המחשבה על עצמיות הא-להים אינה בהכרח דבר בריא. היא קרובה יותר לתפיסה האלילית של מושג האלוהות והיא עלולה דווקא להשפיל את האדם ולאבד ממנו את הסגולה והרוממות בהשגת הא-להים. תמורת זאת, על האדם לראות את האלוהות דרך גילויה בכל שדרות החיים, ולא לצמצם את המחשבה אל העצמיות. ישראל לוינגר משרטט בקצרה את גישתו של הרב קוק לרעיון בקשת הא-להים:
אחת המהפכות הגדולות של הרב קוק, שלא זכו לחלחל לתודעת הציבור, נוגעת בלבו של המושג שלכאורה אין מרכזי ממנו – אלוהים. הדרישה הבסיסית ביותר באורח חייו של יהודי דתי, "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" – שבשל חשיבותה מנוסחת ומפורטת בסעיף הפותח את השולחן ערוך – מקבלת כאן תפנית מפתיעה. הרב קוק דורש להפסיק לחשוב על אלוהים, ולהתרכז בחיים עצמם, שהרי "עצם החיים יהיה אור אלוהים". למהפכה זו היבטים תיאולוגיים ופילוסופיים נרחבים, אך ברצוני להתמקד כאן בהיבטים הקיומיים והחינוכיים שלה: איך בונים תודעה דתית אשר לא פונה אל אלוהים? איך מעצבים חוויה דתית כשדמותו של אלוהים אינה במרכזה? האם אפשר וצריך להתפלל בלי לחשוב על אלוהים? ולאן יש להפנות את המבט?…
המעבר ממחשבה על אלוהים למחשבה על החיים, מביא איתו בהכרח שינוי התפיסה הקלאסית של אלוהים כדמות, אשר גם אם אין לה גוף ולא דמות הגוף, עדיין מתפקדת כסוג מסוים של אישיות, שאפשר לדבר איתה, ושמדברת איתנו, מסתכלת, מקשיבה, כועסת ומתרצה – במובן הכי אנושי שיש. הרב קוק מבקר בחריפות עמדה זו ומחליף את ביטויי האישיות, בביטויים מופשטים יותר: "שלמות ההכרה והטוב" או "נשמת העולם". הקבלת היחס בין האלוהים והעולם ליחס בין נשמת האדם וגופו אהובה במיוחד על הרב קוק, באשר היא מלמדת שאפשר לחוות את הנשמה, להיות מושפעים ממנה, להיות מוּנָעים מכוחה לפעול טוב, וכל זאת מבלי לפתח מערכת של יחסים בין-אישיים איתה ובלי לפנות אליה בגוף ראשון.
תפיסה דתית שאלוהים לא מתפקד בה כאישיות, אלא כמעין נשמה פנימית או ביטוי של שלמות הטוב, מעלה שורה של שאלות נוספות כמו משמעותה של השגחה פרטית, משמעות הדיבור האלוקי, ומשמעות התפילה. ימי הדין, העומדים בפתח, מדגישים מאד את אישיותו של אלוהים כאבינו או כמלכנו אשר אמור למלא שורה של משימות מאד אנושיות: לזכור, לסלוח, לרחם, להקשיב, לכפר ואף לתקוע בשופר. מה משמעותם של כל אלה כאשר "אנו פונים אל ההשלמה של הכרה, של הטוב של כל נשגב"? הרב קוק מציע תשובות לחלק גדול משאלות אלה, במטרה לסלול את הדרך לתודעה דתית חדשה אשר בה אין צורך לחשוב על אלוהים, אלא לחיות אותו…
