צריך עיון > בין הסדרים > היינו בצרות, מה עושים?

היינו בצרות, מה עושים?

יצחק ברוך
יצחק ברוך

קהילות רבות בישראל נהגו לציין ימי 'פורים שני' לזכרון נסים ונפלאות שנעשו להן; האם אכן ניתן לקבוע ימי שמחה חדשים?

ד' בכסלו תשע"ט

היום, ד' בכסלו, לפני מאתים ושבעים ושש שנה נקבע יום חג ליושבי העיר טבריה, להודות ולהלל לה' על הצלתם מיד סוּלֵימַאן מושל דמשק. החג נקרא 'פורים טבריה', והוא אחד מימי חג מקומיים רבים שנקבעו בקהילות ישראל, לזכר נסים וישועות שנעשו להן בימות עולם. זו הזדמנות יפה להעלות על נס את פועלו של מחדש היישוב היהודי בטבריה, רבי חיים אבולעפיה השני שקבע את יום 'פורים טבריה', ועל הדרך להתבונן מעט בתוקפה ההלכתי של תקנה מקומית, לציון יום הלל והודאה על נס.

משך ארבע מאות שנה, כמעט ברציפות, הייתה ארץ ישראל נתונה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, מיום שנכבשה מיד המַמְלוּכִּים על ידי הסולטאן סַלִים הראשון (בשנת 1516, ה'רע"ו), ועד שנפלה בידי הבריטים בסוף מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1917, ה'תרע"ז). ואולם, פרט לשנות שלטונו הקצר של הסולטאן סלים ושל יורשו, סולטאן סוּלֵימַאן המפואר, הייתה מידת השליטה בפועל של השלטון המרכזי בקוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל על ארץ ישראל רופפת למדי, מה שהוביל לעליית כוחם והשפעתם של שליטים מקומיים.

אלו היו אמנם מעלים מסים לשלטון המרכזי, אך פרט לכך היה שלטונם המקומי בלתי מוגבל. לאורך המאה ה-18 הייתה ארץ ישראל מחולקת לשני מחוזות עות'מאניים, הגליל ועמק יזרעאל השתייכו למחוז צידון ויתר חבלי הארץ למחוז דמשק. בראש כל מחוז עמד מושל, וַאלִי בערבית, בעל תואר פָּאשָׁא. גם שלטונם של אלו היה רופף למדי והתממש בעיקר בערים הגדולות, בעוד הכפרים הרחוקים יותר היו תחת שליטתם של ראשי שבטים מקומיים.

כזה היה השייח' דַאהר אַל-עוּמַאר, שליט הגליל במאה ה-18. אל-עומאר היה ראש שבט בדואי שהשתלט בהדרגה על כל ערי הגליל. הוא נודע בין ערביי ארץ ישראל כמייסד העיר חיפה החדשה וּמְבַצֵּר העיר עכו, ושמו נישא לתהילה כשליט מקומי רב עוצמה שהוביל את האיזור לשגשוג וצמיחה, משך כחמישים שנות שלטון.

בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, זכור שמו של אל-עומאר כמי שהזמין את היהודים להתיישב בעיר טבריה שתחת שליטתו, ובכך חידש למעשה את היישוב היהודי בעיר. בשנת תצ"ח (1738) נודע לאל-עומאר כי החכם היהודי רבי חיים אַבּוּלַעְפְיָה רבה של איזמיר מבקש לעלות לארץ ישראל, והוא הזמין אותו באופן רשמי להתיישב בעיר טבריה. היה זה שבעים שנה לאחר שבטל היישוב בעיר. רבי חיים נענה להזמנה וכשנתיים לאחר מכן (בשנת ת"ק), התיישב בטבריה עם כעשרים משפחות יהודיות. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, בית מרחץ, בית בד להפקת שמן שומשום וחנויות רבות, אף עודד את העבודה החקלאית של בני הקהילה, והקהילה החדשה פרחה ושגשגה.

שנתיים לאחר מכן, החלו הצרות. עינו של סוּלֵימַאן פאשא שליט דמשק הייתה צרה בהצלחתו של דאר אל-עומאר, והוא החליט לעלות לגליל עם צבאו ולהורידו מכסאו. משך שמונים ושלושה ימים, מיום ט' באלול תק"ב ועד ד' בכסלו תק"ג, צר סולימאן על העיר טבריה וניסה להכניעה בכוח תותחים ומרגמות שירו על העיר ללא הרף. קורות המצור מתוארים באריכות רבה ביד רבי יעקב בירב, חתנו של רבי חיים אבולעפיה, בספר קטן בשם "זמרת הארץ" שכתב סמוך לאחר המצור. העיר טבריה הייתה מבוצרת בחומה עבה ומגדל מצודה, וסולימאן ניסה בדרכים שונות לכבוש את המגדל או להפיל את החומה.

לאורך ימי המצור פעל ר' חיים לחזק את יושבי העיר, בעוד אל-עומאר ידידו מנהל בתבונה רבה את צעדיו מול הצרים. כאשר התייאש סולימאן מכיבוש העיר ועזב עם צבאו בחזרה לדמשק, יצאו בני העיר לחגוג את הצלתם:

ואז הלכו עַם בני ישראל לבית הכנסת בששון ובשמחה, וקם הרב ז"ל [=רבי חיים אבולעפיה] לדרוש להם כמנהגו בכל שבת, ודרש להם בשבח הנס, ואחר הדרוש קודם הקדיש בֵּרֵךְ הגומל בלשון רבים, וצווה להם שיענו אמן לצאת ידי חובה, ואחר כך גמרו את ההלל וקראו הלל הגדול עם נשמת כל חי עד סוף ישתבח, ושוררו בקול זמרה ונעים כבחגים ובמועדים, ועשו אותו יום משתה ושמחה".

כך עשו מיד עם הצלתם, וכך גם קיבלו על עצמם לדורות:

וקבלו כל אנשי טבריא עליהם ועל זרעם בהסכמת הרב נר"ו להיות עושים ביום ד' בחוש כסליו בכל שנה ושנה יום משתה ושמחה כיום פורים, על הנסים ועל הנפלאות אשר עשה האל יתברך אתם והוציאם ממות לחיים, ביום ד' לחודש כסליו שנת התק"ג ליצירה.

מאז ועד היום לא בטל היישוב היהודי בטבריה, ותושביה אכן נוהגים שמחה ביום ד' בכסלו ואין אומרים בו תחנון.

 

כל יום פורים!

תקנת הקהילה בטבריה לציין יום חג על הצלתם, מעוררת כמה שאלות בשני מישורים: במישור החובה ובמישור הסמכות. ראשית, האם ניתן לתקן ימי חג חדשים? ואם ניתן, האם ישנה חובה לעשות זאת, כאות זכרון לנסי הצלה? שנית, מה תוקפה של תקנת הקהילה? האם היא מחייבת את כל בני העיר? האם היא מחייבת גם את צאצאיהם? ואם הם עברו לעיר אחרת?

המקור ההלכתי הפותח את הדיון בשאלה הזו, היא תשובתו של רבי משה אַלַשְׁקַר, מחכמי ישראל בדור גירוש ספרד. הוא נשאל במקרה דומה, אם כי בלי לציין את פרטיו, על תקנת עיר אחת לחגוג פורים מקומי (אולי קהילת לֶפַּאנטוֹ שביוון). תשובתו עוסקת ברובה במישור הסמכות, והוא מאריך לבסס את סמכותה של קהילה לחייב את בניה בתקנות מקומיות, כאלו שתוקפן יחייב אותם גם אם יעזבו את העיר. בהקשר לכך, הוא מביא גמרא מעניינת, המספרת על התנא רבי אלעזר בן צדוק:

אמר רבי אלעזר בן צדוק אני מבני [משפחת] סְנָאָה בן בנימין, פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה.

בימיו הראשונים של בית המקדש השני, בעקבות מחסור בעצים ל'מערכה' שעל המזבח, התנדבו תשע משפחות בישראל להביא עצים לבית המקדש. נביאים שהיו באותו הדור, קבעו את ימי הנדבה של המשפחות הללו כימים טובים להם ולזרעם. משפחת סְנָאָה בן בנימין הייתה אחת מהן, ורבי אלעזר בן צדוק היה מצאצאיה. 'יום טוב' שלהם היה בעשרה באב, ובשנה שחל תשעה באב בשבת ונדחה הצום לעשרה באב, לא היה רבי אלעזר משלים את הצום, כדי שלא להשבית את שמחת 'יום טוב' שלו.

מכאן יש ללמוד, לדעת מהר"ם אל-אשקר, שגם דורות רבים לאחר התקנה ואף אם הצאצאים אינם מתגוררים במקום התקנה – עדיין יש לשמור עליה.

באשר לשאלה האם צריך לתקן תקנה כזו מהר"ם אלשקר אינו עונה ישירות, אך הוא מתייחס בחיוב לתקנות כאלו ורואה בהן מנהג כשר וראוי, הנועד לפרסם את נסי ה' יתברך. בדומה לכך, מציין מהר"ם אלשקר, תיקנו חכמים ברכה מיוחדת בשעה שרואה אדם מקום שנעשה לו נס. מכיון שמנהג כשר הוא, יש ביד אנשי העיר את הסמכות לתקן אותו, וממילא הוא הופך חובה לכל בני העיר ולזרעם, עד סוף כל הדורות.

אין ספק שרבי חיים אבולעפיה קבע את 'פורים טבריה' בהשראת תשובתו של רבי משה אלשקר. אלא שידידו רבי חזקיה דִי-סִלְוָא בעל "פרי חדש" (חברו לספסל הלימודים בישיבתו של רבי משה גַלַנְטִי, הרב המג"ן), חולק על כך מכל וכל. בספרו הגדול על ה"שולחן ערוך", הקדיש בעל "פרי חדש" מחקר מקיף לתוקפם של מנהגים בכלל, ובו פרק על תוקפם של מנהגי חג מקומיים.

 

לא כל יום פורים!

לדעתו, מיום שחרב בית המקדש אין לתקן ימי שמחה כלל! ולדעתו, זו גמרא מפורשת. כוונתו לסוגיה במסכת ראש השנה, העוסקת במעמדה של 'מגילת תענית'. זוהי מגילה קצרה שהייתה ביד התנאים, ובה מפורטים ימי שמחה שתוקנו בעיקר בתקופת הבית השני, לרגל נסים וישועות שנעשו לאבותינו. מגילה זו היא מקורה הכתוב הראשון לחג החנוכה, למשל. היא קרויה 'מגילת תענית' כיון שהשמחה הנהוגה בהם משמעה בעיקר איסור להתענות בהם.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה אם לאחר שנחרב בית המקדש "בטלה מגילת תענית" וימי השמחה שבה אינם נוהגים עוד, או שמא לא בטלה המגילה וימיה עודם נוהגים. הסוברים שבטלה מגילת תענית, משווים את הימים שבה לארבעת הצומות שתיקנו נביאים על חורבן הבית הראשון (ט' באב, ג' בתשרי, י' בטבת וי"ז בתמוז). עם בניית בית המקדש השני, נשאל הנביא זכריה (היום, ד' בכסלו!) אם יש להמשיך לצום בימים אלו, והנביא השיב שלא, ואדרבה, כל אחד מהימים האלה "יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". כאשר חרב בית המקדש השני, הפכו ימים אלו שוב לימי צום, כפי שמלמדת המשנה במסכת תענית. אם כן, כפי שארבעת ימי שמחה אלו הפכו עם חורבן הבית השני לימי צום, כך בטלים גם ימי שמחה אחרים, כמו הימים שבמגילת תענית.

על דעה זו מקשה הגמרא מימים המפורטים במגילת תענית, שנראה מהם שנקבעו לאחר חורבן הבית. לשון שאלת הגמרא היא: "קַמַּיְתָא בָּטוּל – אַחֲרַנָיְתָא מוֹסִיפִין" [=ימי השמחה הראשונים בטלו, ואנו מוסיפים אחרים]?! והגמרא מתאמצת להקדים את מועד התקנה של ימים אלו לזמן שקודם החורבן.

והנה לנו גמרא מפורשת שאין לתקן ימי שמחה חדשים! כיון שנפסקה ההלכה שבטלה מגילת תענית, אם כן משתמע שגם אין להוסיף ימים חדשים.

כמובן שבאותה מידה יש ללמוד מן הגמרא הזו שגם ימי שמחה עתיקים אינם נוהגים עוד משעה שחרב הבית (פרט לחגים המפורשים בכתוב, ולחג החנוכה שכבר התפרסם הנס והורגלו לציין אותו במצוות החג). שמא תאמר, אם כן מדוע נהג רבי אלעזר בן צדוק את 'יום טוב' של משפחתו?! יאמר לך בעל "פרי חדש": רבי אלעזר סבר כדעת האומרים שלא בטלה מגילת תענית, ולא נפסקה הלכה כמותם!

מתוך כל זה קובע ה"פרי חדש" שכל מקום שנהגו יום חג לרגל נס והצלה שנעשה להם, הרי זה "מנהג טעות" שאינו מחייב כלל. לא את בני הזמן, וכמובן לא את בניהם אחריהם. כל מנהגי עשרות הקהילות השונות שקבעו ימי 'פורים שני' במהלך הדורות, כולם בטעות יסודם!

זוהי קביעה שקשה לקבל. לכן באו החכמים בדורות שלאחר מכן, וביקשו לדחות את טענת ה"פרי חדש". רבי משה סופר, רבה של פרשבורג ובעל "חתם סופר", מציע לערוך הבחנה בין ימי שמחה שנקבעו בשל אירועים הקשורים לבית המקדש, לבין ימים שנקבעו להלל והודאה על נסים וישועות. הראשונים, בטלו עם חורבן הבית כיון שזכרונם כבר לא מעורר שמחה אלא אבל על החורבן. האחרונים, לעומת זאת, אינם מושפעים כלל מחורבן הבית וממילא הם נותרו גם אחריו. ממילא אין להוכיח דבר מסוגיית הגמרא על מגילת תענית, כיון שהיא עוסקת בימי שמחה שנקבעו בהקשר לבית המקדש, ואלו אכן בטלו עם החורבן.

יתירה מזו, לדעת ה"חתם סופר", לא רק שניתן לקבוע ימי שמחה כאלו, גם חובה לעשות זאת, וחובה זו מן התורה היא! מנין?! מדברי הגמרא על תקנת ימי הפורים:

ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש [=מהי הדרשה מן התורה, שממנה למדו לעשות זאת]? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן [=אומרים] שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?!

כלומר, המקור שממנו למדו הנביאים בימי מרדכי ואסתר לתקן מצוה חדשה, לקרוא מגילת אסתר בפורים, הוא דרשת 'קל וחומר': אם ביציאת מצרים, כאשר לא היו בסכנת חיים אלא רק יצאו משיעבוד לחירות – אמרו ישראל שירה, קל וחומר הוא שביציאה מסכנת מוות לחיים יש לומר שירה. קריאת המגילה היא אפוא שירת ישראל על היציאה ממוות לחיים.

לאור זאת, סבור ה"חתם סופר", חובה מן התורה (קל וחומר!) לציין לדורות כל יציאה ממוות לחיים, וזהו אפוא מקורן של קהילות ישראל שציינו ימי 'פורים' נוספים. אמנם ה"חתם סופר" מדגיש שמן התורה החובה היא כללית בלבד, לציין את הנס לדורות, ואילו החכמים שבכל דור קובעים כיצד בדיוק לעשות זאת.

ראוי היה לדון בארוכה בחידושו המעניין של ה"חתם סופר", ואולי גם לתהות עד כמה ראייתו מן הגמרא משכנעת. במבט ראשון, נראה שה'קל וחומר' האמור בגמרא אינו תקף אלא לשעת הנס בפועל, כפי שבני ישראל אמרו שירה על הים ולא קבעו אותה חובה לדורות. גם נזכיר בלחישה, שדברי ה"חתם סופר" משמשים מקור חשוב ביד הסבורים שיש לקבוע יום חג לציון תקומת ישראל בדורנו, אלא שארכה היריעה ואין כאן המקום להאריך.

ולטבריינים שבנו – 'פורים שמח'!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל