המלכות, היהודים והתפילה

היום, כ"א בכסלו, הוא אחד מימי השמחה המנויים ב"מגילת תענית", כיום שאסור להספיד בו. בשונה מרוב ימי המגילה, ליום כ"א בכסלו ניתן שם ייחודי, "יום הר גריזים". בפירוש המאוחר הַמְלַוֶּה את מגילת תענית, המכונה "סְכוֹלְיוֹן" (=פירוש, ביוונית), מפורט הרקע ליום ולשמו:

יום ששאלו הכּוּתִים את בית המקדש מאלסכנדרוס מוקדון, ואמרו לו: מְכוֹר לנו חמשה כּוּרִים ארץ בהר המוריה. נתן להם. כשבאו, יצאו יושבי ירושלים ודחפום במקלות והודיעו את שמעון הצדיק. לבש בגדי כהונה ונתעטף בגדי כהונה… אמר המלך: מה זה? אמרו לו המַסּוֹרוֹת: הם הם יהודאין שמרדו בך.

כיון שהגיעו לאַנְטִיפַּטְרִס [=עיר קדומה, סמוך לראש העין של ימינו], זרחה החמה. הגיעו למשמר הראשון, אמרו להם: מי אתם? אמרו להם: אנו אנשי ירושלים ובאנו להקביל את פני המלך. כיון שראה אלסכנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לו. אמרו לו: לזה אתה משתחוה?! והלא בן אדם הוא? אמר להם: דיוקנו של זה אני רואה כשארד למלחמה ונוֹצֵחַ. אמר לו: מה אתה מבקש? אמר לו: בַּיִת שאנו מתפללין בו על מלכותך – הִתְעוּךָ גוים וּנְתַתּוֹ להם. אמר לו: מי הטעוני? אמר לו: הן הן הכותיים שעומדים לפניך. אמר לו: הרי הם מסורים בידכם.

נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם וגררום על הקוצים ועל הברקונים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין [=צמח המשמש למאכל בהמה, נקרא בימינו 'בקיית הכרשינה' ושמו המדעי: Vicia ervilia; שימש גם להפקת חומר ניקוי, והוא 'בורית כרשינה ששפין בה את הציפורן'], כדרך שחשבו לעשות לבית המקדש. יום שעשו כן עשאוהו יום טוב.

המפגש בין שמעון הצדיק לאכלסנדר מוקדון שהוביל לקביעת יום כ"א בכסלו כ"יום הר גריזים" מופיע גם בתלמוד, אלא שביסוסו ההיסטורי קשה מאוד. ראשית, המקדש השומרוני שעל הר גריזים, אותו ייסד סַנְבַלַט החוֹרָנִי, התקיים כנראה זמן רב לאחר מכן, עד ימיו של יוחנן הורקנוס השני, הכהן הגדול מבית חשמונאי, נכדו של מתתיהו (לפי ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, בשנת 107 לפנה"ס החריב יוחנן הורקנוס את מקדש השומרונים בהר גריזים).

שנית, כפי הנראה בזמן שעבר אלכנסדר מוקדון בארץ ישראל (מתוארך לשנת 332 לפנה"ס), הכהן הגדול היה יַדּוּעַ, סבו של שמעון הצדיק. ואכן, יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" המביא אף הוא את סיפור המפגש בין הכהן הגדול לאלכסנדר מוקדון, מציין ששֵׁם הכהן הוא יַדּוּעַ.

עד כמה שניתנה רשות לשער, נראה שמקור השמחה ביום הוא אכן על חורבן המקדש השומרוני שעל הר גריזים, אשר משך שנים רבות היווה התרסה ישירה על המקדש בירושלים. ואף על פי כן, תיאור החורבן מקפל בתוכו כמאתיים שנה ופותח במפגש בין הכהן הגדול לאלכסנדר, שם החלה מפלתם הראשונה של השומרונים.

היום, כ"א בכסלו, הוא גם "חג ההצלה" בקרב חסידי סַאטְמֶר, המציינים בו את הצלת רבם, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, ממלתעות החיה הנאצית בשנת תש"ה (סוף 1944), כאחד מ-1,684 יהודים שהיו על "רכבת קסטנר". ביום כ"א בכסלו נכנסה הרכבת לגבולות שוויץ הנייטרלית והיושבים בה הפכו חופשיים מן השלטון הנאצי.

המלכות תובב"א

לכבודם של שני אישים אלו, שמעון הצדיק או סבו יַדּוּעַ ורבי יואל מטייטלבוים, נקדיש את עיוננו היום. כפי שראינו, הכהן הגדול המבקש את חסדיו של אלכסנדר, מציין בפניו שבית המקדש הוא "בַּיִת שאנו מתפללין בו על מלכותך". האם זה נכון?!

מבחינה היסטורית, אם הכהן המדובר הוא יַדּוּעַ, ייתכן שספציפית ביחס לאלכסנדר מוקדון לא היה זה נכון, כיון שלפי יוסף בן מתתיהו נותר יַדּוּעַ נאמן לדריווש הפרסי ולא שעה לדרישות מוקדמות של אלכסנדר להעלות אליו מסים. אך הבה נבחן את האמירה הזו מנקודת מבט הלכתית.

משנה במסכת אבות מביאה את הוראתו של רבי חנינא סגן הכהנים:

הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו.

מפרשי המשנה הצביעו על המקור המקראי להוראת רבי חנינא, והוא דברי הנביא ירמיהו:

וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה', כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.

לפי זה, התפילה לשלום המלכות יוצאת מנקודת מבט גלותית, בה טובת המלך ושלומו היא ערובה ליציבות חיי היהודים בממלכתו. ואולם רש"י מציין שני מקורות אחרים: האחד, הכתוב בספר עזרא על בית המקדש, "דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱ-לָהּ שְׁמַיָּא, וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי" [=אשר יהיו מקריבים קרבנות לאלוקי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו], והשני מדברי הגמרא על שבעים הפרים שבקרבן המוסף של חג הסוכות, הבאים כתפילה וכהגנה על שבעים אומות העולם.

מקורות אלו מתייחסים לישראל היושבים על אדמתם. הכתוב בספר עזרא מדבר אמנם על מצב שבו ארץ ישראל כפופה למרותו של שלטון אחר, ואולם שבעים הפרים הקרבים בחג הסוכות הם עניין הנוהג תמיד, כמובן. ייתכן מאוד שעליהם כיוון הכהן הגדול, כאשר תיאר את המקדש בפני אלכסנדר כבית שבו מתפללים עליו.

יש מן הפוסקים שהתייחסו אל התפילה לשלום המלכות כחובה גמורה, עד כדי כך שרבי משה בן מכיר, מחכמי הקבלה בצפת המאה ה-16, רואה בחובה להתפלל על שלום המלכות משום "מִצַות עשה מדברי קבלה". כלומר, חובה מתוקף הוראת הנביאים. אחרים סברו שבתקופות שלוות שאין אימת המלכות על היהודים, אין חובה להתפלל לשלומה באופן קבוע.

"הנותן תשועה למלכים"

תפילה לשלום המלכות הייתה נפוצה בקהילות ישראל בתקופות שונות ובמקומות שונים. מן המאה ה-15 לערך השתרש ברוב הקהילות נוסח די-אחיד, ושורותיו הראשונות הן:

הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל עולמים, הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל למעלה את אדוננו [כאן שם המלך, לפי הצורך] ירום הודו.

מלך מלכי המלכים ברחמיו יחייהו וישמרהו, ומכל צרה ויגון ונזק יצילהו, וידבר עמים תחת רגליו, ויפיל שונאיו לפניו, ובכל אשר יפנה יצליח…

המקור המוקדם ביותר שבו נמצאת תפילה מעין זו, ובפתיח המוכר הזה "הנותן תשועה למלכים", הוא במחזור מֵאַרַאגוֹן שבספרד מסוף המאה ה-15 שבו המלך המבורך הוא "דון פירדנו". ככל הנראה מדובר בפֶרְנַנְדוֹ השני מלך אראגון, אשר למרבה האירוניה שנים ספורות לאחר מכן חתם על צו גירוש היהודים מספרד.

יש אומרים שהתפילה חוברה בלשון מתוחכמת, המקפלת בין שורותיה משמעויות נסתרות. הם מציעים לעקוב אחר המקורות המקראיים ששימשו את מחבר התפילה ולבחון את ההקשר של כל אחד מן הפסוקים ששובצו בה. כך, למשל, אם נבדוק מהיכן נלקחו המילים "הנותן תשועה למלכים" ונבדוק את ההקשר הרחב שלהן, נגלה את הפסוקים הבאים מספר תהלים:

הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה: פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר.

ואילו התואר הלא-שגרתי בתפילה לאלוקים: "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה", מקורו בנבואת ישעיהו שם נאמר:

כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה: הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ.

אם כן, תפילה בפה לחוד ומחשבות בלב לחוד… מברכים בפה ומקללים בלב…

קשה להחליט אם יש לקחת את הרעיון הזה ברצינות, ומכל מקום אפשר לראות בעצם העלאתו משום שיקוף למחשבות שליוו לא פעם את אמירת התפילה הזו בפי העם.

ראשית צמיחת גאולתנו

ומה קורה בארץ ישראל, כאשר שבו היהודים לארצם וכוננו שלטון עצמאי? כאן, כצפוי, נמצאו המנהגים חלוקים.

אלו שראו בעין חיובית את השלטון החדש בארץ ישראל, ראו צורך נפשי ודתי לבטא את שמחתם בתפילה. כך נוצרה "התפילה לשלום המדינה", אשר מחברה האלמוני, אולי הסופר שמואל יוסף עגנון, כתב אותה תוך השראה מובהקת מן התפילה לשלום המלכות.

אלו שלא היו שותפים להזדהות הדתית עם השלטון החדש, נמנעו מאמירת כל תפילה שהיא. את תפילת "הנותן תשועה למלכים" הם לא אמרו, כנראה מכוח המנהג המזרח-אירופי הרווח, שם לא נהגו כל כך לומר את התפילה הזו; את התפילה לשלום המדינה הם לא אמרו, כיון שנוסחהּ רחוק מלשקף את עמדתם הדתית ביחס למדינה.

ואלו שראו בעין שלילית את השלטון החדש בארץ ישראל, חוגי העדה החרדית בירושלים וחסידי סאטמר למשל, אין צריך לומר שנמנעו מלומר את התפילה לשלום המדינה, אלא אף התחבטו בשאלה אם בכלל ניתן להתייחס לשלטון הנוכחי בארץ ישראל בשם "מלכות", גם בתפילות אחרות.

תלמידו של הרבי מסאטמר, רבי אברהם יצחק קאהן זצ"ל ששימש כרבם של חסידי "תולדות אהרן" ועל שמו קרויה החסידות "תולדות אברהם יצחק", פנה אל רבו בשאלה הבאה: כיצד אנו, יושבי ארץ ישראל, אומרים בתפילה "ותַטֶּה לב המלכות עלינו לטובה", בעוד השלטון בארצנו אינו ראוי לתואר "מלכות"?!

בתשובתו הזדהה הרבי מסאטמר עם השאלה, והבהיר שאכן התואר "מלכות" אינו הולם כלל וכלל את השלטון בארץ ישראל. אלא שלדעתו, אפשר להוכיח מן המקורות שבלשון הדיבור אנו עשויים להשתמש בתארים שאינם נכונים, אם הם משקפים את מעשיו של המתואר. כך, למשל, יעקב אבינו מספר על העיר שכם "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי", ולפי רש"י המכוון הוא על עשיו אחיו: "מִיַּד עֵשָׂו שעשה מעשה אֱמוֹרִי".

עשיו אינו אמורי כלל וכלל, ואף על פי כן קורא אותו יעקב "אמורי" משום שעושה מעשה אמורי. כך גם מדינת ישראל אינה מלכות כלל וכלל, ואף על פי כן אנו קוראים אותה "מלכות", משום שעושה מעשה מלכות…

יום נעים ופורה !