הפופוליזם הנפוץ במקומותינו אוהב לצייר את הדת המסורתית בצבעים קודרים של קנאות וכפיה, לעומת החילוניות הליברלית, שוחרת החופש, הדוגלת בסובלנות והכלה. אך האם זה באמת נכון? הרב חיים נבון סבור כי בימינו, באצטלה של חופש, כופים הליברלים את עמדותיהם ושוללים לגיטימיות ממתנגדיהם:
ליברלים היו אנשים שואפי חירות. אך התואר הזה נדד או שמא נשדד במהלך המאה העשרים, באופן שיקצר המצע מלתארו כאן, וכיום משתמשים בו אנשים שהחירות אינה בראש מעייניהם. בפועל, במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, אלו המכנים עצמם ליברלים כופים עלינו פעמים רבות את השקפותיהם, תוך שהם מסווים את הכפייה הזו באופן מחוכם.
אסטרטגיית ההסוואה הראשונה של הנאורים בישראל היא המצאת קרבן דמיוני. לפי ההשקפה הליברלית המקורית, מותר להתערב בחייהם של אנשים רק כדי למנוע מהם לפגוע באחרים. הנאורים של ימינו ניפחו את הקטגוריה של הקרבן בר-הפגיעה לממדי ענק. לא רק על בני אדם צריך להגן. חוק הספרים, שהתערב בבוטות בהתנהלותם של מו"לים וסופרים והחריב את ענף הספרים בישראל, הוצדק בשם "הגנה על התרבות". חוק השקיות, המציק לקונים בשם אידיאולוגיה אקולוגית, מוצדק בנימוק של "הגנה על הסביבה". כשסביבה סובלת זועקת לעזרה, אבירי זכויות האדם אינם יכולים להחשות. וכשאנשים התלוננו על מצוקת השקיות בחנות, הגיבה ברדיו פעילה ירוקה: "שיסחבו את הקניות בידיים".
האסטרטגיה השנייה שלהם היא עמעום החירות. במהלכים פילוסופיים לולייניים נעקרה החירות ממובנה הפשוט – להשתדל לא להתערב בחייהם של אחרים – והפכה לערך ערטילאי, המתקיים במרחב עמום של יחסי כוחות וזיקות מעמדיות…
שיא אבסורדי של הגישה הזו ראינו כאשר סטודנטיות דתיות בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ביקשו להציב לעצמן מחיצה במסיבת הפקולטה, כדי שיוכלו לרקוד בנוחות מאחוריה. המרצים הנאורים בפקולטה התנגדו בטענה שזו תהיה "הדרת נשים". הסטודנטים הממושמעים צייתו, ואסרו על הסטודנטיות להציב לעצמן את המחיצה המבוקשת. המדירות כאן הן גם המוּדרות, והנאורים יודעים יותר טוב מהן מה טוב להן. המחשבה הנאורה אכן חורקת כאן מרוב מאמץ לא להתפוצץ, ונאלצת לגייס לעזרה את ההנחה המרקסיסטית של "תודעה כוזבת": הדתיות לא יודעות מה החופש האמיתי שלהן, כי שטפו להן את המוח. רק אנחנו יודעים מה טוב בשבילן, ולכן בשם החירות נאסור עליהן לרקוד באופן שהן רוצות. כי אנחנו ליברלים…
לצערי, במאמר יש גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, בקטע הזה:
הנישואין הם כנראה המוסד הנושן ביותר של הציוויליזציה האנושית. המוסד הזה עבר שינויים וגלגולים במהלך הדורות. אך כבר בפרשת בראשית הציבה התורה את האידיאל שאליו שאף מוסד הנישואין מראשיתו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). המשפחה היהודית הלכה והתקרבה לאידיאל המונוגמי הזוגי של התורה, עד שלפני כאלף שנה השיגה אותו בשלמות.
המשפט האחרון פשוט לא נכון, וגם מתעלם בשחצנות מיהדות ספרד.