כבוד האדם מן התורה

על פי התיאוריה שהעלה הרב וינטר במאמרו על פגיעות מיניות, חומרת ההשלכות של הפגיעה המינית עשויה להיות תלויה בפרשנות התרבותית הניתנת לה. לטענתו, תפיסה תורנית-חרדית רואה במיניות דבר שולי יחסית בתמונה הגדולה של החיים, ועל כן פגיעות מיניות אינן נתפסות בהכרח כחמורות יותר מכל עוול אחר שבין אדם לחברו. בהתאם לכך, מי שחי בחברה המחזיקה בתפיסה כזו, לא יחווה פגיעה מינית באותה עוצמה כמו מי שמשתייך לחברה מערבית חילונית בה מיניות האדם היא חלק בלתי נפרד מזהותו, ועל כן מעשה הפגיעה מינית הוא מתקפה הרסנית על מהותו של האדם. לדבריו, זוהי הסיבה (או אחת הסיבות) ליחס המחמיר פחות כלפי פגיעות מיניות בציבור החרדי.

אולי כצפוי, מאמר זה עורר תגובות סוערות רבות (אפשר לראות את חלקן בתגובות שבשולי המאמר), הן מצד אנשי טיפול והן מצד אנשים מהשורה שהיכרותם עם קורבנות בציבור החרדי אינה עולה בקנה אחד עם תיאורו של וינטר. רבים אף הרחיקו לכת וזעמו על עצם פרסומו של המאמר בבמה זו. אעיר שעם התנגדות זו אני דווקא לא מסכימה: עמדה כמו זו של הרב וינטר, גם אם בצורה רהוטה פחות, נפוצה בהחלט בציבור שלנו, ולא ראוי לבמה חרדית לדיון מעמיק לעשות מעשה בת יענה ולהתעלם ממנה. זה לא יסייע להתמודדות הציבורית שלנו עם הסוגיה, וכמובן שלא ניתן גם לסתור עמדה כזו מבלי לתת לה זכות דיבור. במקום לתקוף את פרסום המאמר, יש לברך על הדיון שהוא יוצר, ולקוות שהוא יביא לידי תיקון.

כך או כך, בוודאי שאינני מסכימה עם גישתו של הרב וינטר, ובתגובתי להלן ארצה לטעון שהגישה התורנית לפגיעות מיניות רחוקה מלראות בהן פגיעות קשות פחות, שאינן פוגעות בכבוד האדם. שנית, אנסה לאבחן את הסיבה האמיתית ליחס המקל כלפי פגיעות מיניות במחוזותינו. לבסוף, אנתח ישירות את הטענה לפיה בציבור החרדי נפוצה תפיסה הממעיטה בערך המיניות ואינה רואה בו נושא חשוב, ולכן ניתן להסיק שגם פגיעות מיניות יחוו בה בצורה טראומתית פחות.

 

נבלה וקלון: התקיפה המינית בראי המקורות

אם נניח רגע בצד את שאלת העמדה החרדית-חברתית ונתמקד בעמדה התורנית, לא נמצא בשום אופן סימוכין לטיעון לפיו מיניות היא עניין שולי יחסית, ולפיכך פגיעה מינית גרועה פחות מפגיעה בכבודו החברתי של אדם. למעשה, בתפיסה התורנית, צניעותו של אדם היא כבודו. יכולתו לשלוט במיניות שלו, להצניע אותה ולהשתמש בה רק במסגרת הזוגית כדת משה וישראל היא חלק בלתי נפרד מהכבוד הראוי לו כצלם אלוקים. זה איננו, בשום פנים, "תחום מוצנע שאינו משפיע על הכבוד החברתי של האדם".

התייחסות זו למיניות כאבן יסוד של כבוד האדם רווחת בכל המקורות התורניים. כאשר שמעון ולוי הורגים את כל העיר שכם בעוון חמור שחטף ואנס את אחותם דינה, הם אינם מצדיקים את עצמם ב'התעללות ממושכת' או 'אונס אלים במיוחד'. משפט קצר משמש אותם בענותם לאביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו?" ומפרש התרגום הירושלמי: 'שלא יהיה שכם בן חמור מתגאה בליבו ואומר: כאישה שאין לה מי שיתבע עלבונה כך נעשה בדינה בת יעקב'. גם הספורנו מוסיף ומסביר: 'הכזונה שאין ראוי לתבוע עלבונה יעשה עם הארץ את אחותנו?'  כלומר, אם האונס מהווה את הפגיעה הראשונה, אי הענשת החוטא בחומרה (וחומרה שהיא יותר מ'פגיעה בכבוד החברתי'…) היא פגיעה שניה, שכביכול מקבעת את השפלתה של האישה. וכי זונה היא, שצניעותה הפקר, והפוגע בה יכול להשתבח בליבו שלא יהיו תוצאות למעשיו? בעיני שמעון ולוי, מעשה נבלה זה (שהרש"ר הירש מפרש אותו גם לשון צמח נובל, כלומר חורבן חייה של דינה הנפגעת) מצדיק את הריגתה של עיר שלמה.

בתפיסה התורנית, צניעותו של אדם היא כבודו. יכולתו לשלוט במיניות שלו, להצניע אותה, להשתמש בה רק במסגרת הזוגית כדת משה וישראל – היא חלק בלתי נפרד מהכבוד הראוי לו כצלם אלוקים

בדומה לכך, בסיפור המפורסם במסכת גיטין על 400 תינוקות, בנים ובנות, שקפצו אל מותם בטביעה כדי לא לחטוא, מתארת הגמרא בפשטות את מטרת השבי שלהם: 'נשבו לקלון' ורש"י מסביר שהנערות יועדו לפילגשים והנערים למשכב זכר. האונס שציפה להם, נערים ונערות כאחד, נחשב מכה אנושה לכבודם האנושי: קלון. אין זה כלל משנה שמעשים אלה יתרחשו הרחק מקהילות הבית שלהם: ההשפלה העמוקה בעינה עומדת.

לבסוף, בעוד בארצות המערב בוטל איסור האונס במסגרת הנישואים רק במחצית השנייה של המאה העשרים, ההלכה הקדימה במאות שנים את התפיסה הזו, כשקבעה כי אשה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה אמנם יכולה להפסיד מזכויותיה כדין מורדת, אולם אסור בשום אופן לכפותה ליחסים אלה. "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה," מנמק הרמב"ם במשפטו המפורסם. רוח הלכתית זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה לפיה כפייה מינית איננה חלק מהותי מכבודו של האדם. אם יש כפייה מינית שהסיכוי שתפגע בכבודה החברתי של אישה שואף לאפס, הרי זו פגיעה כזו במסגרת נישואים. פגיעות אחרות יכולות להתפרסם, ליצור זלזול או רחמים, ולהמיט על המעורבים השפלה ציבורית. אולם אין אדם יודע מה קורה בביתו של שכנו בחדרי חדרים. אישה שבעלה כופה עליה יחסים אינה עומדת בשום סכנה שמעמדה החברתי יפגע ככהוא זה. עדיין, ההלכה מגנה עליה בתוקף, משום שתפיסת הכבוד התורנית קשורה הדוקות לאוטונומיה המינית של האדם. הכבוד האנושי הוא אינהרנטי, ואינו תלוי בהכרח בהכרה ציבורית. "אינה כשבויה": מעמדה של האישה לא התדרדר מאישה חופשיה לזה של שפחה אצל שבאי! וגם אם התדרדרות זו לא תהיה ידועה לאף אחד מלבד לה עצמה, לא תהיה נושא בשום מקום מלבד  מחשבותיה שלה – לא ייתכן לפגוע כך בכבודה.

אמנם, יבואו הטוענים ויאמרו: כל המקורות הללו דנים בקצה הנורא ביותר של רצף הפגיעות, כלומר אונס. מה לגבי פגיעות מיניות שאינן מגיעות לכדי כך?

ובכן, שתי תשובות לדבר. ראשית, למרות הסתייגות ששילב בדבריו, הנימוק שבחר בו וינטר כדי להסביר מדוע היחס החרדי בפגיעות מיניות מקל בהן ראש מתאים, נרצה או לא נרצה, גם להצדקת התעלמות מאונס מלא: "הפגיעה המינית אינה נתפסת כחורבן גמור של כבוד האדם, אלא כמו כל ניצול, עושק ופגיעה אחרים… פגיעה בכבוד החברתי של האדם, נתפסת חמורה בהרבה מפגיעה בתחום המיני, המוצנע, שאינו משפיע על הכבוד החברתי של האדם". וכי אונס איננו עונה להגדרה של 'פגיעה בתחום המיני, המוצנע'? מאימתי אונסים אדם בימינו בראש חוצות?

גם ההסתייגות הנוספת לגבי חומרה, "ישנם כמובן מקרים של פגיעה קשה, שבהם גם מעורבים התעללות וניצול ממושכים… אלמנטים של הפעלת אלימות חריפה והתעמרות בקורבן", אינה בהכרח מחריגה אונס. אונס יכול להיות חד-פעמי, ולפיכך איננו 'ניצול ממושך'. גם הפעלת אלימות חריפה והתעמרות פיזית אינם בהכרח מאפיינים של אונס. קורבן שנתקף שיתוק לא ידרוש את הפעלת אמצעים אלה: האם לפי אבן-בוחן זו לא ניתן לטעון שבסך הכל היה כאן 'אונס ידידותי למשתמש', ולפיכך פגיעה שאסור להפריז בחומרתה?

שנית, על אף שדברי חז"ל המגנים פגיעה מינית מתייחסים בעיקר לאונס, הם גזורים מתוך תמונת עולם שבה נלקח כמובן מאליו כמעט שפגיעות במדרג הנמוך יותר (כפיית מגע מיני או מעשה מיני לסוגיהם השונים) יובילו 'עד הסוף'. ניתן לראות זאת מגדירות וסייגים באינספור מקומות, כולל הסיפור במסכת סנהדרין בו אסרו חז"ל על אישה אפילו לעמוד מאחורי הגדר ולשוחח (!) עם אדם שחלה מחמת חשקו בה, על אף שהרופאים הזהירו שימות בשל כך. אחד הנימוקים שניתנו לאיסור, על דעת שהאשה פנויה ולא אשת איש, הוא 'שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות'. רש"י מסביר זאת כחשש מכך שיתקבע מצב בו בנות ישראל נשלחות: "לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה". כלומר, אפילו שיח בלבד בהקשר מיני נתפס כדבר שסופו בקיום יחסים. לפיכך סביר להניח שחז"ל לא טרחו להיכנס לרזולוציות של פגיעה מינית במדרג כזה או אחר, כי מבחינתם כל הדרכים הללו הובילו לאותו גיהינום. במשך רוב שנות ההיסטוריה, לא הייתה סיבה לחשוב שאדם שמתיר לעצמו כפיית מגע על אישה ירצה בכל זאת להרגיש ש'איננו אנס', גם לא שיימנע מפגיעה שתותיר עקבות DNA ברורים. עדיין, אין ספק כי ההגיון הפנימי שרואה בצניעות האישית ובבחירה החופשית בתחום המיני יסוד בסיסי של כבוד אדם, רלוונטי לכל תקיפה מינית באשר היא.

 

יצורים שווי ערך?

אם העמדה התורנית אינה מקלה ראש בפגיעות מיניות, מהיכן צמחה הגישה המקלה שבתיאורה צודק וינטר? מדוע אכן חלקים נרחבים בחברה שלנו מוכנים לפטור את רוב הפגיעות המיניות כמעשים מכוערים ובלתי נעימים, אך לא כאלה שמצדיקים הרעשת עולמות או המטת בושה על הפוגע? דומני שאת הסיבה לכך יש לחפש לא 'ברוחות מערביות שחדרו למחננו', אלא במאפיינים תרבותיים חרדים שאינם בהכרח תורניים.

הוגה הדעות וההיסטוריון אלכסיס דה טוקוויל, בספרו המפורסם 'הדמוקרטיה באמריקה', מתאר כך את ההבדלים בין ארה"ב ובין מכורתו צרפת ביחס לפגיעות מיניות בנשים:

מחוקקי ארה"ב, אף שהמתיקו כמעט את כל העונשים שבחוק הפלילי, עדיין הם גוזרים מיתה על מעשה אונס, ואין לך פשע שדעת הקהל מתייחסת אליו בחומרה קישחת יותר. אפשר לתרץ זאת בכך שהואיל ובעיני האמריקאים אין דבר יקר ערך יותר מכבודה של אשה, ואין דבר שהם נוהגים בו כבוד כמו בעצמאותה, הרי הם סבורים ששום עונש אינו חמור מידי לגבר הגוזל אותם ממנה בעל כורחה.

בצרפת, מקום שהעונשים על אותו פשע מתונים הרבה יותר, מתקשה לעיתים קרובות למצוא חבר מושבעים שירשיע את הנאשם. האם מעיד הדבר על בוז לצניעות או בוז לאישה? לא אוכל שלא לחשוב שזהו בוז לשתיהן.

טוקוויל מוסיף ומסביר כי באירופה, למרות גינוני אבירות כלפי נשים, הגברים למעשה מזלזלים בהן. "מרבים לציין שבאירופה מתגלה מידה של בוז אפילו בדברי החנופה שגברים מעתירים על נשים… דומה שבאירופה שוללים מהן כמה מהתכונות הנחשבות ביותר של המין האנושי".

בארה"ב, לעומת זאת, אין הנשים יעד למחמאות בלתי פוסקות, אולם הכל מכבדים אותן, ונזהרים מאד אפילו מפנייה לא ראויה אליהן, עד כדי כך שצעירה אמריקאית רווקה יכולה לצאת למסע ברחבי היבשת בקרב גברים זרים בלי שום חשש. ולא היה זה בשל תנועת 'זכויות נשים' כזו או אחרת, דבר שטוקוויל ביטא סלידה ברורה כלפיו. "אין האמריקאים סבורים שהגבר והאשה חייבים או רשאים למלא אותם תפקידים," הוא הדגיש. "אבל הם רואים בהם יצורים שווי ערך".

אין טעם להכחיש שעבור חרדים לא מעטים אישה חרדית פשוט איננה יצור שווה ערך לגבר חרדי, חבר קהילה עם זכויות מלאות. גם לא ילד, אגב

טוקוויל טוען למעשה שכדי שחברה תתייחס ברצינות לפגיעה מינית, היא צריכה לראות בקורבנה אדם בעל ערך שווה לפוגע: לא ערך הקשור לתפקידים חברתיים או תחומי אחריות זהים, אלא ערך אנושי בסיסי. בציבור החרדי, למרבה הצער, הדרישה הזו לא תמיד מתקיימת. לא כולם שוביניסטים, כמובן, בדיוק כפי שלא כולנו נפהק בגלל 'פגיעה לא אלימה במיוחד'. עדיין, אין טעם להכחיש שעבור חרדים לא מעטים אישה חרדית פשוט איננה יצור שווה ערך לגבר חרדי, חבר קהילה עם זכויות מלאות. גם לא ילד, אגב. ומאחר שרוב מוחלט של קורבנות פגיעה מינית הינם נשים וילדים, קשה להעניק לפגיעה בהם משקל מספק שיצדיק ערעור אמות הסיפים וחשיפה ציבורית כואבת ומענישה של הפוגע.

חמלתו של אדם האוחז בעמדה כזו נוטה להיות מכוונת לפוגע לפני שתהיה מכוונת לקורבן. ומדוע? משום שכבוד חברתי הוא אכן חשוב בציבורנו – חשוב יתר על המידה. חשוב על חשבונו של הכבוד הראוי לאדם כי נברא בצלם אלוקים. הכבוד הפנימי יכול שיחולל, אבל האיום על הכבוד החיצוני הוא זה שמטריד יותר. וכבוד חיצוני זה, הכרוך במעמד חברתי, נתפס כנחלתם של גברים יותר מאשר של נשים או ילדים. כשמושבעים בצרפת של המאה התשע עשרה סרבו להרשיע אנס, לא היה זה משום שלא האמינו לאשה הנפגעת. אולם, כפי שמציין טוקוויל, הם פשוט לא הצליחו לראות את העוול שנעשה לה כמצדיק בזיון כבודו הפומבי של גבר. לגבר בן חורין הייתה זכות מולדת לכבוד ציבורי ראוי להגנה. אולם אשה הייתה בריה נחותה, שיש אולי להתחנף אליה אבל אין כל סיבה להאמין בערכה, ויש סיבה טובה, כדברי טוקוויל: 'לשלול ממנה כמה מהתכונות הנחשבות ביותר של המין האנושי'. ממילא כבודה האנושי הבסיסי, צניעותה – לא נודעה להם חשיבות מרובה. בוודאי לא בהשוואה לכבודו החברתי של הגבר.

האם אנחנו בחברה החרדית אימצנו חלילה עמדה דומה? לא באופן מודע, יש לקוות. ועדיין, גם אם בתת-מודע, תפיסות כאלה שגשגו בלא מעט כיסים בתוכנו. אנחנו אולי מוכנים להודות שקונספט הכבוד הפנימי של כל אדם, שאינו תלוי בהכרה חיצונית, אכן קיים: אולם הכבוד החברתי יכריע מידי בקלות את הכף. אנחנו מזדהים באופן עמוק עם החורבן שתמיט חשיפה ציבורית והשפלה על מעמדו החברתי של פוגע (ומשפחתו). אנחנו מזדהים הרבה פחות עם ההשפלה הפנימית הנסתרת של הקורבנות. לו רק יסכרו את פיהם, איש לא ידע על הפגיעה בהם. לו רק נלמד אותם שהפגיעה היא 'תלויית פרשנות', הם יוכלו להדחיק אותה היטב. השריטה המדממת בכבודם העצמי תישאר? העיקר שכבודו החברתי של הפוגע לא ידמם בפרהסיה.

 

רגישות לפגיעות – גבוהה יותר או נמוכה יותר?

גם אם נסכים לייחס כוונות טובות בלבד (או לכל היותר חוסר מודעות) לאלה התומכים בגישת היחס המפחית בחומרת הפגיעה מינית, ישנה לקונה מהותית בקו המחשבה שלהם. כדי שליחס כזה יהיה בסיס, גם לשיטתם, אנחנו מתבקשים לקבל קודם כהנחת יסוד את העובדה שבלי קשר לנקודת המבט התורנית, כיום מיניות היא נושא מינורי בציבור החרדי. לפיכך, מפאת שוליותה בחיי היומיום, גם פגיעה מינית אינה כה נפיצה כמו בציבור הכללי. אולם האם אכן כך הדבר?

אחת התופעות הנפוצות שאני נתקלת בהן לא פעם בדיונים בקבוצות או במעגלי שיח של נשים חרדיות שמרניות הוא עד כמה הן מפרשות כהטרדות מיניות או אף פגיעות של ממש דברים שאף אישה לא חרדית לא היתה חולמת לפרש כך. סרטי אימה של פגיעה מינית ההולכת ומסלימה ממלאים את מוחן ברגע שבו מישהו בעבודה מספר להן בדיחה תמימה, שואל אותן מה בן הזוג עושה בחיים, או מציע להן עוגיה. במקרים קיצוניים במיוחד, אישה חרדית אף עלולה לעזוב מקום עבודה בגלל חוויות כאלה.

תגובות מסוג זה אינן מוגבלות רק לנשים צעירות בתחילת דרכן המקצועית. כבר הזדמן לי לפגוש בעובדות מבוגרות שזעמו כאשר לקוח עייף (גבר, לרוע מזלו) התיישב על כיסא במשרדן, כמו גם בנשים שנמנעות באדיקות מכל רופא גבר, לא משנה מה תחום התמחותו. אישה אחת כזו הסבירה  לאחרונה שהיא מסרבת ללכת לרופא נשים גבר גם אם בעלה מתלווה אליה. על מה ולמה, אם בעלה עומד ממש לצידה?  ובכן, היא הבהירה, מי אמר שבעלה יבין שהרופא בעצם מטריד אותה מינית?

במגזר החרדי, נשים מרגישות תחת מתקפה גם תחת התנהגויות שגם האשה השמרנית והזהירה ביותר שלא גדלה במגזר לא תראה בהן בעיה

יובהר: מידה מסויימת של חשש יחסי מוגבר היא נורמלית לכל מי שנולדה בת אדם. נשים בכל התרבויות והארצות יודעות להיזהר מרחובות חשוכים לא מוכרים, לחשוד בגברים בעלי התנהגויות לא קונבנציונליות, ולהיות על המשמר מפני הטרדות שיכולות, אכן, לפגוש אותן בכל מקום, מהמשרד ועד המרפאה. עדיין, רוב הנשים מצליחות לנהל את חייהן בלי לראות בכל גבר חבית אבק שריפה שמאיימת להתפוצץ עליהן בכל רגע. יותר מזה, במקרים מתועדים בהם נשים אכן נתקלו בהתנהגות תוקפנית או מטרידה על רקע מיני, לרוב מדובר בהתנהגויות שרוב הנשים הנורמטיביות היו מפרשות באותה צורה. לעומת זאת, במגזר החרדי, נשים מרגישות תחת מתקפה גם תחת התנהגויות שגם האשה השמרנית והזהירה ביותר שלא גדלה במגזר לא תראה בהן בעיה. קולגה ששואל עובדת בהריון 'את יודעת אם זה בן או בת?' הוא אולי בור מוחלט בקודים החרדים, אבל למה שאישה בעלת מנת משכל סבירה, שעובדת בחברה חילונית ולפיכך אמורה להיות מודעת להבדלים תרבותיים, תראה בשאלה כזו הטרדה מכוונת?

התשובה נעוצה בכך שהסטטוס המוענק למיניות בציבור החרדי הוא בדיוק הפוך מהמתואר במאמרו של וינטר. לא רק שמיניות אינה תופסת מקום זניח – הצלחנו לדחוף אותה לכל מקום. מתוך רצון לגדור גדרות, לעודד צניעות, ולמנוע פרצות, התפתחה גישת חינוך המדגישה את הפוטנציאל המיני בכל אינטראקציה אפשרית בין בני שני המינים (גישת חינוך, אגב, שבמקביל פוגעת לא מעט בחינוך למוגנות אמיתית, כשהיא מלמדת לראות במרחבים נפרדים מגדרית מקום בטוח לחלוטין, בעוד כל דבר מחוץ להם הוא שדה קרב רווי מוקשים). גישת החינוך הזו לא מסתפקת בשינון הלכות או אפילו כללי התנהגות ראויים: היא כופה את הפרשנות שלה גם על אנשים שלכל הדעות לא קיבלו את החינוך הזה. כך הופך בוס שמציע כוס קולה לאיום פוטנציאלי, ורופא ששואל לשלומה הנפשי של פציינטית למטרידן סדרתי.

עבור נשים כאלה, לפיכך, אין שום צורך בתקיפה ממשית כדי להרגיש נפגעות. הן כמעט ומכניסות את עצמן לקטגוריה הזו בגלל אינטרקציות תמימות לחלוטין. מה יקרה, אם כן, כאשר ייתקלו בהטרדה ממשית? בחורה חילונית יכולה להתרגז על גבר שנועץ בה מבטים, אבל בחורה חרדית עלולה להיכנס להתקף פאניקה של ממש אם תמצא עצמה בסיטואציה כזו. כאשר ההתנהגות חוצה את הגבול לכיוון פוגעני לכל הדעות, של דיבור מיני מפורש או אפילו מגע, איזה בסיס יש לנו  להניח שהאשה החרדית, המתורגלת בראיית איומים במקום בו הם אינם נמצאים, תחווה מצוקה פחותה מעמיתתה שאינה חרדית? היא חיה בעולם שבו אפילו מחמאה על בגד מגבר זר תגרום לה להרגיש מושפלת עד תהום; איזה מנגנון אמור לאפשר לה לחוות באופן טראומתי פחות פגיעה של ממש?

יש מעט נושאים שהמחשבה הפרוגרסיבית הצליחה לעוות באופן כל כך מעמיק ורוחבי כמו מהותם של מין ומיניות. אולם לאמירה זו, שיפה בפני עצמה, אין כל קשר לדילמת ההתמודדות עם פגיעות מיניות שאנו כציבור עומדים היום מולה ביתר שאת

ניתן, כמובן, לטעון שעצם התיאור הזה מחזק את התיאוריה של וינטר לפיה פגיעה מינית היא תלוית תרבות. אם התרבות החרדית הצליחה לטפח בבנות חרדיות 'תודעת פגיעה' על דברים של מה בכך, האם השפעה תרבותית איננה יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך?

התשובה היא שאכן, לגבי התנהגויות מסויימות, ששייכות יותר לתחום ההטרדה ופחות לתחום הפגיעה (אפורים ככל שיהיו הגבולות בין שתי הקטגוריות הללו) לתרבות יש השפעה. כך לדוגמה, נשים מבוגרות מעידות לא פעם שהתבטאויות של קולגה שהיום היו גורמות למעורבות נחרצת ומהירה של משאבי אנוש, נחשבו בזמנן כקבילות לחלוטין ואפילו מחמיאות. אם רוצים לנקוט בדוגמה קיצונית אף יותר, ברור גם שבקהילות נודיסטים לחשיפת הגוף אין את המשמעות המבזה שיש לה במחוזות קונבנציונליים יותר.

כאן, עם זאת, נשאלת השאלה: האם ציבור חרדי יכול בכלל לייצר תרבות שבה אמירות ומחוות בעלות מטען מיני הן דבר שיש לקבלו ביתר קלות מאשר בחברה הכללית? היינו אולי שמחים לתקן את העיוות החינוכי שבו חלק מהנשים רואות כהרים דברים שאפילו אינם צל הרים, אבל איזה אינטרס חינוכי יש לקהילה תורנית לגרום להן לראות גם בהרים ממשיים לא יותר מצלליות בהירות? הגישות החינוכיות שמנכיחות את האיום המיני בכל מרחב מעורב אולי מפריזות ומזיקות, אבל המניע העומד מאחוריהן הינו טהור ומבוסס-תורנית. אפשר לחלוק על הגישה, אי אפשר לחלוק (כחרדי, לפחות) על המטרה הנחושה והברורה של מניעת חטא וצמצום פריצות. הגשמת מטרה זו אינה עולה בקנה אחד עם אקלים תרבותי שבו 'רק נגיעה', 'בסך הכל מחמאה', הם דברים שוליים. רגישות-היתר החרדית לכל התייחסות מינית (אמיתית או מדומיינת) מהווה, נרצה או לא, מנגנון-עזר בשמירה על צניעות החברה. בלתי אפשרי להתחיל לפרק את המנגנון הזה לגורמים, וליצור הגדרות אבסורדיות שיגרמו לקורבן, למשל, להרגיש רק את החטא במעשה מסוים אך לא את הפגיעה האישית, או לחילופין יחריפו את משמעותה של פגיעה רק כשהיא מגיעה מצידו של מי שאינו חבר קהילה, אך לא מצד פוגע 'משלנו'.

צודק וינטר בקביעתו שתפיסת המיניות המערבית-ליברלית אינה בהכרח כזו שהציבור החרדי ירצה לאמץ. יש מעט נושאים שהמחשבה הפרוגרסיבית הצליחה לעוות באופן כל כך מעמיק ורוחבי כמו מהותם של מין ומיניות. אולם לאמירה זו, שיפה בפני עצמה, אין כל קשר לדילמת ההתמודדות עם פגיעות מיניות שאנו כציבור עומדים היום מולה ביתר שאת. את התשובות לסימני השאלה האי נוחים שעולים בקרבנו אנחנו צריכים לחפש לא בהטלת ההאשמה, כמנהגנו, בעולם החיצוני וסדום הפוסט-מודרנית שלו, אלא קודם כל בכשלים הפנימיים שלנו כחברה. הניתוק שלנו מהערכים התורניים המקוריים, העדפת המסגרת החברתית על פני נקודת המבט היהודית, העיוורון שלנו לנטיות שהחינוך שלנו עצמנו מעצים; כל אלה דברים שראויים לדיונים וטיפול הרבה לפני השאלה האם למאמצים שנקדיש לנושא ראוי לקרוא 'מי טו החרדי'  – או, פשוט, תשובה ותיקון דרכינו.

Photo by Dave Lowe on Unsplash