צריך עיון > מראי מקום > ההומלס בהלכה

ההומלס בהלכה

יצחק ברוך
יצחק ברוך

בימים אלו בהם כולנו מתכנסים בבתינו לחוג את הדלקת נרות החנוכה בשמחה, נזכור את חסרי הבית ונעיין בהלכותיהם.

כ"ה בכסלו תשע"ט
 

היום, כ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה, לפני מאה וארבעים ושבע שנה נפרדו יהודי העיר אַלְטוֹנָה מרבם הנערץ, רבי יעקב עֶטְלִינְגֶר זצ"ל (בשנת תרל"ב, סוף 1871). הרב עטלינגר נודע בין לומדי התורה כמחבר הספר "עָרוּךְ לַנֵּר" על שבע ממסכתות התלמוד, וספרים חשובים אחרים.

הרב עטלינגר כיהן ברבנות אלטונה קרוב לשלושים ושש שנה. העיר אלטונה (כיום הרובע המערבי של העיר הַמְבּוּרְג בגרמניה) הייתה קודם לכן אגודה בברית קהילות עם המבורג ווָאנְדְסְבֶּק, ושלושתן יחד הרכיבו את קהילת אה"ו הנודעת לאורך כל המאה ה-18. עם כיבושי נפוליאון בשנת 1811 כפו השלטונות הצרפתיים את פירוק הברית, ואלטונה הפכה קהילה עצמאית. שתים עשרה שנה כיהן בה רבי עקיבא ישראל ורטהיימר, ואחריו, בשנת תקצ"ו, התמנה הרב עטלינגר וכיהן ברבנות העיר עד יום מותו.

הרב עטלינגר היה פעיל ביותר בשמירה על מסורת ישראל, בתקופת פריחתה של התנועה הרפורמית במערב אירופה. בשנת תר"ד, כאשר נערכה אסיפת הרבנים הרפורמיים בְּרָאוּנְשְׁוַויְיג שבגרמניה ובה התקבלו החלטות הנוגדות את ההלכה, גייס הרב עטלינגר מאה וששה עשר רבנים למאבק ולמחאה נגדם. בעקבות כך החל גם בפעילות הסברתית וייסד עיתונים וכתבי עת בעברית ובגרמנית, בהם כתב בקביעות מאמרי הסברה ופובלציסטיקה.

נר נשמתו של הרב עטלינגר כבה בליל כ"ה בכסלו, שעות ספורות לאחר הדלקת נר ראשון של חנוכה. בצוואתו ביקש שלא להספידו ושלא להוסיף תארי כבוד על מצבתו, פרט לציון שמות ספריו ולציון שנות רבנותו בעיר אלטונה. נאזין למסר הנפלא הגלום בצוואתו, ונתייחד עם זכרו על ידי עיון בחידוש יפה אחד מתורתו.

 

מִצוַת חנוכה – נר איש וביתו

נפתח תחילה בשאלה הלכתית מעשית: כידוע, חכמינו זכרונם לברכה תיקנו להדליק נר חנוכה בביתנו, בשמונת לילות החנוכה. המיקום המדויק בבית לנר החנוכה מפרנס עיונים הלכתיים רבים ומגוונים: בתוך הבית או מחוצה לו, מימין או משמאל, בפתח החצר או בפתח הבית, ועוד ועוד. אלא שקודם לכל השאלות הללו, עלינו לברר שאלה בסיסית יותר: האם מִצוַת נר חנוכה תלויה בבית? מה דינו של אדם שאין לו בית?

חסרי בית אינם רבים, ברוך השם, ואולם השאלה הזו גוררת השלכה מעשית יותר. גם אדם שיש לו בית היכנשהו, עשוי לעתים להימצא מחוצה לו ולכל בית שהוא, לתקופה ממושכת. זו יכולה להיות הפלגה בספינה, טיול בשטח לתקופה ממושכת, נסיעה ברכבת זמן ממושך, וכדומה. ובכן, בהינתן שבכל הזמן הזה אין איש בביתו, האם עליו להדליק נר חנוכה בשטח, בספינה או ברכבת?

בשפה למדנית אפשר לנסח זאת בפשטות כך: האם חובת ההדלקה היא "חובת גברא" [=חובת האדם] או "חובת הבית"? אנו מכירים מצוות שונות שהן "חובת הבית". מזוזה, למשל, היא אחת מהן. אדם שאין לו בית, אינו מצווה בקביעת מזוזה. האם גם נר חנוכה הוא מצוה כזו?

אם נקרא את לשון התקנה כפשוטה, "נר איש וביתו", אנו עשויים לראות בה חובה על הבית ולהסיק שמי שאין לו בית אינו חייב בהדלקת נר חנוכה. מצד שני, הרעיון העומד מאחורי תקנת נר חנוכה הוא הצורך בפרסום הנס כהודאה לה'. כדי לפרסם את הנס אין צורך בבית כלל, ואם כן קצת מוזר להניח שחכמים צמצמו את החובה ותלו אותה בבית בלבד.

הפוסקים שנדרשו לשאלה הזו, מצאו לה מקור מעניין בלשונו של רש"י בפירושו לתלמוד. בגמרא נאמר שהרואה נר חנוכה צריך לברך "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". רש"י על אתר מבהיר, בשם רבותיו, שאין הדברים אמורים אלא במי שאינו מדליק נר חנוכה בעצמו, וכדוגמה לאדם כזה מציין רש"י "יושב בספינה". והנה לנו מקור לכך שאדם שאין לו בית להדליק בו – פטור מהדלקת נר חנוכה.

 

בית שאיננו בית

נשוב לדברי רש"י אלו, אך קודם לכן נגייס לעזרה את הרב עטלינגר. הוא אמנם לא התייחס לשאלתנו במפורש, אך מדבריו בהקשר אחר נוכל להסתייע גם בנידוננו.

המונח "בית" המוכר לנו כל כך מחיינו, הוא גם מושג הלכתי ובתור שכזה הוא דורש הגדרות מדויקות. מצוות רבות דורשות שתהא לנו הגדרה ברורה מהו בית ומה אינו בית, וברייתא במסכת סוכה עושה זאת:

בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות – פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואינו מִטַּמֵּא בנגעים, ואינו נֶחְלַט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעוֹרְכֵי המלחמה, ואין מְעָרְבִין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו עירוב, ואין עושין אותו עִבּוּר בין שתי עיירות, ואין האחין והשותפין חולקין בו.

לא נוכל להבהיר כאן בפרוטרוט את כל ההלכות המרוכזות בברייתא הזו, אבל נוכל בהחלט להבין את הכיוון הכללי העולה מהן: מבנה ששטחו אינו מגיע לכדי 4*4 אמות, הוא קטן מכדי להיחשב "בית" לכלל ההלכות הנוגעות למושג הזה. לכן הוא פטור ממזוזה ("וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ") וממעקה ("כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה"), לא חלים בו דיני נגעי בתים, ועוד ועוד.

דרכם של למדנים, כאשר נתקלים ברשימה מפורטת כזו – מחפשים מיד את מה שחסר בה. כך עשו הראשונים פרשני התלמוד, ביניהם בעלי התוספות שציינו על אתר מספר פרטים הלכתיים שנשמטו מן הרשימה. אחד הפרטים שציינו בעלי התוספות צד את מבטו של הרב עטלינגר, והביא אותו לקביעה למדנית עקרונית.

דינה של נערה מקודשת שזינתה הוא עונש מות בסקילה. כך מתואר ביצוע העונש בכתוב:

וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

גם זו הלכה התלויה בבית: את סקילת הנערה יש לבצע מפתח בית אביה, ואם כן כאשר בית אביה קטן מ-4*4 – אי אפשר לקיים את ההלכה הזו. מה יעשו? יסקלוה בשער העיר, כפי שעושים במקרים אחרים, אך לא מפתח בית אביה שאינו קיים. זוהי דעת תוספות, ומתוך כך הם מציינים את ההלכה הזו בין שאר הפרטים שהושמטו מן הרשימה שבגמרא.

הרב עטלינגר מתקשה לקבל זאת. הוא אמנם מקדים לדבריו הסתייגות מקובלת בנוסח "לולי דברי התוספות", כדי להדגיש שאין לו את היומרה לחלוק במפורש על דברי הקדמונים, אך לאחר מכן הוא מבהיר מדוע לדעתו הלכת "פתח בית אביה" לא אמורה להיכלל ברשימה.

ובכן, מפני מה מבנה ששטחו פחות מ-4*4 אינו נחשב בית? כנראה מפני שההלכות האמורות בבית נוגעות למבנה שראוי לדירה. מבנה קטן כל כך, אי אפשר להתייחס אליו כבית ולכן, למשל, לא צריך לבנות לו מעקה או לשים בו מזוזה. בדומה לכך מבנה שגובהו פחות מעשרה טפחים, שאף הוא אינו נחשב "בית". כיון שאלו מבנים קטנים שאינם ראויים לדירה, איננו מתייחסים אליהם כבית.

ואולם הוראת התורה לסקול את הנערה בפתח בית אביה דווקא, אינה קשורה לשאלת טיבו של הבית. הסיבה שהתורה דרשה זאת היא חינוכית, וכדברי רש"י בפירושו לתורה: "אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ – ראו גידולים שגדלתם". אביה של הנערה מואשם בתוצאות החינוך שלו, ובשל כך הסקילה נערכת בפתח ביתו. אם כן, אין כל משמעות לשאלת גודלו של בית אב, כל שזהו מקום מגוריו – ראה גידולים שגידלת!

הרב עטלינגר מחזק את דבריו בסדרת הלכות שהוזכר בהם המושג "בית", בעוד קל להבין שה"בית" אינו עקרוני בהן. נסתפק בדוגמה אחת מהן: הנושה עני ולוקח ממנו משכון, מוזהר, "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ [=לְמַשְׁכֵּן משכונו]"; האם נעלה בדעתנו שמותר לו להיכנס אל בית העני, אם הוא קטן מ-4*4?! פשוט שלא.

שמא תאמר, גם אם טעם המצוה גלוי לנו ולפיו אין הבדל בין בית גדול או קטן, מכל מקום הרי כתבה התורה "בית", ופחות מ-4*4 אינו בית? כיצד נוכל להתעלם מלשון הכתוב על סמך הבנתנו בטעם המצוה?! אין זאת אלא שלמילה "בית" עצמה שני מובנים שונים בלשון הכתוב. היא עשויה לשמש במשמע הצר שלו, מבנה בעל מעמד הראוי להיקרא בית, אבל גם במובן רחב יותר: נקודת ציון כלשהיא המתוחמת במרחב.

כך, למשל, התורה דורשת לאכול את בשר קרבן הפסח ב"בית", "בבית אחד יאכל", ואף על פי כן אנו מוצאים בספרות חז"ל שנהגו לאכול את הפסח בחצרות. זאת משום שה"בית" האמור בפסח רק דורש שלא ייאכל בכמה מקומות שונים בו זמנית, אבל אין כאן דרישה לאכילה במבנה מקורה ובעל מידות מסוימות.

אם כן, לסיכום, דבריו של הרב עטלינגר יוצרים הבחנה בין אזכורים שונים של המושג "בית" בהלכה, ויש לבחון אותם לפי הקשרם. תיתכן הלכה המתייחסת לבית במובן הצר, מבנה ראוי למגורים בעל מעמד הלכתי מובחן ממבנים אחרים, ותיתכן הלכה המתייחסת לבית במובן הרחב יותר, כל נקודת ציון מובחנת במרחב.

 

בחזרה אל הנר

נשוב אל נר החנוכה שלנו ונשאל: האם אדם המתגורר בחדר קטנטן, ששטחו אינו מגיע לכדי ארבע אמות על ארבע אמות, חייב להדליק נר חנוכה?! אם נאמץ את קביעתו העקרונית של הרב עטלינגר, נראה לנו פשוט שכן. אף שדלת ביתו הקט פטורה ממזוזה, נר חנוכה הוא צריך להדליק. החובה המוטלת עלינו לפרסם את הנס, אינה אמורה להתחשב בשאלה מה גודלו של הבית שלנו. זו אינה משפיעה על אפקט הפרסום שבהדלקת הנרות.

ומכאן, ממילא, גם לאדם שאין לו בית בכלל, או שיש לו בית שכעת אינו בשימוש והוא משוטט בעולמו של הבורא. ככל שחובת ההדלקה אינה תלויה בבית, כל אדם צריך להדליק נר חנוכה במקום שנמצא. מבלי לציין את דבריו של הרב עטלינגר, פוסקי הדורות האחרונים הורו כך להלכה.

הרב אליעזר יהודה וַלְדֶנְבֶּרְג, מגדולי פוסקי ההלכה בדור האחרון, הלך עם ההוראה הזו צעד אחד קדימה ופסק שגם מי שיש לו אנשים הדרים בביתו, כמו בני משפחה וכדומה, והם יכולים להדליק "בעבורו", טוב יעשה אם ידליק בעצמו במקום שנמצא.

ומה עם דבריו של רש"י על היושב בספינה? נצטרך לומר שאין כוונתו לפטור קטגורית את כל מי שאין לו בית, אלא רק לציין עובדה פשוטה. בדרך כלל הספינה היא מקום פרוץ לרוח, או מרחב משותף עם אנשים זרים, באופן כזה שאי אפשר להדליק בו נרות. לכן אדם כזה מסתפק בברכת הראייה בלבד ולא מדליק בעצמו. אך כל עוד הוא יכול להדליק – חובה עליו לעשות זאת, גם אם אין לו בית.

אז אם אתם בשטח, עם אהל או בלי, הדליקו נרות חנוכה!

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל