צריך עיון > מראי מקום > בוש והיכלם!

בוש והיכלם!

יצחק ברוך
יצחק ברוך

ההלכה דורשת מאיתנו להוכיח אדם העובר עבירה, עד שיחזור בתשובה או ימאס באופן בוטה בתוכחה. מהן הפעולות שאנו רשאים לנקוט בהן לצורכי התוכחה? האם מותר לבייש את העבריין בפומבי?

י"ד בשבט תשע"ט
 

היום, י"ד בשבט, לפני שבע ומאה שנה, נרצח רבי יצחק אַבּוּחֲצֵירָא זצ"ל בן זקוניו של רבי יעקב אבוחצירא, בעל "אביר יעקב" זצ"ל על אם הדרך אל עירו תַּאפִילַלְאתּ שבמזרח מרוקו, בשובו ממסע חיזוק וגיוס כספי צדקה בין כפרי האיזור (ביום שישי, י"ד בשבט תרע"ב). קבוצת שודדי דרכים התנפלה עליו ועל מְלַוָּיו, ואף שרבי יצחק היה מלֻוֶּה בשומר חמוש, במהלך חילופי ירי בין הקבוצות פגע כדור בלבו של רבי יצחק והוא נהרג במקום.

רבי יצחק היה בנו הרביעי של ה"אביר יעקב". קדמו לו אחיו הצדיקים, רבי מַסְעוּד, רבי אהרון ורבי אברהם. מסורת משפחתית מספרת שאחר לידת שלושת הבנים נהג רבי יעקב פרישות בעצמו, עד שנגלה אליו האר"י ז"ל בחלום ובישר לו שיוולד לו בן שיהיה "ניצוץ" נשמתו. למלאת השנה נולד לו בנו הרביעי, והוא קרא את שמו יצחק על שם האר"י.

בן חמשים ושתים שנה היה רבי יצחק בהירצחו. בהיותו כבן עשרים נפטר אביו רבי יעקב, ואחיו רבי מסעוד ירש את מקומו בהנהגת הקהילה בתאפיללאת. רבי מסעוד הקים ישיבה בעיר וקרא את שמה "אביר יעקב" על שם אביו. רבי יצחק נהג ללמוד בפרישות בין כתלי הישיבה, וכפעם בפעם היה יוצא למסעות חיזוק בכפרים הרבים שמסביב לעיר. עם פטירת רבי מסעוד, ארבע שנים לפני שנרצח רבי יצחק, ישב על כסאו בנו הגדול רבי דוד, המכונה בפי בני המשפחה "עטרת ראשנו". בשנים אלו למד רבי יצחק עם בנו השני של אחיו, רבי ישראל ("בבא סאלי") זצ"ל, את הש"ס כולו בעיון עם חידושי המהרש"א.

בין יהודי מרוקו מתהלכות אגדות רבות על רבי יצחק אבוחצירא. על קדושתו ופרישותו, כמו על כוחו כמחולל מופתים. אלו משקפות את ההערכה הרבה אל אישיותו, כאיש צדיק המסור לצרכי הכלל. על פי מסורת אחת, במסעו האחרון צפה רבי יצחק את מותו ואף כתב פיוט ליום השבת הרומז בין מילותיו את הסתלקותו הקרובה. מסורת אחרת מספרת שרבי יצחק הספיק ברגעיו האחרונים להטיל קללה על השודד שהרג אותו, וידו "יבשה" מבלי יכולת לזוז. חבריו השודדים מיהרו להימלט מן המקום, בטרם הספיקו ליטול את כספי הצדקה שאסף רבי יצחק.

פעם אחת, כך מסופר, הזדמן רבי יצחק לכפר אחד וכמנהגו ערך סעודה גדולה באחד הבתים. בעל הבית ביקש מרבי יצחק להמתין לבואו של ראש הקהל, איש תקיף ועז פנים שהוכרחו הכל לכבדו. רבי יצחק לא שעה לבקשה והחל לערוך את הסעודה. לקראת סופה, נכנס ראש הקהל אל הבית ופניו זועמות על שלא המתינו לו כראוי לכבודו. מיד עם כניסתו הרים עליו רבי יצחק את קולו, חֵרֵף וגידף אותו במילים קשות וגירש אותו מן הבית בבושת פנים.

כל המסובים חרדו מאוד לגורלם. ראש הקהל היה ידוע כקנאי לכבודו, והם חששו שינקום בהם על עלבונו. למחרת ביקש בעל הבית עצה מרבי יצחק, כיצד יפייס את ראש הקהל. להפתעתו, השיב לו רבי יצחק שלא ראה כלל את ראש הקהל נכנס אל הבית! "דבריי", אמר לו רבי יצחק, "כֻּוְּנוּ לעבר מלאך רע ומשחית שנכנס לחדר באותו רגע".

וכך הסביר רבי יצחק:

כל אדם העובר עבירה, בורא לעצמו מלאך משחית הרוצה להרע לו. אך הקדוש ברוך הוא שהוא אֶרֶךְ-אַפַּיִם מונע אותו מלהזיק, אולי יחזור החוטא בתשובה ויבטל את המשחית מעליו. באם לא יעשה תשובה, אזי ביום פקודה יעניש אותו משחית את בעל העבירה, בגין אותה עבירה שעשה. ככל הנראה, ראש הקהל שלכם עבר אמש עבירה גדולה, ולכן נלווה אליו אותו משחית מאיים שראיתי.

בעל הבית המפוחד ניגש לאחר מכן אל ראש הקהל, והתפלא מאוד לשמוע ממנו שאינו כועס כלל על רבי יצחק. "אין אתה צריך להתנצל, רבי יצחק צדיק קדוש הוא, ואכן בצדק התפרץ כנגדי בדבריו הקשים", אמר לו ראש הקהל בגילוי לב ובחרטה.

 

אוי לנו מיום התוכחה!

האם מותר לבזות אדם ברבים, כדי להוכיח אותו על עוונותיו? זו שאלה חמורה, המביאה אותנו להתחקות אחר שורשיה של מִצוַת תוכחה. בין שלל מצוות שבין אדם לחבירו המנויות בתחילת פרשת קדושים, נאמר:

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

הפסוק הזה מתאר מערכת יחסים בין אדם לחבירו, וניתן לפרש אותו בשתי דרכים. בדרך האחת, לפנינו אדם המרגיש פגוע ממעשיו של אדם אחר כלפיו, מה שעשוי לעורר בלבו שנאה על אותו אדם. הכתוב קורא לו שלא לכבוש את השנאה בלבו, אלא ללכת אל הפוגע ולהביע בפניו את תרעומתו ("הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ"!), כדי שלא "ישא עליו חטא", כלומר לא ייכשל באיסור שנאת אחים. משעה שהביע בפני חבירו את תרעומתו, אין זו שנאה כבושה בלב וממילא אינה בכלל "לֹא תִשְׂנָא… בִּלְבָבֶךָ".

בדרך האחרת, לפנינו אדם שראה את חבירו עובר עבירה, מה שמתיר לו לחוש כלפיו שנאה (הוא עבריין!). הכתוב קורא לו ללכת אל חבירו ולהוכיח אותו על מעשיו הרעים, אלא שעליו לעשות זאת בצורה מכובדת, מבלי שחבירו ייפגע מן התוכחה. אם יבייש אותו בתוכחתו, הרי ש"יִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (=חטא הלבנת פנים).

שני הפירושים הגיוניים ומקובלים להלכה, ומשכך, בתהליך הסיווג של כתובי התורה לכלל מצוות מעשיות, הכתוב שלפנינו הופך לשלוש מצוות נפרדות: איסור שנאת אחים (=לֹא תִשְׂנָא), מִצוַת תוכחה (=הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ) ואיסור הלבנת פנים (=לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא).

בנוסף, עולה מן הכתוב הוראה חשובה לאדם הבא לקיים מִצוַת תוכחה: עליך לעשות זאת מבלי לבייש את עובר העבירה. אם לתוכחה יתלווה עלבון, לא לבד שיפחתו הסיכויים שהתוכחה תתקבל, המִצוָה של המוכיח תהא "מִצוָה הבאה בעבירה": הוא מקיים את מִצוַת תוכחה על ידי עבירה על איסור הלבנת פנים.

אלא שרבנו משה בן מימון, הרמב"ם, הביא את ההלכה הזו עם הסתייגות חשובה:

המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו. שנאמר: ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו מִשְׁתַּנּוֹת [=מאדימות מבושה]?! תלמוד לומר: וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים…

במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו; אבל בדברי שמים – אם לא חזר בו בסתר, מכלימים אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל.

הרמב"ם מבחין בין עבירות שונות לעניין תוכחה: כאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחבירו – אין להוכיח באמצעות בושה כלל וכלל. בעבירות שבין אדם למקום, תחילה יש להוכיח בלשון רכה, אך אם העבריין עומד בְּמִרְיוֹ – יש להוכיח אותו בכל דרך, כולל באמצעות ביוש.

ההלכה שאסור לבייש בשעת תוכחה מפורשת בגמרא, אך הקביעה שהדברים אמורים רק בעבירות שבין אדם לחבירו אינה מופיעה בה. כנראה שהרמב"ם רמז בלשונו את מקור דבריו: "כמו שעשו כל הנביאים לישראל". נביאי ישראל ומנהיגיו היו מוכיחים את העם, או אנשים פרטיים ממנו, בפומבי, ולעתים בלשון קשה ופוגענית. כך, למשל, מתאר נחמיה את תוכחתו לנושאי הנשים הנכריות:

וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּא-לֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.

אלא שלשון הרמב"ם קשה. הוא פותח בקביעה ש"המוכיח את חבירו תחילה", כלומר בפעם הראשונה, "לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו". נראה אפוא שבשלבים מתקדמים של התוכחה המוכיח רשאי להשתמש בלשון קשה ובדברי כלימה. לאחר מכן הוא מצמצם את דבריו אלו רק לעבירות שבין אדם לחבירו. כלומר, בעבירות שבין אדם לחבירו אין לפתוח בלשון קשה ובדברי כלימה, אך בשלבים המתקדמים – מותר.

אך זה בדיוק מה שהוא מורה לעשות בעבירות שבין אדם למקום: לפתוח בלשון רכה, ורק אם לא תועיל התוכחה הראשונה אפשר לעבור ללשון קשה ולדברי כלימה. משמע אם כן שבעבירות שבין אדם לחבירו, גם בשלבים המתקדמים אסור להוכיח בלשון קשה!

 

מעשה בדרשה מוזרה

מפרשי הרמב"ם הציעו הסבר לדברי הרמב"ם, ואנו נביא אותו משמו של אחד מחשובי הפוסקים באירופה במאה ה-17. זהו רבי אפרים הכהן, דיין בעיר וִילְנָה ולימים רבה של אוֹיְבֶּן (=אוֹבוּדָה, אחת משלוש הערים שאוחדו ל"בּוּדַפֶּסְט" של ימינו) שבהונגריה. רבי אפרים הותיר אחריו ספר שאלות ותשובות בשם "שער אפרים", ובה מופיעות בזו אחר זו שתי תשובות מעניינות:

בתשובה הראשונה פונה אליו חכם אחד, ומבקש ממנו הוראת נידוי נגד חכם אחר, שלדעתו דורש בבית הכנסת דרשות של דופי! הדרשה שהעלתה את חמתו של השואל עסקה בפירוש הפסוק בפרשת שמות:

וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.

הדרשן שעליו יצא הקצף שאל כמה שאלות על הפסוק הזה, ביניהן, למשל, מדוע ה' לא אומר למשה: "תַּעַבְדוּן אוֹתִי עַל הָהָר הַזֶּה", שהרי הוא מדבר על עצמו. בשל כך הציע הדרשן שהמילה "אֱ-לֹהִים" האמורה כאן אינה שם קדוש, אלא במובן "אֱלֹהִים אֲחֵרִים". כוונת ה' בדבריו אליו הייתה לומר למשה את העתיד לבוא: כאשר ייצאו העם ממצרים, הם יעבדו את העגל מיד לאחר מתן תורה!

יתירה מזו, הדרשן אף האריך בדבריו להסביר מדוע ה' כורך את העבודה הזרה גם בשמו של משה ("תַּעַבְדוּן" – אתה והם), ומסביר זאת באחריות שמוטלת על משה שנתן ל"ערב רב" להצטרף אל ישראל ביציאתם ממצרים…

השואל היה בין השומעים את הדרשה, והוא החל לקצוף ולרגוז על הדרשן בדברים חריפים. הוא פנה אל השומעים ודרש מהם לסלק את הרב הדרשן ממקומו ולנדות אותו כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כנראה שלא נחה דעתו ממעשיו, או שהשומעים לא היו שותפים לקנאותו, ולכן הוא פנה אל רבי אפרים הכהן בנסיון לגייסו אל מאבקו בדרשן.

תשובתו של רבי אפרים הכהן היא מופת לזהירות ומתינות, המופעלות בתבונה וברגישות. הוא שותף לתימהון מדבריו של הדרשן, אבל מנסה בכל אופן להסביר להם פנים. בשורה התחתונה הוא שולל את דברי הדרשן אם כי הוא מסרב לנדות אותו. לדעתו, כיון שהדרשן הוא תלמיד חכם יש להוכיח אותו, אך אסור לבזותו.

בתשובה העוקבת הדרשן בעצמו פנה אל רבי אפרים הכהן. כמתברר, הדרשן היה אף הוא מגדולי הדור, רבי יוסף אַלְמוֹשְׂנִינוֹ שמו. רבי יוסף היה רבה הראשי של קהילת יהודי בֶּלְגְרַד (כיום בירת סרביה, אז בשליטת האימפריה העות'מאנית), חניך ישיבת "בית יעקב" בירושלים (שם למד חברותא עם בן גילו אברהם נתן אשכנזי, לימים נתן העזתי) ותלמיד רבי יעקב חגיז.

ובכן, רבי יוסף אלמושנינו מצידו מבקש את עזרת רבי אפרים הכהן כנגד השואל הקנאי המבקש לנדותו…

משתי תשובות אלו, נותר בידינו בירור הלכתי מקיף על מִצוַת תוכחה ותנאיה. רבי אפרים נזקק גם ללשונו של הרמב"ם על ביוש למטרת תוכחה, והוא מציע את הפירוש הבא:

גם בעבירות שבין אדם לחבירו, אם העבריין אינו מקבל את התוכחה בפעם הראשונה ניתן לעבור ללשון קשה ולהכלים אותו בדברי תוכחה. אלא שבעבירות כאלו מותר לעשות זאת רק בצנעה, בפרטיות. בעבירות שבין אדם למקום, לעומת זאת, לאחר נסיון ראשון אפשר לעבור לדברי תוכחה פומביים, גם בלשון קשה ופוגענית.

לפי זה מדויקת לשונו של הרמב"ם "המוכיח את חבירו תחילה – לא ידבר לו קשות", כיון שגם בעבירות שבין אדם לחבירו אפשר לאחר מכן לעבור ללשון קשה. ואף על פי כן, אינה דומה תוכחה זו לתוכחה על עבירות שבין אדם למקום, כיון שעל עבירות כאלו אפשר אף לבייש בפומבי מן התוכחה השניה ואילך.

רבי אפרים מוכיח את דבריו מן השיעור שנתנו חכמים למצות תוכחה. הגמרא מביאה שלוש תשובות אמוראים לשאלה "עד היכן תוכחה", כלומר, מתי המוכיח יכול להרפות מתוכחתו (באם העבריין מסרב לחזור בתשובה): "רב אמר – עד הכאה; ושמואל אמר – עד קללה; ורבי יוחנן אמר – עד נזיפה".

הרמב"ם פוסק להלכה כדעת האמורא רב, ולכן כתב:

המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום… חייב להוכיח עד שֶׁיַּכֵּהוּ החוטא ויאמר לו איני שומע.

כיצד הידרדרו הדברים עד לרמה כזו שהעבריין בא להרים את ידו ולהכות את המוכיח?! אין זאת אלא שהמוכיח עבר לשלבים הקשים של התוכחה, עד שנקעה נפשו של העבריין…

אם כן, לסיכום: כל תוכחה אמורה לפתוח בלשון רכה, ואם זו לא מועילה יש לעבור ללשון קשה ופוגענית. אלא שבעבירות שבין אדם לחבירו, אין בשום אופן לעבור לתוכחה ברבים, בעוד בעבירות שבין אדם למקום ניתן להוכיח בהמשך גם על ידי ביוש ברבים.

ה"עבירה" של רבי יוסף אלמושנינו הייתה, לכל הדעות, בין אדם למקום. אבל הרב הקנאי לא פנה אליו בפרטיות כדי להוכיח אותו, אלא בייש אותו מיד בפומבי. בשל כך הסכים רבי אפרים הכהן עם רבי יוסף שלא כדין עשה הרב הקנאי.

כדאי לציין גם שהמושג "בין אדם לחבירו" בהקשר נידוננו קצת עמום. הוא עשוי להתפרש כפשוטו בכל מקום, עבירות שעוסקות ביחסים שבין בני אדם בכלל, אך בהקשר שלנו עשויה להיות לו משמעות מצומצמת יותר: כזכור, הכתוב המשַׁמֵּשׁ מקור למִצוַת תוכחה מתפרש גם כהסדרת יחסים בין שני בני אדם, כאשר אחד חש פגוע ממעשיו של זולתו. אם כן ייתכן שהרמב"ם המזהיר שלא לבייש אדם בתוכחה (גם בתוכחות המתקדמות) על עבירות שבין אדם לחבירו, מתכוון רק לתוכחה מהסוג הזה: אדם המביע בפני חבירו את הקפדתו על מעשיו כלפיו.

לפי זה, כאשר מדובר על אדם הרואה את חבירו פוגע באדם שלישי, ייתכן שבהקשר שלנו יש להגדיר זאת כעבירה שבין אדם למקום (בשים לב לכך שכל מִצוָה שבין אדם לחבירו היא גם עבירה לשמים). ואכן, לדעת "מנחת חינוך", במקרה כזה יש להוכיח את העבריין כדין עבירות שבין אדם למקום: תחילה בלשון רכה, ואם לא יִשְׁעֶה לתוכחה – אף בביוש ברבים.

מה הייתה עבירתו של ראש הקהל? לעולם לא נדע. כך או כך, נראה שדבריו החריפים של רבי יצחק אבוחצירא היו תחילת תוכחתו, ואם כן צריך להבין כיצד בייש אותו ברבים. אולי סוף דבר הוכיח על תחילתו: כיון שקיבל ראש הקהל את תוכחתו של הרב, נמצא שהורה לו רבי יצחק דרך תשובה והעמידו על דרך הישר.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל