צריך עיון > בין הסדרים > אנחנו בצרות, מה עושים?

אנחנו בצרות, מה עושים?

יצחק ברוך
יצחק ברוך

הבטחה אחת שניתנה בשעת אסון נורא, הביאה לעולם התורה את אחד מספרי הפרשנות החשובים ביותר לתלמוד. מבט על דינו של "הנודר בשעת צרה"

ג' בכסלו תשע"ט

היום, ג' בכסלו, לפני שלוש מאות ושש עשרה שנה ארע אסון נורא בקהילה היהודית בעיר לֶבוֹב שבפולין. האסון הקשה גבה את חייהם של רבים, אך במקביל – העניק לעם היהודי את אחד מספרי הפרשנות לתלמוד החשובים ביותר. זו הזדמנות ראויה להעלות את זכרן של נפשות יקרות מעמנו, ועל הדרך, לעיין בהלכה מעשית אחת בהלכות נדרים, והיא דינו של "הנודר בשעת צרה".

בעשרים ואחת השנים הראשונות של המאה ה-18 (1700-1721), התחוללה מלחמה קשה באירופה הידועה בשם "מלחמת הצפון הגדולה". בעיקרה, הייתה זו מלחמה בין רוסיה הצארית לשוודיה, שהתחרו שתיהן על ההגמוניה האיזורית. כגורלה מאז ומעולם, הייתה ארץ פולין ("דוכסות פולין-ליטא" באותם ימים) נתונה בתווך, קרועה בין האימפריות ועוברת מיד ליד. בשנות המלחמה הראשונות, מָלַךְ בפולין פְרִידְרִיךְ אוֹגוּסְט השני, נסיך סַקְסוֹנְיָה, ומשכבשו השוודים את פולין מינו תחתיו את סְטַנִיסְלַב לֶשְׁצִ'ינְסְקִי, יליד העיר לבוב. כאשר גברה יד הרוסים והשיבו את פולין לשליטתם, שבו ומינו את אוגוסט השני.

בשנת תס"ג (1702/3), הייתה העיר לבוב במרכזה של מלחמת אזרחים, בין תומכי אוגוסט לתומכי לשצ'ינסקי. במרתפים שנכרו תחת בתי העיר, אגרו הלוחמים משני הצדדים חביות אבק שריפה לצורכי המלחמה. ביום ג' בכסלו (23 בנובמבר 1702) ארע האסון הנורא. אחד המרתפים עמוסי אבק השריפה התפוצץ, וגרם לקריסת הבתים שמעליו – בתי הרחוב היהודי.

שלושים וששה יהודים מתו בקריסת הבתים, וביניהם אב, בתו, נכדתו ונינתו. אלו היו הישיש ר' שמעריל כ"ץ, מנכבדי קהילת לבוב ו"מגיד בחבורה קדושה שומרים לבוקר", בתו הרבנית רייזל, בתה הרבנית לאה עם בתה הילדה גיטל. ארבעתם יחד קרסו במפולת הבתים ומתו במקום. בעלה של הרבנית לאה ואביה של הילדה גיטל, היה אף הוא בבית באותה שעה ונלכד תחת ההריסות. שמו היה ר' יעקב יהושע פלק.

באותם ימים היה ר' יעקב יהושע אברך צעיר, פרנס הקהילה והמשגיח מטעמה על המלמדים בתלמודי התורה. בשעה שהתרחש הפיצוץ, ישב ר' יעקב יהושע ולמד עם תלמידים בביתו. הבנין קרס על יושביו, ור' יעקב יהושע מצא את עצמו קבור חי תחת קורות הבית. בשפה ציורית נוגעת ללב הוא מתאר את מחשבותיו באותם רגעים:

אמרתי נגזרתי, בדמי ימי אֵלֵכָה, פּוּקַדתִּי יתר שׁנותַי, לא אביט אדם עוד עִם יושבי חָלֶד, ומתיירא הייתי שלא יֵעָשֶׂה ביתי קִברִי לנסקלין ולנשרפין לנהרגין ונחנקין, עלי היו כולנה ארבעתן כאחת ודין ארבע מיתות לא בטלו ממני; זאת ועוד אחרת שקורות הבית ריהטיו ועציו ואבניו נדמו עלי כעדים גמורים, אמרתי פן יפגעו בי להיות יד העדים בי בראשונה להמיתני.

ככל שנמשך הזמן, הבין ר' יעקב יהושע שנעשה לו נס ועודנו חי. מבעד לקורות הכבדות שעליו שמע את קול הרצים המנסים להציל את הקבורים תחת ההריסות, והוא נחרד לנפשו שמא ירמסו אותו מבלי משים. באותה שעה, הבטחה גדולה יצאה מפיו:

אם יהיה אלקים עמדי והוציאני מן המקום הזה לשלום ויבנה לי בית נאמן להרבות גבולי בתלמידים – לא אמנע עצמי מכותלי בית המדרש לשקוד על דלתי העיון בסוגיית הש"ס ופוסקים וללון בעומקה של הלכה, אף לינות הרבה בעניין אחד, ובזה חשקה נפשי לילך בעקבות אבותי… ליישב קושיות התוספות על רש"י ז"ל וליישב מה שמניחין התוספות ב'תֵּימָא'.

והנה מה שארע מיד לאחר מכן:

אני טרם אכלה לדבר הדברים אל לבי שמע ה' בקול עניי ונתן לי מהלכים בין העמודים, כמין שביל ממש נעשה לי, ויצאתי בשלום בלי פגע.

ר' יעקב יהושע הבין שהנס שארע לו בא בעקבות הבטחתו, ואכן התמסר מכאן ואילך כל כולו לעיון עמוק בסוגיות הש"ס. הוא העלה על הכתב את חידושי תורתו, ומהם פירסם את חיבורו "פני יהושע", הנחשב עד היום לאחד מספרי היסוד בפרשנות התלמוד מתקופת האחרונים.

לשונו של ר' יעקב יהושע מזכירה מאוד את לשונו של יעקב אבינו, הנודר לאלוקיו עם יציאתו לחרן, כשהוא בורח מאימת אחיו עשיו (פרשת השבוע!):

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה… וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

דרכם של חכמים, כל אמירה שקודמת לה המילה 'לאמר' – הרי הם דורשים אותה כהוראה למעשה. איזו הוראה נגזרת מדבריו של יעקב? או בלשון המדרש: מהו 'לֵאמֹר'? אלא, "לאמר לדורות – שיהיו נודרים בעת צרתן".

 

אסור, ולפעמים מותר

באופן עקרוני, ההלכה אינה רואה בעין יפה אדם הכורך עצמו בנדרים ושבועות. עוונו של העובר על נדר או שבועה הוא חמור מאוד, ולכן עדיף שאדם יימנע מאלו לגמרי, שמא יבוא חלילה לעבור עליהם. שלמה המלך בחכמתו המליץ לאדם: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם", וחכמים הבינו את דבריו כך: טוב שלא תידור מלכתחילה, שמא תידור ולא תשלם.

עד כדי כך רצוי להימנע מנדרים, שגם אם נָדַר אדם על עצמו דבר מה, מִצְוָה עליו לילך לחכם ו"להישאל על נדרו". כלומר, להתיר את הנדר עוד לפני שיקיימהו בפועל. כך מלמדת הגמרא בנדרים:

רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן.

משנבנה בית המקדש בירושלים, נאסרה באיסור חמור הקרבת קרבנות מחוצה לו. רבי נתן משווה את הנדר לבניית במה להקרבה מחוץ לבית המקדש, ויתירה מזו – את קיום הנדר להקרבה בפועל על הבמה. ייתכן שיש בדבריו יחס שלילי לנדרים, לא רק בשל הסכנה שמא הם לא יקויימו, אלא על עצם פעולת הנדר. אדם המטעין עצמו בחובות יתירות על מצוות התורה, הוא כמי שמבקש להוסיף על עבודת ה' שבמקדש. זה כמו זה אסורים, ודי לאדם במה שציוותה עליו תורתנו. לכן, הנודר נדרש לבטל מיד את נדרו, לפני שהוא טורח בקיומו.

כיוצא מן הכלל, בא המדרש ומלמד אותנו הֶתֵּר, ואולי מִצְוָה, "שיהיו נודרין בעת צרתן". כאשר אדם נמצא במצוקה והוא פונה בתפילה לאלוקים שיושיע אותו, הוא רשאי לצרף נדר לתפילתו. כזה היה נדרו של יעקב אבינו, בשעה שברח מעשיו ועמד לבוא אל בית לבן, וכזה היה נדרו של בעל "פני יהושע" בזמן ששהה תחת הריסות הבנין.

לאות זכרון ליעקב אבינו שלימדנו הלכה זו, נהגו הנודרים בשעת צרה להזכיר את שמו על הנדר, וכלשון הכתוב בתהלים: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב".

אלא שזו הוראה מסוכנת. כאמור, עוון נדרים הוא חמור מאוד, וגם אם אדם נודר בשעת צרה, כאשר ייחלץ ממנה השלווה עשויה להשכיח ממנו את נדרו. לכן הצמידו לה הפוסקים המלצות רבות. ראשית, מומלץ שלא לקפוץ מהר אל הנדר, אלא לחשוב עליו תחילה ביישוב הדעת, לבחון מה בידו לקיים ומה לא; שנית, כדאי לנדור לזמן קצוב בלבד ('אלמד תורה' או 'אקפיד על מצוה פלונית' כך וכך ימים), כדי שקיום הנדר לא יכבד עליו; גם כדאי לקבוע מראש בשעת הנדר, שאם יעבור עליו ישלם 'קנס' לצדקה, וכך לא ייחשב כעובר על הנדר אם ישלם את הקנס.

ואחרי כל זאת, בעלי מוסר בדורות קודמים המליצו שלא ליישם את ההלכה הזו, ולהימנע כליל מנדרים, גם בשעת צרה. כנראה שבזמנם, הם מצאו את ההלכה הזו פתח ליַחַס מֵקֵל לעוון נדרים, והעדיפו את ביטולה.

 

אפשר לבטל?

ואם נָדַר אדם בשעת צרה, האם הוא רשאי ללכת לחכם ולהתיר את נדרו? כאן באנו להלכה מעניינת מאוד: דינו של הנודר על דעת חברו.

הלכה פסוקה בגמרא:

הַמֻּדָּר הנאה מחברו – אין מתירין לו אלא בפניו.

אם בעקבות נדר, ראובן אסור לו ליהנות משמעון – אין ראובן יכול להתיר את הנדר אלא בפני שמעון. מדוע? הלא הנדר הוא איסור החל על ראובן לבדו, מה לשמעון בהתרת האיסור הזה? מפרשי הגמרא הציעו הסברים שונים. ההסבר הרווח רואה בהלכה זו תקנת חכמים, ליידע את שמעון שהנדר הותר כדי שלא יחשוד את ראובן בעבירה.

אך רבנו תם הציע הסבר נוסף. לדבריו, מדובר כאן בנדר שמתחילה נִנְדַר על דעת שמעון, בדבר שמיטיב עם שמעון. נניח באופן ששמעון היטיב עמו, ובשל כך נָדַר לו ראובן נֶדֶר. כיון שהנדר היה מתחילה על דעתו של שמעון, אין ראובן יכול להתיר אותו אלא ברצונו של שמעון. לפי זה, "אין מתירין לו אלא בפניו" האמור בגמרא, היינו – ברצונו ומדעתו.

עם ההלכה הזו של רבנו תם נשוב אל הנודר בשעת צרה, ונאמר: מי שנודר לאלוקים, הרי הוא כנודר על דעת חברו! הרי הוא, כביכול, "מיטיב" עם חברו, ואם כן אי אפשר להתיר נדר כזה אלא על דעת חברו!

הסברה המעניינת הזו הובאה להלכה בספרי הפוסקים, ועל פיה קבע הרמ"א בהגהותיו ל"שולחן ערוך" שאין להתיר נדר שֶׁנִּנְדַר בשעת צרה, אלא לצורך גדול. היא מעוררת מחשבות, כמה רחוק ניתן לקחת את הדימוי בין החבר לאלוקים, והאם בכלל אפשר לדבר על 'טובה' שאדם מיטיב עם הבורא?! מכל מקום, למעשה, הוראת הרמ"א היא, כאמור, להחמיר בכך.

לסיום, ראוי לציין שיש מן הפוסקים שאינם רואים את דברי המדרש כהלכה פסוקה, ולדבריהם ההוראה הכללית להימנע מנדרים תקפה גם לשעת צרה. לדעתם, כמובן שגם נדר בשעת צרה יש להתיר מיד, לפני שמקיימים אותו (אם הדבר אסור, אין זה נדר על דעת האלוקים וממילא אפשר להתיר אותו).

בלשונו של בעל "פני יהושע" אפשר אולי להבין שאת הבטחתו הגדולה הוא הגה בלבו, ולא הוציא בשפתיו. אם כך, בפשטות היא לא נחשבת כ"נדר", וממילא לא הייתה זקוקה להלכת "נודרין בעת צרתן". כך או כך, רבי יעקב יהושע קיים את נדרו, ואנו ובנינו הרווחנו את ספרו הגדול על התלמוד!

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל