות שלו, בעיקר עם לוקחים בחשבון שהוא כמעט בוודאות חסר השכלה.
      רותי כהרגלה הציגה את הדברים בצורה מסודרת ומובנת, תודה!

  • א. היכן הגבול של שליטת רועי העדה?
    2. מיהו רועה?
    3. האם אנו מוכנים להיות עיזים?
    4. האם יש לנו אמון בשיטה כזו לאור האירועים האחרונים (בשני המגזרים, החסידי והליטאי)
    ב. משל החלון השבור: אכן, לו היתה הצעה לשרוף אולמות אירועים זה היה מקביל. אבל ענייננו בפעילות כלכלית שאינה חיונית, וזו תורמת לכלכלה.
    ג. הטענה של מעיין דוד שעידוד חתונות פאר יעזור לכלכלה החרדית צריכה בדיקה בשטח, אישית חושבני שאינה נכונה, אבל צריך לבדוק.
    ד. הנקודה של חיים מעל ליכולת נכונה, אבל אינה קשורה לתיאוריה כי פעילות כלכלית שאינה חיונית תורמת כלכלית.
    ה. הערת האגב שלה אודות תרבות הצדקה אצלנו שעברה אבולוציה פיראית – נכונה מאוד.

    • ב. הפעילות הכלכלית שאינה חיונית תורמת לכלכלה *רק* אם היא מגיעה מכסף שישנו. לא מכסף שאיננו. זו טענת המאמר.
      עני מרוד שקונה סידורי פירות יקרים, אינו תורם דבר לכלכלה, רק מעמיק את העוני. אלא אם הוא מייצר לעצמו הכנסה נוספת.

    • מאחר שראיתי כמה פעמים את הטענה הזו חוזרת על עצמה, רואה לנכון להבהיר: בשום מקום במאמר שלי לא נכתב שכל חתונת פאר באשר היא תורמת לכלכלה. מה שכתבתי הוא שהטלת מגבלות על *בעלי יכולת* באשר לעריכת אירועים עלולה לפגוע בכלכלה החרדית. ברור לחלוטין – וכך גם נכתב – שמי שמוציא כסף שאין לו (ולא מוצא דרכים לייצר עוד כסף) לא תורם לכלכלה. אבל בין אם מדובר בעשירים אמיתיים ובין אם מדובר בכאלה שהתנהלו כלכלית באופן שיאפשר את עריכת השמחה באופן הזה בלי להזדקק לכספי צדקה או להרעיב את ילדיהם, אין שום סיבה מקרו-כלכלית להתערב בתהליך קבלת ההחלטות שלהם ולכפות עליהם צמצום צריכה דווקא בתוך הקהילה (בניגוד להרבה הוצאות אחרות, ספקי חתונה בציבור החרדי מגיעים כמעט כולם מתוך הציבור החרדי).

    • תקנות חכמות (כמו כלי לבן שאולים) אינן מגבילות את בעלי היכולת.
      הן גם אינן אוסרות את חופש הביטוי או מתנהלות בכל צורה אחרת של דיקטטורה.
      ועדיין, הן מאפשרות למי שאין לו לשמוח בלי להתבייש.
      אנחנו חיים ב"ה במדינה דמוקרטית.
      אין שום דרך לכפות תקנות על בעלי היכולת, אבל טוב יעשו בעלי היכולת אם הם עצמם יתנו דעתם איך לשמוח בלי לבייש את מי שאין לו.
      מכירה כמה אנשים אמידים שנוהגים כך, ושמחתם שלמה.

  • הבעיה שתמיד מוצגת היא "החלום של הכלה שמגיל 5 חלמה איך תראה החתונה שלה".

    אני משערת שיש גם בחורים שראו חתונה של חברים ורוצים חיקוי.

    זאת אומרת, שחתונה מפוארת (לא כזו שאחד ההורים עושה בשל יחסי ציבור לעסק שלו), מלמדת למעשה על כשל חינוכי (הורים וסמינר, ישיבה) בלימוד סדרי עדיפויות (ושוב אני לא מדברת על המיעוט שההורים נותנים הכל לחיים ומוסיפים גם חתונה מפוארת אני מדברת על בני זוג שלהם הוצאות חתונה זה תחליף להשקעות בסיסיות בחיים, כגון פחות משכנתא על הדירה הצנועה שרכשו).

    • מסכימה איתך מאוד בנוגע לכשל החינוכי.
      בדיוק לנקודה זו חותר המאמר המצוין והמעולה של רותי קפלר.
      תודה לך רותי על מאמר מחכים, מנוסח ברהיטות וקולע אל השכל והלב.
      הלוואי שנזכה, כציבור, להטמיע חינוך כלכלי של צניעות, פנימיות, אי-החצנה וסולם ערכים אמיתי. לא ערכים של מה יגידו או דקלומי מורות בסמינר.
      ערכים של התחשבות בזולת ולא תחרות אווילית על ניקור עינים וחיצוניות נוצצת. זוהי האוריינות הכלכלית והחינוכית הראשונה במעלה.

  • הוצאת כספים תמיד תורמת לכלכלה.

    אפשר למוצרי הון ואפשר לצריכה.

    תמיד לך עדיף להשקיע במוצרי הון על פני מוצרי צריכה שאינם חיוניים, כי כך אתה מגדיל את היכולת הייצור ומגדיל את ההון שלך בריבית דריבית.

    מצד שני אתה צריך שווק של אנשים שיקנו את המוצרים שאתה מייצר, אז אתה צריך לקוות שהאחרים לא יחסכו את כספם.

    אי אפשר לו לעולם בלא מוצרי הון ומוצרי צריכה, אשרי מי שמוציא את עודף כספו על מוצרי הון ואולי לו למי שמוציא על מוצרי צריכה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל