צריך עיון > בין הסדרים > הכתובה האבודה ממגנצא

הכתובה האבודה ממגנצא

יצחק ברוך
יצחק ברוך

בשנת ד'תשע"ג כתב רבנו גרשום כתובה חדשה לאשתו, במקום הראשונה שאבדה. אלף ושש שנה לאחר מכן, אנו מפשפשים בה ולומדים הלכה מפיו

ט"ז בשבט תשע"ט
 

היום, ט"ז בשבט, לפני אלף ושש שנה איבדה הגב' בונא בת הרב דוד את כתובתה, ובעלה, רבנו גרשום מאור הגולה מיהר לכתוב לה כתובה חדשה. באותה שעה ישבו רבנו גרשום ורעייתו בעיר מַיְינְץ (=מַגֶּנְצָא) שבגרמניה, שם הרביץ תורה לתלמידיו, וביניהם רבי יצחק הלוי, רבי יעקב בר יקר ורבי יצחק בן יהודה, לימים רבותיו של רבי שלמה יצחקי, רש"י, פאר יהדות אשכנז.

הרבנית בונא הייתה אשתו השנייה של רבנו גרשום. כאשר נשא אותה לאשה, הייתה הרבנית אלמנה והדבר משתקף בנוסח הכתובה כיון שֶׁעֵרֶךְ כתובתה של אלמנה שונה מזו של בתולה.

כך פותחת לשון הכתובה:

מַה דַּהֲוַת קַדְמָנָא דְּחָתְמוּן מִלְּתַחַת בְּשִׁתְּסַר יוֹמִין לְיַרְחָא דִּשְׁבָט, שׁנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעין וּתְלַת לבריאת עולם לְמִנְיָנָא דַּאֲנַחְנָא רְגִילִין לְמֵימְנָא בְּמַגֶּנְצָא מַתָּא, אֵיךְ ר' גרשום בר יהודה עָל לְקַדְמָנָא וכך אמר: אֲנָא נְסִיבַת אִינְתְתָא מִן קַדְמַת דְּנָא וּשְׁמָא בונא בת ר' דוד, וּמִקַּמֵּי דִּנְסִיבַת לִי – אַרְמְלָתָא הֲוַת וַאֲמָרִית לָהּ לְמֵיהֶוֵי לִי לְאִינְתוּ…

ובתרגום לעברית:

מה שהיה לפנינו החתומים מטה בששה עשר יום לחודש שבט, שנת 4773 (ד'תשע"ג) למנין שאנו רגילים למנות בעיר מגנצא, איך ר' גרשום בן יהודה בא לפנינו וכך אמר: אני נשאתי אשה מזה זמן ושמה בונא בת ר' דוד, ולפני שנישאה לי הייתה אלמנה, ואמרתי לה שתהא לי לאשה…

בתחתית הכתובה חתומים שמותיהם של שני עדים, ולצידם חתימתו של "החתן" בעצמו: גרשום בר יהודה.

הפנינה הספרותית הזו מזמנת לנו מגע קרוב עם חייו האישיים של המאור הגדול ליהדות אשכנז, "רבינו גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה, שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין, וכל בני גלות אשכנז וכיתים – תלמידי תלמידיו הן", כלשון רש"י תלמיד תלמידיו. כנראה שיורשי הרבנית מצאו ערך בשמירת הכתובה החתומה ביד רבנו גרשום, וכך היא נשמרה והועתקה מדור לדור, עד שפורסמה כ-850 שנה לאחר כתיבתה.

מן הכתובה של רבנו גרשום אנו יכולים ללמוד כמה הלכות מעניינות, אך לשם כך עלינו להקדים דברי רקע קצרים על ההלכה העומדת מאחורי הכתובה הזו.

חכמינו זכרונם לברכה תיקנו שכל אדם הנושא אשה צריך לכתוב לה שטר המפרט את התחייבויותיו הכספיות כלפיה. אלו אמורות להתממש כאשר ייפרד קשר הנישואין ביניהם, אם בגירושי האשה אם במיתת הבעל. כדי לוודא שהתחייבויות אלו תישארנה בתוקף, חייבו חכמים את הבעל לכתוב אותם בשטר הניתן לאשה וכך לא יוכל הבעל, או יורשיו, לטעון שהחוב נפרע.

כתוספת חיזוק לתקנתם קבעו חכמים ש"אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה". כלומר, אם מכל סיבה שהיא אין כתובה ביד האשה, אסור לבעל לשהות עמה כזוג נשוי. יש אומרים שבלא כתובה אסורים בני הזוג ביחסי אישות בלבד, ויש אומרים שאף אסור להם לשהות יחד בפרטיות ("יחוד"). כך או כך, עליהם למהר ולכתוב מיד כתובה כהלכתה.

זוג נשוי אמור למצוא את עצמו ללא כתובה בכל מיני דרכים. אם מתברר שנפלה טעות בכתובה, או אם נקרעה הכתובה באופן שאינה ראויה לשימוש, או אם הכתב שעליה נמחק, או אם היא נאבדה. בכל המקרים הללו יש לכתוב כתובה חדשה, בנוסח המשקף את היותה כתובה משוחזרת. בספרי הפוסקים מובאים נוסחים ל"כתובה דְּאִשְׁתַּכַּח בָּהּ טָעוּתָא" [=כתובה שנמצאה בה טעות] ול"כתובה דְּאִירְכְּסָא" [=כתובה שאבדה].

הכתובה של רבנו גרשום מאור הגולה היא "כתובה דאירכסא", כפי שכתוב בה: "וְהַשְׁתָּא הַהוּא שְׁטַר כתובה אִירְכַּס, וּבָעֵינָא לְמִכְתַּב לָהּ אַחֲרֵינָא" [=וכעת, אותו שטר כתובה אבד ורצוני לכתוב לה כתובה אחרת].

ההתחייבויות הכספיות הכלולות בכתובה הן "עיקר כתובה", "תוספת כתובה", "נדוניה" ו"תנאי כתובה". נבאר בקצרה את כל אחד מן הפרטים הללו.

"עיקר כתובה" הוא סכום קצוב המתחייב כל אדם לתת לאשתו כאשר ייפרד הקשר ביניהם, אם על ידי עצמו במקרה של גירושי האשה ואם על ידי יורשיו במקרה של מות הבעל; "תוספת כתובה" היא התחייבות אישית של הבעל, כל אחד לפי רצונו, להוסיף על עיקר כתובתה של האשה. מימי קדם רווח המנהג באשכנז לכתוב בכתובה סכום כסף אחיד כתוספת, וכך עולה גם מכתובתו של רבנו גרשום; "נדוניה" היא פירוט הנכסים שהביאה האשה מביתה, הנותרים בבעלותה אף שהבעל רשאי ליהנות מרווחיהם; "תנאי כתובה" הם חיובים נוספים המוטלים על אדם הנושא אשה, כמו החובה לדאוג למזונותיה, לצורכי רפואתה ועוד.

מזמן התנאים נחלקו החכמים בשאלה אם הכתובה ביסודה היא חובה מן התורה או תקנת חכמים בלבד. ההלכה המקובלת באשכנז מתייחסת אל הכתובה כתקנת חכמים, אך בעלת חומרה דומה לדין מן התורה. כתובתה של אשה שאינה בתולה היא מתקנת חכמים לדברי הכל, ולכן הנוסח המופיע בכתובת רבנו גרשום הוא: "וִיהִיבְתָא לָהּ מֹהַר אַרְמְלַת כְּסַף זוּזֵי מְאָה דְּחָזוּ לָהּ מדברי סופרים" [=ולתת לה מתן אלמנה מאה זוזי כסף הראויים לה מדברי סופרים].

הסיבה שחכמים תיקנו את חיוב הכתובה מפורשת בגמרא: "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כדי לשמור על רצינות ההחלטה בנשיאת אשה יש לכרוך אותה בחיובים כספיים. זו תקנה המשקפת את המצב הראשוני של הנישואין בישראל, בהם היה רשאי אדם לגרש את אשתו משעה שחפץ בכך, אף בעל כורחה. בשל כך נדרשו החכמים להקשות מעט על הליך הגירושין, כדי לשמור על כבודה של האשה.

שמו של רבנו גרשום מאור הגולה צרוב בתודעתנו כמי שתיקן תקנות רבות בישראל, בעיקר בתחום דיני אישות. שתי התקנות המפורסמות ביותר בשמו הן האיסור על נשיאת שתי נשים והאיסור על גירושי אשה בעל כרחה. לאור תקנות אלו, נראה שעומעם הצורך הדחוף בתקנת הכתובה, ואכן יש מי שסבר שאפשר בימינו להקל יותר בדיני כתובה, כמו למשל באיסור החמור שלא לשהות עם אשה בלא כתובה, כיון שבכל מקרה אין האשה "קלה בעיניו להוציאה". אבל הפוסקים שללו את הדעה הזו וקבעו שתוקף דיני כתובה בעינו עומד, וגם לאחר תקנות רבנו גרשום חייב כל אדם להעמיד כתובה ביד אשתו ואסור לו לשהות עמה בלעדיה.

 

מי חתום על הכתובה?

הַכְּתֻבָּה הַכְּתוּבָה היא שטר. "שטר" הוא מסמך משפטי בעל מעמד כפול: הוא מחולל מצבים משפטיים וגם מתעד אותם. בשורות הבאות נתייחס אל השטר כמתעד מצב משפטי.

אמנם ישנן דרכים נוספות לתעד מצב משפטי, כמו הצבת עדים בשעה שהוא נוצר או חתימה אישית של אדם המצהיר על מצבו המשפטי (לווה, חייב תשלום וכדו'), אבל ל"שטר" יש מספר יתרונות על פני האחרים. הוא מצמצם, למשל, את יכולת ההשתמטות של חייב מחובותיו. אדם שמוצג כנגדו שטר חוב, אינו יכול לטעון שפרע את החוב. אם פרעת, מדוע השטר עודנו ביד המוטב?!

בנוסף, שטר על חוב משפר את יכולות הגבייה של החוב. כאשר הלוואה, למשל, מתועדת בשטר חוב, נכסיו של הלווה בשעת ההלוואה משתעבדים לטובת המלווה. אם הוא ימכור אחד מהם לאחר מכן, יוכל המלווה להפקיע את הנכס מיד הקונה לתשלום ההלוואה. הלוואה שאין עליה שטר חוב, גם אם היא מתועדת בדרכים אחרות כמו עדים שנוכחו בשעת ההלוואה – נכסיו של הלווה אינם משועבדים לפרעונה ואם ימכרם הלווה לאדם אחר לאחר ההלוואה, לא יוכל המלווה להפקיעם מידו. ההבדל הזה נעוץ בהנחה עובדתית ששטר חוב הוא מסמך מתועד, שמור וניתן לעיון, ומשכך קונים פוטנציאליים יכולים לדעת עליו לפני שהם רוכשים את נכסיו של הלווה (בלשון הגמרא: "שְׁטָר – אִית לֵיהּ קָלָא", לשטר יש פרסום).

תוקפו של שטר חוב כפי שתיארנו מותנה בכך שהוא חתום בידי עדים. גם נוסחו של השטר הוא כדברים היוצאים מפי העדים. הם מתארים בו את שראו עיניהם, כגון הלוואה שהתבצעה בין לווה למלווה. מסמך החתום על ידי הלווה עצמו, אף שהתוכן העובדתי שבו זהה לחלוטין, אינו שטר. יש לו אמנם תוקף מחייב כמתעד את ההלוואה, אך לא תוקף של שטר. מכוח הודאה כתובה ביד הלווה, אי אפשר להפקיע נכסים שמכר לאחר ההלוואה.

כיון שהכתובה היא שטר, ואנו מעוניינים שיהיה לה את התוקף המשפטי המלא של שטר, לכן היא חתומה בידי עדים ומנוסחת כתיאור מאורע שהעדים נוכחים בו וצופים עליו. לאור זאת, חתימתו של החתן עצמו על הכתובה אמורה להיות מיותרת לגמרי. הוא אמנם גיבורו של המאורע המתואר בכתובה, אך חתימתו אינה מוסיפה דבר לתוקפו של השטר, לכאורה.

אף על פי כן, חתימתו של רבנו גרשום מאור הגולה מתנוססת על הכתובה שנכתבה בעבור אשתו. זו אחת מן הכתובות הקדומות ביותר שהעתקן נותר בידינו, אך לא היחידה. למעשה, הנוהג להחתים את החתן עצמו על הכתובה משתקף גם מכתובות עתיקות אחרות ואף מספרי הלכה קדומים. מדוע החתימו את החתן?

הפוסקים הציעו טעמים שונים ואנו נציין אחד מהם, הנלמד מתורתו של הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אִבְּן אַדֶּרֶת, מנהיג יהודי ספרד במאה ה-14:

כאשר שטר מוצג בפני בית הדין, הוא לא הופך שמיש באופן מיידי. ראש לכל, צריכים הדיינים לאַמֵּת את חתימות העדים. מה ערכו של שטר חתום בידי עדים, אם הדיינים אינם מכירים את האישים החתומים בו ואינם יכולים לאשר שזו אכן חתימתם?! התהליך הזה נקרא "קיום שטר". אפשר לעשות אותו בדרכים רבות: העדים עצמם יכולים לאשר שזו חתימתם; בית הדין יכול להשוות את החתימות שעל השטר עם חתימות קודמות ומאומתות של אותם עדים; זוג עדים אחרים יכול לבוא ולהעיד שאלו אכן חתימותיהם של העדים הכתובים בשטר.

כעת נתאר לעצמנו כתובה המוצגת בפני בית דין, עשרות שנים לאחר שנכתבה. העדים החתומים עליו כבר הלכו לעולם שכולו טוב, גם חבריהם הצטרפו אליהם ברבות השנים, ולבית הדין אין שטרות אחרים להשוואה. יורשי הבעל, או אולי אף הבעל עצמו, טוענים שהחתימות שעל הכתובה מזויפות. כיצד יתמודד בית הדין עם טענתם?!

כאן תועיל חתימתו של הבעל עצמו! אם הוא חתום לצד העדים, אין זאת אלא אישור לכך שחתימות העדים אמיתיות. לצד חתימות מזויפות לא היה הבעל חותם, כמובן. אמנם גם את חתימתו של הבעל צריך לאַמֵּת, אך ככל שיש חתימות נוספות כך סיכויי האימות עולים.

מן הדברים עולה חידוש נפלא: מצד עצמה, חתימתו של הבעל אינה מספיקה כדי להפוך את הכתב ל"שטר", שכן אין זאת אלא הודאה כתובה על חוב אך לא שטר חתום בידי עדים. ובנוסף, חתימותיהם של העדים מצד עצמם גם אינן מספיקות, שכן בית הדין אינו יכול לאַמֵּת אותן. אך בצירוף שני הדברים יחד – חתימות לא מאומתות של עדים וחתימת הבעל – אפשר לראות כאן שטר תקף.

והנה, כך נהג גם רבנו גרשום מאור הגולה בכתובה שנכתבה לאשתו. דרישת השלום הנפלאה שקיבלנו מחייו האישים לפני למעלה מאלף שנה, גם האירה את עינינו בהלכה אחת מדיני כתובה.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל