צריך עיון > מראי מקום > הסגרת המבוקש

הסגרת המבוקש

יצחק ברוך
יצחק ברוך

397 שנה למאורע שהסעיר את קהילת פראג כאשר השלטונות דרשו את הסגרתו של מבוקש, הזדמנות להכיר מקרוב את "הלכות הסגרה"

כ"ב בטבת תשע"ט
 

היום, כ"ב בטבת, לפני שלוש מאות ותשעים ושבע שנה קיבל שמש קהילת פראג את חייו במתנה, לאחר שעמד בפני עונש מוות בתליה בעקבות גניבה מארמון הדוכס (בשנת ה'שפ"ב, 1622). השמש, ר' חנוך בן ר' משה אַלְטְשׁוּלֶר, העלה על הכתב את השתלשלות המאורעות במגילה שקרא לה "מגילת פּוּרֵי הַקְּלָעִים", וקבע יום "פורים" אישי – לו ולצאצאיו אחריו – בכל שנה ביום כ"ב בטבת. על פי תקנתו, מחויבים כל צאצאיו לציין את יום הפורים המשפחתי ולקרוא את המגילה שכתב.

הסיפור המתואר במגילה הוא מרתק, פותח צוהר לעולמם של יהודי אירופה בתקופה ששליטים מקומיים היו כל-יכולים ותושבי עריהם היו נתונים לחסדיהם בכל עת, ובעיקר – מעלה דיון הלכתי חמור. צאצאיו של השמש העתיקו את המגילה מדור לדור, על קלף ובדיו, והקפידו לקיים את צוואת אביהם. כמאתיים שנה לאחר שנכתבה הודפסה המגילה, והיא מצויה כיום גם בכתבי-יד ששרדו בין בני המשפחה.

הנה הסיפור המתואר במגילה:

בעיר פראג שלטו באותה תקופה – מהלך המאה ה-17 – הנסיכים לבית לִיכְטֶנְשְׁטֵיין (בית מלוכה, צאצאיהם שולטים כיום במדינה הנקראת נסיכות ליכטנשטיין). פעם אחת שהה הדוכס ליכטנשטיין, כנראה קַרְל הראשון, בעיר ווינה לרגל עסקיו. בתקופת היעדרותו מילא את מקומו בניהול ענייני העיר שר בשם רוּדוֹלְף וַולְשְׁטֵיין שהיה "איש מהיר במשפט ודן דיני נפשות בהרף עין".

באותם ימים נגנבו מארמון הדוכס וילונות יקרים מדמשק ("פִירהֶענְג דַאמַאשְׂקַנִי"). מנהל המשק בארמון הורה להכריז בכל בתי הכנסת בעיר על האבדה, וכך עשה שמש הקהילה, ר' חנוך אלטשולר. ביום חמישי י"ז בטבת הוא הכריז – כנראה אחר קריאת התורה – שאבדו מארמון הדוכס וילונות יקרים ושכל היודע דבר על מקום הימצאם חייב להודיע מיד לאנשי הארמון. ביציאתו מבית הכנסת ניגש אליו אדם אחד, יוסף טיין שמו, והביא לו את הוילונות בכבודם ובעצמם. הוא סיפר שקנה אותם בתמימותו משני חיילים.

השמש עמד מיד על המצב הרגיש שנוצר, ופנה אל ראשי הקהל בשאלה מה לעשות. הם התיישבו בדבר והחליטו לשלוח איש חשוב מבני הקהילה, יעקב תאומים שמו, שימסור את הוילונות ביד אנשי הארמון, בצירוף הידיעה כי אלו נקנו על ידי אחד מבני הקהילה מיד שני חיילים שאין ידוע מי הם. כך נעשה. ביום ראשון, כ' בטבת, שבו הוילונות אל מקומם, אך אנשי הארמון דיווחו לשר וולשטיין וזה הורה לזמן אליו מיד את האיש שהחזיר אותם. ר' יעקב תאומים התייצב לפניו, והשר דרש ממנו להסגיר תוך יום אחד את האיש שקנה את הוילונות והחזיק בהם.

הוא חזר אל ראשי הקהל ועידכן אותם בדרישתו של השר. ראשי הקהל חששו מאוד מהצפוי לאיש שהחזיר את הוילונות, יוסף טיין האמור, ולכן הם שלחו את ר' יעקב תאומים שוב, ביום שני, כ"א בטבת, להסביר לשר את סירוב הקהילה להסגיר את האיש: לטענתם, כל שהגניבה שבה אל מקומה, הם נוהגים להתעלם מחקירת הנסיבות כדי לאפשר לגנבים לתקן את מעשיהם ולהשיב את הגניבה מבלי שיעמדו לדין. אם לא יעשו כן, יימנעו גנבים מהחזרת הגניבה.

השר רתח מזעם. הוא הבהיר לר' יעקב תאומים שאם לא יביא לפניו את האיש שקנה את הוילונות עד יום המחר בצהריים – ימית אותו בתלייה. תוך כדי דיבור, הורה לאנשים העומדים לפניו להכין עץ תלייה. ר' יעקב שב אל ראשי הקהל, והם בצר להם החליטו לשלוח אל השר את שמש הקהילה, בתקווה שיוכל לשכנע אותו לוותר על ההסגרה. בינתיים עצרו ראשי הקהל את יוסף טיין, מוסר הוילונות, כדי שלא יברח אם יידרשו למסרו ביד השר.

ביום שלישי, כ"ב בטבת, הגיעו ר' יעקב תאומים ור' חנוך אלטשולר אל השר. הוא שיחרר מיד את ר' יעקב ואמר לו: "אתה ניצלת ממיתה ומהתלייה ואותו החבל שנלקח ממך יושם על האיש הזה". לא הועילו לו לשמש כל הסבריו. הוא הסביר לשר שכך הוא נוהג מימים ימימה, לאפשר לגנבים להניח אצלו דברי גניבה מבלי לברר את מקורם, ושכך הוא מחויב בשבועה שלא לומר דבר על מניח הגניבה. אף הדגים בפני השר מקרי גניבה קודמים שבהם התקבלו טענותיו. אך השר עמד על דעתו. אנשיו לקחו את השמש והניחו אותו במעצר, בעוד השר מבטיח נאמנה כי מחר בצהריים ייתלה ויומת.

כשראה השמש כי כלתה אליו הרעה, הודיע לשר את שם האיש שמסר לו את הוילונות. ראשי הקהל העבירו את האיש לאנשי השר, וכשהושם במעצר – שוחרר השמש לביתו. את היום הזה, כ"ב בטבת, קבע השמש לדורות כיום חג לו ולבני משפחתו.

יוסף טיין האומלל אמור היה להיתלות בצהרי יום רביעי, כ"ג בטבת, אך ראשי הקהל הפעילו לחץ רב על שרים רבים שהשתדלו לשכנע את השר וולשטיין ליסוג מהחלטתו. סוף דבר התרצה השר להמיר את עונש המוות במתן כופר, והקהילה שילמה סכום עצום כדי לפדות את יוסף טיין ממוות לחיים. השר המטורף התעקש לקבל את הסכום במטבעות נחושת קטנים, ומשך לילה שלם התגייסה כל הקהילה לפרוט את מטבעות הכסף. ביום שישי, כ"ה בטבת, נדרשו ראשי הקהל לסובב עם שקי המטבעות ברחובות העיר ולהגישם בפני השר. לאחר מכן, שוחרר האיש לביתו.

 

"תנו לנו אחד מכם"

הנהגתם של ראשי הקהל בפראג במאורע הזה, צריכה עיון רב. בפשטות, הם מסרו את חייו של יוסף טיין לחסדיו של שר אלים ומהיר-חימה, במצב שסביר היה להניח שהוא יומת על ידו. בירור הלכה בסיטואציה כזו הוא מורכב במיוחד, וננסה לעשות זאת בשורות הבאות.

כלל גדול בידינו: אין דוחים נפש מפני נפש. כאשר אדם נדרש ליטול בידיו את חייו של אדם אחר כדי להציל את חייו שלו – אסור לו לעשות זאת! הוא צריך למסור את נפשו להריגה ולא להרוג אדם אחר.

כך מספרת הגמרא:

הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה וְאָמַר לֵיהּ: אָמַר לִי מָרֵי דּוּרָאֵי, 'זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלַנְיָא, וְאִי לָא קַטְלֵינָא לָךְ'. אָמַר לֵיהּ: לִקְטְלוּךְ וְלָא תֵּיקְטוּל, מִי יֵימַר דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמַק טְפֵי?! דִּילְמָא דָּמָא דְּהַהוּא גַּבְרָא סוּמַק טְפֵי?! [=בא אדם לפני האמורה רבה ואמר לו: אמר לי אדון העיר, 'לך הרוג את פלוני, ואם לא תעשה כן – אהרוג אותך'. אמר לו רבה: יהרוג אותך ולא תהרוג. מי יאמר לנו שדמך שלך אדום יותר?! אולי דמו של אותו אדם אדום יותר?!].

אם כן, הריגתו בידים של אדם אחד כדי להציל אדם אחר – אסורה. ואולם, הסגרת אדם ביד השלטונות עשויה להיות שונה. כאן איננו הורגים אותו בידים אלא מפקידים את גורלו ביד אחרים. לשאלה זו מוקדשת סוגיה בתלמוד הירושלמי, ובהיעדר סוגיה מקבילה בתלמוד הבבלי – שימשה הסוגיה הירושלמית מוצא לפסיקת ההלכה.

בתלמוד הירושלמי מובאת הלכה פסוקה, סביבה מתוארת מחלוקת אמוראים ואחריה מובא מעשה שהיה. כך נאמר שם:

סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך, פגעו להן גוים ואמרו: 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם', אפילו כולן נהרגים – לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי – ימסרו אותו ואל ייהרגו.

כלומר, הירושלמי מבחין בין דרישה סתמית למסור אחד מן החבורה, לבין דרישה ממוקדת על אדם מסוים. כדוגמה לדרישה ממוקדת משמש שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי, מי שמרד במך דוד והתחבא בעיר אָבֵל בֵּית מַעֲכָה. בספר שמואל מתואר כיצד צר יואב בן צרויה על העיר וכיצד יָעֲצָה אשה חכמה אחת לבני העיר להסגיר את שבע בן בכרי כדי להציל את העיר כולה.

כעת מביא הירושלמי מחלוקת אמוראים על ההלכה המאפשרת להסגיר את המבוקש:

אמר רבי שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי; ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.

כלומר, האמוראים נחלקו האם מותר להסגיר ביד הגויים כל אדם, כל עוד הוא מבוקש על ידם באופן ספציפי, או שמא רק אדם שאכן חייב מיתה. לא נאמר כאן במפורש מה טיבו של חיוב המיתה המדובר. האם מדובר באדם שחייב מיתה לפי דיני ישראל דווקא? ואולי די בכך שחייב מיתה לפי דיני הגויים המבקשים את נפשו? מכל מקום, לדעת רבי יוחנן אפשר להסגיר אותו גם אם הוא לא חייב מיתה, כל שהגויים דורשים אותו בדווקא.

לבסוף מביא הירושלמי מעשה שהיה:

עוּלָא בַּר קוּשַׁב תְּבַעְתֵּיהּ מַלְכוּתָא. עָרַק וְאָזִיל לֵיהּ לְלוּד גַּבֵּי רבי יהושע בן לוי. אַתּוּן וְאַקְפוּן מְדִינָתָא. אמרו להן: אִין לֵית אַתּוּן יְהָבוּן לֵיהּ לָן – אֲנַן מְחָרְבִין מְדִינָתָא. סָלַק גַּבֵּיהּ רבי יהושע בן לוי וּפַיְיסֵיהּ וִיהָבֵיהּ לוֹן. וַהֲוֵה אליהו זכור לטוב יְלִיף מִתְגְּלֵי עֲלוֹי וְלָא אִתְגְּלֵי, וְצָם כַּמָּה צוֹמִין וְאִיתְגְּלֵי עֲלוֹי, אמר לֵיהּ: וּלְמַסּוֹרוֹת אני נגלה?! אמר לֵיהּ: ולא משנה עשיתי?! אמר לֵיהּ: וזו משנת החסידים?!

ובתרגום לעברית:

עולא בן קושב היה מבוקש למלכות. ברח והלך ללוד אצל רבי יהושע בן לוי. באו חיילי המלכות וצרו על העיר. אמרו: אם אין אתם מביאים לנו אותו – אנו מחריבים את העיר. בא רבי יהושע בן לוי וריצה את עולא בן קושב ומסר אותו ביד המלכות. אליהו הנביא היה מתגלה אל רבי יהושע בן לוי ולומד עמו, ומשמסר את עולא בן קושב – הפסיק להתגלות אליו. התענה רבי יהושע בן לוי כמה תעניות והתגלה אליו אליהו. אמר לו אליהו: וכי אני מתגלה אל מוסרים?! אמר לו רבי יהושע בן לוי: וכי לא עשיתי כהוראת ההלכה?! אמר לו אליהו: וכי זו משנת חסידים?!

מן הסוגיה עולה דבר מעניין: ההלכה מאפשרת להסגיר אדם המבוקש בידי השלטונות, אך "משנת חסידים" מורה להימנע מכך. רבי יהושע בן לוי ביקש להצדיק את עצמו בכך שפעל על פי הוראת ההלכה, אך אליהו הנביא אינו מקבל זאת ולדעתו היה עליו להימנע.

העולה מסוגיית הירושלמי הובא על ידי הרמב"ם להלכה. כפי שנראה בפשטות מלשונו, הרמב"ם מכריע כדעת רבי שמעון בן לקיש שרק אם המבוקש חייב מיתה מותר למסור אותו ביד השלטונות, אם כי גם הוא לא מפרט באיזה חיוב מיתה מדובר. זו לשונו:

אמרו להם עובדי כוכבים: 'תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם' – יֵהָרגוּ כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל; ואם יִחֲדוּהוּ להם ואמרו: 'תנו לנו פלוני, או נהרוג את כולכם', אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי – יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה, ואם אינו חייב מיתה – יֵהָרגוּ כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ההוספה: "ואין מורין להם כן לכתחילה" באה כנראה בעקבות דברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי. כנראה שהרמב"ם הבין שהחכמים לא מונעים את ההמון מהסגרת המבוקש, אך הם לא עושים זאת בעצמם וגם לא מורים להם לעשות זאת.

אבל מפרשי הרמב"ם התקשו להבין את פסיקתו. כלל גדול בידינו, בכל מקום שנחלקו האמוראים רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש – הלכה כרבי יוחנן. לפי זה, אמור היה הרמב"ם לפסוק שאם הגויים דורשים אדם מסוים ניתן להסגיר אותו גם אם הוא לא חייב מיתה! מדוע פסק כדעת רבי שמעון בן לקיש?!

 

הצעות פרשנות ומסקנות

פסק הרמב"ם בסוגיה זו העסיק דורות של פרשנים, ולא נוכל במסגרת מצומצמת זו לפרט את ההצעות השונות שהוצעו בדעתו. נציע פירוש אחד שנתנו האחרונים, ונשתלשל ממנו אל נידוננו. הפירוש הזה חוזר אל ההערה שהערנו מעלה, ביחס ל"חיוב מיתה" המופיע בהלכה הזו.

כאמור, לדעת רבי שמעון בן לקיש מותר להסגיר רק אדם שהתחייב מיתה. האם מדובר בעבריין שחייב מיתה גם בדיני ישראל, או רק במי שחייב מיתה לפי דיני המלכות? יש אומרים שבדיוק בשאלה הזו נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. כלומר, גם רבי יוחנן מודה שמי שאינו חייב מיתה כלל – אסור להסגיר אותו, גם במחיר הריגת אחרים. אלא שהוא נחלק עם רבי שמעון בן לקיש במי שחייב מיתה בדיני המלכות, אך לא בדיני ישראל. לדעת רבי יוחנן – אפשר להסגיר אותו, ולדעת רבי שמעון בן לקיש – אסור.

לפי זה, מובנת מאוד פסיקתו של הרמב"ם. הוא אכן פסק כרבי יוחנן! לכן בסוף דבריו הוא כותב: "ואם אינו חייב מיתה – יֵהָרגוּ כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל". כלומר, אם הוא לא חייב מיתה כלל, גם לא בדיני המלכות, ומבקשים להרוג אותו על לא עוול בכפו. אבל אם הוא חייב מיתה בדיניהם – אפשר למסור אותו למלכות.

ומתוך כך עולה הלכה למעשה, שכאשר מדובר באדם העובר על חוקי המלכות (כגון זייפן מטבעות) – מותר למסור אותו למלכות, גם אם ידוע שיהרגו אותו על מעשיו. אמנם מלכתחילה אין מורים כך, ו"משנת חסידים" שלא לעשות זאת.

רבי יואל סירקיש בעל "בית חדש" סבור שלפי זה, אם מדובר באדם שחייב מיתה גם בדיני ישראל – מותר מלכתחילה למסור אותו, גם לפי "משנת חסידים". לא אמרו ש"אין מורין כן לכתחילה" אלא במי שחייב מיתה בדיני המלכות אך פטור בדיני ישראל.

אם נשוב למעשה הוילונות בפראג – נותרנו עם סימן שאלה גדול מאוד על הכרעתם של ראשי הקהילה. כפי הנשמע מן התיאור במגילה, יוסף טיין קנה את הוילונות בתמימותו משני חיילים שמכרום לו. גם בדיני המלכות הוא לא חייב מיתה כלל, והסיבה שרודפים אותו היא בשל גחמות השר. אם כן, להלכה אסור להסגיר אותו! כיצד עצרו אותו ראשי הקהילה ולבסוף מסרוהו ביד השר?!

כנראה שנחוצים כאן פרטי רקע משלימים, כאלו שהמגילה אינה מספרת לנו. אולי יוסף טיין היה צריך לחשוד בחיילים ולהימנע מקניית הוילונות? ואם כך, אולי הוא אשם במידה מסוימת במה שקרה לו, ולכן הוא בכלל אלו שמותר להסגיר אותם כי בדיני המלכות הוא חייב מיתה? צריך עיון גדול.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל