איך מודדים עוני?

אחת האקסיומות הרווחות בתקשורת הכללית הם שיעורי העוני הגבוהים בחברה החרדית. בהסתמך על ממדים שונים, נהוג לראות בחברה החרדית חברה ענייה במיוחד. להתייחסות זאת השלכות רבות על הדרך בה נוהגת החברה הישראלית והממשלה עם הקהילה החרדית. במחקר שערכו ניצה קסיר ואסף צחור-שי מהמכון החרדי למחקרי מדיניות, הם מעלים כי המסקנות עליהם מורים המדדים הרשמיים שגויים, כיוון שאמת המידה לעוני המקובלת בהם אינה הולמת את החברה החרדית:

תמונת העוני בחברה החרדית העולה מהמדדים הרשמיים היא תמונה קודרת מאוד – אחד מכל שני אנשים בחברה החרדית הוא עני, לעומת אחד מכל 11 אנשים בחברה היהודית הלא חרדית. לא זו אף זו, העוני בקרב האוכלוסייה החרדית גם מתמשך ועמוק.

ואולם, תמונת עוני זו אינה מלמדת על הוויית עוני או על רמת רווחה נמוכה בחברה החרדית. כפי שעולה מהניתוח האמפירי, שיעורי העוני הגבוהים בקרב האוכלוסייה החרדית נעוצים בעיקר בבחירה בלימודי קודש על פני עבודה בקרב הגברים, ובחירה בפריון ילודה גבוה. בחירות אלה משקפות את העדפותיה של המשפחה החרדית והן מגדילות את רמת הרווחה שלה. בחינה של העוני ושל רמת הרווחה דורשת הסתכלות על אלמנטים נוספים כגון רמת הכנסה פוטנציאלית, יכולת לספק צרכים חיוניים ותחושות סובייקטיביות. עוני הוא תופעה רב-ממדית ולכן בחינה זו חשובה בכל חברה, אך על אחת כמה וכמה בחברה סגורה עם מאפיינים ייחודיים כמו החברה החרדית.

ואכן, בחינה של היבטים נוספים של העוני בחברה החרדית מלמדת כי היקף הבעיה קטן בהרבה מההיקף העולה מהמדד הרשמי. רבים מהחרדים העניים אינם חווים עוני ואף מדווחים על שביעות רצון גבוהה מהחיים, ללא קשר להכנסתם הכספית. הם בוחרים בעוני כדרך חיים המעניקה להם יתרונות חברתיים ומעמד גבוה יותר בחברה, והחברה החרדית מצדה מספקת פתרונות פנימיים להקלת ההתמודדות עם מיעוט הכנסות, שמקורם בציווי הלכתי ובנורמות קהילתיות.

נתונים אלה מעלים כמה סוגיות, והמרכזיות הן מידת המחויבות – והחובה – של הממשלה ושל החברה לטפל בעוני של ציבור שבחר בעוני, והזכות המוסרית של המדינה להתערב לשינוי מצבו הכלכלי של ציבור שבחר בכך כדרך חיים, באופן שאפשר לכנותו פטרנליסטי…