מאמרו של הרב הופריכטר מעלה על נס את השירות הצבאי לחרדים, בשל היותו הדרך הבטוחה אל האזרחות. מדבריו עולה כי תודעה אזרחית היא דבר רצוי ללא עוררין, והסיבה היחידה שיכולה לגרום לנו לסרב לפתח אותה, היא המחיר הרוחני שאנו עלולים לשלם עליה בתנאי העסקה הנוכחיים. בדברי להלן אבקש לחלוק על דבריו, ולערער על עצם תועלתה של אותה אזרחות נחשקת. דומני כי תודעת הערבות ההדדית החרדית, שהרב הופריכטר מבדיל בצדק מתודעת האזרחות המדינית, מכילה יתרונות משמעותיים החסרים באזרחות.
תודעת הערבות ההדדית עדיפה עשרת מונים על תודעת האזרחות המודרנית, ומוטב היה לו למד הצבא מהחרדים, ולא להפך
מדובר במשחק סכום אפס: תודעה אזרחית מגיעה על חשבון תודעת ערבות הדדית. אי אפשר גם וגם. ככל שנטפח בציבור החרדי את תודעת האזרחות, כך נאבד את החוזקה המשמעותית של תודעת הערבות ההדדית שבו. טענתי היא שתודעת הערבות ההדדית עדיפה עשרת מונים על תודעת האזרחות המודרנית, ובהקשר זה, מוטב היה לו למד הצבא מהחרדים, ולא להפך.
"כלל ישראל" לעומת "אזרחות ישראלית"
כיום פועלות בישראל שתי מערכות הזדהות מקבילות: המערכת המדינית-אזרחית והקהילתיות החרדית, המבוססת על תודעת "כלל ישראל".
המערכת של "כלל ישראל" התהוותה במעמד הר סיני לפני למעלה מ-3,000 שנה. במעמד היסטורי זה הוגדרנו לראשונה עם, והפכנו מאוסף של יחידים לקולקטיב המחויב למערכת חוקים בהנהגה אלוקית. מערכת זו חוצה יבשות וזרמים ואיננה תלויה במיקום גאוגרפי, שכן קיומו והגדרתו של העם היהודי נשמרו אף בפיזורם בגולה. דברי הרש"ר הירש, שהביא הרב הופריכטר, עולים בקנה אחד עם האמור. מסגרת זו היא ההתחייבות ללכת בדרך אחת, לשמור על חוקים ולציית לסמכות העליונה, בורא העולם, ולחכמים שלומדים את תורתו כהלכה.
התפיסה כי כל מעשה שלנו משפיע על כלל עם ישראל בכל מקום שהוא, ואף על הדורות הקודמים והדורות שיבואו, הופכת את הקשר בין יהודי לעמו למשהו עמוק ומקיף הרבה יותר מקשר פרסונלי, וחזק הרבה יותר מקשר של חייל אל הצבא או של אזרח אל המדינה
לעומת זאת, המערכת האזרחית, המדינתית, גם היא מגדירה אוסף של יחידים כקולקטיב, שלו מערכת חוקים והנהגה. כל אזרח במדינת ישראל הוא חלק ממערכת זו, ובין אם ירצה ובין אם לא, הוא כפוף לחוקיה, ומושפע מהחלטות מנהיגיה. הצבא, כפי שאמר הרב הופריכטר, הוא המכשיר העיקרי לטעת באנשים תודעת אזרחות, כלומר, הרגשה שהם חלק מאותה מערכת הנקראת "מדינה". תודעה זו מביאה אותם לציית לחוקי המדינה, ולדעת איך להתנהל במוסדותיה ואיך להתקדם בשורותיה.
הרב הופריכטר מבחין בין תפיסת הערבות ההדדית החרדית, הנולדת מתוך תודעת ההשתייכות לכלל ישראל, לבין תודעת השירות הנולדת מהתפיסה המערכתית של האזרחות. הוא כותב:
כדי שמדינה תתפקד, היא חייבת לטפח באזרחיה תודעת שירות. תודעה זו שונה מתודעת הערבות ההדדית, המפותחת מאד בציבור שלנו. מדובר ביחס מסוים למערכת שאינה פרסונלית, ולא בדאגה לשכן או לפרטים בקהילה. מדובר בדאגה למנהל הקהילתי, לעיר, למדינה, לצבא – כגופים מערכתיים ולא כמכלול של פרטים.
ההבחנה שלו צודקת במידה מסוימת, אך היא אינה מדויקת לדעתי. הערבות ההדדית שהתורה מכוונת אותנו אליה מובילה לחשיבה מערכתית ברמה גבוהה. התפיסה כי כל מעשה שלנו משפיע על כלל ישראל בכל מקום שהוא, ואף על הדורות הקודמים והדורות שיבואו, הופכת את הקשר בין יהודי לעמו למשהו עמוק ומקיף הרבה יותר מקשר פרסונלי, וחזק הרבה יותר מקשר של חייל אל הצבא או של אזרח אל המדינה. התורה מחברת את היהודי למערכת נצחית, חוצה זמנים ויבשות. כל יהודי קשור עמוקות אל אבות האומה ואל נצח ישראל כולו. כלומר, המערכתיות היהודית חזקה מכל מערכת אנושית חולפת.
אם בית החולים יודע לספק אוכל לפציינטים שלו, ארגוני החסד חושבים גם על המלווים הסועדים אותו. זוהי אינה חשיבה מערכתית קלאסית, של מערכת ענקית הרואה בפרטים המרכיבים אותה ברגים קטנים, אלא חשיבה של ערבות הדדית
לצד זאת, צודק הרב הופריכטר באבחנתו, שהערבות ההדדית מתבטאת בראיה פרטנית של היחיד, ולא רק בחשיבה על המערכת כולה. היחיד אינו נבלע במערכת, למרות העוצמה האדירה שלה. אנו רואים זאת בגישתם של ארגוני החסד הרבים, הנותנים מענה לכלל האוכלוסיה ברמה ארצית ולעתים עולמית (דוגמת פעילותם של שליחי חב"ד). ארגונים אלו שונים מהמערכות הממשלתיות, בכך שהם רואים את היחיד ואת צרכיו, והוא אינו רק מספר עבורם, בורג קטן במערכת גדולה. כשהאדם הקטן נזקק למשהו ביום יום, קל לו הרבה יותר להיעזר בארגונים חרדיים, מלצלוח את הביורוקרטיה הממשלתית העיוורת. כיוצא בו, ארגוני חסד אלו מצליחים לחשוב מחוץ לקופסא, ומשלימים את החסר במערכת. אם בית החולים יודע לספק אוכל לפציינטים שלו, ארגוני החסד חושבים גם על המלווים הסועדים אותו. זוהי אינה חשיבה מערכתית קלאסית, של מערכת ענקית הרואה בפרטים המרכיבים אותה ברגים קטנים, אלא חשיבה של ערבות הדדית, הרואה את הצורך של האדם הפרטי, היחיד, היושב ליד מיטת החולה ואינו פנוי להמציא לעצמו מזון ושתיה.
בעיני, דווקא המחויבות אל המערכת התורנית של "כלל ישראל", המובנית בתוך החינוך החרדי, יש בכוחה לחזק את המחויבות של היהודי החרדי למערכות אחרות שבהן יימצא. הדוגמאות שציין הרב הופריכטר במאמרו, של חיילים חרדים שהתאפיינו בחשיבה מחוץ לקופסא, ב'הגדלת ראש' ובאכפתיות, הן לדעתי תוצאה של החינוך היהודי ולא הצבאי. לא הייתי קושרת את תכונות אלו להשפעת האווירה בצה"ל, אלא דווקא לחינוך שעליו גדלו.
החסרונות ב"תודעה אזרחית"
טענתו הראשית של הרב הופריכטר היא שהצבא מצליח להכשיר אנשים להיות אזרחים טובים, בעוד מערכת החינוך הכללית נכשלת בכך. אולם, מהו אותו "חינוך אזרחי" מהולל? מאמרו של הרב הופריכטר מונה שלש מעלות: פרואקטיביות, מסירות למערכת וחריצות. זוהי לדעתי הצגה חסודה מאד של המערכת הצבאית. המערכת הצבאית אכן מכשירה את חניכיה לחיי מדינה, אך היא עושה זאת באמצעות משמעת וצייתנות, הנמכת חוש הביקורת וחינוך לכך שהאינטרסים של המערכת הם מעל הכל. האם זהו חינוך? יהיו מי שייבנו ממערכת כזו, אך יהיו גם רבים שיתרגלו 'להקטין ראש' דווקא מחמת החינוך הצבאי. 'הקטנת ראש' אינה באג במערכת הצבאית, אלא חלק בלתי נפרד מהאווירה המערכתית. כאשר אדם מתרגל לכך שהוא בורג קטן במערכת שכל מה שמעניין אותה הוא יעילות, הוא אינו מרגיש חשוב במיוחד. הוא מתרגל למלא את החובה שלו ותו לא. הדבר האחרון שמעניין אותו הוא לעשות מעבר לפקודה הישירה שהוטלה עליו.
המערכת הצבאית אכן מכשירה את חניכיה לחיי מדינה, אך היא עושה זאת באמצעות משמעת וצייתנות, הנמכת חוש הביקורת וחינוך לכך שהאינטרסים של המערכת הם מעל הכל. האם זהו חינוך?
במילים אחרות, החייל, שמתרגל לחשוב על עצמו בתור חלק ממערכת, מאמץ דפוס חשיבה של "מה יצא לי מזה?". מבחינתו, המערכת כולה מכוונת למטרות תועלת. הוא עצמו אינו אלא מכשיר קטן התורם מעט לייעול המערכת, ובתמורה הוא מצפה לקבל תועלת אישית. זוהי, במחילה, אינה גישה של "תרומה למערכת", אלא גישה של ניצול הדדי. המערכת מנצלת אותך כפי יכולתה ואתה נוהג עמה כך בחזרה.
גישה זו הולמת את החשיבה המערבית המודרנית, הרציונלית, ממוקדת התוצאות וההישגים החיצוניים. חשיבה זו מביאה את המערכות המעוצבות לאורה, כמו המערכות המדינתיות המודרניות, להפוך אנשים לצייתניים, ליעילים, או כמו שנהוג לכנות זאת, "תורמים למערכת".
האם מדובר במגמה טובה? האם "לחנך" אדם פרושו להביאו לידי ציות ולכבות את החושים הביקורתיים שלו? גם אם אנו מבקשים לחזק בציבור החרדי את תודעת האחריות למערכות האזרחיות, שהרב הופריכטר כינה "לעשות 'וירק'", לא ברור שכדאי וראוי לטפח בהם את התודעה המודרנית של "שירות המערכת".
כמה אנשים נפגעו או איבדו את כושרם והוצאו מהמערכת הצבאית מכיוון שאינם 'פרודוקטיביים'? האם המערכת ידעה להכיר להם טובה בדרכים אלה ואחרות, או שמעצם המגבלה שלה כמערכת היא נאלצה להתמקד ב"מה יוצא לי מזה", ופשוט פלטה אותם החוצה? החשיבה המערכתית שמהלל הרב הופריכטר היא היא המביאה למחיקת האדם הקטן, להעלמת עין מכשלים, ולעיגול פינות של הפקידות, מכיוון שאינה מרגישה אלא בורג קטן במערכת.
בחינוך החרדי, לעומת זאת, הסמכות שאליה אנו כפופים ישירות ובעקיפין היא הקב"ה. החובה של האדם אינה מכוונת לתועלת, לא תועלת אישית שלו וגם לא תועלת של המערכת כולה. זוהי חשיבה מסדר אחר לגמרי, המכוונת לחנך את לומדיה ולעצב את אישיותם בהתאמה לרצון ה'. החינוך היהודי דורש מהאדם יראת שמים פנימית, ליבה מוסרית שאינה קשורה למקומו בתוך המערכת. מצוות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "עזוב תעזוב עמו", "וכי ימוך אחיך", מחייבות את האדם לצאת מעצמו ולתת לאחר, לא בגלל התועלת של המערכת ולא בגלל התועלת של הנותן, אלא מתוך הקשבה אמתית לצורך של השני.
החשיבה הצבאית אכן מחלחלת לכל מערכות המדינה. הן מתאפיינות בצייתנות, בראש קטן, בהקפדה על הכללים הפורמליים, מבלי רצון לעזור לאדם שעומד מולם. לעומת זאת, דווקא במסגרות חרדיות רבות נתקלתי ברמה גבוהה יותר של יחסי אנוש ורצון לסייע
מהיכרותי עם גורמים מערכתיים מגוונים, פעמים רבות שוררת בפקידות רוח נמוכה של "איזו תועלת תצא לי מזה?". החשיבה הצבאית אכן מחלחלת לכל מערכות המדינה. הן מתאפיינות בצייתנות, בראש קטן, בהקפדה על הכללים הפורמליים, מבלי רצון לעזור לאדם שעומד מולם. לעומת זאת, דווקא במסגרות חרדיות רבות נתקלתי ברמה גבוהה יותר של יחסי אנוש ורצון לסייע. נראה כי תודעת ה"חסד" והערבות ההדדית מוכיחה את עצמה. מקימי ארגוני החסד החרדיים פועלים בפרואקטיביות, חריצות ומסירות עבור עם ישראל, גם מבלי לעבור דרך צה"ל. לעומת זאת, רבים מאלו שעברו דרך צה"ל מאמצים דווקא תודעה מערכתית קרה, מנומנמת ואדישה.
כללו של דבר, החינוך התורני ההופך את היהודי לחלק מ"כלל ישראל" נוטע באדם תודעת שירות מפותחת הרבה יותר משל החינוך האזרחי הצבאי. לכן דומני ששווה להשקיע יותר בהטמעת ערכיה של היהדות החרדית בחברה הישראלית ולא בהטמעת תודעת הצייתנות האזרחית בחברה החרדית. יש לכלל החברה הישראלי מה ללמוד מהחרדים בהקשר זה הרבה יותר ממה שיש לחרדים ללמוד ממנה. לו היה ערך הערבות ההדדית, שאליו מחנכת התורה, מכוון את דרכה של הפקידות במדינת ישראל, מצבה של המדינה היה טוב בהרבה.
כיצד משתלבים באזרחות?
במדינת ישראל של ימינו, החרדים לדבר ה', שהם הגרעין העמוק והחזק ביותר של העם היהודי, מתוקף תפקידם כשומרי הברית, הפכו למרבה האבסורדיות למיעוט במדינה המוגדרת יהודית. החרדים אינם מיעוט, ולא בגלל מספרם. הם אינם מיעוט, כיוון שמקומם הטבעי הוא במרכז מחנה ישראל, נושאי ארון ברית ה'. המצב הנוכחי, של ניכור בין החרדים לשאר חלקי העם הוא בעייתי וחמור.
אני מסכימה עם טענתו של הרב הופריכטר, שהציבור החרדי צריך לקבל אחריות עמוקה יותר על החיים האזרחיים בישראל. אולם, האם השתלבות זו אכן חייבת לעבור דרך צה"ל? האם הוא המוסד שיגשר על הפערים בין החרדים לבין יתר החברה הישראלית?
הטמעת התפיסה המערכתית השלטת בצה"ל בתוך החינוך החרדי משמעה אבדן האמונה וטיפוח אתוס של "כוחי ועוצם ידי". ואם חלילה כך יקרה, הרי שנצליח אולי לשלב את החרדי באזרחות, אך בכך נתלוש אותו מהמערכת היסודית יותר שבה תלוי קיומו של נצח ישראל
צה"ל (המושתת על המערכת האזרחית) רחוק מלהיות מותאם למגזר החרדי. ברמה הטכנית יש נכונות ופתיחות לביצוע התאמות עבור חרדים. הדבר ראוי להערכה, אך עדיין איננו מספק מענה הולם לסיבה שבבסיס ההתנגדות לגיוס. המערכת הצבאית דוגלת באידאולוגיה הרואה בצה"ל (ובמערכת המדינתית כולה) כוח עליון, כל יכול כמעט. הטענה המוצגת במאמרו של הרב הופריכטר, "שההצלחה של ישראל אין מקורה בגנום היהודי אלא בצה"ל", היא אכן האג'נדה והאידאולוגיה שצה"ל מנחיל. על מנת להניע ציבור ולעצבו ולהנהיגו, מייצר הצבא "אמונה במערכת". המילה "אמונה" אינה מקרית כאן. הצבא אכן דורש סוג מסוים של התבטלות בפני המערכת, הדומה לאמונה שדורשת הדת. אמונה זו מסייעת בידו ליצור רוח אחידה, המאפשרת לו לנוע כמערכת להשגת מטרות. זהו בדיוק הרעיון של "כוחי ועוצם ידי". לא מדובר בכוחו ועוצם ידו של אדם פרטי, אלא בכוחה של המערכת, יצירת כפי האדם.
יסוד עקרוני זה שעליו מושתת הצבא סותר ערכים יהודים רבים. יתרה מזו, הוא מכחיש את סוד קיומו ההיסטורי של עם ישראל. עם ישראל החזיק מעמד באופן פלאי לאורך הדורות, למרות כל הרדיפות. הטענה ש"סוד ההצלחה של מדינת ישראל טמון בצה"ל", סותרת את הבסיס של המערכתיות היהודית, התורנית, שצוינה לעיל, ובד בבד מחזקת את הסירוב של היהדות החרדית לשלוח את בניה לצה"ל.
במקום לשאול מהי מידת תרומתו של צה"ל להשתלבות בעבודה ובמערכות המדינה, הייתי שואלת מהי מידת האמונה, הענווה והחיבור לקב"ה שנשארת לאחר השרות הצבאי. הבסיס לקיום היהודי, גם הקיום המדינתי, איננו טכני בלבד. הוא דורש מאתנו בראש ובראשונה עמדה נפשית עמוקה של ענווה מול הקב"ה, שדווקא ממנה צומחת יראת השמים של היהודי והמחויבות העמוקה שלו לעמו. הטמעת התפיסה המערכתית השלטת בצה"ל בתוך החינוך החרדי משמעה אבדן האמונה וטיפוח אתוס של "כוחי ועוצם ידי". ואם חלילה כך יקרה, הרי שנצליח אולי לשלב את החרדי באזרחות, אך בכך נתלוש אותו מהמערכת היסודית יותר שבה תלוי קיומו של נצח ישראל, המערכת היהודית שעמדה לנו לאורך הדורות כולם, עם צבא או בלעדיו.
משום כך, במציאות הישראלית הנוכחית, הימנעות החרדים משירות צבאי היא מובנת, מתבקשת ולגיטימית.
תמונה: Bigstock
פוק חזי, איזו עיר מנוהלת טוב יותר, עיר התודעה האזרחית רמת גן או עיר "כלל ישראל" בני ברק. כל מילה נוספת מיותרת.
למשה, עם כל הטענות שיש לי על בני ברק [שמאוד לא רציתי לגור שם כשהייתי בגיל שידוכים לא התעקשתי על זה אבל זה היה בתחתית הסולם שלי לגור לאחר החתונה בבני ברק] נכון שבני ברק מוזנחת מאוד ביחס לרמת גן השכנה אי אפשר להשוות, אבל וזה האבל הגדול לראות את ילדי בני ברק מול ילדי רמת גן אז ההזנחה מתגמדת לננומטר מול החינוך של ילדי בני ברק עם כל החסרונות שלהם רמת גן זה חיי שעה ובני ברק עם כל הטענות שיש לי עליה היא חיי עולם
יש כאן שני טיעונים שונים. האחד – יעילות התנהלותית של מערכת כלל ישראל מול מערכת אזרחית של הפקידים חסרי המחשבה והעצלים. והשני – סכנת החילון.
לגבי הראשון – מבלי להכנס לויכוח רק אציין שכדאי להשוות את רמת גן של המערכת האזרחית למול בני ברק עירה של כלל ישראל. כל מילה נוספת מיותרת.
לגבי השני – כבר נכתב על כך כאן רבות
למשה, למרות שכמעט איני מזדהה עם דבריך אני אוהב להגיב לדבריך יותר מכל מגיב אחר, הגברת כאן עדיין לא העמיקה מספיק את ההבדלים, ההבדל היסודי הוא כזה, אזרחות זה למעשה לא יחידה נפרדת יש לנו בש"ס סדר נזיקין ושלחן ערוך חושן משפט בעיקר מסכת בבא בתרא החלק הראשון שאין חינוך לאזרחות יותר טוב ממנו וסימני חושן משפט המלווים אותו, לצערנו כן לצערנו הייתי אומר והגבתי בזה הרבה למאמרים של חינוך לאזרחות שלקוי מאוד בציבור החרדי, חוץ מרבי ישראל סלנטר זצ"ל כמעט ולא הייתה מודעות בעם ישראל על חושן משפט אם תבדוק את השו"תים הקדמונים תראה שיש שם אחוז גדול של שאלות בענייני חושן משפט אם תבדוק את השו"תים של הדורות האחרונים אין כמעט שאלות בחושן משפט וזה מאוד מאוד כואב לי שאת החלק הזה הזניחו מאוד בציבור החרדי [בתקופת הקורונה תקפתי חלק גדול מהציבור החרדי יותר מליברמן], וזו לצערי איני קורא מחשבות ולא נכנסתי לראשו של הרב הופריכטר אבל ההזנחה הזאת של שולחן ערוך חושן משפט החלק של חיי אזרחות בציבור החרדי כואב לי מאוד, איני אוהד של הציונות בלשון המעטה אבל כשחברי מתחילים עם הקלישאה הציונות פשטה את הרגל אני שואל אותם תענו לי איזו פשיטת רגל הייתה אצל החרדים שעל חורבותיה הוקמה הציונות
אני גר בשכונה חרדית בעבר גרתי בשכונה חילונית השכונה החילונית היתה נקיה יותר (למרות שהם גידלו כלבים…) השכנים הקפידו לשלם ועד בית ,לא היתה תופעה של השתלטות על שטח ציבורי, היום אני גר בשכונה חרדית לא אזכיר את שמה מפני כבוד הבריות פשוט נורא, בין החרדים הילדים שלי ראו נוער עברייני כפשוטו שאין מי שדואג לו כי הרי לא נדווח לרשויות על כלום מפני חלול ה' (היחיד שמספק מסגרת לקצת מהנושרים השכונתיים הוא בעל מכולת מזרוחניק שמעסיק כמה ובכך הם לא מסתובבים סתם רבני השכונה עסוקים מאד במניין אברכים ומתעלמים ממה שלא בא להם ללכלך את הידים והורים מתמודדים בלי מסגרת ראשונית בשכונה אם חברים יש באגד ערבות יש בבנק כל הסיסמאות לא יכסו על חוסר רצון להתמודד בכנות עם הבעיות נורמות שמצאתי אצל החילונים (למשל תשלום בלי התחמקויות) אני לא רואה מסביבי
לאדון שי, עם עובדות לא מתווכחים ומה שנכון נכון אתה בפירוש צודק בעובדות, אבל ופה האבל הגדול, כילד גרתי בשכונה חילונית ואומר את האמת במידה מסויימת היה לי הרבה יותר טוב מהשכונה החרדית בה אני גר היום, לפני שנים ניחמתי חבר ילדות כידוע בניחום אבלים מעלים היסטוריית ילדות והיה לנו דיון האם עדיף גם היום לגור בשכונה חילונית עניתי לחברי, פעם אמנם הלבוש לא היה צנוע בלשון המעטה אבל עדיין היה אפשר לקרוא לזה לבוש אין מצב לגור בשכונה חילונית בפרט בקיץ אי אפשר לקרוא ללבוש של היום לבוש בפרט שנערות חילוניות אין להן שום בושה לכתוב על חולצותיהן הזמנה לדבר עבירה יש גבול לכל תעלול עם כל העיר הנקייה יש עוד סוגים של נקיון למרות שאני תוקף חזק את מפגיני הרכבת הקלה אני בקטע הזה קצת מבין לליבם
דומה שכותבת המאמר מתעלמת מטיעון אחד מרכזי העומד בבסיסו של הדיון:
ההבדל הבסיסי בין אזרחות טובה לבין ערבות כלל ישראלית היא שערבות כלל ישראלית בנויה על בסיס וולנטרי: "תרצה תעשה… לא תרצה לא תעשה" בבחינת אינו מצווה ועושה.. לעומת זאת, אזרחות טובה בנויה על המחוייבות העמוקה לסדר ושלטון של המערכת, אי אפשרות לחמוק מלשלם ולשאת בנטל. ואמנם היא עובדת על ראש קטן. אבל במהותה היא נועדה לעזור לכלל.
לכן נוכל לראות הבדל גדול בין התנהלות אזרחית הבנויה על כללים וסדרים ברורים לבין התנהלות "כלל ישראל" שבדרך כלל נראית כמו במחוזותינו.. בלגן ..
צא וראה איך התנהלו הדברים במירון שסמכנו על אחריות כלל ישראל…
ואיך הדברים היו נראים אם ההסדרים למקום היו בנויים על חוקי וסדרי שלטון ברורים שהם תוצאה של אזרחות טובה
ועל כגון דא אומר: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה..
המאמר שכאן לא משאיר שום הבדל בין עניין המשתכיים ל"צבאות השם" לבין "צבא העם" .כל המאפיינים שנכתבו על מנת להבדיל בין החינוך החרדי לזה הצבאי לא עשו את ההבדל: בשניהם המאפיינים זהים.
שחיילים פותחים אלונקה לחייל שנפצע, או שומרים אחד על השני במארב לילי בגבול לבנון או לחילופין מסוק צבאי מחלץ מטיילים שהסתבכו במדבר יהודה זה גם סוג של ערבות הדדית מבלי להפחית מערכו של גמ"ח מטרנה בבני ברק או בבית שמש.
1. חזקי ואמצי לכותבת עם הדעה הנכונה והעמוקה
2. המדינה לא שונה מוועד בית
3. לחרדים ישנה בעיה שהכותבת לא שמה ליבה , מדוע הדאגה לכלל ישראל לא משפיעה על הנראות , הניקיון , ההתנהגות ברחוב הציבורי
4. למשה – ההבדל בין בני ברק לרמת גן נובע ממצוקת הפרנסה הגורם למשיכות אמצעים לאנ"ש
5. לא לשכוח מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי על הרומאים שבנו גשרים וכו'
ההבדל אני נובע רק ממצוקת הפרנסה. לא היא הסיבה לתרבות שוחד כללית, למדיניות הקצאות כוחנית שאינה מתחבת כלל בצרכי הציבור הבלתי מאוגד, ולעוד הרבה תופעות.
לא מסכים עם הכותבת אבל נהנה מהכתיבה מהטיעונים הנבנים והמסקנות המתבקשות . לגופו של ענין, במחילה, דעת הכותבת מזכירה לי את אחד הפרשנויות להבנת המחלוקת בחטא המרגלים. רוב המרגלים אומרים, הכי טוב במדבר. מן ועוף לשבת (שליו) כפי צרכינו, ענן ביום ואש בלילה להנחיית הדרך. משכן לתפילה ולקרבנות, הגנה מאויבים (? – עמלק סיחון עוג נלחמו גם נלחמו עם חיילים ) ערבות הדדית , הבגדים והנעליים לא נשחקים. הכל סבב״ה בע״ה. מה לנו להקים צבא ? לחמש אותו ? לאמן אותו ? להלחם מול ערים גדולות וענקים ? ועוד לשלם בדם בנינו לכבוש את הארץ ? ה׳ ישמור . ולאחר מכן רח״ל לעבוד את הארץ בזיעת אפנו להוציא לחם ? אולי המחרשה תשבר ? אולי הזרעים ירקבו ? אולי תהיה בצורת ? אולי החיטה תשרף ? אולי יבוא מדיינים ויקחו את היבול ? אולי יבוא ארבה ? אולי הטריבונות ימוטטו ? אולי תתבוא מגיפה וכו וכו . בקיצור טוב לנו במדבר ובעצם בכל ארץ בגולה , בערבות הדדית ובתמיכה ניסית של הקב״ה, ממגורים ארציים בארץ . ועונים להם משה רבינו כלב ויהושוע ומבצעים הלכה למעשה. כובשים את הארץ עם צבא בחכמה צבאית ובערמה כשצריך ועם תמיכה ועזרה מהקבה. מנחילים אותה לשבטים ולמשפחות ולתת לבני ישראל מחד, לנהוג בארציות ומאידך בהשלמה לעבוד את ה ומצוותיו.
הכותבת יוצרת מין אידיאליזציה של החיים החרדים בארץ בדיוק כמו המרגלים. וכולנו יודעים שלא היא. ישנם דברים טובים שכל החברה יכולה ללמוד וישנן בעיות קשות. יותר מכך, ערבות הדדית היא לכל עם ישראל לא רק לחרדים. כלל ישראל מתמודד עם אוייבים ומשלם בדם בניו במלחמת מצווה והחרדים לא בענין.
יכולה הכותבת להתייחס לשהות העם היהודי בארצו כיום , בדיעבד, מלכתחילה או לפרש אותה באידיאולוגיה אחרת. אבל היא כאן וכדאי לה ולשכמותה להבין שתרומה אזרחית לכלל תתרום לחברה החרדית עצמה. והצבא עם כל בעיותיו מאפשר זאת וחבל להפסיד את ההזדמנות.
גברתי הכותבת, קריאת ההשכמה הכואבת לאזרחות ארצית לחרדים כבר נקראה פעמיים השנה. בקורונה שפגעה קשות בחרדים והאסון במירון. ואתם ישנים
שפתיים ישק. כל מילה בסלע.
בואו נסתכל בצורה בונה וחיובית איך ניתן לקיים לשלב וכל צד תורם את יכולותיו הטובות לצד השני . ובדידי הווא עובדא. שירתתי בצבא בשריון בסיני ביחידה רגילה קצת דתיים הרבה חילונים ומגוון עדות.
ליחידה הצטרף מפקד אז תלמיד מישיבת הסדר שהיום הוא ראש ישיבה מכובד וחשוב .
הוא הצטיין הן במקצועיות הצבאית והן ביחס לפרט ולחיל. תמיד אצלו החיילים לפני המפקדים באוכל בשתיה ברחצה ולינה. כשחיילים רבו ביניהם הוא היה מכנס את כולם ומספר על גבורי דוד המלך שהיו רכים לחבריהם וקשים לאויביהם. בכל לילה לאחר אימון קשה ומעייף שכל אחד רוצה רק לישון הוא היה יושב מחוץ לטנק בלילה החשוך עם פנס קטן ולומד תודה . ככה אתם החרדים תבואו לצבא. ככה תשפרו את הטעון שיפור. ככה תכניסו תורה וקידוש ה . וככה תלחמו עם אחיכם . ומי שהוא עילוי או לא יכול לשרת, אדרבא שיבוא לחיילים לשבת להנעים ללמד ולהיות עמם באמת . ומי שגם זה אינו יכול בבקשה שיתפלל בציבור מי שברך לחיילי צהל .
לעודד, לאדם שרחוק ממבט תורני הדבר הזה נשמע פנטסטי ושיא האידיאל, אבל יש לנו תורה ששם כתוב דברים אחרים, אפשר לעקם בה כל מיני דברים אבל זה לא ישנה את הדבר הפשוט שאצל משה רבינו לא ראינו דברים כאלו מה שראינו שכשהוא ביטל את רצונו לקדוש ברוך הוא הקדוש ברוך הוא שינה את סדרי בראשית בריאת העולם משועבדת לחוקי התורה כשאדם מבטל את רצונו לקדוש ברוך הוא הוא לא צריך בכלל להיות בטנק ויכול לעמוד בתורה, אני מבין שתגיב חזק מאוד על דברי אבל אם תחשוב לעומק תראה שזה לא כמו שחינכו אותך כל השנים
הכותבת רואה את המציאות מתוך המשקפיים שלה – היא מכירה ארגוני חסד שמחלקת אוכל למלווים בבית החולים בעוד שבית החולים מחלק אוכל רק לחולה ומגיעה למסקנה שמערכת 'כלל ישראל' עדיפה על מערכת אזרחית.
מה שהכותבת מחמיצה זה שבית החולים מתעסק בעיקר בריפוי החולים בעזרת צוות רפואי אזרחי וזה לא בית תמחוי.
לכולם ברור שארגוני החסד לא מסוגלים להחליף את בית החולים בטיפול כימותרפי או בניתוח וכמובן שאין האזרח מסוגל להתנהל לבדו
בתור אחד שבילה כמלווה בבתי חולים לאחרונה אני יכול לדווח שבכולם יש קפיטריה שתמורת 20 שקלים תשמח למכור לי קפה ומאפה.
הגברת הנכבדת מוזמנת לבדוק כמה יעלה לה טיפול כימותרפי או ניתוח במערכת הפרטית ואז לחזור ולומר מי עדיף…
לגבריאל, לא כדאי להעלות תגובה זאת, כי לצערי הרב למרות שמעשים בפועל יהודים נהנים מארגוני החסד ואי אפשר לבטל את זה, אבל היה עדיף שלא תעלה את זה כי לצערי הרב גילית שזה סוג מכבסה להלבנת הון עם כמה כוסות קפה ועוגה ועוד כמה נשנושים מלבינים מליונים.
. מה לגבי העובדה שרוב גדול מהרופאים וצוותי הרפואה אינם מהמגזר החרדי???
למה זה ככה? איפה כאן הערבות?
שלום חמודי בסה"כ באתי לטעון ש"ערבות" לא מכסה על דרך ארץ הבסיסי שחסר לא הטפתי לגור עם חילונים ,אעפ"י שיש צד בשם הבריסקר רב שהסתפק אם לגור בירושלים או בחיפה (!!!) והסביר ירושלים גוססת חיפה מתה שם יש צד יותר קל לא להתחבר עם רשעים כי המרחק בין אותן שאתה מתאר לנו כל כך גדול אין איתם ישיבה אחת רק ברחוב ואילו אצלנו זה בבית הכנסת לא נעים להרחיק משפחה בגלל תוצאות החינוך שכולם רואים ובכלל כשרואים נושר עם בית יעקב מקולקלת זה בחינת נעשית כהיתר גם שהרי גם כאילו יש ועוד רעיונות מול חילוני יותר קל להבהיר לעצמך ולילדים זה חוץ לגדר נקודה בלי לגמגם
לשי, אם כבר העלית את הנושא נתקדם עוד כמה שלבים, כשאתה רואה במזרח בית הכנסת אנשים עם פראק והמבורג או כובע עגול או לחילופין בבית הכנסת חסידי את הסטרוקס והוויסע זאקען והשטריימל ואתה יודע שהם חרב אי באחיו או בגיסו או בבן דודו לא מחלוקת על צרת הבת או מצות מכונה או שיטת רבינו תם אלא ירושות ותאוות שלטון זה הרבה יותר קשה להסביר לילדים מאשר על נוער נושר
אין שום ספק שגמ"ח מוצצים מהווה ביטוי עליון של ערבות הדדית לעומת המעשה הזניח של חיילים שמסכנים את חייהם בשביל החברים שלהם ובשביל ההגנה על המולדת.