צריך עיון > סדר עיון > מה שהם קוראים אהבה > מה שאנחנו קוראים ברית

מה שאנחנו קוראים ברית

מאמר תגובה ל"מה שהם קוראים אהבה"

הזלזול בערכו של הגוף בכלל ובמיניות בפרט מצוי לצערנו במחננו, אך עלינו להכיר בכך שהוא רעה חולה ולא דרכה של תורה. התורה רואה במיניות את יסוד החיים, שעליו ראוי לשמור מכל משמר. דוקא בשל היותנו חרדים לדבר ה', עלינו להזהר ביותר בשמירת הברית.

ט"ז אדר א' תשפ"ב

קראתי בעיון רב את מאמרו של הרב צבי וינטר, הטוען כי המיניות נמצאת במעמד נמוך בחברה שלנו, ובהתאמה, גם פגיעות מיניות אינן נמצאות בראש סדר היום. כפי שצפה, היה קושי גדול לקבל את דבריו. הכותב השליך מיד קושי זה למקור אחד והוא היטמעות בתרבות השלטת. ניחא. בכל זאת ארשה לעצמי להביע את דעתי לגבי נקודות אחדות שעלו במאמר.

הכותב מציג תפיסת עולם של הציבור החרדי בנושא מהותי כמו מיניות, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה המתבקשת – האם תפיסה זו טובה או רעה? האם מקורה בקודש או שמא מקורה בהשקפות זרות שחדרו אל מחננו? אם הניתוח הפילוסופי מוביל אותו למסקנה שהחברה שלנו מעניקה לגיטימיות חלקית לפגיעות מיניות, או מתייחסת אליהן בחומרה פחותה, עליו להצהיר שזהו כשל חברתי ולא ענין להתהדר בו. אי אפשר לומר: זוהי הגישה של החברה ופשוט צריך לקבל אותה. חובה לקרוא לתיקון מידי של היחס המעוות אל הנושא.

אם הניתוח הפילוסופי מוביל אותו למסקנה שהחברה שלנו מעניקה לגיטימיות חלקית לפגיעות מיניות, או מתייחסת אליהן בחומרה פחותה, עליו להצהיר שזהו כשל חברתי ולא דבר להתהדר בו. אי אפשר לומר: זוהי הגישה של החברה ופשוט צריך לקבל אותה. חובה לקרוא לתיקון מידי של היחס המעוות אל הנושא

איני מתעלמת מכך שהיחס המזלזל למיניות המתואר במאמרו של וינטר אכן רווח בקרב מחננו. יחס מזלזל זה הוא ביטוי אחד של גישה שאינה רואה חשיבות בגופניות ובארציות בכלל. אולם דומני שלא ראוי להתהדר בכך. יחס מזלזל זה הוא תוצאה של עיוות שנוצר בעקבות הגלות הארוכה והניתוק הכפוי מן הארציות במובן הפיזי, כמו גם של השפעות זרות של הנצרות עלינו. כפי שכותב הרב קוק זצ"ל, גְדול מבשרי השיבה אל הארציות:

גדולה היא תביעתנו מן הגוף. התעסקנו הרבה בנפש ושכחנו את קדושת הגוף. זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות משיש לנו רוח הקודש. שִכחת הגוף היא מחלת הגלות. כשהיינו בגלות עזבנו את החיים המעשיים, את הקשר אל הגוף והחושים בגלל פחד מוגזם, בגלל חוסר אמונה שהקדושה והטוב יכולים לשכון גם בגוף עצמו. כעת, בזמן השיבה לארץ ישראל, הגיע הזמן לשוב ולקדש את הגוף.[1]

הקולות הנשמעים במרחב החילוני בנוגע לעוולה הנוראה של פגיעות מיניות והתביעה לטפל בה טיפול שורש מהדהדים אמת עמוקה. אמת זו ידועה לנו היטב, אלא שדעתנו הוסחה ממנה בנסיבות מצערות. דומה הדבר לאופן שבו נסוגונו מן ההתעוררות הציונית, ששורשיה עמוקים בקדושה, וקדמו לה עליות תלמידי הגר"א, הבעש"ט ושאר מחונני עפר במשך הדורות, כיוון שהתקיימה בפועל על ידי אנשים שביקשו להחריב עולם ישן. עם זאת, אף שאנו חלוקים עמוקות על דרכם, חובה עלינו להודות שדבר גדול עשו. כיוצא בו, גם חלוצי המהפכה לטיפול בפגיעות מיניות, הגם שיכולים אנו לחלוק על הדרכים שהם נוקטים או על תפיסת עולמם באופן כללי – וכך ראוי שנעשה – עושים עבורנו דבר גדול. הם סוללים דרך אל מחוזות שבהם לא ביקרנו שנים רבות ושאת שפתם שכחנו.

 

תיקון היסוד

הספירה השישית בסולם הספירות הקבלי, המקבילה לדמותו של יוסף הצדיק, היא ספירת היסוד. ידוע כי בהקבלה לכוחות הנפש, מקבילה ספירה זו למידתו של יוסף, לשמירת הברית, ובמילים אחרות – למיניות. לא בכדי נקראת הברית "יסוד". בתרשים הקבלי, ספירה זו היא יסוד ותשתית לספירות שמעליה, הגם שלכאורה הן מידות נעלות ונשגבות ממנה. כן הדבר לגבי מיניות האדם. גם אם יש קומות רוחניות גבוהות יותר בנפש, זהו היסוד שעליו הן מושתתות. פגיעה בתחום זה מערערת את קומת האדם כולה. (אגב, ניתן לראות עיקרון דומה במילה "שת" – חלציים. מילה זו היא השורש למילה "תשתית". אמנם ניתן לומר כי פיזית, רצפת האגן היא התשתית לכל איברי הגוף, אך יש בכך הקבלה ליסודות רוחניים בנפש.)

הכותב טוען כי דווקא בחברה החילונית, שבה קיים עיסוק מוגבר ומוחצן במיניות, פגיעה מתבטאת אפילו במילה לא מתאימה או בתנועה קלה, ורק במחוזות אלה אמורים דברים מינוריים כאלה לטלטל את הנפש. ואני קוראת ונדהמת: האם ראו עיניך את שהקלדת? התורה מייחסת משמעות רבה כל כך לדיבור, למגע, למבט, למחשבה!

זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים, אומר הכתוב בקהלת (ד, יד). לכל כוח בבריאה יש כוח נגדי המשווה את משקלו ומאזן את נקודת הבחירה. כוח המיניות הוא כוח החיים, כוח המביא חיים לעולם, כוח המחבר ומדבק בין שתי מהויות הפוכות ("ודבק באשתו"). כוח המשמש מצע להשכנת שכינת ה' בין בני זוג, כפי שלימדונו חז"ל. ה"לעומת זה" שלו הוא כוח של פירוד ושל מוות, היפך החיים. דבר זה עומד גם בבסיס המחשבה הפסיכואנליטית, המציבה את ה"ליבידו" מול ה"תנטוס". זלזול ביסוד החיים אינו אלא הגברה של כוח המוות.

הכותב טוען כי דווקא בחברה החילונית, שבה קיים עיסוק מוגבר ומוחצן במיניות, פגיעה מתבטאת אפילו במילה לא מתאימה או בתנועה קלה, ורק במחוזות אלה אמורים דברים מינוריים כאלה לטלטל את הנפש. ואני קוראת ונדהמת: האם ראו עיניך את שהקלדת? התורה מייחסת משמעות רבה כל כך לדיבור, למגע, למבט, למחשבה! במבט מפוכח על יצר לב האדם, מבקשת התורה להיזהר מאד בכל הנוגע לתחום המיניות, לקדש ולהבדיל את עצמנו מהתעסקות בו וממחשבה עליו. כל זאת כמובן בשאיפה לתעל אותו אל הקשר הזוגי, ולא חלילה לתוהו.

ואם נכונים הדברים בין אדם לקונו, המוחל וסולח ונושא עוון ופשע, נכונים הם כפליים כאשר מופנים החצים (גם אם הרוחניים) אל נפש הזולת. הנפש נקראת "כבוד", ואף בגדים נקראים "כבוד", כי הם מכסים על נפשנו שלא תהא למרמס ולחמס כל עין וכל לב. ואותו כבוד נרמס כאשר משתמשים בו, דורסים ואוכלים, אף אם הדבר נעשה בתדרים עדינים מאד.

 

פגם הברית

חכמינו ז"ל מתייחסים אל הנושא הזה בכובד ראש וברצינות רבה. כמה איסורים וסייגים קשורים אל הדבר הגדול הזה הנקרא "ברית" – החל מברית המילה, מצוה בעלת אופי טוטאלי, שאינה דומה לשום מצוה אחרת, עובר דרך מצות ציצית וכן הלאה. משמעות המושג "ברית" היא קשר, והיא מלמדת אותנו על תכליתו של איבר הברית, להיות מחבר ומדבק בין איש לאשתו. מנגד, הרצון לתענוג בלי ברית, בלי מחויבות וקשר, נקרא "זנות". התורה מצווה עלינו במערכת של אזהרות להיות "אנשי קודש" – לא במשמעות של פרישות ונזירות, אלא במשמעות של התכווננות כלפי ברית וקשר.

האם אפשר להעלות על הדעת כי שועלים קטנים המחבלים בכרמים והמבקשים לפרוץ את אותו גן נעול, אינם פוגעים בקודש הקודשים של הנשמה? יש בהפחתת החומרה מן המעשים הללו סכנה גדולה ועמוקה, במיוחד תוך הסתמכות על צידוקים הלכתיים או נורמות חרדיות

לאומות העולם קשה הנחת היסוד הזו: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הוזילום שנאמר (איכה א, ח) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ."[2] המיניות, לפי תפיסתם (לפחות המשתקפת מדברי חז"ל), ריקה מן המשמעות של חיבור. זוהי תפיסה ערלה ומחוספסת המכוונת להנאת עצמי ולמימוש אינטרסים. אך עם ישראל חי מגיל שמונה ימים בתודעה של חיבור וקשר. אנו, גברים ונשים, משמרים ביראה את המיניות עד לרגע הקידושין, ומברכים על כך באהבה: "שאסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין."

האם אפשר להעלות על הדעת כי שועלים קטנים המחבלים בכרמים והמבקשים לפרוץ את אותו גן נעול, אינם פוגעים בקודש הקודשים (שאותו מכנה הפייט "חדר מיטות") של הנשמה? יש בהפחתת החומרה מן המעשים הללו סכנה גדולה ועמוקה, במיוחד תוך הסתמכות על צידוקים הלכתיים או נורמות חרדיות, הן בשל הזילות שבה עלולים פוגעים להתייחס אל מעשיהם, והן, ובעיקר, בשל תרומתן של אמירות אלו לערעור הנפשי הנורא שחשים הנפגעים.

 

חרדים אל הקודש

עובדת היותנו חרדים אל הקודש מזמינה אותנו, דווקא אותנו, להיות חוד החנית של הטיפול במקרים של פגיעה מינית ולקחת חלק אקטיבי בהגשמת הנבואה: וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג, ב), ולתת מענה לנפשות נכאבות. כדרכו של רבי מאיר, האוכל את תוך הרימון ואת קליפתו זורק, עלינו לקחת את הכלים הנפשיים, הטיפוליים, הרגשיים, את המודעות והתובנות החדשות, את המחקרים ואת הניסיון שנצבר – ובהם לסלול דרך ייחודית לטיפול בתופעה, בפוגעים ובנפגעים.

כדרכו של רבי מאיר, האוכל את תוך הרימון ואת קליפתו זורק, עלינו לקחת את הכלים הנפשיים, הטיפוליים, הרגשיים, את המודעות והתובנות החדשות, את המחקרים ואת הניסיון שנצבר – ובהם לסלול דרך ייחודית לטיפול בתופעה, בפוגעים ובנפגעים

לכאורה, ערכים רבים ושונים מתנגשים ביניהם בעת הטיפול במקרים אלו. מדובר בערכי יסוד מקודשים, שאנו אמונים עליהם ביותר – כיבוד הורים, הלבנת פנים ועוד – המאתגרים אותנו כשאנו באים לעסוק בתחום. נוסף לכך, תנועות חילוניות קיצוניות אינן מדברות כלל במונחים של תשובה ותיקון – מצד הנפגעים ואף מצד הפוגעים – שבוודאי יכולים לקיים בעצמם, כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי (מיכה ז, ח), מתוך אמונה שמתוך הקושי והשבר יש לקום ולגדול.

‏ראוי להעיר כי הרב שטיינמן זצ"ל הדגיש במקרים של פגיעות קשות (לאו דווקא בהקשר זה) כי ‏יוסף הצדיק מעולם לא סלח לאחיו. הוא מפייס אותם באמירת "אלוקים חשבה לטובה"; הוא גם אינו נוקם בהם, ואף מעביר אותם מסע של תיקון, אולם לא מצאנו בשום מקום שהוא אומר להם: "מחול לכם." תהליך התיקון אינו כרוך בהכרח במחילת חטאם של הפוגעים; הוא נזקק לעיבוד משמעות הפגיעה בין אדם לעצמו ובינו לבין הקב"ה.

מורכבויות הלכתיות-מוסריות אלו מחייבות אותנו להבין כי אין מנוס מהכשרת תלמידי חכמים המסכימים לפתוח את לבם לנושא חדש ורגיש, ולאמץ תנועה פנימית של ענווה מול מומחים בתחום כדי להבינו לעומקו ועל בוריו. זהו צו השעה. רבני מכון פוע"ה שמים לנגד עיניהם את ההלכה לצד כמיהתם של בני זוג לחבוק ילדים, והם נחשפים לפסקי דין חדשניים ומתמחים ומשתלמים ולומדים על התקדמות טכנולוגית, כדי לתת לזוגות אלו מענה כשר ומשמח. באופן דומה צריכים רבנים להיכנס אל עובי הקורה, להטות אוזן וכתף, ללכלך את הידיים בדם שפיר ושליה, ולטהר אישה – כנסת ישראל, לבעלה – קודשא בריך הוא.

אכן, מה שהם קוראים אהבה נקרא אצלנו כרת, אך מה שהם קוראים מיניות נקרא אצלנו ברית, ומה שאצלם נקרא פגיעה בנפש, אצלנו נקרא פגיעה בקדשי הקדשים של הנשמה.


[1] הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אורות התחיה, פרק לג.

[2] יומא נד, א.

Photo by Aaron Burden on Unsplash

22 תגובות על “מה שאנחנו קוראים ברית

  • מאמר יפה מאד ועמוק .
    כתוב בטוב טעם.

    אני רוצה לציין בזהירות רבה .
    עפר אני תחת כפות רגליהם של ראשונים ואף פחות מכך .
    אבל להסתיר ולהדחיק לא יועיל לנו .

    כידוע רוב גדולי הדור חלקו על הראי"ה קוק ויתכן שלא הבינו את דבריו .
    אין זה מגרע מגדלותם כי יתכן שהם היו שייכים לתורה של חוץ לארץ ולא היה להם שייכות לתורה של ארץ ישראל .
    אבל כן , המשפט מה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת איננו נכון . הוא נכון לתורה של חוץ לארץ ששם אין אפשרות להרגיש ולאהוב .

    קשה להגיד את זה כמו שקשה להגיד את דבריו של הראי"ה קוק בבית המדרש החרדי , ומי שיגיד . יגידו עליו – מזרוחניק – אפיקורס .

    קשה מאד לעמוד מול המציאות ולהגיד , כן יתכן שלענקי עולם אלו לא היה אהבה .
    אבל כידוע כתב הרמב"ן שעיקר קיום התורה היא בארץ ישראל ואין לנו תלונה על מי שתפקידו היה בתורת חוץ לארץ .

    אבל להמשיך ולקדש את היהדות ללא אהבה , ללא רגש , יהדות שלא מתחשבת בצרכי הנפש והגוף בגלל שכך היו בחוץ לארץ והמשיכו את התורה הזאת של חוץ לארץ גם כאן בארץ ישראל זה אסור לנו .

    המשפט המדויק לעניות דעתי , הוא – מה שהם קוראים אהבה אצלנו זה עיקר היהדות , באהבה בין איש לאשתו, בין אב לילדיו , ובין האדם לאלוקיו . אבל הכל בגבולות שהציבה לנו התורה , ובשביל עבודת ה' , אז נזכה שיהיה לנו אהבה אמתית .

    • איזה מאמר!!! תודה רבה!!! כל מילה מילה!!!

  • מאמר חשוב, מעניין, עמוק ובהיר.

  • תודה על מאמר מעמיק ומדויק.
    תודה על המילים!

  • יישר כח, כמים קרים על נפש עייפה

  • פשוט כל הכבוד!!!
    מענה ראוי ומתבקש למאמר החרפה והאכזריות על נפשות הנפגעים, מהשבוע שעבר

  • מי גדול לנו מן הרמב"ן ואלן דבריו בפרשת אחרי מות:

    "ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור".
    לא אהבה, לא חיבה, לא ברית ולא קדושת הגוף.

    חד משמעית

    • תגובה לאריאל:
      רמב"ן עה"ת הוא לא פוסק יחיד בנושא, בפרט אם קוטעים את דבריו – כי אז מגיעים לעיוות ההלכה והנפש גם יחד:
      נניח שאין לאישה אפשרות להריון, האומנם "ואשר לא יולד ממנו אסור"? אין מצוות עונה? אין אהבה של שילוב גוף ונפש גם יחד? (התשובה הנכונה: ודאי שמותר, שיש מצווה ויש אהבה משולבת).
      והאם שיר-השירים, שהוא קודש-קודשים, מדבר אך ורק על "קיום המין" בלבד? (התשובה הנכונה: ממש לא).
      יתר-על-כן: הזכרת טומאה של יחסי-מין כ"ראיה" ליחס התורני השלילי למיניות. אבל גם לידה מטמאה, וגם הלוויה-קבורה של המת מטמאה, האומנם היחס התורני אליהם הוא שלילי?
      חוששני שהשקפה דומה לזו שלך שמעתי פעם בארה"ב מחבר לעבודה, נוצרי אדוק, מה שנקרא אצלם "נוצרי פונדמנטליסט"…

    • ראה בעניין זה איגרת הקודש, המיוחסת לרמב"ן עצמו, אך כנראה נכתבה על ידי רבו רבי עזריאל (הקדמת המהדיר הרב שעוועל)
      קרא וימלא ליבך קדושה וטהרה (רצו"ב קישור לכל האיגרת)
      "ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לארסט"ו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היוני, לפי שדעתו היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאלו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היוני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם] (והשי"ת) ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור"
      https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9C%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F

  • ממש לא חד משמעית .
    דלגת על השורה הבאה בדברי הרמב"ן שם , אני מצטט .
    ולכך יאמר שארה הנה זמה היא כלומר אינם נשואין ואישות אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד .
    הרמב"ן מדבר שם על משגל לשם משגל בלי אהבה או אישות .

    ממליץ לך לעיין בדברי הרמב"ן באיגרת הקודש שם מאריך בענין ממש כדברי הכותבת .

    חשוב להדגיש שקיום המין איננו רק להביא ילדים
    הבריאות הנפשית של כל בני האדם תלויה באהבה שבין האיש לאשה , כולנו יודעים כמה סובלים ילדים להורים גרושים .
    וכבר אמר אחד מחכמי הפסיכולוגים שבריאותו של גבר שאין לו אשה אוהבת מסוכנת יותר מבריאותו של גבר מעשן ..

    • פירוש התורה הוא וודאי של הרמב"ן, על איגרת הקדש התעוררו ספקות האם היא באמת נכתבה על ידי הרמב"ן..
      דיינו שיחסי מין מטמאים ועזרא תיקן טבילה לבעלי קרי כדי לראות את היחס התורני למיניות.

  • המאמר כולו מבוסס על קטע מדברי הראי"ה קוק, שבעצמו לא מדבר על מיניות אלא על קיום הגוף מבחינה בריאותית.
    יש המון משמעויות בחז"ל כדברי הרב צבי וינטר. באם הגיוני לפטור את הכל במחי יד רק בגלל שאנחנו כבר בארץ ישראל, וכל זה על סמך דברים שלא כתובים בדברי הרב קוק שגם הוא היה נתון במחלוקת עמוקה עם גדולי הדור???
    זה ממש מזכיר את הקולות הנשמעים כיום וקוראים לגייר כל גוי שחפץ בכך גם ללא קבלת עול מצוות, רק כי אנחנו בארץ ישראל ו"התורה הגואלת" מכירה גם בגיור ללא עול מצוות, ובפרט שהנ"ל גם משרת בצבא הקדוש..
    או לדוגמא – היתר מכירה שנאסר באופן ברור על ידי גדולים רבים, יש האומרים שהתנגדותם נובעת מהיותם אנטי ציוניים וממילא לא מכירים בתורת הגאולה ובחשיבות קיום המפעל ההתישבותי גם בשנת שמיטה, ולכן דעתם לא רלוונטית. (כן כתב הר' א. מלמד לאחרונה באחד מטוריו)
    האומנם??

    • אני חושב שהגיע הזמן שנדון בדברים כפי שהם . אם נישאר במחלוקות, בסטיגמות, בזלזול באחר ובדעותיו, במי אמר, ובאיך אמר, לא נגיע לשום מקום .

      גדלתי מילדותי בחברה החרדית ואף אל פי כן אני חושב שלפי התורה והיהדות ,
      כן יש מעלה לצבא ולגבורה יהודית .

      איכה ירדוף אחד אלף נאמר על זמן שישראל חוטאים ולהיפך כשישראל עושים רצונו של מקום נאמר ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה .

      וכן , חלק מהגדולים שהתנגדו להיתר מכירה לא הכירו בחשיבות המפעל ההתיישבותי , אולי יש מקום למחשבה שכן , התנגדותם הייתה בגלל שלא היה להם משקל לחשיבות ההתיישבות.

      לעומת זאת גיור ללא קבלת מצוות מוזכר מפורש לאיסור בכל הפוסקים .

      לעניות דעתי המבט צריך להיות מה כתוב בתורה על הדבר . להתייחס לדברים כפי שהם . ולא מי אמר ואיך אמר.

  • יישר כוח על המאמר. מחכים ומאזן.

    • אריאל, אתה טועה, כפי שניסו להוכיח לך.
      כנראה לא למדת את דברי הרמבן, לא את דברי היעבץ רבי יעקב עמדין, לא את ראשית חכמה שער הקדושה.
      התיעוב הוא בתאוות המשגל האנוכית, אבל אדרבה האהבה שבמיניות עניינה הענקה ונתינה והיא קודש קדשים.
      וכפי שהיה בקודש הקדשים בכרובים, וכפי שנאמר על שיר השירים שרבי עקיבא אמר כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים.
      וכפי שמובא בספרי קבלה והאר"י הקדוש כי בכל ביאה יש ולדות רוחניים.
      ויש להאריך.
      אך דע לך כי שיטתך רבים חללים הפילה ומפילה ועצומים כל הרוגיה

  • לחזק את דברי הכותבת ביחס לערך הגוף ולחושניות ראוי להזכיר שאחד הכלים שהיו במשכן ,סמל הקדושה והטהרה היה כיור הנחושת שממנו היו הכהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם בבואם אל אוהל מועד לשרת בקדש לפני ה' (שמות ל,יח-כא) וממה היה עשוי אותו כיור? "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת *במראות הצובאות* אשר צבאו פתח אהל מועד" ( שם לח, ח) רש"י שם מסביר שאותם מראות היו עשויות מנחושת מבריקה ובהן בנות ישראל רואות כשהן מתקשטות והיה משה מואס בהם מפני שעשויים ליצר הרע וולא רצה לקבלם כדי לא להשתמש בהם לדבר שבקדושה עד שאמר לו הקב"ה לקבל אותם כי אלו חביבים עלי יותר מכולם שעל ידיהם העמידו נשות ישראל צבאות רבים במצרים ,כשהיו בעליהם יגיעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ,ונוטלות המראות ,וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה,ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם.ע"כ. הראת לדעת שאין שום סתירה בין מה שנראה כעשוי ליצר הרע לבין קדושה וטהרה,ואדרבה הוא מביא לידי קדושה וטהרה.וראוי לצטט את דברי הרש"ר הירש כאן,זה לשונו: טעם עמוק יש בעובדה שאותו כלי הקודש שהיה מיועד לקידוש ידים ורגלים, היה עשוי ממראות ,היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החושנית-גופנית של האדם כדבר שיש להתבונן בו במיוחד.נמצאנו למדים ,שהחושניות שבהויה האנושית הגופנית -לא זו בלבד שאינה מוצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דוקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו,יתר על כן החושניות היא ביסודו של דבר אותה תכונה של ההויה האנושית המאפשרת בראש ובראשונה את החירות המוסרית של השאיפה לקדושה,עכ"ל. זו הדרך הנכונה והיחס הנכון לכל קשר זוגי בין איש לאשתו. ו"המחמירים" אינם בהכרח הצדיקים ואנשי המעלה.

    • דווקא על מקור זה של 'מראות הצובאות' יש את הרמב"ן שמביא את האונקלוס שנשים אלו פרשו מהבלי עולם הזה ולכן נפרדו ממראות הצובאות.
      מסקנה: גם למי שמחליט לדחוק את המיניות ולפרוש יש על מה לסמוך, אמנם כחלק ממהלך רחב של עבודת ה' ובזהירות רבה

  • רבותיי, האתר היפה שלכם הופך כל כך בנאלי וחסר עומק כאשר מגיעים לדבר בסוגיות שהם במהותן רוחניות ולא ניתוח סוציולוגי חברתי גרידא.
    קדושת הגוף אינה חושניות [למגיבה לעיל], כמו כן אינה פרישות. הנזיר מביא חטאת על נזרו אבל מקבל ערך של קדוש "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב".
    המיניות היא קודש, יש לטבול לפניה, אבל לעולם אין האדם נמלט מרגש התאווה ולכן יטבול אחריה.
    לפני אכילתך יש ליטול ידיים, תאכל חולין בטהרה עד מקום שידך מגעת כי ארוחתך היא שולחן וכעין מזבח. אבל לפני ברכה"מ טול ידך שוב כי נטמאו בחווית האכילה.
    בכל מערכת יחסים של האדם עם מילוי צרכי גופו נמצא דואליות בדברי חז"ל ללא יוצא דופן.
    מי שמבקש לראות את הופעת הקודש בעולם באופן בינארי [שחור או לבן], מיד אינו אוחז בדעת של קדושה אלא או במינות [נצרות, כמו שנגוע המאמר המקורי של הרב צבי שליט"א], או בפילוסופיה יוונית.
    אכן הראי"ה הוא מורה הדרך כמעט ביחידותו למי שאינו לומד בספרי הקבלה והפנימיות. עיקר הביקורת נגד העולם החרדי אינה בשמרנותו, ולא באנטי ציונות, גם לא בצרות אופקים ולא בשטחיות. עיקר הבעיה היא העזיבה שלו את עולם הסוד העברי שהוא ורק הוא השער למפגש אמיתי עם "היהדות".
    האתר הזה אינו נמלט משורש הפגם של התפיסה החרדית, גם הוא בורח לרוב מאור הרזים. הרב קוק תמיד יעלה לדיון ומחלוקת כיוון שהוא מקובל שטרח "להציע רזי תורה" לרבים. מומלץ.

  • תגובה לאריאל:
    רמב"ן עה"ת הוא לא פוסק יחיד בנושא, בפרט אם קוטעים את דבריו – כי אז מגיעים לעיוות ההלכה והנפש גם יחד:
    נניח שאין לאישה אפשרות להריון, האומנם "ואשר לא יולד ממנו אסור"? אין מצוות עונה? אין אהבה של שילוב גוף ונפש גם יחד? (התשובה הנכונה: ודאי שמותר, שיש מצווה ויש אהבה משולבת).
    והאם שיר-השירים, שהוא קודש-קודשים, מדבר אך ורק על "קיום המין" בלבד? (התשובה הנכונה: ממש לא).
    יתר-על-כן: הזכרת טומאה של יחסי-מין כ"ראיה" ליחס התורני השלילי למיניות. אבל גם לידה מטמאה, וגם הלוויה-קבורה של המת מטמאה, האומנם היחס התורני אליהם הוא שלילי?
    חוששני שהשקפה דומה לזו שלך שמעתי פעם בארה"ב מחבר לעבודה, נוצרי אדוק, מה שנקרא אצלם "נוצרי פונדמנטליסט"…

  • מאמר מעולה ונכון יישר כח

  • בעיני גם מאמרו של צבי וינטר וגם מאמרי התגובה טועים ואינם טועים, ברצוני לומר שכל הדברים החשובים לנו כגון קשר עם הקב"ה וכמו כן קשר עם אשה הם דברים רוחניים, אבל בעולם המעשה יש חשיבות גם לפעולות גשמיות המבטאות את הרעיון הרוחני, ולכן הקשר עם הקב"ה טעון מעשים גשמיים כגון הקרבת קורבנות וכיוצא בזה, וכן גם קשר עם אשה טעון מעשים גשמיים, ומשום כך גם צבי וינטר וגם המגיבים צודקים ואינם צודקים משום שמה שכתב צבי וינטר על היחס הפחות למיניות בהשקפה החרדים הוא נכון אבל רק כלפי האקטים המיניים בפועל כלומר החברה החרדית מייחסת פחיתות למעשים אלו משום שהם שוליים בקשר הנפשי העמוק עם אשה ולכן קיימים בתורה איסורים על מעשים אלו כשאינם נמשכים אחר קשר נפשי עמוק ועם זאת יש לדעת שגם צודקים המגיבים שהזנחת הקשר העמוק עם אשה וטישטוש הרגשות אינו נכון ואף הרסני לפעמים, ובאמת חשובה הידיעה על חשיבות הקשר הנעלה עם אשה

  • תודהע על הקול החשוב הזה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל