לידה

לאחר כשעה, כשנמצאו לבדם בחדר, הביע צבי את מורת רוחו מנוכחות הוריה. לפליאתו הגדולה מלאו עיניה של מימי דמעות. היא טענה שהוא, בן שמיני למשפחה גדולה, אינו מורגל ביחס אישי שכה טבעי במשפחות קטנות. כשהעז לומר בשפה רפה כי קיווה לבלות זמן לבד על מנת שייטיבו להכיר זה את זה, הפכו הדמעות לבכי בלתי נשלט.

שתף את הסיפור:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

היתה שעת צהרים רכה וחלבית כשצבי נכנס לחדר, מסיט את הווילון. מיד לאחר הכולל בא. נסע באוטובוס וברכבת הקלה, ואחר כך הלך עוד כעשר דקות בצעד מהיר עד לשערי בית החולים. בפני השומר האדיש חשף פרק יד גאה, מעוטר בצמיד פלסטיק המעיד על אבהותו. על אף בואו שלא בשעות הביקור הרשמיות, התיר השומר את כניסתו, מחייך אליו בעייפות.

אף ששהה אמש בחדר, התבלבל צבי בין החדרים ולא ידע היכן למצאה. אחת האחיות שהבחינה במבוכת האברך הצעיר, סייעה לו לאתר אותה, מור̞ה לו על החדר. צבי הידק את אחיזתו בשקית המרשרשת שבה הניח את ה"נקטר תפוז-אפרסק טבעי-טרי" שרכש לה בהמלצת אמו, ולא שכח גם ערמת כוסות חד-פעמיות.

"מימי?" לחש בהיסוס תוך שהוא מסיט בעדינות את הווילון שעליו הצביעה האחות. מימי שכבה שם חיוורת, עצומת עיניים, ישֵנה בכבדות. צל תכלכל, כמעט בלתי נראה, נח על פניה העדינות. לי̞דה, בעגלה שקופה, על רגלי ברזל תעשייתיות, התערסלה רכה וחידתית דמות זעירה, אדומת עור ושחורת פלומה. מסתבר שזו בתו הבכורה. צבי כמעט הופתע לראותן כך, לבד בחדר, ללא נוכחותה המתמדת של חמותו, שׂרה.

  •  

הוא הסיר את מקטורנו ואת כובעו אבל לא מצא היכן להניחם. התיישב על כסא האורחים הריק, דימה שעדיין חש בחמימות של מי שישב שם לפניו. לרגע חרק בכסא. מבטו הבהוּל גילה לו כי לא חל שינוי אצל הדמויות הנמות. הוא סקר את החדר, את הווילון המפוספס המסתיר את שאר הדיירות ויוצר חלל כמעט פרטי בתוך העולם הגדול של בית החולים. הוא סקר את השידה המתכתית, רואה את מגש הפלסטיק שעליו ארוחת הצהרים שכמעט שלא נאכלה, ואת קופסאות האוכל הביתי הכמעט ריקות שכה היטיב להכיר מאז נישואיו. הוא שילח קדימה את רגליו הארוכות ואחר מיהר לקפלן תחת הכסא. כעת העיף מבט לעבר התינוקת ונעמד. הוא ניגש קרוב אליה ובחן אותה בעיון. חש מוטרד, אינו יודע על שום מה. לדופן הפלסטיק השקופה הוצמד כרטיס ורוד שעליו רשום שם משפחתו שלו ושמה של מימי, לצד מספר זהות מרובה ספרות. אותיות עגולות סיפרו על שעת הלידה, הכריזו על המשקל ובישרו על תזונה מהנקה בלבד.

צבי הסב מבטו לעבר מימי הישנה שפלטה אנחה קלה. אישוניה התרוצצו תחת עפעפיה השקופים, וצל ריסיה הארוכים נח על לחיים חיוורות. צבי שב והתמלא חוסר נוחות. הוא הקיף את המיטה ונעצר בלא משים, מוצא עצמו מביט בגיליון הרפואי המוצמד באטב מתכת למיטת בית החולים. הוא למד מהטבלה כי אשתו אכלה והיניקה פעמיים וכי חומה תקין. מהעמוד השני הבין כי לפנות בוקר נטלה אופטלגין. כשדפדף לעבר הדף הבא, נעצר, נדהם. לרגע חשב אולי כי חוסר השינה ואירועי היממה האחרונה בילעו את דעתו. הוא שפשף עיניו, שב וקורא את המידע שעיניו כבר סרקו. כעת תלש את הדפים ממקומם והתיישב על מנת לקרוא את הכתוב בהם בשלישית. ועם ההבנה שמה שלמד בקריאה ראשונה תקף גם בשלישית, חש כאילו טבעת חנק נכרכת סביב צווארו, וכי האור הבראשיתי שבחדר הופך לו לאימה, לחשכה גדולה ונופלת.

"מימי?" לחש בהיסוס תוך שהוא מסיט בעדינות את הווילון שעליו הצביעה האחות. מימי שכבה שם חיוורת, עצומת עיניים, ישֵנה בכבדות. צל תכלכל, כמעט בלתי נראה, נח על פניה העדינות. לי̞דה, בעגלה שקופה, על רגלי ברזל תעשייתיות, התערסלה רכה וחידתית דמות זעירה, אדומת עור ושחורת פלומה. מסתבר שזו בתו הבכורה. צבי כמעט הופתע לראותן כך, לבד בחדר, ללא נוכחותה המתמדת של חמותו, שׂרה.

כאשר רכשו שרה ונחום למימי, בתם הקטנה והאחרונה להינשא, את הדירה במרכז העיר ומעבר לכביש, תהו הכל כיצד יעמדו בכך, ומה בדמותו ובמעמדו של הבחור הנחמד והנעים צבי מצדיק את ההרפתקה הכלכלית הנדרשת. למי שהעז ושאל, השיבו כי הקטנה תתקשה בוודאי להסתדר, ועל כן הם חפצים ללוותה אל תוך החיים. וצבי החתן, המאושר מאד על שזכה בתורה וּגדולה בבת אחת, קיבל במבוכה סבלנית ובשעשוע את טפיחות השכם וקריצות העין על כוכבו שדרך במפתיע.

כשהעז להביע פליאה על השידוך המוצלח, על אף היותו, למען האמת, בחור ברמה לימודית ממוצעת, טפחו הוריו, אחיו וחבריו על כתפיו, מקנים לו הבנה חדשה בברכת המזל-טוב.

  •  

כמעט שנה סעדו מימי וצבי, הזוג הצעיר, על שלחן ההורים. מימי שהיתה באה לאכול נשארה גם לגהץ את חולצותיו של צבי ועל הדרך צרפה גם את כותנות אביה, שמלה אחת שלה ואף מפה או סינר. היא בררה אורז וקטמה אפונה, ומדי פעם גם ניקתה חלון או מדף במקרר הישן, ועם רדת ערב היתה שבה לקבל את פניו של צבי מהכולל, בידיה סיר קטן עטוף במגבת ובו תבשיל שלמדה להכין.

בתקופת השידוכים, כשבירר צבי על מימי, נאמר לו כי היא חכמה מאד ולומדת במסלול הנדסאים. על כן התפלא כשבישרה לו מעט לפני החתונה, כי אמה, סגנית מנהל בבית הספר השכונתי, השיגה לה משרת סייעת בכיתות הנמוכות. כשהביע צבי פליאה על כך, הסבירה לו כי הוריה סבורים שעדיף שבשנה הראשונה לנישואיהם תהיה קרובה לבית ותעבוד במשרה רגועה ובשעות גמישות. בהמשך תוכל לשוב ולהתמקצע במחשבים.

כיוון שהוריה תמכו בהם, לא חש בנוח לערער על ההחלטה, במיוחד לאור ההדגשה של חמותו עד כמה בת מזל היא בהשיגה משרה כה נחשקת.

כמה חודשים לאחר נישואיהם, לקראת "בין הזמנים" של הקיץ, הביע צבי בפני מימי את רצונו לשבור את שגרת חייהם ולצאת עמה לכמה ימי נופש. מימי נענתה בשמחה. ביום המחרת בשעת ארוחת הצהרים המליץ לו חמיו על בית הארחה נחמד, וכשהביע צבי דאגה לגבי העלויות, חייך אליו נחום, חמיו, טפח על כתפו וביקש ממנו שלא להיטרד בגין זוטות. "תאמין לי, חבל לדאוג על כסף. אנחנו דואגים על חיי אדם." בימים הבאים מצא עצמו צבי שב ומודה על מזלו הטוב. הוא אמנם חש מעט אי נעימות על כמיהתו המצטברת לצאת לבדו עם אשתו, ואולם האמין כי המטרה להכירה בנפרד תצדיק את האמצעים.

הבחילה העזה שתקפה את מימי בתחילת הנסיעה חלפה מהר, והדרך עברה עליהם בנעימים. מבעד לחלונות הגדולים השתרעו נופי בראשית, ושדות של קיץ נחו מתחת שמים תכולים ללא רבב.

לאחר שהניחו את חפציהם בחדר המשודרג שהוזמן להם, ניגשו עליזים לחדר האוכל. צבי הציע למימי שתשב ושהוא ייגש להביא להם אוכל מהבר. מימי נענתה בשמחה. בעודו מתלבט בין העוף לשניצלים נדהם צבי למשמע חמיו המציע לו ליטול משניהם. כששב עמו לשלחן כבר לא התפלא למראה חמותו השקועה בשיחה עם אשתו.

לאחר כשעה, כשנמצאו לבדם בחדר, הביע צבי את מורת רוחו מנוכחות הוריה. לפליאתו הגדולה מלאו עיניה של מימי דמעות. היא טענה שהוא, בן שמיני למשפחה גדולה, אינו מורגל ביחס אישי שכה טבעי במשפחות קטנות. כשאמר בשפה רפה כי קיווה שיבלו זמן לבד על מנת שייטיבו להכיר זה את זה, הפכו הדמעות לבכי בלתי נשלט. צבי הנרעש מיהר לבקש את סליחתה. חש כפוי טובה ונצלני. מיהר לרוץ ולהביא לה מיץ תפוזים מחדר האוכל. בשובו שמח לראות כי נרגעה. הוא שב והסביר כי לא התכוון חלילה לצערה. מימי השיבה בהתנצלות ארוכה ומפותלת משלה, ואמרה כי הוא טוב לאין ערוך ממנה וכי אינה יודעת מה לעשות. וכאן שב והתחדש בכיה המפתיע. צבי הסתובב בחדר הקטן פוכר ידיו, אינו מוצא מילים. סוף סוף נרגעה, ואז תוך שהיא משפילה את מבטה וממוללת את חצאיתה, ביקשה את מחילתו. כשהציע צבי שיטיילו לבדם, לפני ארוחת הערב, נאותה בשמחה.

אך כשהערב רד, וחמיו וחמותו הגיעו ובפיהם הצעה דומה, נכנע צבי בטובו למבטה המפציר של מימי, והלכו ארבעתם.

  •  

בחלוף השנה כבדו על מימי המדרגות ברום בניין הוריה, ועל כן היתה אִמה פוקדת כעת את הדירה הקטנה בקומת הכניסה, שבה גרו הם. תוך שיג ושיח בענייני מערכת, תורנויות חצר והשתלמות בית ספרית, היו האם והבת קולפות ירקות, תוספת לעוף שהביאה עמה שרה. לפעמים היתה שרה ממלאת פלפל או כרוב, ומימי היתה מפרידה את העלים או חותכת, מנקה ומשרה את הפלפלים במים ובסבון. וכשהאחת היתה כותשת שום, היתה השניה מגלגלת כדורי בשר אל תוך הרוטב המבעבע.

יום יום סעדו האב והאם על שלחן בתם וחתנם. כך בכל צהרים. עם תום הארוחה היה האב פורש למנוחה, וצבי ממהר לשוב לכולל, חש שלא בנוח תחת משקפי הקרן של חמותו.

כשניסה לבקש ממימי כי יותירו צהרים אחד לעצמם, השיבה כי הוריה קשורים אליה מאוד, וכי בתור בת זקונים אינה יכולה להשאירם לבדם. ומלבד זאת, הרי בצהרי שישי הם סועדים בגפם. צבי רצה להפריך את טיעונה, אך בחר לשתוק.

פעם, בעת מפגש נדיר עם גיסו, תהה צבי בתרעומת קלה אם אף הם בהיותם זוג צעיר חוו את חיבוק הדובים.

"אותנו העיפו על טיל," צחק לעברו הגיס. "אבל כמו שאתה בוודאי יודע, אשתי לא זכתה למעמד המיוחד של מימי."

פעם, בעת מפגש נדיר עם גיסו, תהה צבי בתרעומת קלה אם אף הם בהיותם זוג צעיר חוו את חיבוק הדובים.

"אותנו העיפו על טיל," צחק לעברו הגיס. "אבל כמו שאתה בוודאי יודע, אשתי לא זכתה למעמד המיוחד של מימי."

ימים רבים אחר כך הצטער צבי על שנכנע לצחוק הגיס בצחוק משלו, ולא ניסה לרדת לחקרו.

ערב אחד הקדים לשוב. מימי היתה באמצע שיחת טלפון, אבל בראותה אותו סיימה בבהילות. הוא מיהר לתלות את מקטורנו ולשים את המגבעת במקומה בחדר השינה. כשיצא מהחדר כבר הניחה את קערת המרק החם על צלחתו, נשאה אליו עיניים מאירות וחייכה. לשאלתו אמרה ששוחחה עם חברה, ושהופתעה מהגעתו הפתאומית. היא החלה לפטפט על מאורעות היום החולף, והעננה הקלה שנחה עליו התפזרה כלא היתה.

  •  

בבוקרו של היום שבו כרעה מימי ללדת, היתה אמה הראשונה לזהות בעווית הכאב המופתעת שחלפה על פניה את האירוע המתרגש לבוא. במקרה קפצה אליה, להניח את הדג להפשרה בדרך לבית הספר. בראותה את פני הבת הרימה טלפון ועדכנה את הרופאה. זו הורתה להם לשים לב לתכיפות הצירים, ולהגיע לבית החולים כשיהיו סדירים. שרה התקשרה לבית הספר והודיעה על היעדרות. אחר כך מיהרה להעמיד מרק ירקות. רוגשת הטילה תפוחי אדמה אל הסיר הרוחש כנגדה. בזריזות טיגנה פיסות דג, וכמעט שחתכה את אגודלה השמאלי בשמעה אנחה קלה מתמלטת משפתיה של מימי.

"את סופרת? את בודקת כמה זמן עבר?"

"כן, אמא," השיבה מימי בקול חרד.

"כמה?" דרשה לדעת.

"בערך כל חמש אבל לא סדיר."

"מיד אחרי ארוחת צהרים נצא, לפני שהרופאה אמרה. לא רוצה לקחת סיכון." קבעה שרה.

כתמיד בשובו מהכולל קידם את צבי ריחו המסתלסל של האוכל הביתי, ובכל זאת משהו היה אחר. מזווית עינו הבחין בחמיו ובחמותו המסבים לארוחה. הוא פלט "שלום", וכדרכו נכנס לחדר השינה לתלות מגבעת ומקטורן. הוא עצר נדהם למראה מימי המוטלת אפרקדן על המיטה.

"הכל בסדר?"

מימי פקחה עיניים מיוסרות.

"זהו? זה בא?" קלט צבי נרגש.

מימי הנהנה לאט.

"אז למה אנחנו לא הולכים לבית חולים?"

"כדאי שתאכל משהו. נצא מיד אחרי הארוחה," הופתע צבי לשמע קול חמותו מגיח מאחוריו. למבטו השואל השיבה מימי בהנהון. הוא יצא למטבח, נטל ידיו וברך על פרוסת לחם אחיד. אז נשא מבט אל חמיו המהמהם לתוך כף המרק שבידו, והחל לאכול בדחיפות. אך תאבונו אבד והוא מיהר לשוב לבדוק את המתרחש אצל רעייתו.

"הכל בסדר," אמרה לו שרה, מתייצבת בכניסה לחדר. "כבר סיימת לאכול?"

בלית ברירה שב צבי לצלחתו.

"זה יכול לקחת הרבה מאד זמן," פלט לעברו חמיו. "בלידה של מוישה צמתי שלושה ימים, כדאי לך לאכול."

צבי מיהר לבלוע פיסת דג נוספת, לבו רוחף מדאגה ומהתרגשות.

"קח סלט," שב והורה לו חמיו בפה מלא. הוא לקח. ידו הכבדה של חמיו הונחה על ברכו המקפצת בעצבנות.

"תאמין לי, זה סיפור רציני, אין לך מושג מה קורה פה, בטח לידה ראשונה. תאכל, תאכל."

"נחום, אני מזמינה מונית." בקע לפתע קולה של חמותו, ושניהם מיהרו לפתוח ברכונים.

עודם מברכים, וכרוח גדולה שבה חמותו אל המטבח, אוספת את האוכל הנותר אל תוך המקרר, מדיחה בזריזות את הכלים ומעבירה מטלית לחה על כל המשטחים. בחוץ כבר צפצף נהג המונית. צבי חזה באשתו העוזבת את ביתם, שעונה על אמה. חמיו הצביע על המזוודה הקטנה שארזה מימי בתחילת החודש. אוטומטית הרימה, טרק את הדלת וירד בזריזות בעקבות ההולכים. קרן שמש חורפית האירה פתאומית, אך הוא לא עצר לבָרְכָה. רק עכשיו, בכניסה למונית, הבחין כמה כבְדה וגדלה אשתו ובה בעת היתה שברירית להפחיד. מתי השתנתה כך? ואיך לא שם על לב?

שרה סייעה לבתה להיכנס למונית. חמיו התיישב ליד הנהג, שעה שעמד וצפה בהם, המזוודה בידו.

"לעין כרם," הורתה חמותו.

"צבי?" קרא חמיו. נדמה היה לו כי כמעט נשכח על שפת המדרכה.

לרגע לחש בו קול ילדותי שלא יצטרף אליהם. שיגיד שאינו נכנס למונית אתם. רק הוא ומימי ילכו לבדם לבית החולים, וכשתבוא הבשורה יודיעום.

הנהג צפצף. צבי עקר ממקומו והתיישב בצייתנות במושב האחורי.

"לידה ראשונה?" שאל הנהג מכוונן את המראה.

"איך אתה יודע?" שאל אותו צבי, על אף המבט המתכרכם של חמותו.

"יודע, יודע. רק שלא תלד לי כאן במונית."

"היא לא." ירתה לעברו שרה בפה קמוץ.

"את יודעת כמה לידות כבר היו לי כאן?" צבי התאווה מאד לדעת, אך מבטה חמור הסבר של הסגנית השתיקו.

"הדלקת מונֶה?" ברר חמיו.

"נעלתָ?" בררה חמותו.

צבי לא זכר עוד מאותה הנסיעה. כמוה כאותה קרן שזרחה ביציאתו ומיהרה לחמוק חזרה אל חשרת העבים. הוא זכר כי כמעט לא נותר מקום במושב האחורי, וכי נצמד כמעט בכוח אל דלת המונית. עוד זכר את העליה הדחוסה במעלית לקומה תשע. את אשתו חבוקה באמה ובאביה. ואותו נהדף אל אחורי המעלית. הוא אפילו התבלבל במבוך המסדרונות הארוכים כשאיבד אותם, מזדנב אטי וכושל אחר צעדם הבטוח.

"חמודי, אפשר לעזור לך?" קראה לעברו אחות נמוכה מעמדת הקבלה. הוא הסמיק וגמגם שאשתו צריכה ללדת.

"ואיך קוראים לה, את זה אתה יודע?" המשיכה משועשעת. הוא מיהר לנקוב בשמה, עיניו נעוצות בחרטומי נעליו.

"בוא נבדוק אם היא התקבלה," הביטה במסך שמולה.

"תעודת זהות?" הוא מיהר להוציא מהכיס הפנימי את תעודת הזהות. בידיים רועדות מיהר לפתוח את הספח ולהקריא את המספר המבוקש.

"אה כן." היא פלטה מילה כלשהי שהוא לא הבין, "חדר שבע בצד ימין." לרגע רצה לשאול אם אשתו כבר ילדה, אך מבטה הידעני הניאו. הוא צעד חפוזות, מחליף את ידיו המיוזעות האוחזות במזוודה, תוהה לרגע מה מכביד אותה כל כך.

על ספסל סמוך לפתח החדר מצא את חמיו קורא בספר תהלים. הדלת היתה פתוחה למחצה. מבפנים בקעו רחשים שונים. צבי לא ידע נפשו. הוא רצה להיכנס, אך חשש כי אין זה מקומו. לפתע החרידו קול זעקתה של אשתו. אוחז במזוודה הסתער על הדלת ונכנס. היא שכבה שם מחוברת למכשירים שונים. קול דהירת לבו הדהד לו בחדר הדחוס. פניה החוורות נגלו לו. עיניה מכוסות בדוק של אֵימה, ואִמה ועוד שתיים במדים ירוקים רחשו סביבה.

על ספסל סמוך לפתח החדר מצא את חמיו קורא בספר תהלים. הדלת היתה פתוחה למחצה. מבפנים בקעו רחשים שונים. צבי לא ידע נפשו. הוא רצה להיכנס, אך חשש כי אין זה מקומו. לפתע החרידו קול זעקתה של אשתו. אוחז במזוודה הסתער על הדלת ונכנס. היא שכבה שם מחוברת למכשירים שונים. קול דהירת לבו הדהד לו בחדר הדחוס. פניה החוורות נגלו לו. עיניה מכוסות בדוק של אֵימה, ואִמה ועוד שתיים במדים ירוקים רחשו סביבה.

"מימי?" פלט. הדוֹק כמו הוסר והיא השיבה לו מבט.

"יופי שהבאת את המזוודה. תניח כאן." הורתה חמותו, סוגרת בעדו את הווילון. מעבר לפרגוד שמע את חמותו שואלת דבר מה ואת הרופאה משיבה. הוא אימץ אוזניו לשמוע קולה, אך לא שמע דבר מלבד גניחה קלה.

"בוא תעשה משהו מועיל." חש בחמיו אוחז בו. הוא נגרר אל הספסל, בכפו נתקע ספר תהלים.

"כבר," אמר צבי, נזכר לפתע שטרם עדכן את אמו. הוא מיהר לקום, מחפש פרטיות. כתמיד אצל אמו נענה בצליל שיחה ממתינה. הוא ניסה לקו הביתי. איש לא ענה. הוא התלבט אם להתקשר לאביו. לא רוצה להעירו משנת הצהרים. עוד הוא מתלבט ואמו מהבהבת לו על המסך.

"צביקי, מה נשמע?" קולה מתגלגל אליו עליז.

"ברוך השם." הוא לוחש לה.

"מה קורה? איפה אתה?"

"בבית חולים."

"בבית חולים?" היא משתהה לרגע. "עם מימי?"

"כן."

"אווו – " היא פולטת נשימה לא מוגדרת. "מה קורה?"

"היא התקבלה ללידה."

"היא בסדר? לידה רגילה? הרופאה הפרטית כבר הגיעה?"

"רופאה פרטית? לא ידעתי ש-" אבל אמו קטעה אותו במהירות, מטיחה שאלותיה בזו אחר זו.

"מה המצב? איפה היא אוחזת?"

"היא התקבלה ו…"

"ו-?"

"והיא מחוברת כבר ו… והיא… כנראה שהיא יולדת. ו… זה מה שאני יודע," הודה בשפל קול, מחכך ידו במכנסיו, מעביר את הנייד לאוזנו השניה.

"צבי? צביקי?"

"כן אמא…"

"מה קורה?"

"אני – – – "

"צבי?"

"כן אמא."

"אני לא שומעת אותך. כנראה אין קליטה. צבי??"

"כן, אמא. אין כל כך קליטה." כדרכו מיהר להסכים.

"אתה רוצה שאבוא?"

הוא לא יודע. שתבוא? זה מתאים? מה תרצה מימי? מה תגיד שרה? ונחום?

"צבי?"

"נראה לי, אולי." לחש.

"טוב, אני באה מיד."

הוא סב על עקביו על מנת לחזור לספסל המתכת ליד חדר הלידה, ואולם שוב אבד ברחבי המסדרונות המפותלים, ועל אף השילוט נדרש לסיוע ולהכוונה. כששב למקומו, נדהם לגלות את הגבר הגדול שלמולו בוכה אל תוך הסידור.

"היא ישנה." מדווח לו חמיו בקול מאנפף.

"א̞ה. טוב. אני… אני יכול להיכנס?" הוא מתגבר ושואל.

"בטח, בטח."

צבי נכנס. חמותו מרימה אליו עיניים מוטרדות מספר התהלים שבידה.

"איך היא?"

"ברוך השם בסדר. נתנו לה אפידורל." היא מעדכנת בלחישה קצרת רוח.

"מתי… מתי נראה – שהיא תלד?" מבטה מתרכך כשהיא עונה שאינה יודעת. שאף אחד אינו יודע. שבינתיים מתקדם לאט. הוא מביט בחדר העמוס, מבטו נדבק למיטת פלסטיק שקופה על גלגלים.

"צריך תפילות!" היא מזרזת אותו כשהרופאה שבה ונכנסת.

"אתה האבא?" שואלת אותו הרופאה בחיוך.

"האבא?"

"עוד מעט," מעדכנת אותו הרופאה. "בוא שב אתנו," היא מזמינה אותו. אך חמותו נעה בחוסר נוחות ומושיטה לו פחית מיץ ריקה. "תעשה לי טובה, כן?" הוא משרך את דרכו החוצה.

  •  

בחוץ הוא נתקל באמו. מוארת כולה היא נתלית עליו בחיבוק.

"הו צביקי, צביקי'לה! אני לא מאמינה. אני כל-כך כל-כך כל-כך נרגשת!"

"תודה אמא," הוא לוחש לה. "תודה."

"ברור, צביקי'לה. נו, מה קורה? אפשר להיכנס אצלה?"

"היא ישנה עכשיו. נתנו לה אפידורל." שמח בבדל המידע.

"טוב מאד. טוב מאד. מתי התחילו הצירים?" היא מושכת אותו לספסל אלכסונית לחדר.

"אני לא בדיוק יודע, נראה לי בבוקר."

"שרה היתה אתה?"

"נראה לי." הוא משיב. "מסתבר."

"לפני שיצאתי עליתי לרבקה והיא הבטיחה להעביר לרבֶּה להתפלל. כמובן שהודעתי לאבא והוא מארגן תהלים במשפחה." ומיד היא מתיישבת בספסל שמול חמיו, שולפת את סידורה ופותחת בתפילה, כמו מעולם לא הפסיקה.

צביקי לא זכר שבלידות של אחיותיו וגיסתו התבקש לומר תהלים. הוא זכר טלפונים שנשאו בשורות טובות. הוא רצה לשאול אותה על כך, אך דמותה המתנועעת בריכוז הרתיעה אותו, כמו גם חמיו מהעבר השני. נדבק ברגשנותם, חש שעיניו מתמלאות דמע. בעוד הוא תר אחר סידורו, הוא מתפלא למצוא את הספר בידיו, לא יודע מנין בא לו.

צביקי לא זכר שבלידות של אחיותיו וגיסתו התבקש לומר תהלים. הוא זכר טלפונים שנשאו בשורות טובות. הוא רצה לשאול אותה על כך, אך דמותה המתנועעת בריכוז הרתיעה אותו, כמו גם חמיו מהעבר השני. נדבק ברגשנותם, חש שעיניו מתמלאות דמע. בעוד הוא תר אחר סידורו, הוא מתפלא למצוא את הספר בידיו, לא יודע מנין בא לו. מנסה להיזכר אם יש פרק מיוחד ללידה. בוודאי יש, אך הוא אינו יודע איזהו. חש בוּר ולא מוכן. זמן מה הוא חוכך בדעתו עד שלבסוף בוחר בפרק כ'. "לַמְנַצֵּחַ מִזְמו‍ֹר… יַעַנְךָ השם בְּיו‍ֹם צָרָה…" הוא מתחיל להתנדנד. לא נוח לו, שהרי לא יום צרה. היום יום לידה. אך בהמשך הפרק הוא מוצא נחמה גדולה: "יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ; וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. נרַנְּנָה, בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם-אֱלֹקינוּ נִדְגֹּל, יְמַלֵּא השם כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ השם מְשִׁיחו, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ."

כשהוא מסיים את הפרק, הוא פונה נרגש לִבחור את הפרק הבא. זעקה רמה בוקעת פתע מכיוון חדר שבע. מידית הוא נעמד נחרד, מביט בפני אמו. זו נושאת אליו עיניים המשלחות אותו אל חדר היולדת. לרגע הוא חושש נוראות מהמצפה לו בחדר הקט, אך לשמע צווחה נוספת הוא אוזר עוז – הן "בגבורות ישע ימינו"! מסיט את הווילון ונכנס. פניה המעונות של מימי נגלות לו. שלושה לבושי ירוק הומים סביבה ועוד כמה אחיות בלבן. שרה נעמדת נגדו כחומה בצורה.

"לא עכשיו." היא מסננת לו. מבועת, הוא יוצא לאמו הממתינה בפתח.

"מה קורה?" היא תובעת מידע.

"אני לא יודע," הוא משיב לה רוטט. בצעד אמיץ היא מסיטה את הווילון ונכנסת פנימה.

"נהדרת! נפלאה!" הוא שומע קול זר מדרבן את אשתו כאילו היתה פעוטה בגן.

"יופי, יופי! מקסימה ממש!" ואז באה דממה ארוכה ובה נוטלו חמיו בזרועו, ומושיבו כמעט בכוח על ספסל המתכת. "שב!" הוא מצווה עליו ותוחב לידו את הספר שהותיר.

"תתפלל!" מורה לו בדחיפות. "נו, תתפלל! זה עניין של חיים ומוות!" צבי הנחרד מתיישב ודמעות פורצות מעיניו. הוא בוכה כי כולם בוכים. כי הוא לא מבין. כי חמיו ואמו בוכים ומימי סובלת. וגם הוא. כי משהו מסתורי, גדול מכפי הבנתו, מתרחש כעת מעבר לווילון בחדר הסמוך לו. כי היא צעירה כל כך וגם הוא, ואיך יהיו פתאום הורים? כי סכנה גדולה לראשם וגם תקוה, ספרי חיים ומתים פתוחים כנגדם. כי רגע בראשית, ובו תוהו ובוהו וחושך ומי תהום, ועוד רגע "יהי" והוא אינו יודע מה. הוא לא זוכר שבכה אי פעם. מימיו לא. בטח לא כל כך.

  •  

"מזל-טוב, מזל-טוב, בת! בת ראשונה סימן יפה לבנים!" הממו חמיו בחבטה עזה. "מזל-טוב! מזל-טוב!"

"ברוך ה'! מזל טוב, אבא'לה!" מתרפקת עליו אמו בבכי.

"לידה טבעית! טבעית לגמרי! שלוש מאתיים חמישים!" חזרה חמותו שוב ושוב ושוב. "איזה נס, איזה נס!" והם שלפו פלאפונים ואותן המילים שבו התנגנו בחלל: בת, שלוש מאתיים חמישים. נורא קצר. מאד מהיר. ברוך השם, ברוך השם. נס! והרעש הגדול סבב אותו כמו גל בא ועוזב ואז שב ומסתער מחדש.

רגליו של צבי ההמום מוליכות אותו לעבר חדר הלידה, לעבר הבכי הטרי החומק החוצה מבפנים, אך שתי דמויות בירוק דוהרות פנימה וסוגרות את הדלת בעדו.

"הכל בסדר?" הוא נושא עיניים חרדות לעבר אמו וחמותו.

"הכל בסדר גמור!" ויותר מהמילים פניה המאירות של שרה מרגיעות אותו.

"אז למה אני לא יכול להיכנס?"

"עוד רגע, עוד מעט יסתיים ביקור הרופאים ותוכל להיכנס."

"וה-והתינוקת??"

"ברוך ה' בריאה ושלמה."

ועוד הוא מתאמץ להשקיט את לבו הפועם ולנגב את פניו הלחות, ושקשוק עגלה בידי המיילדת מפגיש אותו לראשונה עם בתו. לרגע אחד הוא נזרק לאחור, עת פסע לפני החופה לעבר מימי, חש בגודל הרגע, אינו מבין מדוע אביו וחמיו אוחזים בזרועותיו ומה מקומם של כל האנשים הבוהים בו. כמו אז, גם עכשיו חש בזרוע אמו המושכת, בחמותו ובחמיו העוטפים וביותר מדי עיניים בוחנות. מה מאד כמהּ לרגע אחד שקט עם מימי ועם בתו. אלא שבשעות הבאות סרבו הוריה ואמו לעזוב. גם אביו הצטרף, ולמרבה הפלא הגיח אחיו הבכור. כולם עוטפים ומכרכרים, וכמו אז בדרך לחופה מלווים אותו ואת מימי המותשת לעבר חדרה במחלקת יולדות א'.

"בוא, ניתן לך טרמפ הביתה," הודיע לו חמיו לאחר שעזבו הוריו ואחיו. "מחר תבוא לבקר ותוכלו לדבר." בקושי הצליח לאחל לה "לילה טוב", וכבר יצאו את בית החולים.

ביום המחרת בכולל ספג במבוכה סבלנית ובשעשוע-מה את נענועי הידיים וטפיחות השכם שנלוו לברכות על מעמדו החדש.

  •  

וכעת הוא מעלעל בדפי המידע הרפואי. מחלץ מתוך כתב היד המרושל פרטים מהותיים על מימי אשתו, ומאמש גם אֵם בִתו, אשר מגיל ארבע סובלת ממחלת לב איסכמית. הוא מגלה בתדהמה שהיא נוטלת פעמיים ביום תרופות אנטי-אנגינוטיות וכן סטטנים על בסיס קבוע. בעמוד האחרון ימצא כי בילדותה עברה שני ניתוחי לב. האחד בארצות הברית והשני, ניתוח חרום מציל חיים, כאן בארץ. וכי חשש נורא ליווה כל העת את ה"הריון בסיכון גבוה" הזה, כמו גם את הלידה שעברה ב"ה בנס.

כמו פנס חזק המאיר לתוך העיניים, בהפתעה, בחושך, כך עיניו ממצמצות, ממאנות להאמין. אישוניו מתרחבים עם ההבנה. הוא קיבל דירה בלב העיר, ליד חמיו וחמותו, השומרים על בִתם תדיר. מעקב ההריון המוגבר יחד עם אמה והחיבוק שלעולם אינו מרפה.

טעם מר, מתכתי, של בגידה ממלא את פיו. לא סתם שיחק לו מזלו. כן כן, הוא נבחר. הוא נברר בקפידה. סומן בדייקנות. בשל מידותיו הטובות, לבו התם ואופיו הנוח, הגמיש והחולמני. כמו גם מצוקתם הכלכלית של הוריו שחיתנו שש בנות לפניו. כל אלה עשוהו בן זוג מושלם לאישה חולת-לב כרונית. האם הם ידעו? הוריו, אחיו…? כן, כולם ידעו, כולם יודעים מלבדו! כולם חברו לקנוניה!

אבל כעת פוקחת אליו מימי עיניים תכולות, חיוך קל מרחף על שפתיה החיוורות, ועיניה נודדות בחדר, תרות אחר דמות אמה הנעדרת.

שבוי בחינוכו הטוב ובנימוסיו הטבעיים, ביקש צבי לדרוש בשלומה, להציע לה מהמיץ שסחב עמו לאורך השעה האחרונה. הוא רצה להיטיב את שמיכתה, לפתוח חלון, להגביה או להנמיך מזגן על פי בקשתה. אך הוא לא עשה דבר מאלה, אלא קם, הפנה אליה את עורפו, במהירות הסיט את הווילון ויצא מהחדר.

למולו הגיחו אז שתי האמהות. בידי האחת פרחים ובידי השניה קופסאות המדיפות ניחוחות ביתיים, אלו שכה אהב. הוא חלף על פניהן בעיוורון. מרחוק שמע את קריאתן לו. אך הוא לא עצר. דוהר מטה במדרגות לעבר היציאה, רץ אל תוך הערב המחשיך; חש כי לבו נשבר, כי נולד לבהלה.

28 תגובות על “לידה

  • כתיבה מופלאה ורגישה שמצליחה לשרטט עולמות גועשים וקשים ברוך ובאהבה.
    סיפור מורכב ומעורר מחשבה.

    ומה קרה הלאה?
    סקרנית ומחכה לפרק הבא.

  • כתיבה רגישה עם סיפור אמין לגמרי. הציבור החרדי מתגלה עם תכונותיו היפות והמכוערות גם יחד. מענין איזה פוסק התיר את התרמית האכזרית. אולי צבי יתבגר ויתגבר.

    • נו, באמת.
      'הציבור החרדי'
      הסיפור מדהים, אבל הוא לא משקף את 'הציבור החרדי', ותקוותי שלא התכוון כאילו לשקף.
      רוב, אולי כל, האנשים שאני לא מכירה לעולם לא היו מחתנים כך ילדה.

      ולעצם הסיפור – מיוחד במינו ממש!
      כתוב באומנות. שובר לב.

      נקודה אחת:
      ההורים של הבעל גם כן הסתירו ממנו.
      זה על גבול הלא אמין, וגם לוקח את תשומת הלב למקום אחר.
      הורים של כלה, שמסתירים (ועל הדרך מוחקים אותה) זה ענין אחד. וחמור מכל חמור.
      אבל הורים של בחור שמסתירים ממנו מידע כזה על כלתו?
      אם זה קיים, זה מטורף לחלוטין.
      ובסיפור זה דורש התיחסות בפני עצמה, מלבד זו המובלעת.

    • סיפור יפהפה. כואבת על מימי, על ההסתרה . על עצם העובדה שלא רק שהיא סובלת כאב פיזי, נכפה עליה גם כאב נפשי ופנימי.
      חבל כל כל שמוצאים בחולי בלב משהו נורא שצריך להסתיר ולהתבייש בו

  • הסיפור כתוב היטב, אמין, מדויק ומעורר מחשבה. הפואנטה שבסיומו עוצמתית ובלתי צפויה, על אף שבמהלך העלילה הייתה הכנה לקראתה. ניתן היה לחוש באווירת הסיפור שיש איזה סוד חבוי מתחת לפני השטח. כך התעוררו אצלי כקוראת מתח וסקרנות לגילויו, מתוך תחושת אמפתיה לגיבור הסיפור.

  • סיפור כל כך יפה. מהמשפט הראשון עד לשתי המילים האחרונות. גם מסקרן ושואב פנימה- ולפיכך קראתי בנשימה עצורה ובמהירות וגם כתוב בשפה שהביאה אותי לעצור ולגלגל שוב את המילים. וכך הוא נקרא שני צעדים קדימה וצעד אחורה. מקסים ומסקרן לקרוא עוד.

  • קראתי את הסיפור כולו בנשימה אחת. כתיבה מעולה ושוטפת. הנושא רגיש ומענין.
    התייחסות לנושאים שבינו לבינה ולנושא הלידה בצורה רגישה ובהליכה בין הטיפות.
    הסוף-לא סוף משאיר הרבה מקום למחשבה, מוציא את הסיפור מגדר סיפור בעלמא ומעביר אותו למקום של דילמה והתחבטות בקשר להתמודדות עם הבעיה החרדית הנידונה בסיפור.

  • חבל שבעיה בלב, כמו הרבה מוגבלויות אחרות, נתפסת כדבר כל כך נורא בחברה החרדית. ליבי עם מימי – על תחושת הפגם, על ההכרח להנשא עם בחור בינוני ולעלות להוריה כסף שאין להם, על הצורך להסתיר ולשקר, על פחד המוות והעדר לגיטימציה לא להביא ילדים עם ההריון מסכן חיים.

  • כתיבה מרגשת ונוגעת.
    סיפור כל כך רגיש ועדין
    המעורר שיח ומחשבה אודות נושאים בחברה שלנו
    בהם לא מרבים לעסוק.

    רחל, את צריכה לכתוב עוד
    העולם זקוק לכותבות כמוך.

    וכמובן – מחכה להמשך!

  • יש כתיבה סוחפת ויש כתיבה דוהרת! הסיפור הזה דוהר. קראתי בנשימה אחת וזה כיף גדול. סיפור יפה. נוגע באחת הפינות העצובות בחברה. יש שיקראו לה פינת ההסתרה, אני קוראת לה פינת העדר ה…אמונה.

  • סופרת נהדרת
    כתיבה משובחת מאד בסגנון שלא פוגשים כל יום
    מעניין יהיה לקרוא את הסיפור מהצד של מימי

  • כתוב מדהים על נושא מורכב ככ של הסתרה
    מעניין לקרוא את ההמשך

  • מעולה, רגיש, מורכב. כתיבה משובחת!

  • סיפור מיוחד ורגיש, כתיבה סוחפת.
    הרבה זמן לא קראתי חומר כל כך טוב!

  • סיפור ברוטלי ומרתק. מזעזע ומעורר לחשבון נפש.
    מול סגנית האלוקים, אופס, סליחה: המנהל, שחושבת שהיא בעלת שליטה על החיים.
    מול 'מימי' – מי? מי את, חסרת הזהות? בובה קורבנית על חוט או אישה נשואה וכבר אם בעלת בחירות מודעות?
    ואתה צבי, העומד על המדרכה מושלך כבקבוק שתיה אשר עשה את שלו,
    הקריאה להתפכחות עוברת דרכך אל החברה כולה כשהיא תובעת את עלבונך כמו גם עלבונה של מימי
    שעברה ניתוחי לב – כי בדברים המסורים אל הלב, כמו גם בליבת ההוויה וההבניה החרדית – נוגעים הדברים.
    סיפור מורכב, רווי דימויים חזותיים, קישוטי לשון ומבע והומור דק.
    רחל – הבי לנו עוד!

  • באומנות של ממש, במילים מדויקות ורגישות , נוגעות לא נוגעות, מציב לנו הסיפור 'לידה' מראה שמשקפת מציאות חיים מורכבת, כואבת ומוכרת.
    הסיפור הזה יותר מכל מכלול הרגשות שהוא עורר, העלה בי את התחושה כי לעיתים אין צורך לשפוט, רק להתבונן.
    תודה!

  • כתיבה מדהימה, רגישה, ומתוחכמת. עלילה נפלאה, עדינה ומפתיעה.
    רחל, כתבי, כתבי וכתבי.

  • הסיפור הוביל אותי באופן כמעט מניפולטיבי לתוך החוויה המזעזעת של עמידה מול אמת ערומה וקשה.אמת המעמידה צל על כל מי שהיה מקור ומושא לאמון ואהבה.
    ומהצד השני,
    הותיר אותי הסיפור עם הרהורים רבים בנוגע למניעים, לאפשרות ובעיקר למחיר של הסתרת אותה האמת.
    נהניתי מהאופן בו הפגיש אותי הסיפור באופן עמוק עם כל הצדדים השותפים בו: צבי, מימי, משפחתו ומשפחתה,
    ועל אף שמבחינה עקרונית אינני מסכימה עם אף צעד של אף אחד מהם (ואף חשתי זעם כלפיהם)
    בכל זאת עורר בי הסיפור הבנה ואמפתיה כלפיה.
    סיפור מדהים.
    תודה על חוויה מרתקת ומעוררת.

  • האם ולמה אנו חיים חיים כפולים?
    מתי תתנפץ הבועה
    ואיזה מחיר נשלם על כך?
    סיפור מצוין
    מזעזע ונוקב
    מעורר חשיבה מחודשת,
    על מהותה של אהבה,
    של זוגיות,
    של הורות,
    של מוסכמות חברתיות, סטיגמות
    ויכולת לתת אמון.

  • מנקודת מבט הלכתית, הסיפור נורא.
    לפי ההלכה, כנראה שהקידושין הם קידושי טעות ומימי וצבי אינם נשואים. זאת ועוד, שרה ונחום אינם חמיו וחמותו!!!

  • מדובר אמנם בסיפור. אך אם נתייחס למקרה כאילו היה אמתי, לפי מיטב ידיעתי תהיה בעיה בקידושין רק אם צבי ירצה לבטל את השידוך למפרע. ככל הנראה הוא ירצה ללכת לייעוץ נישואין, אבל לא לשלח את אשתו ובתו. נעשה כאן קנין עם פגם, כך רק אם הוא תובע ביטול קידושין יש נושא. מה גם שיש נושא שלם של "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" שגם אם הקידושין לא חלו יש מקום לדון מצד הנישואין עצמם. וזה מחלוקת גדולה בין פוסקי זמנינו. ר' משה פיינשטיין פסק לגבי רפורמים שלא עשו קידושין כהלכה שהקידושין בטלים ואין בהם פסולי ממזרות אע"פ שהיה נישואין. אך זה נידון גדול.

  • בס"ד
    ה"חפץ חיים", הצדיק והפיקח, התנגד להסתרת מידע מהסוג האמור. הסיפור הוא כתב אישום לאנשים, איך לומר, קצת גלותיים עלובים וכוחניים, שכל המדד האנושי למצוא חתן המיועד הוא "חשיבותו" בישיבה. ואם לא – אז החסר יושלם בפיצויים כספיים ובתמורה – לחץ מעיק של נוכחות המשלמים בחיי הזוג הצעיר. אין ספק שה' ברך את הכותבת בכישרון כתיבה. הלוואי ויתפתח גם למחוזות פחות דראקוניים, עם צד של גדלות האדם מעורב בחסרונותיו האגואיסטיים. משהו נייטרלי סוג באלזאקי בלי קשר לעולם החרדי המוצג כאן בעליבותו למרות האילוצים וכיו"ב. בינתיים מאברוק גדול.

    • החפץ חיים ובאלזאק, דרקון ומאברוק- התבלבלתי מרוב רפרנסים.
      עם דבר אחד הסכמתי:
      אכן, אין ספק שהשם ברך את הכותבת בכישרון כתיבה.

    • ושוב, לכל המגיבים על 'העולם החרדי המוצג כאן בעליבותו'
      כמו בהודעה זו, ובניסוחים אחרים באחרות
      אתם רציניים?
      יש בעיה של הסתרה, באחוז מסוים של אנשים.
      רבים אחרים לעולם לא יסתירו משהו משמעותי, גם בגלל מוסריות, גם בגלל הבנה שאין מצב לבנות ככה בבית, עם כזה שקר בסיסי במקום שיכול להבנות רק על ידי אמון.
      אתם חושבים אחרת?
      כל המגיבים מסוג זה – אתם חרדים?
      אם לא, אולי אתם אכן לא מכירים את החברה החרדית מבפנים?
      ואם כן, אם אתם חרדים,
      אתם הייתם מסתירים?
      לא?
      אז למה אתם חושבים שאתם היחידים?
      רוב האנשים לא מסתירים דברים משמעותיים, בטח לא בסדר גודל כזה!
      דבר אחד הוא לדבר על בעיות, וזה דבר מעולה.
      דבר אחר הוא להכליל ציבור ענק, רבגוני, עשיר באנשים נפלאים, וגם עמוס בבעיות, כמו שבהכרח יקרה לכל ציבור שמסתגר עם עצמו, ולו גם מסיבות מוצדקות.
      אפשר וחיוני לדון בבעיות שקיימות אצלנו, לחפש דרך למזער אותן, לשפר ולעורר מודעות,
      אבל מתוך יותר ריאליות למורכבויות המצב, יותר פתיחות לכל הכיוונים, ופחות מגמתיות של הכללה וזריקת בוץ.

    • בתור אדם חרדי, ומתוך ניסיון אישי:
      1. אני בטוח שהרוב לא יסתירו עד כדי כך.
      2. אני יודע שיש מיעוט שכן.
      3. הסיפור לא מתכוון לשקף תופעה כלל ציבורית אלא להבליט מקרה שיכול להיות, מעורר מחשבה ומעורר רגשות. ואת זה הוא עושה יפה מאד.

  • נכון מאד.
    הביקורת שלי היא על חלק מהתגובות, לא על הסיפור.
    אם כי גם לגבי אלו שמסתירים, הסיפור הלך על נקודת קצה, נדירה יותר.
    בפרט בפרט ההורים שלו, ששותפים לענין, שזו כבר חריגה על גבול אי אמינות, ונושא לסיפור בפני עצמו, סיפור על שליטה מטורפת על ילדים, לא סיפור על הסתרה.

  • דווקא במצבי חולי ושידוכים, מצבים מובנים המאופיינים בחוסר שליטה,
    דווקא אז ניתן למצוא אצל אנשים שהם 'קונטרול-פריקים',
    ניסיון פתטי לאחוז במושכות באופן לא מותאם.

  • סיפור מיוחד.
    קשה לומר עליו נהניתי – משום שהוא קשה ומכאיב.

    משום מה נתפסו כאן להסתרה – הנוראה מאד – יש לציין.
    והרבה פחות מצויה.

    לעומת ההורות הפטרונית המזעזעת שהיא בעיקר חיבלה ביכולת של הזוג לבנות את ביתו.
    והורות זאת רווחת הרבה יותר מההסתרה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל