צריך עיון > סדר עיון > מה שהם קוראים אהבה > להפנים את עומק הפגיעה (ואת עומק חובתנו)

להפנים את עומק הפגיעה (ואת עומק חובתנו)

מאמר תגובה ל"מה שהם קוראים אהבה"

מה קורה לנפשו של אדם העובר פגיעה מינית, ובמה היא שונה מפגיעות פיזיות ורגשיות מסוגים אחרים? מסה אישית על הקרע בנפש ועל המוות הפנימי בעקבות פגיעה מינית.

ט"ז אדר א' תשפ"ב

מאמר זה נכתב בעקבות נסיונם של חלקים חשובים בעולם החרדי להשתיק את השיח על פגיעות מיניות. הוא רואה אור בכתב העת "צריך עיון", שלאחרונה פרסם מאמרים אחדים בתחום, חלקם ראויים יותר וחלקם פחות – ועל כך בהמשך.

איני כותב את המאמר בתור ניתוח קר ואקדמי, כמי שאינו מעורב בתחום. אני כותב על סמך פגיעה שחוויתי בעצמי, שבעקבותיה עברתי שנים של טיפול בניסיון למצוא ריפוי. לצד הטיפול, עמלתי רבות להבין את מהותה של פגיעה זו, ואת דרכי הטיפול האפקטיביות לה. מעבר לניסיון האישי, אני אף מטפל באחרים במשך ‏שנים רבות, ומיישם כלים שרכשתי בשש שנות לימוד אצל המשגיח הרב שלמה וולבה זצ"ל, ובמחזור הלימודים הראשון של הארגון שהקים לטיפול בבעיות נפשיות. לאורך התקופה הייתי מקורב למשגיח זצ"ל, והוא אף הפנה אלי מקרים שהגיעו אליו וליווה את תהליך הטיפול. הכתיבה נובעת אפוא מתוך ניסיון עמוק ועשיר בתחום.‏

בדברי להלן אנסה לגעת קצת בחוויה של הפגיעה. אצל מי שנפגע בעצמו, הדבר עלול לעורר תחושות ורגשות קשים, ויתכן שאף מזיקים […] המלצתי לבעלי רגישות אישית לשקול היטב אם להמשיך לקרוא את הדברים

ברצוני להזהיר: בדברי להלן אנסה לגעת קצת בחוויה של הפגיעה. אצל מי שנפגע בעצמו, הדבר עלול לעורר תחושות ורגשות קשים, ויתכן שאף מזיקים. המלצתי לבעלי רגישות אישית לשקול היטב אם להמשיך לקרוא את הדברים. מי שבוחר להציץ בכל זאת, חשוב מאוד שיעשה זאת במסגרת טיפול תומך.

עוד אדגיש כי דברי הם על סמך החוויה שלי ועל סמך נסיוני הטיפולי. יתכן מאד שאחרים חוו חוויה שונה, או נתנו פרשנות אחרת למה שהם מרגישים. אי אפשר לקבוע מסמרות בעניין הזה, ואין כאן שום כוונה להסביר לאחרים מהי החוויה שלהם וכיצד עליהם לפרש את רגשותיהם, או להקטין במאומה את הלגיטימציה של הרגש ושל ההבנה שלהם. כל מטרתי היא לשתף בזווית הסובייקטיבית שלי – לא לטעון לאמת כללית ואובייקטיבית, לא להביע עמדה באשר לחוויה של אחרים, ולא להשמיע דעה על טיפול שנעשה בגישה אחרת.

אקווה שהדברים דלהלן יהיו לתועלת.

 

לחיות בסרט

כשאני כותב על רגשות שאדם חווה בעקבות פגיעה, אינני מתכוון לרגש בקומה הגבוהה של הביטוי – מה שאנו חווים בתפילה או בשמיעת ניגון, או חוש צדק ‏שמתעורר מול עוולה. אני מתכוון לרגשות הקרובים לתחושות גוף, כפי שאדם מרגיש קור או חום, רעב או חולשה.

אהבת אדם לילדיו, המיית לב על מתיקותם ויופיים, מדגימה את הקומה הרגשית הגבוהה. מנגד, חששו של אב שמא קרה לילד משהו נורא, נוגע ברובד רגשי המורגש פיזית – קושי לנשום, מועקה קשה בלב, כיווץ בבטן, סחרחורת וחולשה גופנית. אני מתכוון לרובד הזה, השני, רובד של רגשות כואבים שהם לרוב עמומים, לעתים בלתי מודעים. ברובד הרגשי הזה מכה הפגיעה המינית בעוצמה יוצאת דופן.

אדם, ובעיקר ילד או נער (כשמדברים על טראומות יש משקל מיוחד לאירועים שקרו בילדות, שכן בתקופה זו מעצבות הפגיעות את אישיות הילד ובונות בו דפוסים) שמקבל מכות, יודע להפריד מבחינה רגשית בין המכה ובינו, הקרבן. הקרבן מרגיש שהגוף שלו, הנמצא ברשותו, ספג כאב מגופו של המכה, גוף אחר שאינו קשור אליו.

אדם, ובעיקר ילד או נער שמקבל מכות, יודע להפריד מבחינה רגשית בין המכה ובינו, הקרבן. הקרבן מרגיש שהגוף שלו, הנמצא ברשותו, ספג כאב מגופו של המכה, גוף אחר שאינו קשור אליו. בניגוד לכך, בפגיעה מינית ההפרדה הזו מיטשטשת

בניגוד לכך, בפגיעה מינית ההפרדה הזו מיטשטשת. האדם כוסף לחיבור, חיבור גופני שיש בו גם חיבור נפשי. באופן מתוקן, יש בחיבור כזה עונג וטוב. ואולם, החיבור קיים גם כאשר לא הכל תקין, וכאשר במקום עונג וטוב יש סלידה ורצון כביר שהוא כלל לא יתרחש. ואולם, גם כשהוא כואב ומתועב ומגעיל החיבור הזה קיים, והוא גורם לקרבן להרגיש שהפוגע מושך אותו יחד אתו לתוך שלולית של כיעור ומיאוס. הם נמצאים בתוכה ביחד.

חז"ל נותנים ביטוי לכך כשהם אומרים כי "אישה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר (ישעיהו נד, ה): כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָ-אוֹת שְׁמוֹ" (סנהדרין כב, ב). יתכן שהגבר שעשה את האישה לכלי הוא איש רע, אכזרי ומתעלל, עם הארץ שמתנהג כארי – אך לא זה מה שקובע. עצם המעשה הגופני פועל על הנפש להיקשר במי שעשה אותו. יש כאן השתלטות של הפוגע על נפש הנפגע, כאילו היתה ביניהם ברית. מסיבה זו הדבר מכונה "קניין". ברית היא חיתוך של דבר חי. החיתוך מתאחה עם מה שאתו נכרתת הברית, והשניים נעשים לאחד.

כאשר הוא נעשה באונס או מתוך ניצול, החיבור הזה קורע מהנפגע את חוויית הגוף שלו, כאילו גופו נדבק בכיעור של הפוגע, נשאר בתוך הרוע של מה שארע, ואבד ממנו, נשדד. גופו נחווה כאילו כבר אינו שלו, כאילו הוא טמא ומחולל במהותו ומלוכלך באופן שאי אפשר לנקות. הקרבן אינו יכול להתקיים בתוך גוף כזה, ובמקרה הקיצוני הוא עלול להגיע חלילה אף לאובדנות – כפי שהוכיחו מקרים טרגיים במיוחד של פגיעות מיניות.

בדרך כלל, מה שיכול להציל את הקרבן הם כוחות השכל והרגש הגבוה יותר, שהם פגיעים פחות. כשהם מפותחים, יש בכוחם להחזיק בחיים את הנפגע, ואף לאפשר לו לתפקד, להקים משפחה, לעבוד ואף לצחוק וליהנות. ועדיין, במקרים רבים, לבו בל עמו. השכל מחזיק אותו חי, אבל הוא כאילו תלוי על חוט. הכל קורה כמו מאחורי מחיצת זכוכית. הוא רואה את עצמו בסרט, ללא חוויית הנגיעה במה שקורה ועובר עליו. הוא יכול לחבק את ילדו האהוב, לאמץ אותו אל לבו, לדעת כמה הילד אהוב ומוצף באושר – ועדיין הוא כאילו צופה בסרט, לא חש את החוויה ורק יודע בשכלו שהיא מתרחשת.

 

גדול תלמוד המביא לידי מעשה

הרב חיים ויטאל מבאר בספר "שערי קדושה" כי המידות הן עניין אנושי, כסא לתורה, ולכן לא האריכה בהן התורה. חיותו היסודית של האדם מתחילה מהכוחות הנמוכים, הטבעיים, הגופניים. את החיים האלה התורה באה לפתח ולרומם, באופן שיהפכו לחיי נפש של עבודת ה'. אבל אם הכוחות הגופניים מתים, כל מה שבנוי עליהם מת גם הוא.

יש באדם שמחת חיים טבעית ופשוטה, המשותפת במידה מסוימת גם לבעלי חיים: הם מתרוצצים ומשחקים ומכשכשים בזנב. באדם – בכל אדם באשר הוא – קיימים כיסופים טבעיים ופשוטים. גם האדם הפשוט ביותר רוצה להתחתן, לאהוב, להביא ילדים לעולם. טבעו של האדם ליהנות מטעם המאכל, מאור השמש, מאוויר צח, מתנועת הגוף, משהייה בטבע, מטבילה בים.

התורה באה לרומם את הבסיס הזה, וכמו שתיל קטן הוא צומח להיות עץ גדול, מכיסופים טבעיים ופשוטים עד לכיסופים לבורא העולם, משמחה פשוטה לשמחה בעבודת ה', וכן הלאה.[1] אבל הצמיחה היא של השתיל, של כוח הנפש הפשוט, הטבעי והגשמי. אם השתיל הקטן מת, שוב אין לו כל אפשרות של צמיחה, של בניית הרובד העליון.

חיותו היסודית של האדם מתחילה מהכוחות הנמוכים, הטבעיים, הגופניים. את החיים האלה התורה באה לפתח ולרומם, כך שיהפכו לחיי נפש של עבודת ה'. אבל אם הכוחות הגופניים מתים, כל מה שבנוי עליהם מת גם הוא

בהקשר הזה היה הרב וולבה זצ"ל רגיל לחזור על מאמר המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ' זצ"ל ממיר, בביאור דברי חז"ל "צדיקים לבם ברשותם, ורשעים הם ברשות לבם" (בראשית רבה לד). הלב מכיל את כל כוחות הנפש שמתחת לשכל, ואלו צריכים להתקיים במלואם מצד אחד, אך להיות תחת שלטון השכל מהצד השני. כלומר, גם לצדיקים יש לב כמובן, אלא ש"צדיקים לבם ברשותם" – אצל הצדיקים כוחות הגוף מונהגים על פי השכל, והדבר מגביר את החיות שלהם ולא מדכא אותם.[2]

המשל לכך הוא גדילתו של ילד. כדי לגדול נכון, צריך הילד להיות תחת מרות ההורה, ולקבל ממנו חינוך וגבולות וחכמה. אוי ואבוי אם הילד ישלוט שלטון מלא במה שקורה בחייו, קל וחומר אם ישלוט בהוריו. ואולם, החשוב ביותר הוא שכוחות החיים של הילד יגברו וישגשגו, כולל כוחותיו הטבעיים – שעיניו תהיינה בורקות, לחייו ורודות, פניו מפיקות שמחה, גופו בריא וחזק, שהוא ישחק ויצחק. על הבסיס הזה גם יוכל לקנות חכמה. אם החינוך מחניק את החיות שבילד, הוא ישיג את ההיפך הגמור של תכליתו.

לכך אמרו חכמים כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". התלמוד הוא השכל, שהוא כמו ההורה, והוא המביא לידי מעשה, שהוא הגוף, הילד, הרגש, עבודת התפילה. התלמוד יודע להעלות את הרגשות כולם, גם את הגופניים ביותר – אך אלמלא הם, הוא נשאר בגדר "תלמוד" בלבד, ומפסיד את עיקר תכליתו להביא לידי מעשה.

 

פגיעת לב קטלנית

הפגיעה המינית היא פגיעה בלב, בילד שבי, בגוף. היא גורמת לחוויה של ניתוק מהגוף, כאילו הוא מת. אחרי שדבקה בו אותה טומאה, אותו לכלוך, הנפגע כבר לא יכול לקבל אותו, לא יכול לראות בו גופו שלו, זהותו שלו, לא יכול להרגיש מאוחד אתו. האדם הנפגע לכאורה ממשיך לחיות, אך חווה בתוכו מוות. אין דבר נורא מזה.

מכאן נובעות התופעות הקשות הידועות אצל קרבנות לפגיעה מינית, כגון חיתוך הגוף – לא חיתוך ורידים בנסיון התאבדות אלא חתכים שטחיים בבשר. ההסבר הנפוץ של נפגעות לכך הוא: "לא הרגשתי שאני חיה, לא הרגשתי שום דבר. חתכתי בבשרי כדי להרגיש משהו." כל הרגשה עדיפה מלא להרגיש שום דבר. הכאב נותן חוויה של להיות חי, וזה עדיף עשרת מונים על חוויית המוות, על חוויה של ריק תהומי.

שוב אדגיש: אדם שנפגע יכול לחבק את ילדו, לומר כמה הוא אוהב אותו, להראות כלפי חוץ רגש עמוק ומלא. ובאמת יש בו רגש – אבל הוא עלול שלא להרגיש שמץ ממנו, כפי שמי שפיו מורדם יכול לאכול אך אינו חש שהוא אוכל, כי קולטני החישה רדומים. האב רוצה כל כך לחוות את אהבתו לילד. האהבה נמצאת בתוכו, היא מפעילה אותו, מותחת את שרירי פיו לחייך, מניעה את ידיו לחבק – אך הוא לא מרגיש כלום. זה נורא. וזה ייחודי לפגיעה המינית.

אדם שנפגע יכול לחבק את ילדו, לומר כמה הוא אוהב אותו, להראות כלפי חוץ רגש עמוק ומלא. ובאמת יש בו רגש – אבל הוא עלול שלא להרגיש שום דבר ממנו, כפי שמי שפיו מורדם יכול לאכול אך אינו מרגיש שהוא אוכל כי קולטני החישה רדומים. האב רוצה כל כך לחוות את אהבתו לילד […] זה נורא. וזה ייחודי לפגיעה המינית

אדם שהיה קרבן למכות, למשל, ממשיך להרגיש תחושה חיה של כאב וזעם. בפגיעה מינית, מנגד, לעתים קרובות אין הרגשה כלל, למעט התחושה שעקרו לאדם בניתוח את כל איבריו הפנימיים, וכעת הוא מרגיש רק ריקנות, כמו פוחלץ המלא צמר גפן. אכן, יש נפגעים המנסים להמשיך כרגיל, כאילו לא קרה כלום, אבל בהמשך – בדרך כלל – הם נופלים. העדר התחושה הוא בעצם תחושה נוראה לאין הכיל. אין לאדם כלים להרגיש באופן חווייתי וברור את גודל הזוועה, אבל היא טמונה שם. מעשה הפגיעה עצמו הוא כה דוחה, כה מפלצתי, עד שאין לו זכות קיום בעולם החי היפה שהבורא ברא. האדם מרגיש שלא רק שהכיעור הנורא הזה פגע בו, אלא משהו בתוכו דבק בכיעור. הוא נגעל מעצמו. הוא רק רוצה למות.

כששואלים נפגעים מה בדיוק קרה להם, מה הם מרגישים, תשובה שכיחה מתמצה במילים "הנפש שלי נרצחה", "חוללתי, טימאו אותי". מילים אלו נשמעות לנו כלליות מדי, אמורפיות מדי, אך אין מילים מדויקות יותר לתאר את אשר ארע. לעתים ממשיך השואל לתהות: "הרי אתה חי, אתה טהור, לא עשית שום רע ואין בך שום אשמה." תמיהה זו, תמימה וכנה ככל שתהיה, היא אחת הסיבות למצוקה הקשה של הקרבן, שלעתים מביאה אותו עד לאובדנות. זר לא יבין זאת. הקרבן נעשה אילם, חסר אפשרות להביע את כאבו – לא למי שבחוץ, ולפעמים אפילו לא לעצמו.

לעתים נאלצים קרבנות אונס לעבור את הקושי הנוסף של עדות וחקירה בתהליך של משפט, ורבים מהם מעידים שבמשפט עצמו יש חזרה על חוויית האונס עצמה. הדיון במעשה בקור רוח ובשכלתנות, קשייו של הקרבן להסביר את עצמו, והתחושה שאף אחד אינו מבין את שעבר עליו, מגבירים את התחושה שהוא כבר אינו מאמין לעצמו. אולי באמת לא קרה לו שום דבר והוא סתם מנפח את העניין? ואם הוא מאמין לעצמו שאכן קרה לו משהו נורא, אך האחרים אינם שותפים לתחושותיו, הוא חש בדידות תהומית. רבים ממקרי ההתאבדות של נפגעים ארעו בעקבות משפט, או חקירה, בשל קושי להעביר את התחושה שנפשם נרצחה באופן כל כך נורא. חוסר האמון, שנובע מחוסר הבנה, הוא לעתים מה שדוחף להתאבדות.

בעבודה עם נפגעות תקיפה מינית ידוע שהדבר החשוב ביותר הוא לשכנע את הנפגעת שהיא לא אשמה במה שקרה. פעמים רבות אין זה מצליח. ככל שישכנעו אותה, וככל שהיא תסכים לכך, היא לא באמת תפנים את העובדה הפשוטה שהיא אינה אשמה. משהו בתוכה התחבר לזה, בעל כורחה ונגד רצונה – אבל עדיין התחבר. הזוועה הפנימית הזאת אינה נותנת לאדם מנוחה. הוא נמצא ללא הרף בחרדה נוראה, בדיכאון עמוק, בתעוב עצמי. מחשבותיו אינן נותנות לו מרגוע, הוא אינו ישן בלילות, וגם כשהוא נרדם, חלומותיו ודמיונותיו ממשיכים לענותו אותו. החיים שלו הופכים תלויים בדחיפה חיצונית; מצד עצמם הם רוצים רק למות. והמוות הזה מעורב בכל דבר, בכל חוויה, גם בשמחה הכי גדולה, גם ברגעי צחוק וחיבוק וריקוד. אדם יכול לרקוד בחתונה של ילדו, לרקוד בחתונה שלו עצמו, ולבו בל עמו. משהו בו רוצה לברוח, לקפוץ מהחלון, ואיש אינו יכול לראות את זה. וזה תמידי. אין רגע של הפוגה.

 

הפגיעה בחברה החרדית: "בין אדם לחברו"

כאמור, לאחרונה עלו מאמרים אחדים בכתב העת "צריך עיון", העוסקים בפגיעות מיניות בהקשרים שונים: תנועת מִי-טוּ, הפמיניזם, או מקומן של האותנטיות והמיניות בתרבות ובחברה. האחרון שבהם, מאמרו של הרב צבי וינטר, הדגיש את ההבדלים בין החברה החרדית לבין החברה המערבית הכללית ביחס למיניות, ומכאן גזר הבדלים בעוצמה של הפגיעה המינית.

אני חולק בתוקף על דברים אלו. הנושא של פגיעות מיניות אינו קשור לאף אחד מהנושאים האמורים. כפי שניסיתי לתאר בדברי דלעיל, מדובר בפגיעה קשה ונוראה, בכאב אנושי שלעתים אינו יודע מרפא. הוא רלוונטי לכולנו באותה המידה, בלי קשר לרקע או לנורמות חברתיות. עלינו להתייחס אליו בהתאם לכאב ולסבל, ולכלל המנחה של "מאי דסני עלך לחברך לא תעביד" (שבת לא, א).

לפעמים שאלת זהותו החברתית של אדם ודאגתו למקום שהוא תופס – עניין מרכזי בחברה החרדית, כפי שהעיר הרב וינטר – עלולות לאטום את הלב היהודי החם והפתוח. החשש למעמד החברתי, הפחד מ"מה יאמרו", מחפים על הזעזוע, על ה"בין אדם לחברו" הפשוט והבסיסי

החברה החרדית, אבותינו ואבות אבותינו, העלו תמיד על נס את עקרון העל של "בין אדם לחברו": לא להלבין פנים, לא לצער, לא לפגוע בשום מישור, לאהוב ולכבד זה את זה. לחיות בלב פתוח לכל אדם, בלב מקשיב ומבין וחומל. זה אולי יישמע פשטני, אבל זו האמת: מי שמכיר בעוצמתה של הפגיעה המינית, ולצד זאת הפנים את העיקרון הגדול של "בין אדם לחברו", אינו יכול לסבול פלפולים בנושא.

בעבר הזדמן לי לטפל במשפחה שהבן שלהם נפגע מינית בחיידר. הרב אמר שיש לדאוג שאף אחד לא יידע, את המלמד העבירו לחיידר אחר, ובזה הסתיים הענין. אמרתי אז להורים: "איך אפשר לעבור בשתיקה על מה שקרה לילד? איך אפשר להסכים שזה ימשיך לקרות לילדים נוספים?" ואולם הם העדיפו להשתיק את העניין כדי שלא ייפגע שם המשפחה, ושלא יוזק לילדים האחרים בשידוכים. לשאלתי באשר לגורלו של הילד, הם השיבו בפשטות: "הוא לא מבין, הוא ישכח, לא קרה לו כלום."

אכן קשה להבין את מה שקורה למי שנפגע מינית. אבל גם בלי להבין, ברגש פשוט, האם פגיעת מבוגר בילד בן ארבע אינה מזעזעת? האם נעבור לסדר היום משום שלא היתה כאן אלימות קשה ולא ברור מה בדיוק נפגע אצל הילד? האם צריך להיות גאון פסיכולוגי או פמיניסט כדי להזדעזע? האם אבות אבותינו לא היו מזדעזעים?

אלא שלפעמים שאלת זהותו החברתית של אדם ודאגתו למקום שהוא תופס – עניין מרכזי בחברה החרדית, כפי שהעיר הרב וינטר – עלולות לאטום את הלב היהודי החם והפתוח. החשש למעמד החברתי, הפחד מ"מה יאמרו", מחפים על הזעזוע, על ה"בין אדם לחברו" הפשוט והבסיסי.

 

והצנע לכת – עם א-להיך

בשולי הדברים, אתייחס לטענה שעולה לעתים קרובות בהקשר לטיפול בפגיעות מיניות בקרב הציבור החרדית, והיא ערך הצניעות ו"נקיון המרחב הציבורי". לדעתי, יש בנושא הזה מורכבות שלא תמיד עומדים עליה.

כפי שהסברתי לעיל, קשה לנפגעים עצמם להבין את פגיעתם, ובמקרים רבים הם מחליטים להמשיך כרגיל ולהתעלם ממה שקרה. אם זה היה יכול להצליח אולי היתה זו אסטרטגיה טובה, אלא שבדרך כלל לאחר זמן מגיעה הקריסה הנפשית הקשה. גם לאחר שהבינו את הפגיעה ואת עומקה, קשה כאמור לחשוף את הפגיעה, קל וחומר להתלונן ולתבוע את הצדק, שלעתים הוא חלק מתהליך הריפוי.

כאשר המרחב הציבורי מקפיד על שקט מוחלט – כפי שנטען שראוי לציבור החרדי – גם אם הנפגע עובר טיפול יעיל בחדרי חדרים, הוא ירגיש שהוא לבד. איש אינו מכיר בזה ואינו מבין את זה, ואיש לא יאמין לו. הוא מפחד שאם הוא יתלונן יאמרו מיד שהוא מכפיש, מגזים, משקר, והוא יזכה רק לבוז ולהדרה. החשיפה קשה מנשוא, ותחושת הבדידות היא כמעט בלתי אפשרית. חיוני אפוא שנפגעים ישמעו על מקרים אחרים שעוררו תגובה חברתית התומכת בנפגע.

כאשר המרחב הציבורי מקפיד על שקט מוחלט – כפי שנטען שראוי לציבור החרדי – גם אם הנפגע עובר טיפול יעיל בחדרי חדרים, הוא ירגיש שהוא לבד. איש אינו מכיר בזה ואינו מבין את זה, ואיש לא יאמין לו. הוא מפחד שאם הוא יתלונן יאמרו מיד שהוא מכפיש, מגזים, משקר, והוא יזכה רק לבוז ולהדרה

מעבר לזה, ואולי חשוב עוד יותר, נדמה שלא ערך הצניעות עומד כאן במרכז, אלא ערך הכבוד. כביכול, אין זה ראוי לדבר על זה, "זה לא מכובד". אבל מדוע באמת זה "לא ראוי"? מדוע זה "לא מכובד"? הסטריליות השומרת על מכובדות מלאכותית, על נימוס חיצוני, והתולה בהם את המעמד החברתי ואת ערך האדם, היא דרכה של התרבות האירופאית הגויית. בעיקר, זוהי דרכה של התרבות הגרמנית, ושל התרבות האנגלית הוויקטוריאנית של ראשית המאה שעברה.

לא זוהי דרך אבותינו ואבות אבותינו. הם היו חמים וסוערים ורגשיים, צעקו כשכואב, חיבקו וביטאו אהבה באופן חם ובקול רם. באוניברסיטה דיברו בכבוד ונימוס, כיאה לתרבות האינטלקטואלית פרי יצירת גרמניה וגלילותיה, ואילו בבית המדרש זרקו סטנדרים וצעקו עלבונות זה על זה ברתחא דאורייתא – התלמוד הרי מלא מהן – כאילו היו אנשים פשוטים מהשוק. על דרך זה, הרב וולבה זצ"ל היה נוהג לומר בכאב שבזמננו כבר לא גדלים אצלנו תלמידי חכמים אלא דוקטורים לגמרא.

כך גם לענייננו. אנו מצווים על וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ – לא צניעות הגודעת את זרימת החיים הטבעיים, אלא צניעות "עם א-להיך" שהוא "א-להים חיים", שמידתו לדאוג לחלשים, אבי יתומים ודיין אלמנות. כן, יש להקפיד על שיח נקי ומכובד, אך לא על שיח שעושה את המרחב הציבורי למנוכר וסטרילי, ובכך פוגע בעקיפין בנפגעים ומשתיק את קולם.

***

על רקע הנושא של פגיעות מיניות, אני קורא לנו לחזור להיות יהודים חמים, פשוטים. לא נהסס לתת יד זה לזה. נזדעזע כולנו ממה שיש להזדעזע ממנו, נהיה חמים ומחבקים כולנו זה לזה. לכולנו יש רגשות, לא רק לנפגעי תקיפה מינית. עלינו להיות רגישים לכולם, ולא להתייחס בניכור לרגשות ש'לא מקובל' לדבר עליהם. בני תורה אינם אנשים החיים על אולימפוס אידאי מכופתר של שכל צרוף וכבוד ללא רבב, או במילים אחרות: הם אינם יהירים. הם אנשים חמים היודעים שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, שגם להם כשלונות וחטאים ונפילות. הם יודעים לכעוס ולכאוב ויודעים גם לסלוח ולקבל ולאהוב ולחמול.

על רקע הנושא של פגיעות מיניות, אני קורא לנו לחזור להיות יהודים חמים, פשוטים. לא נהסס לתת יד זה לזה. נזדעזע כולנו ממה שיש להזדעזע ממנו, נהיה חמים ומחבקים זה לזה. לכולנו יש רגשות, לא רק לנפגעי תקיפה מינית. עלינו להיות רגישים לכולם, ולא להתייחס בניכור לרגשות ש'לא מקובל' לדבר עליהם

אני נזכר בסרטון המפורסם שבו נשאל הרב שטיינמן זצ"ל על קבלת ילדים לחיידר בעל סינון רוחני גבוה. בתשובה הוא מתחיל לספר איך הוא עצמו והרב מבריסק למדו בחיידר ביחד עם כל ה'פשוטים'. במהלך הדיבור הוא מאבד את קור רוחו וקורא מדם לבו: "גאווה! גאווה! גאווה!"

עוד אני נזכר איך הרב שך זצ"ל היה מדבר בפני הציבור מנהמת לבו, עד שקולו נשנק בבכי והוא דמע. פעם דיבר על כך שמאשימים אותו שהוא מבקש כבוד, ותיאר באופן חי ונוגע שהוא מרגיש שרגלו האחת כבר בקבר. כשהוא בכה, בכיתי אתו. לכן הייתי לו תלמיד מסור כל כך.

זוכר אני גם את הרב חיים שמואלביץ זצ"ל בוכה מרה בקריאת פרשת בני אהרן, ובכל מקרה מעורר רגש היה ממרר בבכי כמו ילד, בלי להתבייש.

יש כבר בינינו אנשים שבלוויה עומדים במבט חתום, שכן 'לא מכובד' להתפרץ בבכי לפני אנשים אחרים. הבושה הזו לא באה ממסורת אבותינו ומבית מדרשנו. בציבור הכללי רבים כבר מרכיבים משקפי שמש בלוויה. מה מביש בכך שיש לי לב, שאני בוכה על מי שמת לי?

בין אדם לחברו לא צריך להיות ענין למדני. ברגע שנכיר בעומקה של הפגיעה המינית ונבין את הצורך להתייחס אליה באמת ובכנות, תהיה החברה שלנו רגישה יותר, חומלת יותר ויהודית יותר. היא תקיים בעצמה את צו הפסוק: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת – עִם אֱ-לֹהֶיךָ.

 


[1] ‏כן באר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה, שהכיסופים לתורה שייכים לחולי אהבה שכל ‏אדם פשוט יכול להרגיש כלפי אישה, וכי שיר השירים, שבפשט מדבר על אהבה טבעית ו‏גשמית של חתן לכלה, הוא המשל הנעלה ביותר לעבודת ה'.

[2] ‏בעניין כוח הטבעי של אכילה אצל רב ושמואל, עיין ברכות מז, א: "אלו מייתו לי ארדיליא ‏וגוזליא לאבא"; בשיחות של רבי ירוחם הוא מאריך מאוד בהבנת הסוגיה הזו.‏

Photo by Mathilda Khoo on Unsplash

53 תגובות על “להפנים את עומק הפגיעה (ואת עומק חובתנו)

  • צריך להדפיס את המאמר, להפיצו ברבים, ואז לחייב את ראשי-הישיבות, האדמו"רים, מנהלי הת"ת, המשגיחים, רבני קהילות ושאר פני-הדור לקרוא אותו ולהיבחן עליו…

    • נכון מאוד!!

    • מילה בסלע. זר לא יבינם. צריך מעט ענוה בכדי שאנשים יבינו שיש דברים שהם לא מספיק מבינים אם הם לא חוו זאת בעצמם..

  • יישר כח לכותב המאמר .
    שפתיים יישק משיב דברים נכוחים .

    רציתי לציין שהנושא הזה שמעלה כותב המאמר הוא רק קצה של קרחון . אולי אפשר לקרוא לזה תיבת פנדורה שיתכן וקיימת בחייו של אדם חרדי .

    האסכולה המרכזית ששולטת היום במערכת החיים החרדית הליטאית , מחנכת לחוסר ערך לחוויה, לחוסר שמחה פשוטה, וחוויית אנושיות בחיים . ואדרבה חיים טכניים ללא התחשבות בצרכי הנפש הם החיים האידיאלים

    אציין שידי רועדות כשאני כותב את המילים . אבל חייבים לפתוח את זה .

    המסלול החרדי של אברכות , ללא ביטחון כלכלי בחיים. גורם לאדם מוות רגשי . הוא חי כפי שכותב המאמר רק עם השכל אבל מאבד את חווית וחדוות החיים .
    אמרו חז"ל עני חשוב כמת . ועוד

    כששולחים אשה עם ילדים בבית לצאת לעבוד אל אף שזה מעבר ליכולותיה . זה גורם לה למוות של הרגש ושמחת החיים הכל נהיה טכני ושכלי . וההשפעה על כל הדורת הבאים מי ישורנה .

    כששולחים ילד קטן בן 3 חודשים למטפלת אל אף שהוא זקוק לאמא שלו והיא הולכת לעבוד וחוזרת בארבע עייפה ורצוצה .זה גורם נזק בל יתואר למערכת החוויה והלב שלו לו ולכל הדורות הבאים אחריו .

    כשאברך זקוק בכוחות הנפש שלו לעבוד או ללמוד מקצוע והוא לא עושה כן זה גם גורם נזק בל יתואר לו ולבני ביתו .

    מערכת חיתון הילדים שהמנהג שלוקחים חובות שאי אפשר לשלם בשביל להשיג " חתן תלמיד חכם " גורם לאדם מוות רגשי, אדם שיש לו חובות לא יכול לחוות את החיים, לא יכול לאהוב, ולא יכול לשמוח, הכל אצלו נהיה טכני חיים עם השכל בלבד.

    אציין מה שסיפר לי פעם תלמיד יקר שנשר מהמסגרת . שכשהיה ילד , הרבה שאל את כל הילדים בכיתה מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים ?
    וכולם אמרו – ראש ישיבה אברך וכו' , והוא אמר שהוא רוצה להיות עשיר . ופתאום הוא תפס שמשהו לא בסדר אתו . וזה גרם לו בהמשך להתדרדרות גם רוחנית וגם נפשית.

    והאמת שהוא היחיד שהיה בסדר , כולם לא היו בסדר , אצל כולם כיבו המחנכים את הצמיחה והחוויה הטבעית וחינכו אותם שהאדם חייב לרצות את מה שאומרים לו ולא את מה שהוא רוצה באמת אל אף שאין הדבר אסור על פי התורה .

    בדרך הטבע נדיר מאד שילד רוצה להיות ראש ישיבה .

    אני מציין כאן כמה נקודות , אבל העיקרון הוא שהיהדות היא משהו טכני , אתה פשוט צריך ללמוד כמה שיותר תורה ולדקדק כמה שיותר במצוות . וככה תשיג הרבה עולם הבא .תוך התעלמות והדחקה של הצרכים של הנפש שלך. הדבר הזה מקיף המון המון נקודות .

    רק היום אמר לי תלמיד שלי שרצה ללכת לחדר כושר והמשגיח אמר לו מה , ר' חיים ור' גרשון אדלשטיין הולכים לחדר כושר ?

    אין ספק שאלו שהפנימו את הערכים מהסוג הזה לא יבינו לעולם את המשמעות של פגיעה מינית .

    משום שאין להם שום ערך לכל מה שכותב המאמר מציין , מבחינתם היהדות הוא להיות כושי באפריקה, עבודה טכנית ושכלית ללא חוויה ואנושיות ואדרבה הם רואים זאת כצורת חיים לכתחילה, הכי טובה שאפשר. וככה משיגים הכי הרבה עולם הבא .

    כמובן שהתפיסה הזו דומה יותר לתפיסת הנצרות מאשר לתפיסת היהדות .

    המצווה הראשונה שה' מצווה בקריאת שמע היא ואהבת את ה' אלוקיך .

    אדם שחי טכני רק עם השכל , אדם ללא ביטחון כלכלי , אדם שאשתו עובדת ולא פנויה רגשית , אדם שזקוק בכוחות הנפש שלו לעבוד ונשאר בכולל כי אסור לעבוד , אדם שזרקו אותו למטפלת בגיל 3 חודשים עם עוד עשרה ילדים , אדם שיש לו חובות שלא יכול לשלם , אדם כזה מת מבחינה רגשית !
    הוא חי רק טכני , ולא מסוגל לאהוב לא את עצמו לא את אשתו לא את ילדיו וכמובן לא את הקב"ה .

    הלוואי שדברים ישתנו .

    • אצל חילונים האשה לא הולכת לעבוד? ולא שמים את הילדים אצל מטפלת? וכו'…

    • הדברים שכתבת לגבי שעות העבודה לא קשורים לענין ה'חוויה הליטאית'. כי זהו הנוהג גם במגזר הכללי.

    • כל כך נכון… כל כך מעורר… הלוואי וכל הציבור החרדי יקרא ויפנים. ברור שגם בציבור חילוני האישה עובדת, אבל… ראשית לא כל עול הפרנסה עליה ועל הפרנסה הוא עול בהחלט (לא ככה כתוב בבראשית?) ושנית האם מה שעושות החילוניות הוא הנכון ועלינו ללמוד מהן?

    • הצלחתי לקרוא רק את ההתחלה

      כאב לב אישיי שאתה הצלחת לבטא בצורה הנכונה ביותר

    • גם במגזר הכללי נשים עובדות
      אך הרבה מהן לא חוזרות לעבוד מיד אחרי 3 חודשים אלא מאריך את חופשת הלידה והן יולדות פחות ילדים ולכל גם אם הן נמצאות את אותו מספר שעות בבית כמו האמא החרדית שעות הפנאי שלהם מתחלקות בין פחות ילדים

    • כל מילה פנינה והלוואי ונראה פה מהפך בהכל בחור נפגע מינית הולך בישיבה כמת מהלך וכל מה שהוא קולט זה הצורך להעמיד פני לומד כדי שלא יעיפו אותו

    • ישר כוח על פתיחות הלב שלך, על ההגדרות המדויקות!

  • מאמר עמוק, בהיר וחשוב. כל הכבוד לכותב.

    • כמדומני שחז"ל הרגישו בדברים שכתב הכותב הנכבד בכך שקבעו שאונס הוא אונס גם אם סופו ברצון כמבואר בכתובות נא ב. ובשו"ע אה"ע סי' ו

  • אתם כבר יותר מחודש ימים דשים וטוחנים את הנושא הזה . מספיק ודי עם זה.צריך לטפל בסוגיא הזאת בפורומים ובמסגרות טיפוליות שנועדו לכך.אי אפשר להלאות ולהלעיט את הקוראים ב"צריך עיון" בנושא הזה מדי שבוע,כאילו אין נושאים אחרים על סדר היום הצבורי והחרדי.

    • האם ליבך מת? האם אינך מתעורר? אתה רק מוכיח בתגובתך כמה הציבור כן זקוק להתעוררות הזאת. בדיוק מה שכתוב במאמר שאם טרחת לקרוא אותו עשית טובה לעצמך.

  • קראתי ועיני דמעו. התיאור הכל כך קשה ונוגע , הדימויים שמאפשרים למי שלא חווה את הזוועה לטעום את המרור והלענה של הנפגע משפיעים גם משפיעים על נפש הקורא. הכותב שחי בשני העולמות ומנסה ליישב ביניהם עולם הנפגע ועולם איש המקצוע המטפל, מיטיב לעורר אמינות ואותנטיות בכתיבתו.
    המסר הנוסף במאמר זה על פשטות הרגשות ועל התחברות להם כחלק ממצוות ואהבת לרעך כמוך נכונים לטעמי. אבל עלולים לפגוע במסר הראשון והעיקרי של עומק הפגיעה המינית בנפש האדם. גם ה״ליטאי״ השכלתן ביותר לא צריך להזדקק למודל פשטות הרגשות, כדי לקבל ולהבין את עומק הפגיעה המינית בנפש האדם. כך שיתכן שתוספת המסר הזה לא יחזק את העיקר אלא יטשטש אותו או אפילו יגרום לדחיית המאמר כולו אצל חלק מהקוראים. בבחינת אם איני מסכים עם הסיפא כנראה גם הרישא לא משהו וחבל.

    • יישר כוח לכותב שמצליח להעביר את המסר של מהות הפגיעה המינית כייחודית ושונה מכל אלימות אחרת. בדגש על החוויה האישית שקורית בתוך הברית שנכרית בין הפוגע לנפגע ללא קבלת הרשאה של הנפגע לכך. לכל התוהים איך הנפגע חזר שוב ושוב להיפגע,הכותב מיטיב להעביר את החוויה הדביקה הזאת.
      תוהה לגבי מי שכל כך מבקש שהנושא הזה ירד מעל סדר היום הציבורי. מה עומד מאחורי קריאה זאת?

  • החיסרון בבן אדם לחבירו הוא כלל עולמי אמנם התביעה היא עלינו תופשי התורה. הפגיעה המימית היא רק סניף וסעיף המגלה על שורש כללי רקוב והוא שורש הבן אדם לחבירו והוא הנתינת כבוד = ערך לאחר בגלל השוני שלו.
    אי הקבלה לחיידרים זהו גם סימפטום לריקבון השורש רק שעליו לא כ"כ צועקים ומעניין למה?!
    היחס הקלוקל של כלל הציבור אשכנזים וספרדים יחד לעדה התימנית בתחום הישיבות ומוסדות החינוך (כמובן בעיקר בגלל צבע עורם) שידוכים ועוד…היחס הכללי אליהם הוא יחס דוחה מגעיל ופוגע ומזיק לץבכח רובדי הרגש. וכל זה למה???
    יש סיבה אמיתית שתניח דעתו של הבורא???
    למה על זה לאף אחד לא אכפת למה לא יוצאים שוויון עדתי ביחס ההתנהגותי והחינוכי בין כלל הציבור???? למישהו יש טענה אמיתית הצדקת את תופעת הגזענות הקיימת???
    אנחנו צריכים להפנים שאנו חיים עם מבט חיצוני וגשמי. כן, אנו הבני תורה, רובנו אנשים חיצוניים נשים לב את מי אנחנו ו מכבדים למי אנו מתחנפים מהם הקריטריונים שלנו לחברה שלנו. השם ישמור ויציל.
    לעניות דעתי זהו שורש כל הפורעניות המתרגשות עלינו "חילול השם" – נושאים את שמי (הבני תורה) ומצפצפים היפך דרכי (י"ג מידות), והוא הוא ביטול התורה ודוק.

  • נראה שחכמינו לאורך כל הדורות לא חשבו כדבריך. לא מצאנו שום התיחסות מיוחדת לפגיעה מינית. אם אדם אונס נערה, הוא משלם לאביה על הנזק שלו והיא תחיה עם הפוגע עד סוף חייה.

    • אתה ממש לא צודק .
      לפי ההלכה עיין בגמרא ובשולחן ערוך האונס חוץ מהנזק צריך לשלם בושת לאשה – שזה עיקר דמי הפגיעה .
      אם אדם אונס אשה והוא ישלם לה חצי מליון דולר . לפי ההשערה זהו סכום הבושת בזמנינו יהיה בכך הרבה ריפוי לפגיעה . יתכן שהרבה יותר מאשר שהוא ישב בכלא 7 שנים .
      בנוסף ההלכה שהיא תחיה איתו עד סוף ימיה היא רק בתנאי שהיא ואביה מסכימים ורוצים . אם היא לא רוצה אין דבר כזה . [ מפורש בגמרא – נלמד מהפסוקים ]
      ובדרך אגב ריפוי אמיתי לפגיעה מסוג זה יהיה רק אם האונס יתחתן אתה אז יהיה היפוך של הפגיעה דבר שידוע גם בפסיכולוגיה .

    • לא טענתי שיש התייחסות מיוחדת לפגיעה מינית.
      למשל שמעתי על אדם בזמן השואה, שהאוקראינים כלאו, כל יום הוציאו אותו להורג וירו קרוב אליו, ואמרו: מחר נהרוג אותך באמת.
      האומלל יצא מדעתו, שרד, ונשאר חולה נפש מאושפז עד סוף ימיו.
      לשיטתך גם אם יהודי יעשה כך ליהודי, לא מצינו שום התייחסות מיוחדת לזה בהלכה. מצד ההלכה אין חיוב תשלומים ושום עונש, זה גרמא ואפשר שלא נחשב נזק. ולשיטתך אם כך זה בכלל לא נורא.

      יש אין ספור דרכים שונות ומשונות לפגוע בנפש של אדם. לפעמים פגיעה עצומה ולפעמים קטנה,
      כל הפגיעות שוות, דיברתי על פגיעה מינית רק כדי להכליל אותה עם שאר הפגיעות. להוציא ממי שסובר שזה לא באמת פגיעה, כמו המאמר שטענתי כנגדו. לא אמרתי שיש עניין מיוחד בפגיעה דווקא כזו, ואין סיבה שיהיה.
      אותו אומלל שהשתגע לא שפר חלקו מנפגעי פגיעה מינית.

      לחשוב שצריך הלכה מיוחדת על פגיעות כאלה, מכל הסוגים, זה חוסר הבנה של כל התורה. שהרי הלל אמר לגר ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" זה כל התורה כולה, וכל תרי"ג מצוות זה רק פירושים לכלל הזה. וממילא מי שלא מבין ויודע את זה, אין לו שייכות לתורה בכללה.

      וגם אם נניח כדבריך שאם אין איסור הלכתי על הפגיעה משמע שהתורה מתירה. אז עכשיו תתעלל במישהו כמו שעשו האוקראינים, תשפיל תבזה תעליב ותפגע באנשים עד נימי נפשם הכי עמוקים, ותהיה בטוח בחלקך לעוה"ב ושאתה חביב אצל הקב"ה, כי עשית לפי השולחן ערוך ולא עברת על איסור (אמרו על הלבנת פנים ברבים, אז תעשה בצינעה)

      ולו יצוייר שבאמת תכנס לעוה"ב ותהיה חביב אצל הקב"ה כי עשית לפי ההלכה, האם אתה מצד עצמך, מצד הרגש האישי שבלבבך, רוצה להיות אדם כזה? לחיות כך? לחיות בחברה כזו, במשפחה שכך מתנהגים בה זה לזה?

      נניח שתעבור ליד ילד קטן רגיש ועצוב ותאמר לו אתה טיפש מכוער רשע ושנוא על כולם, וגם הוריך שונאים אותך ומשקרים לך וכו'. ונניח שאתה צודק שהתורה מתירה את זה.
      האם באמת יש בך רצון לעשות כך? ואם תראה מישהו אחר עושה כך תישאר אדיש? תמהני

    • לניר . אתה בעצם מסכים עם דבריו של אריאל שאין משמעות מיוחדת לפגיעה מינית וזה ממש לא נכון .
      הפגיעה הכי חמורה שיכולה להיות בין אדם לחברו היא לבייש אותו – פגיעה בנפש .
      לא לחינם קבעו חז"ל כפיצוי סכומים גבוהים על בושה הרבה יותר מפגיעה פיזית .
      וכאן מדובר על הבושה ברמה הגבוהה ביותר וכדברי הפסוק כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה .
      אני חושב שההבנה שחז"ל התייחסו בצורה מקלה לפגיעה מינית נובעת מחוסר לימוד והבנה של הסוגיות שמדברות על הנושא .

    • אני כל פעם מחדש משועשע מחדש מהטענה החרדית שעיקרה "התורה לא הזכירה את זה לכן זה מותר או לא כל כך חמור" משום שהחברה החרדית בדור האחרון מבססת את סדר היום שלה ברובו על המושגים " ספאסט נישט" ושו"ע החמישי" מן הגדרות סל כוללניות שניתן להצדיק באמצעותן כמעט כל החמרה והקצנה בטענה שהן נחוצות בשביל לגדור מן החטא, גם דברים שאין להם שום בסיס בהלכה.

    • עובדתית למרות שאלימות מינית היא דפוס קמאי שאף מוזכר פה ושם במקרא (המעשייה המחרידה ביותר בנושא היא אולי פילגש בגבעה), יש רק התייחסות מינורית לכך ולקולא בדברי חז"ל ובהלכה. אחרי הכל המודעות לנוש אלימות מינית התפתחה ממש רק בעשור השני של המאה העשרים וחכמי ההלכה לא היו מודעים בכלל לעניין ולא הבינו בו. אבל בעצם הרי קיימת אפליה מוטמעת היטב במעמד האישה בהלכה גם היום, דוגמית: עגונות. שלא לדבר על חוקי הרג ואפליית הומסקסואלים build-in בתוך ההלכה, משהו שהמשטרים החשוכים ביותר בעת החדשה מימשו ומממשים בקנה מידה תעשייתי (לדוגמא ע"י משטר הרשע הנאצי שהכניסם למחונות ריכוז). חכמי התורה לכל הדורות ועד ימנו לא הוגיעו עצמם במיוחד בעניינים שכאלה, ועד בימנו אפשר לשמוע רבנים כמו הרב החרדל"י יגאל לווינשטיין שבמפורש מכנים הומוסקסואלים סוטים – הכל קשור להכל

  • לא נעים לומר אבל מסכת ההכפשות וההשמצות שכתב כותב המאמר על הרב צבי וינטר בתגובתו למאמרו של הרב וינטר ניטרלה כל אפשרות של התייחסות לגופם של דברים ולא לגופו של דובר.

  • ניר,
    דברים נאים, אם כי הם ממש לא חרדיים. ודאי לא לשיטות שלשעתם המוסר הוא רק כלי שרת של ההלכה.

  • דברי אלוקים חיים!
    אני קורא שוב ושוב וכ"כ מתחבר למילים.
    אני היום בן 45 נשוי עם ילדים ועדיין מרגיש כל רגע כאילו אני עדיין בגיל 10/11/12 פגוע בנפש, שרוט. מאוד התחברתי למה שכתבת שהחיים עוברים כמו סרט לידי, כל החיים אני מבקש דבר אחד שיאמינו לי, שיגידו לי שלא אני אשם בסיפור הזה, שהחלאות שעשו בי ככל העולה ברוחם יענשו ושתצא האמת לאור אבל לצערי כמו שכתבת החברה שלנו לא ראויה מספיק להוציא סיפורים כאלה החוצה. שלא יהרסו השידוכים… הנפש שלי נהרסה הנפש שלי טמאה העיקר שהשם של המשפחה לא תהרס. אין יום שלא עולה בי מחשבה על התאבדות 35 שנה של סבל ויסורים, מנגנון ההדחקה פועל אצלי הכי טוב אבל הנפש זועקת מבפנים.
    הלוואי ולדורות הבאים נצליח לתקן.

    • היי. לפי מה שאתה מתאר אתה בסכנת חיים.
      תפנה *בהקדם* לעזרה. יש כלים די טובים היום.

      בהצלחה!

    • איש יקר,
      כואבת איתך את כאבך הנורא.
      תודה ששיתפת.
      ה' הטוב יתן לך כוחות נפש להמשיך במסע שלך עד לנחמה וריפוי.

  • כל הכבוד לכותב הנכבד על מאמר נסער וחשוף.
    אין ספק שישנם נפגעים שחווים את מה שתיאר הכותב.
    מאידך, ברור שלא כל אלו המוגדרים כנפגעים מינית, חווים זאת ברמה כזו.
    הייתי מחלק בין תקיפות אקראיות מאנשים זרים שנובעות מסטייה של הפוגעים, לפגיעות חוזרות ונשנות של אנשים קרובי משפחה, מטפלים וכדו'.
    בסוג הראשון, אמנם זהו אירוע טראומטי שנשאר חזק בזיכרון, אולם בד"כ אינו משפיע על התפקוד של הנפגע במשך חייו, הוא יכול להמשיך להיות בריא בנפשו ולחיות חיים תקינים.
    לעומת זו, הסוג השני הוא הגרוע ביותר ונקרא ' ניצול מיני'.
    כאשר קרוב משפחה או מטפל מנצלים את המעמד שלהם ומוציעים לפועל את הסטייה הנוראה שלהם תוך הפעלת מוניפילציות כאלו ואחרות, אכן הפגיעה קשה ביותר ועלולה להוביל ערעור, ריאות הנפש, ולגרום פגיעה משמעותית בתפקוד של הנפגע.
    כך או כך, הפיכת הנושא לדיון ציבורי והעמדת הפושעים לדין ציבורי, אינם התשובה.
    המקרה המפורסם האחרון מוכיח כי העמדה לדין ציבורי מוביל לסוף טראגי ומיותר.
    אני יודע לפחות על מקרה אחד בו אשה צעירה נפגעה מהבוס במשרד בו עבדה, לאחר שהגישה תלונה הפוגע הוצרך לפצותה במאות אלפי שקלים.
    מסתבר שזו הדרך הנכונה לטפל במקרים מעין אלו.
    גם במקרה המפורסם האחרון, לו היתה מתבצע חקירה סמויה ויסודית, היה אפשר להעמיד את הפושע לדין ולנשל אותו מנכסיו, בכך גם תיווצר הרתעה וגם הנפגעים היו מקבלים פיצוי לפחות חלקי.
    הצורה הטראגית שבה הסתיים הסיפור, לא הועילה לאף אחד.
    הערה אחרונה: לא נראה לי נכון לייחס את עיקרון ההשתקה והצניעות בעניינים אלו, לתרבות אירופאית כזו או אחרת.

    • במקרה הציבורי האחרון היה סוף טרגי ומיותר??!!
      היה שם את הסוף היפה ביותר והמחכים ביותר שיתכן להיות במציאות של ימינו..

    • אתה טועה ומטעה. גם פגיעה חד פעמית יוצרת פגיעה בנפש. אין חלוקה כזאת ואתה לא בדיוק האדם הנכון והלא מקצועי שיכול להגיד דבר כזה. והדרך הטראגית שבה הסתיים הסיפור של ולדר היא כנראה הדרך שהחליט הקב"ה כדי לעורר אנשים כמוך למציאות שאתה בוחר לעצום לה עיניים.

    • הטיעונים על השיטות הדיסקרטיות שלנו שיסדרו את כל העניינים מוכחות פעם אחר פעם כעורבא פרח
      חיים ולדר הוא לא בוס באיזה משרד אזוטרי או רב'ה בחיידר נידח שניתן להוריד בדיסקרטיות מהכביש, הוא היה אדם עם משאבים כלכליים גדולים מאוד קשרים עמוקים לבתי הרבנים הבכירים ביותר במגזר וקסם אישי ויכולת שכנוע רק עיתון חילוני ובי"ד לא חרדי יכלו לטפל בו
      הדיינים עצמם העידו כי חלק מהנפגעות אמרו להם כי סיפרו על המקרים לרבנים בבני ברק כבר לפני שנים ואלה אמרו להן כי אינם יכולים לעשות דבר.
      ובכלל השנתיים האחרונות הוכיחו לכל מי שמוכן להביט שהחברה החרדית לא מסוגלת לטפל בעצמה בכמעט שום דבר
      האם גוף חרדי פנימי הצליח להביא את הסאגה בפוניבז' לסיומה?
      האם גוף חרדי פנימי מסוגל לעצור את ההשתוללות של מנהלי המוסדות?
      האם גוף חרדי פנימי מסוגל לעצור את החוליגניזם נגד הרכבת הקלה ונגד חנויות הסלולר?
      האם גוף חרדי פנימי מסוגל לעצור את השחיתות הגואה בכמעט כל גוף ציבורי חרדי
      האם גוף חרדי פנימי מסוגל היה להסדיר את מירון לבדו?
      האם גוף חרדי פנימי מסוגל לנהל את משבר הקורונה בחברה החרדית לבדו?
      האם יש גוף חרדי כלשהו שמסוגל לעצור את חטיפות הילדים המזעזעות שמתרחשות בחסידות גור?
      ובכלל מתי לאחרונה ראיתם את הרבנים יוצאים למאבק נגד שחיתות בריונות ואלימות שפוגעות באנשים הכי חלשים בחברה?
      ולא לצעוק כל היום נגד אקדמיה סמארטפונים ולימודי ליבה זו לא חכמה.

    • איתי, אתה צודק בכל מילה, יישר כח!!

    • אתי ענה באופן ממצה ומדויק.
      ובאשר להערה האחרונה, די ללמוד כראוי ולהקשיב לדברי התנ"ך, לדברי הגמרא ולדברי חז"ל בכלל, לדברי רש"י, לדברי תורת הקבלה, לדברי תורת החסידות, כדי להבין כי תרבות ההשתקה והצניעות בצורתן החרדית העכשווית, אין מקורן בתורה כי אם בתרבות הנוצרית – אירופאית.
      כל דברי התורה וחז"ל מלאים מביטוי טבעי לכלל ההוויה האנושית ולמיניות בתור חלק אמיתי אינטגרלי וחשוב באדם . יש בהחלט ערך ללשון נקיה ולצניעות אבל לעולם לא באופן חונק, ולא באופן מסתיר ומכחיש.
      כמו כל הדברים ביהדות, המשלבת בין העליונים והתחתונים ומחברת אותם יחד, כך בענין הצניעות, אשר ביהדות מבטאת הצנעה של הגסות המיניות וממש לא מהמיניות עצמה.
      החולק על זה נראה כמי שאינו מתמצא כלל בדברי התורה ובדברי חז"ל

  • לכותב המאמר:
    אתה תיארת יפה מאוד מה מרגיש הנפגע, אבל לאלו שלא נפגעו לא מובן למה ככה הוא מרגיש.
    למה העובדה שרבה נגע כמה פעמים במקום מוצנע של ילד בן 4 אמורה להשפיע עליו בכלל?
    למה הכפייה של האדם במישור המיני נוגע כ"כ עמוק בנפשו בשונה בכל הפגיעות הרבות האחרות שאנשים סובלים, כולל מכות והשפלות פומביות [שרבים מילדי בית ספר חווים]?
    בקיצור: החידה ושמה 'פגיעה מינית', עדיין אינה מובנת.
    והשאלה היותר חשובה: האם הפגיעה המינית מועצמת בעקבות המודעות אליה, או שכך טבעה בכל מקרה. כי בכל הדורות נשים נאנסו בצורה המונית בשעת מלחמה, האם שמענו על תופעות ותיאורים מעין אלו במקרים כאלו? וכן מפתרון התורה לאונס [לא יוכל לשלחה] לא נראה שהנאנסות הרגישו כך, אלא רק הייתה להם בעיה פרטית להתחתן ואת זה סידרה התורה.

    • היי אליעזר
      המושג פוסט טראומה והלם קרב הוגדר לראשונה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה למרות שתיעודים לתגובות שכאלה מופיעים בספרות הצבאית כבר 1000 שנה לפני, רק אז ידעו לקרוא לזה בשם.
      נשים שנאנסו ונלקחו בשבי במלחמות ככל הנראה לא היה להם זמן ויכולת לספר את שעבר עליהם עשרות שנים אחר כך ממגוון סיבות.

  • נשמח לדעת מהי הכשרתו של הכותב, בפרט שמציין שהוא עוסק בטיפול בנפגעי תקיפה מינית, תחום מורכב הדורש הכשרה מקצועית אקדמאית, מעמיקה ויסודית.

    מבין השורות עולה סערת רגשות גדולה שמובנת לאור הנסיבות , אך עלולה להיות הרסנית בטיפול.

    לדעתי זהו תנאי בסיסי שמערכת האתר צריכה לוןדא- רק כותבים בעלי הכשרה טיפולית מקצועית יכולים לכתוב ולעסוק בנושאים טיפוליים. בלוג אמשי המתאר חויה זן מנקודת מבטו של הכותב היה מתאים יותר.

    • פסיכולוג גרוע – או קיבל הכשרה אקדמאית או שלא
      פסיכולוג בינוני – קיבל הכשרה אקדמאית
      פסיכולוג מצוין- לא קיבל הכשרה אקדמאית
      רבים מגדולי תורת הנפש פרויד ,אריקסון , ועוד לא קיבלו הכשרה אקדמאית .
      ולעניות דעתי המאמר הזה מצוין , קראתי ושמעתי המון מהאקדמיה ומעולם לא נחשפתי למאמר ברמה כזו
      אולי הוא לא כתוב בשפה מקצועית אבל הפשטות והכנות יחד עם העומק בהם מוצגים הדברים עולה על כולם.

    • תגובה לי.מ.
      לא מבינה איך אתה מסוגל לקחת אחריות על אמירה מהסוג הזה. אמירות כאלה ואחרות גרמו וגורמות לנזק נפשי בלתי יתואר.
      אמנם נכון שלא כל רופא הוא אכן טוב, אבל מובן לכל בר דעת שמי שלא למד רפואה, גם אם יש לו חוש של דיוק ואהבת אדם, לא יוכל לשמש כרופא.
      והנפש היא החיים

  • מתאר בדיוק את מה שאני מרגיש וסוחב בשקט שנים. עושה תקווה שיהיה מי שמבין ושמותר לדבר. הצלת נפשות ממש

    • אכן פגיעה היא קשה מאוד.

      יש דרכים להשתקם, להבין איך לחיות נכון, להאמין בעצמך.

      חשוב לחדד נקודה,
      הפגיעה הכי קשה היא פגיעה מינית,
      כיון שדוקא שם מתבטא החיבור הכי חזק והכי ריגשי בין איש ואשתו, לכן כשהוא נעשה לא נכון הוא הכי פגיעה חזקה שיש,
      משום כך האדם לא מחובר לשום דבר,
      על כן הנפגע/ת מרגיש/ה ריק בנשמתו/ה.

      בתורה הקדושה ובמה שביארו לנו חז"ל והדריכו אותנו בעלי המוסר והמחשבה יכול אדם לבנות לעצמו את הצורה הנכונה לחזור להיות הוא עצמו.

      בהצלחה לכל האנשים היקרים שלא מתייאשים ועוזרים לעצמם.

  • למירי , הלב שלי חי ופועם ומרגיש לא פחות משלך.אם לא הבנת את מה שכתבתי לחדול מהדיון הפומבי כאן ולקחת את דברי למקום, אז הרשי לי להסביר לך, ברור לך שלא התכוונתי לטאטא את הנושא הזה , ולא צריך להעסיק אותנו ולעורר מודעות , אדרבא הרי כתבתי במפורש שהנושא הזה צריך להיות מטופל רק בפורומים מקצועיים ובמסגרת מקצועית ולא כל מי שעטו ועתו בידו יעלה את הגיגיו ודעותיו יביאו את תובנותיהם ועמדותיהם בתחום לא להם מתוך הרהורי ליבם.אני אומר וכותב זאת מתוך חשש שדיון פומבי באופן כזה אינו תורם ואינו מועיל ואף עלול חלילה להיפך לחרב פיפיות.
    ובהזדמנות זאת אני רוצה להעיר ולהוסיף היבט נוסף לפגיעה מינית , פגיעה מינית היא לא רק בתחום עבירות מין והטרדה מינית,אלא כל התיחסות משפילה לבני או לבנות המין השני מבחינתי זאת פגיעה מינית.למשל בתחום השידוכין ישנן בנות רווקות איכותיות "מבוגרות" שעדיין לא מצאו את זיווגם, והסביבה הקרובה ולעיתים גם המשפחה מאיצים ומדרבנים אותם להתפשר כי הזמן אוזל ולקבל הצעות מביישות לטעמה ולרוחה,מה שגורם לאותם בחורות להרגיש נחותות כלפי הבנים והבחורים שהרי מהם לא דורשים להתפשר ולא מאיצים בהם לרדת מהדרישות הגבוהות שלהם ,לעיתים אף בגיבוי ראשי הישיבות.
    וזו גם פגיעה מינית.

    • חבל על מה שאתה כותב. אינך רואה כי רק ההוצאה לפומבי יכולה לגרום לטיפול ראוי?
      הרי צריך להיות עיוור כדי לא לקרוא את המפה.

  • המייל שלי
    nirstern1@gmail.com

  • מצד אחד, כתבת בדיוק את מה שקורה לי
    הניתוק, הכאב הלכלוך

    אבל חושבת שהיית צריך לדייק ולומר שאפשר למצוא תשובה ומרפא
    ושלא לנצח לא נצליח לאהוב את הילדים שלנו
    אחרת למה אנחנו עדיין פה?

  • ניר, תודה רבה.
    אני מחנך ומטפל כמה שנים בנפגעים, ועם כל האמפטיה לא הצלחתי מעולם להבין כהוגן.
    רעייתי עברה פגיעה, והדבר נכח בשנות הזוגיות הראשונות, ועם כל ההבנה והרצון מעולם לא חציתי את רף ההבנה שרציתי לחצות.
    קראתי את המאמר בעמידה מתוך סערת נפש, אסימונים נפלו.
    נקודה שלא הסברת אבל מצטרפת לי לכל הדוגמאות שלך, היא הנטייה של נפגעים לפתח לעיתים נטיות מיניות מסובכות בעצמם. חלק ניכר מהנטיות ההפוכות הם תוצאת פגיעה מינית. ראיתי זאת אצל מספר בחורים. ואמנם ההבנה שהנפגע כביכול מצטרף ומתחבר לעצם החוויה ואפילו המכוערת של הפוגע מסבירה זאת היטב. וזה נורא.
    אשריך, זה מאמר שאניח מחר בחדר הצוות.
    תבורך.

  • כמטפל ור"מ בישיבה החכמת אותי בתיאור החוויה של הנפגעים, ירבו מאמרים כאלה שנותנים זווית כה חשובה ומעמיקה הנצרכת כל כך עבורינו מי יתן שלא נדע עוד שוד ושבר בגבולינו ויהיה מחנינו קדוש, אבל בהחלט השינוי כבר כאן

  • מאמר מכונן, מאמר אסטרטגי. תודה רבה על מה שפתחת. יש כאן הגדרות חדשות הפתוחות צוהר בעומק סוגיה כה עלומה !
    הגדרותיך מבריקות .
    הייתי שמח לעוד תוספת הבנה על עומק החוויה. האם תוכל להפנות אותי למקורות הכי חשובים בעיניך?

  • בקשר לשאלה הנשאלת כאן בתגובות, אודות החידה מדוע לא מצאנו בחז"ל ובפוסקים התייחסות כה חמורה על פגיעה מינית כפי שמתארים נפגעים היום וכפי שמתואר כל כך נפלא במאמרים ובתגובות כאן..
    אני אישית מאוד מזדהה עם שאלת השואל, ואף להגדרתו את השאלה כ'חידה' ולכן אנסה להתייחס כאן ולשתף את מחשבותי.
    אינני יודע אם כבר נכתב כאן בכתב עת נכבד זה מאמר ראוי בנושא הזה .
    לדעתי שאלה זו דורשת התייחסות נכבדת ורחבה.
    אציין רק ראשי פרקים כהתחלה לדיון :
    א. גם אין אנו מבינים את הסיבה ונשארים ב'צריך עיון', אין זה יכול להצדיק כלל עיוורון לסבל הנגרם לקרבנות.
    סבל זה הוא נוראי כפי שמתואר על ידי כל כך הרבה עדים כשרים, הלא הם והן הקרבנות עצמם, חלקם וחלקן בבמה מכובדת זו .
    מחנך שאינו מודע לכך, הרי זה אך ורק כי לא הקשיב דיו לתלמידיו ולא איפשר לעצמו ולהם את ההזדמנות להשתפכות נפש אמיתית . ובדידי הוה עובדא.
    כמחנך בעצמי, כאשר אכן התוודעתי להשתפכות הנפש הזאת והתוודעתי לתיאורים מעין אלו, התחלתי לעשות חשבון נפש בעצמי על אותם שנים שלא התוודעתי אל תיאורים נפשיים אלו .
    בודאי הקולר תלוי בנו המחנכים, האם אנו פנויים מספיק לרחשי לב תלמידינו? האם הם אכן מסגירים לנו את סגור לבם?
    מניסיון אישי, מי שצריך 'לחזור בתשובה' בענין זה אלה אנחנו המחנכים, והמערכות המופקדות עלינו ופוקדות את סדרי העדיפויות בזמננו. ויש להאריך בזה .
    והיות וסבל זה הוא אמיתי ונורא כמו שידוע לכל מי שלבו ער ויודע ופתוח, אם כן כל צריך עיון אינו משנה את הסבל עצמו.
    ואם כן, נשאר לנו לנסות להבין איך בכל זאת לא מוצאים התייחסות ראויה וחמורה בדברי חכמינו.

    האם התשובה לזה היא בגלל בהירות הבעיה עצמה שברור כי פגיעה היא דבר רע כמו כל הפגיעות?
    במילים אחרות, אולי כי אין זה מתפקיד חז"ל והפוסקים לתאר את הבעיה ואת הפגיעה אלא את האיסור לעשות אותה?

    ב. האם זה קשור לכך שבכל מקרה פשוט כי מדובר באיסורים בתחום הצניעות ולכן מיותר לדבר על חומרת הפגיעה כי הרי מדובר בבכל מקרה בדברים אסורים?
    אינני חושב שתשובה זו כשלעצמה מהווה הסבר ממצה דיו.
    למשל מוזכר איסור בקשר ל'משחקים בילדים' ולא זכור לי כי מוזכר שם הפן הפוגע במעשה האיסור, אלא הפן של איסור הוצאת שז"ל.

    ב. האם התרבות של אז היתה שונה במידה כזו כי הפגיעות לא נעשו באופן כה פוגע?
    כלומר, האם האיש שנהג אז בחוסר צניעות לא כפה את עצמו באופן כה פוגע בגלל הקונטקסט של החוויה האנושית שהיתה יותר 'מחוברת' להוויה האנושית הן אצל הפוגע והן אצל הנפגע?
    במילים אחרות, האם יתכן שבתרבויות שונות פגיעות יכולות להיות אובייקטיבית יותר קשות מבאחרות, לדוגמה האם בתרבות מזרחית יותר 'מחוברת' הפגיעה תהיה פחות 'פגיעתית' מבתרבות נוקשה וסגורה יותר כמו התרבות המערבית הקרה והמנוכרת יותר?
    האם האנשים בדרך כלל היו פחות קרים ומנוכרים וכתוצאה מכך פחות כפייתיים ופחות פוגעים?
    אינני טוען כי כך הם הדברים, אלא מעלה נושאים לדיון.

    אחת הפירכות האפשריות לתשובה זו יכולה להיות כי גם כאשר הדברים נעשים כאילו בהסכמה, בפרט אצל ֻקטינים, הרי הם פוגעים אנושות.
    ובכל זאת, אולי יש מה לחקור ולהעמיק בזה.

    ג. האם זה קשור לעובדה כי לא תיארו פגיעות נפשיות בפרטיות באופן כללי וגם פגיעה זו נכללת בזה?
    דומני כי אף אחת מתשובות אלו אינה מהווה תשובה כשלעצמה ועל כן ראוי לפתוח את הנושא ולדון בו לעומקו.

    • ברצוני להעיר כי בכתבי הערה זאת טרם קראתי את כתבתה המחכימה של גב' מעיין דוד העונה על חלק מהתמיהה על ה'שתיקה-לכאורה' של מקורותינו על חומרת הפגיעה.
      בכתבתה היא מיטיבה להראות איך ברור מתוך מקורותינו חומרת הפגיעה.
      ועדיין יש להוסיף לדון ולהעמיק חקור.

  • למי שחושב שבתורה זה לא הוזכר, שיפתח נביא ויקרא על פילגש בגבעה ויראה איך התייחסו בעם ישראל למקרה שקרה, ויבין:
    א. כמה זה היה נדיר, אם מקרה אחד גרר תגובה כזאת.
    ב. כמה לא הסתירו ולא טאטאו מתחת לשטיח.
    ג. מה היתה עוצמת התגובה הראויה, כפי שעם ישראל כולו חש בספונטניות: לא רק העיר עצמה, השבט כולו נמחק כמעט לחלוטין במלחמת אחים, למרות שהם לא היו אשמים, רק בגלל שיכול היה לקרות דבר כזה אצלם בשבט!
    ד. וממילא מה עוצמת החומרה שייחסו לפגיעה כזאת….

  • מה בנושא של שלושת העבירות החמורות בתורה שפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות.
    האם גם שם התורה העלימה עין. שהרבה מהפגיעות המניות נעשות בתוך המישפחה לא עלינו. וזה אבא עם ביתו .בן עם אחותו . ועוד כהנה סיפורים מזעזעים שאן האזן מסוגלת לשמוע .ואז שקט . השתקה . צניעות . האם הצניעות במיקרים כאלו יותר חמור מהחטא עצמו .הרי כל התורה וקיום המיצוות ניתנו בראש ובראשונה על למנוע עבירות מסוג זה .אז פתאום כשזה קורא אז שקט . בזמן הסנהדרין . היה צריך סקילה .וכ וכ צריך לצעוק גיווילד בקולי קולות למען ישמעו ויראו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל