חינוך הוא אמנות רב-תחומית. במאמרו, יוצא הרב דוד לוי נגד גישה ממסדית המכפיפה את הנער אל משמעתה, וקורא לחינוך באמצעות דוגמה אישית. בדרך זו, אומר הרב לוי, לומד התלמיד באופן אקטיבי ומאמץ בכוחות עצמו את הדרך הנכונה. החינוך אינו חד-כיווני – הטענת התלמיד בערכים ובידע – אלא "דינמי". המאמר מביא דוגמאות רבות ליישום הרעיון, בעיקר מתחום המשמעת. כן הוא משמיע ביקורת נגד פרקטיקות חינוכיות "ממסדיות" הנהוגות כיום במוסדות חינוך רבים.
דבריו היפים של הרב לוי מתארים היטב את אחד האתגרים המשמעותיים הניצבים בפני המחנך: כיצד מפעילים את התלמיד? כיצד גורמים לו לרצות ללמוד, ולא להישאר נשא פסיבי של ידע? כיצד מטמיעים בתוכו מוסר וערכים, בלי שירגיש שהם שייכים ל"מוסד", ל"משמעת", ואינם חלק מעולמו הפנימי, החופשי.
הרב לוי מדבר מנקודת מבטו של המחנך. הוא משרטט ביד אמן את הדינמיקה העדינה שבין המחנך לתלמיד, ומציג חזון מרשים לגישה חינוכית ראויה עבור מחנך הניצב מול כיתה. אך יש להמשיך ולשאול: כיצד דברים אלה רלוונטיים עבור מנהלים? האם מנהל של מוסד חינוך יכול להסתמך על הדוגמה האישית שמחנכיו יתנו לחניכיהם, ויהיו מצוינים ומנוסים ככל שיהיו? האם מוסד יכול להתנהל ללא כל פרוגרמה חינוכית? ללא הצבת יעדים ברורה ומוגדרת? ללא חזון חינוכי מגובש ושפה חינוכית שתאחד ותכוון את מחנכיו?
מניסיוני האישי, תפקידו של מנהל מוסד חינוך הוא להציע חזון חינוכי ברור, שאותו עליו להבהיר למחנכיו ולדאוג ליישומו. תפקידו של החזון הוא לתת כיוון למערכת החינוך ולייצר אווירה שבתוכה יתפתח התלמיד באופן הטוב ביותר. דברים אלה אינם באים לבטל את חשיבות הדוגמה האישית, וגם לא להמעיט מערכה של המעורבות האישית של התלמיד. איני בא אלא להוסיף שמנקודת מבטו של המנהל, לא ניתן להסתפק ברצונם הטוב של המחנכים או התלמידים, אלא יש צורך להתוות דרך.
חזון חינוכי
חזון חינוכי הוא בראש ובראשונה תפיסה רב-ממדית של צרכי התלמיד. הוא אינו נדרש להתייחס באופן פרטני לאופרציה חינוכית כזו או אחרת, לתקנון משמעת, לאופני העברת שיעור, ואפילו לא לקשר בין תלמיד לרבו. חזון חינוכי הוא תפיסה כוללת של מטרות-העל החינוכיות של המוסד. המנהל צריך להגדיר לעצמו מהי האווירה שהוא רוצה ליצור במוסד, מהם הצרכים של תלמיד במוסד ומה הדברים המרכזיים שחשוב למוסד להנחיל לו. הוא צריך להבהיר זאת קודם כל לעצמו, לאחר מכן למחנכיו, ולבסוף לחניכיו.
מנהל אמור לשאול את עצמו שאלות פרטיות כגון: מה מניע את התלמיד לנצל שעת פנאי להעמקה בגמרא? מה עוזר לו להסתדר עם החברים? כיצד ניתן לעודד אותו להקדיש מזמנו לעזרה לזולת? מהם הכלים שיחזקו אותו ויעזרו לו להיות שרוי בשמחה? כן עליו לשאול שאלות כלליות, כגון: אילו ערכים חשוב להנחיל לתלמיד? אילו כישורים יש לפתח בו? כיצד ניתן להבטיח התפתחות בריאה ותקינה של עולמו הרגשי? ואיך ניתן להשרות אווירה חיובית, אוהדת וחמה במוסד החינוך?
שאלות אלו נוגעות למישורים שונים של החינוך, ופרקטיקה זו או אחרת אינה משפיעה על כולם ישירות. מטרתו של החזון היא לתת מטריה חינוכית רחבה שתחפוף על המוסד ותכוון את דרכו. להלן אבקש להציע קווים ראשוניים לחזון חינוכי, שאני משתדל ליישם במוסדות החינוך שבראשותי.
שפה חינוכית
ניהול נכון של מערכת חינוך טמון לטעמי בהבנה כי בכל אחד ואחד מאתנו קיימים ממדים שונים המתנהלים ומתפקדים בו זמנית. תפקידו של מוסד הלימודים אינו חד ממדי ואינו כמותי – הצלחת התלמידים אינה נמדדת רק בציונים במבחנים, וגם לא במידת המשמעת בכיתות. את התחומים שעליהם יש לתת את הדעת ניתן לחלק לארבעה: כישורים קוגניטיביים, בריאות גופנית, התפתחות רגשית, ומעל הכל – עליה רוחנית.
מוסד החינוך צריך להיות מוכוון לפיתוח החניך בארבעת הממדים האלה. כמובן, המינון של כל אחד מהחלקים תלוי מאד בסגנון המוסד, באופי האישי של התלמיד ובדינמיקה הקבוצתית, אך לא ניתן להזניח אף אחד מהם. תלמיד שעולמו הרגשי מוזנח ולא מטופל מכל סיבה שהיא, חסר את הפניות הנחוצה להתפתחות רוחנית. כן הזנחה של הבריאות הגופנית משפיעה ללא ספק על התפקודים הרגשיים, המנטליים והרוחניים.
בניה של מוסד חינוכי מוצלח דורשת אפוא תשומת לב לכל הממדים – נדרשים השקעה בכל אחד ואחד מהם, ומאמץ להביא את החניך להתפתחות בריאה בכל ממד בפני עצמו. תפקידו של המנהל הוא לראות את כל הממדים יחדיו, ולנקוט את המדיניות הנדרשת על-מנת להפיק את התוצר הרצוי. אם נמשיל את הממדים השונים (ואת אנשי הצוות המופקדים עליהם) לכלי נגינה שונים, כל אחד והצליל הייחודי שלו, השאלה הראשונה של המנהל תהיה: איזו מוזיקה אני רוצה ליצור? איזה שילוב של כולם יהיה הרמוני?
תשובת המנהל לשאלה זו היא חזונו החינוכי. מוסד לימודים זקוק להכוונה מגבוה, זקוק להתוויית דרך ולניהול אקטיבי, המחדיר בין כותלי המוסד את מטרות החינוך ודואג להנחיל אותן למחנכיו. מתוך החזון – עליו להיות ברור, עדיף אפילו מנוסח – יבנה המנהל את תכנית הלימודים ויבחר שיטת הוראה. על-פיו הוא יכריע מדי יום בשאלות חינוך, ארגון ומשמעת, גדולות וקטנות. החזון קובע לאן מועדות פני המוסד: מהי דמות (או דמויות) הבוגר הרצויה? מהם ערכי הליבה שיעמדו בבסיס התהליך החינוכי? ומהי "השפה החינוכית" של המוסד?
השאלה האחרונה ראויה לתשומת לב. "שפה חינוכית" היא סט ערכים המוטמע בכל רבדי הפעילות במוסד: הלימודית, החברתית והפיזית; הפעילות הפורמלית והבלתי פורמלית. על השפה החינוכית להיות נוכחת בצורת הדיבור של אנשי הצוות, בינם לבין עצמם ובשיחה עם התלמידים. היא צריכה להתבטא בשיעורים ובפעילות החברתית, בסגנון הניהול, ובעיצוב המרחב הבית-ספרי והפנימייתי. ככל שהשפה תהיה מוטמעת יותר באווירה, כך ישתלבו ערכי המוסד יותר לעומק בחייהם של החניכים, ואלו יהפכו למצע פורה לצמיחת אישיותם האינדיווידואלית.
כבוד ואחריות אישית
יש ערכים רבים שראוי וניתן לבטא בשפה החינוכית של המוסד. להלן אבקש להדגים כיצד מתבטאים שני ערכים – שבעיני חיוניים מאד – בשפה החינוכית: כבוד ואחריות אישית.
הכבוד הוא ערך רב-פנים. הוא יכול להתבטא בכבוד של התלמיד לרב, למוסד, ללימוד וכדומה; אך בתור חלק משפה כללית הוא חייב להתבטא גם בכיוון ההפוך: יחס של כבוד אל התלמידים. הוראת התנא באבות, "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", הוא משימה לא קלה. הרי לעתים צריך להעמיד תלמיד במקומו ולהעניש אותו. אולם, בתוך אקלים חינוכי של כבוד אין בכך כל סתירה. לצד ההגבלות וההדרכות הקפדניות, ניתן וחובה לשמור על כבודו של התלמיד, ואם ה"שפה" במוסד היא של כבוד, גם במצבי ענישה, כבודו של התלמיד אכן יישמר. ל"שפת הכבוד" יש גם ביטויים נוספים: כבוד לדעות שונות הנשמעות בשיח הכיתתי, כבוד לאנשי צוות ומנהלה, כבוד לאורחים ועוד.
כמו ב"כבוד", כן לשפת "האחריות האישית" יש פנים רבות בעבודת החינוך. לדוגמה, אחריותו המלאה של כל איש צוות לתחום עבודתו המוגדר. בתוך תחום זה, צריכה להינתן אוטונומיה לעובד, ללא התערבות שוטפת ולעתים מטרידה ו"מקטינה" בעבודתו. נתינת המקום לעובד החינוך צריכה להתבטא דרך ה"שפה" של המוסד. זה לא משהו שניתן לתחם על ידי כללים ברורים, זו אווירה כללית הנוצרת מתוך החזון החינוכי, ובאמצעות הטמעה מכוונת שלו בשפת המוסד.
בדומה לכך, גם העברת אחריות לתלמידים על סביבתם מחד גיסא, ואחריותו של המוסד לספק מקום אסתטי ונעים מאידך גיסא; אחריותם של התלמידים לגופם ולתזונתם, ואחריותו של המוסד לספק להם אוכל מזין וראוי. שפת האחריות אינה נעצרת בצוות החינוכי – היא מוטמעת באופיה של פעולת הצוות האדמיניסטרטיבי, המחויב למנהל תקין, להוגנות, לניהול כספים נכון ומושכל, ולזכויות עובדיו.
אלו דוגמאות בלבד של ערכים הנובעים מתוך חזון המוסד, ויוצרים שפה מוסדית מקיפה המוטמעת בכל אדם, מהתלמיד ועד למנהל המוסד, ובכל רבדי המוסד, מהפיזי ועד לרוחני.
חנוך לנער על פי דרכו
נכון אמנם שיש לשמור על עקרון "חנוך לנער על פי דרכו", כפי שהאריך לבאר הרב לוי במאמרו. אינני מתכחש לעיקרון זה. אך חשוב להדגיש לצד יסוד זה, כי המערכת החינוכית אינה ניטרלית, ואינה יכולה להיות ניטרלית. היא חייבת אג'נדה ברורה, חזון מאחד – גם אם בסופו של דבר היא שואפת ל"גירסא מותאמת אישית" של תפיסתה בתוך עולמו הייחודי של כל חניך. על כגון זה אמר החכם: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח).
מניסיוני ב"מדרשה החסידית", שפה חינוכית המוטמעת היטב במוסד נוטעת את ערכי המוסד עמוק בתוך לבו של החניך. לא זו בלבד, אלא שהיא מייצרת חיבור משמעותי בין התלמיד למקום הלימודים.
במוסד שכל הצוות החינוכי שלו פועל ב"ראש אחד" שוררים רוגע ושלוה, המייתרים את הצורך לעסוק כל הזמן בתקנונים ובאכיפת משמעת, ומפנים זמן ומשאבים נפשיים להרבה מאוד פעילות חינוכית חוץ-פורמלית. פעילות זו מטמיעה ערכים זהים ומדברת באותה השפה, כך שנוצר מעגל המזין את עצמו ובונה מוסד הרמוני, בטוח ויציב.
עם זאת, ראוי אכן לדאוג שהמערכת החינוכית לא תהפוך להיות "ממוסדת" מדי, שהכיתה לא תהפוך למעבדה לפיתוח תלמידים, ושמשמעת לא תשתלט על השיח החינוכי. מניסיוני האישי, אחת הדרכים לעשות זאת היא על-ידי שימת דגש במה שאני קורא "כישורי חיים".
כישורי חיים
"כישורי חיים" שייכים לתחום הרגשי-חברתי, ליכולתו של האדם להתמודד עם מצבי חיים שונים. בניגוד לפרוגרמה החינוכית הקלאסית, המתייחסת להקניית ידע וכישורים מדידים, "כישורי חיים" נועדו לפתח את יכולותיו של התלמיד בעולם שמחוץ לכיתה – לפתח אצלו רגישות אנושית ומיומנויות חברתיות, להרגיל אותו במצבי חיים "אמתיים" ולתת בידו כלים להתנהל בתוכם בצורה נכונה.
תכנית להקניית כישורי חיים יכולה לעסוק בנושאים תמטיים, כמו גם במיומנויות ספציפיות. מגוון האפשרויות הוא כמעט אינסופי: הפרט והחברה, דיבור בפני קהל, הודיה, תסכול, עבודת צוות, קבלת החלטות, כעס, כוחה של תפילה, דעות קדומות, היגיינה, הצלחה, הקשבה, פרידה, צניעות, דימוי עצמי, שמירה על רכוש, ניהול קונפליקטים, ניהול זמן, שורשים, רכושנות, שינה, התמדה, גבולות, ועוד רבים. יש להתאים את הנושא לרמת ההתפתחות של התלמידים, למידת בגרותם, ולצורך המיוחד שלהם בתור כיתה.
הדרך להקניית כישורי חיים היא על-ידי פעילות חווייתית בעיקרה. הרעיון הוא לתת לתלמידים להתנסות באופן שיאפשר להם חיבור אישי לסוגיה הנלמדת, ולעודד אותם לחשיבה רפלקטיבית על החוויה. על הפעילויות להיעשות בקבוצות קטנות, באופן שיאפשר לכל תלמיד להתבטא ולהתנסות.
במובן מסוים ניתן לראות בכישורי החיים את קומת ה"דרך ארץ" הקודמת לתורה, כפי שלימדונו חז"ל. פיתוח כישורי החיים הוא מצע התפתחות מעולה לממדים האחרים – הממד הרוחני, השכלי, הרגשי והפיזי. על בסיס ההתנסות המעשית והפיתוח האישיותי, יוכל התלמיד לרכוש את הידע הפורמלי בחשק וברצון. הידע הפורמלי לא ייראה בעיני התלמיד עול מיותר, אלא יתחבר לדרישות המעשיות של החיים. מניסיוני בניהול מוסדות חינוך למדתי כי שיטה זו מוכיחה את עצמה – היא מחזקת את חיבור התלמידים למוסד ומעצימה בקרבם את הרצון ללמוד, להתקדם ולהתפתח.
***
עשיה חינוכית בנויה אמנם מפרקטיקות חינוכיות, ממפגש יום יומי, מרגעים קטנים, ממילים וממשפטים חד פעמיים, ומחוויה אחרי חוויה, המעצבים לאטם את אישיותו של התלמיד. אולם, פרקטיקות חינוכיות אינן יכולות לצמוח בחלל ריק. הן נולדות מתוך תפיסת חינוך; מתוך אקלים שמצמיח אותן; מתוך אנשים המפעילים את קסם אישיותם או חלילה את תסכולם. לכל אלה נדרש ניווט מתאים של הספינה בתוך ים המציאות הסוער והמשתנה.
מנהיגות מחנכת טובה נדרשת ליצור אקלים כזה: לנסח חזון מדויק המבוסס על ערכי ליבה, ולעצב שפה חינוכית שתפעיל את כלל גורמי המערכת לצלילי המנגינה ההרמונית הנדרשת. קריאתו של הרב לוי ל"חינוך דינמי" ול"מחנך דינמי" יכולה להתממש אך ורק על אדני מנהיגות חינוכית בעלת חזון איתן וברור.
קרדיט: Bigstock
http://www.kikar.co.il/251541.html
1400 דפי גמרא מול 30.000 $
דוגמא מוחשית להתנהלות חינוכית להקניית ערכים.
יש לזכור שהשורה התחתונה היא בעשייה בפועל, ומלבד כל התובנות והחכמה שיש כאן במאמרים אלו אשר כמובן מאד נחוצים בשביל להצליח בעבודת החינוך ולא לטעות בדיני נפשות, אך למעשה ההצלחה תלויה בהקרבה אישית ומסירות נפש.
לא פשוט לזכות להצלחה, צריך זכויות.