צריך עיון > בין הסדרים > הרב המפקח על הנפש

הרב המפקח על הנפש

לכבוד יום הולדתו ופטירתו של רבי אליהו מאיר פייבלזון זצ"ל, מגאוני ליטא בראשית המאה ה-20, עיון בשאלת ההיתר והחובה לדרוש ברופאים

כ"ה בטבת תשע"ט

היום, כ"ה בטבת, לפני שתיים וחמישים ומאה שנה, חבקו זוג יהודים יקרים מן העיר וַיגוּבָה הסמוכה לעיר קֶלֶם (במחוז שַׁאוֹלִי שבצפון ליטא) בן רביעי (בשנת תרכ"ז, 1867). ההורים ממשפחת פַיְבֶלְזוֹן, צאצאים למשפחות רמי היחס ביהדות ליטא, העניקו לבנם את השם אליהו מאיר. עד מהרה הוא חָבַר לשלושת אחיו הגדולים ושקידתם בתורה. כבן שמונה שנים בלבד כבר נשלח אל הישיבות הגדולות בליטא. הוא למד בקֶלֶם, בטֶלְז, בסְלַבּוֹדְקָה ובישיבות נוספות.

מגיל שלושים (תרנ"ז, 1897) החל לכהן ברבנות ערים בליטא, תחילה בעיר קְרוֹקִי ולאחר מכן בעיר קוּפִּישׁוֹק. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה רבי אליהו מאיר פייבלזון לעיר יַקְטָרִינוֹסְלַב (כיום דְנִיפְּרוֹ שבאוקראינה). העיר הייתה מרכז פליטים גדול, ורַבָּהּ ר' פנחס גלמן זכרו לברכה מיהר להקים בה ישיבה. הרב פייבלזון כיהן כראש הישיבה, ומשך כמה שנים העמיד בה תלמידים רבים לצד פעילות ענפה לרווחת הפליטים.

בתום שש שנות פעילות ביַקְטָרִינוֹסְלַב, שב הרב פייבלזון אל כס רבנותו בעיר קוּפִּישׁוֹק. בשנת תרפ"ח (1927) חלה הרב במחלת כליות, וביום הולדתו ה-61, כ"ה בטבת תרפ"ח, לפני אחת ותשעים שנה, השיב נשמתו לבוראו.

הרב פייבלזון היה מן הרבנים הבולטים במרחב הציבורי היהודי בליטא. הוא נמנה בין ארבעת רבני ליטא שחתמו על מכתב התמיכה ב"אגודת ישראל" בשנת תרע"ג, לצד בעל "חפץ חיים", רבי חיים עוזר גְרוֹדְזִינְסְקִי ורבי אִיצָלֶ'ה מפּוֹנִיבֶז', זכר כולם לברכה. בנוסף היה מעורב בכל ענייני הציבור של יהדות ליטא.

הרב פייבלזון נודע גם כדרשן נפלא, איש הגות וחזון ומנהיג ערני וקשוב לתהפוכות הזמן. מבחר מדרשותיו כינס בספר "נצח ישראל", בו נשקפים רוחב אופקיו ורעיונותיו המקוריים. באופן כללי, היה הרב פייבלזון מופת לרבנות הליטאית המודרנית, בה השתלבו בטבעיות נפלאה נאמנות אדוקה ללימוד התורה וקיום מצוותיה, עם רוחב דעת, עניין והכרה בחידושי הזמן.

בהיותו כבן 29, בשל מקרה שארע עמו, החליט הרב פייבלזון להקדיש מזמנו לבירור סוגיות הנוגעות בדיני "פיקוח נפש". בערב שבת קיבל הרב הודעה פתאומית על אמו שחלתה ונוטה למות. הוא הסתפק אם עליו ליסוע אליה מיד, דבר הכרוך בחילול שבת, בשל נחת-הרוח שתיגרם לה בבואו ואולי תקל על סבלה. הרב היה נבוך בפתרון השאלה, ובעקבות מבוכה זו גמלה בלבו החלטה לערוך ספר מסודר על הלכות "פיקוח נפש".

עשר שנים עסק הרב בסוגיות "פיקוח נפש". ביום כ"ה בטבת תרס"ו, יום הולדתו ה-39, התיישב הרב לכתוב הקדמה לכתביו שהתגבשו לכלל ספר. הוא קרא לספר בפשטות "פיקוח נפש", גם כזכרון לנפש אמו, פייגה שְׂתִּירֶל ע"ה, שבעקבותיה כתב את הספר. הרב הוטרד שוב ושוב בענייני הציבור, ולא הצליח להתפנות להוצאת הספר לאור. שש עשרה שנה לאחר מכן, ביום הולדתו ה-55, כ"ה בטבת תרפ"ב, כתב הרב הקדמה נוספת לספרו ובה הוא מיצר על שלא הספיק להדפיס את הספר. בדיוק שש שנים לאחר מכן, ביום רביעי כ"ה בטבת תרפ"ח, נפטר הרב פייבלזון. בניו אחריו, רבי ברוך יוסף ראש ישיבת ראדין ורבי אברהם ערכו את הספר לדפוס.

הספר המלא הכיל כשלוש מאות סימנים ובירורי הלכה בסוגיות הנוגעות לפיקוח נפש, דין חולה שאין בו סכנה והלכות קידוש השם. בני הרב הדפיסו חלק ראשון ובו שישים ושניים סימנים מתוכם, על דעת להדפיס בהמשך את השאר, אבל חלק שני לא נדפס מעולם ואולי אבדו הכתבים.

 

לשם מִצוַת ביקור רופא

הספר "פיקוח נפש" מוקדש בעיקרו לבירור הלכותיו של חולה: מתי מותר להצילו על ידי איסור, מיהו חולה שיש בו סכנה, מהן המחלות המסכנות חיים ועוד. כרקע מקדים להלכות אלו, הציג הרב פייבלזון בירור הלכתי מקיף בשאלת המקורות המחייבים שמירה על הבריאות והצלת חיי אדם.

המקורות שמביא הרב מגוונים ורבים. חלקם נוגעים לחובה המוסרית בין אדם לחבירו, לדאוג להצלת ובריאות חיי הזולת, כגון מִצווֹת עשה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", השבת אבידה (גם הגוף הלקוי הוא אבידה שמצוה להשיב לאדם) ומִצוַת "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", וכגון מִצוַת לא תעשה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ועוד; מקורות אחרים עוסקים בחובה העצמית של אדם לדאוג לבריאותו שלו. כאן מביא הרב את מִצוַת "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" ומוכיח שהיא אמורה גם על שמירת הגוף, ואת ההוראה "וָחַי בָּהֶם" המלמדת שעל אדם לשמור על בריאותו. כך גם האיסור על אדם לחבול בגופו הנלמד מן הכתוב "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ", שלדעת הרב אמור לא רק על איבוד חיים אלא גם על פגיעה קלה בהם.

אגב בירור המקורות, הרב פייבלזון פותח דיון רחב מאוד בשאלה האם מצוות ועבירות שנאמרו בתורה על מעשים אקטיביים, נוגעות גם לפעולות עקיפות או מצבים פאסיביים. בשורה ארוכה מאוד של מצוות מדגים הרב הבחנה חשובה, בין מצוות או עבירות שבהן התורה מדברת על פעולה אקטיבית ישירה בדווקא, לבין מצוות או עבירות שבהן המבוקש הוא התוצאה, ולכן גם אם היא מגיעה בעקיפין היא בכלל המצוה או העבירה. הרב מעלה להלכה שהחובה לשמור על הבריאות כוללת גם דרישה להקפיד על אורח חיים בריא, ושהזנחת הבריאות היא בכלל האיסורים על חבלה עצמית.

ומתוך כך, מגיע הרב אל בירור הלכתי חשוב מאוד: אדם החולה במחלה, בין אם יש בה סכנת חיים ובין אם לאו, האם הוא מחויב ללכת אל רופא אומן שירפא אותו או לא? במבט ראשון זו נראית לנו שאלה מוזרה: אם אדם חייב לשמור על בריאותו, לא פשוט שעליו גם ללכת לרופא במקום הצורך?! אך במבט שני, התמונה מורכבת יותר.

כבר בגמרא אנו מוצאים התייחסות מסויגת להליכה אל הרופאים. הגמרא מביאה בשם האמורא רב אַחָא נוסח תפילה שעל העומד לפני פעולה רפואית לומר:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה וְתִרְפָּאֵנִי, כִּי אֵ-ל רוֹפֵא נֶאֱמָן אַתָּה, וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפְּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ.

מהי ההבהרה המעניינת הזו, "שאין דרכן של בני אדם…"? רש"י מפרש שלא היה ראוי לבני אדם לעסוק ברפואות, אלא לבקש רחמים מאת ה' שירפאם, ואם כן המתפלל כמו מתנצל בפני האלוקים על שנוהג כמנהג העולם והולך לדרוש ברופאים. אבל הגמרא מביאה שהאמורא אַבַּיֵּי לא קיבל את הנוסח הזה והורה שיש להשמיט אותו:

אמר אביי: לָא לֵימָא אִינִישׁ הָכִי [=לא יאמר אדם כך], דְּתָנֵי דְּבֵי רבי ישמעאל: 'וְרַפֹּא יְרַפֵּא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.

דעת אביי התקבלה להלכה, והעומד לפני פעולה רפואית אומר רק: "שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה". פירושם של דברים הוא שלדעת אביי שהלכה כמותו, הטיפול ברפואה טבעית אינו רק 'מנהג העולם' הנוגד את מה שראוי היה לבני אדם לעשות (=לבקש רחמים), אלא דבר שהתורה התירה אותו מלכתחילה.

מדוע היינו סבורים שאין לרופא רשות לרפאות, עד שהוצרכנו לרשות מפורשת בתורה?! הראשונים הציעו שתי סיבות: א. פעילות רפואית כרוכה לעתים גם בלקיחת סיכונים, כיון שתוצאת הטיפול אינה בטוחה תמיד. היה מקום לחשוב שהחשש מטעות יביא אותנו להימנע מטיפול; ב. פעילות רפואית עשויה להיתפס כנסיון לעקוף את מעשה ה'. האלוקים מביא מחלה על האדם, והוא מנסה להתחכם ולמצוא פתרון שיגבר על מעשה ה'. הרשות שנתנה תורה לרפאות באה לשלול את שתי המחשבות הללו, ולהורות שמותר, וממילא רצוי, ואולי גם חובה לדרוש רפואה מן הרופאים.

לא כל הראשונים קיבלו את שתי הסברות הללו, אף לא כמחשבה-ראשונה שיש לשלול. הרמב"ם, למשל, רופא מומחה בעצמו, ראה בסברה השניה "סברת שוטים". כך הוא כותב באחד מספרי הרפואה שלו:

החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא ונשען רק על עזרת ה', דומה לאיש רָעֵב המואס מאכילת לחם ומְקַוֶּה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רָעָב.

לדעתו צריך לומר שהרשות שנתנה לרופא לרפאות, באה לשלול רק את הסברה הראשונה: שלא יירתע אדם מפעולה רפואית הכרוכה בסיכון, מחשש שיטעה או ייכשל במעשיו ויחמיר את מצב החולה.

 

דעת הרמב"ן

אבל בניגוד מובהק לדברי הרמב"ם, מצאנו אחד מגדולי רבותינו הראשונים שהתייחס לסברה זו ברצינות רבה, במידה כזו שאולי גם ראה בה הוראה מעשית. זהו רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן, אף הוא רופא מומחה בעצמו. בפירושו לפרשת הברכות והקללות בספר ויקרא, מתייחס הרמב"ן לשאלת היחס בין הנהגת הטבע בעולם לבין השגחת האלוקים על עמו. בין הדברים הוא מתייחס גם לשאלת ההזדקקות לרופאים.

דבריו הפכו אבן דרך בסוגיה זו, וראוי לנו לעיין בהם במלואם:

בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עִניָנָם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומֵימָם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יִקְרֵם עָוֹן שֶׁיֶּחֱלוּ – לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בַּחֲלוֹתוֹ. ואמר הכתוב [=בביקורת על המלך אסא]: "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים", ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים? אין הָאָשָׁם רק בעבור שלא דָּרַשׁ השם! אבל הוא כאשר יאמר אדם: 'לא אכל פלוני מצה בחג הַמַּצּוֹת, כי אם חמץ'.

אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ", והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.

וכך אמרו: כָּל הָנָךְ שְׁנֵי דְּמָלַךְ רַבָּה, רַב יוֹסֵף אֲפִלּוּ אּוּמָּנָא לְבֵיתֵיהּ לֹא קָרָא" [=כל אותן שנים שכיהן רַבָּה כראש הישיבה, רב יוסף לא קרא אף לרופא אל ביתו]… והוא מאמרם: "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו", שאילו לא היה דרכם ברפואות – יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.

וזו היא כונתם באמרם: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים – אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

בפשטות נראה שהרמב"ן מקבל את הסברה הרואה בהליכה אל רופאים דבר הנוגד את היחס האידיאלי בין אדם לאלוקיו. על דברי הרמב"ן מעיר הרב פייבלזון חמש הערות:

  1. אם זו הנהגה ייחודית לבעלי דרגה רוחנית גבוהה (=ברצות ה' דרכי איש), מיהו זה היכול לומר על עצמו שהגיע לדרגה הזו?!
  2. בכל מקום אנו נוקטים להלכה ש"אין סומכים על הנס". כלומר, את הנהגתנו המעשית אנו חייבים לקבוע אך ורק בהתאם לחוקי הטבע שבהן לא ניכרת השגחת האלוקים בגלוי. מדוע בהקשר זה אנו יכולים לסמוך על השגחת ה', ולהפקיד את מצבנו ביד הנס?!
  3. רמב"ן מסתמך על הנהגתו של חזקיהו, שבשעת מחלתו בא אליו ישעיהו הנביא ולא רופא. אבל הכתובים לא מרמזים דבר על הזמנת ישעיהו בידי חזקיהו. נראה שהנביא בא אליו מיזמתו, כך שאין ללמוד מכך על הראוי לעשות בשעת מחלה.
  4. רמב"ן מסתמך גם על האמורא רב יוסף שלא קרא רופא אל ביתו, אבל ההקשר שם בגמרא הוא אחר לגמרי: רב יוסף לא רצה לנהוג שררה בעצמו בשעה שרבה כיהן כראש הישיבה, ולכן הוא לא הזמין רופא אל ביתו אלא הלך אליו בעצמו. לכאורה, אין שום קשר לדברי הרמב"ן!
  5. לבסוף, רמב"ן מסתמך על דברי הגמרא "שאין דרכן של בני אדם לרפאות", אבל הגמרא מדגישה שאַבַּיֵּי חולק על כך וסובר שדרכם של בני אדם כן ללכת לרופא, על בסיס הרשות שנתנה התורה. רמב"ן אמנם מביא את הרשות הזו ומפרש אותה לפי דרכו, אבל בגמרא נראה שהיא נוגדת את האמירה "שאין דרכן של בני אדם לרפאות", בעוד רמב"ן מאחד ביניהן.

לעומת דברי רמב"ן, מציג הרב פייבלזון חבל ראשונים ואחרונים שסברו שאדם חייב ללכת לדרוש ברופאים בלי קשר לשאלת דרגתו הרוחנית, וכך הוא גם מכריע להלכה.

הרב פייבלזון לא עסק ביישוב דבריו של רמב"ן, אבל אחרים הציעו לפרש אותם כך: רמב"ן אינו מדבר על אדם פרטי הנמצא בדרגה רוחנית גבוהה, אלא על העם כולו. בשים לב להקשר שבו אמר רמב"ן את דבריו: פרשת הברכות והקללות שנאמרה על עם ישראל כולו, הדברים אמורים במצב האידיאלי, אולי האוטופי, של העם. לדעת רמב"ן, ספר תורת משה משרטט לנו את קווי ההשגחה האלוקית עם ישראל, באם יצליחו להגיע אל הדרגה הרוחנית שהתורה מייעדת להם.

במצב הזה, בו תשרה רוח נבואה בישראל ושכינת ה' החופפת על העם תהיה גלויה לכל – לא רק הנהגת ה' עִם ישראל תהיה נִסִּית, אלא גם הנהגת ישראל עִם ה'. על כך, ורק על כך, אמר רמב"ן "ברצות ה' דרכי איש – אין לו עסק ברופאים".

כנראה שרמב"ן פירש כך גם את דברי האמוראים רב אָחָא ואַבַּיֵּי. לדעתו אין ביניהם מחלוקת עקרונית, אלא רק שאלה מעשית מה יש להזכיר בתפילת הרפואה. רב אחא רואה צורך להזכיר את המצב האידיאלי של העם, זה שכמובן איננו נתונים בו, בעוד אביי סבור שיש להתייחס אל ההווה. לכן רב אחא מזכיר "שאין דרכן של בני אדם להתרפאות", אילו היו בדרגה הרוחנית האידיאלית, ואילו אביי אומר: לא לימא הכי! כיון שבהווה איננו בדרגה הזו, אין טעם להזכיר אותה, שהרי כעת אנו מחויבים לדרוש ברופאים כפי שהורתה התורה.

לפי זה, גם לדעת רמב"ן, כל עוד אין הנבואה שורה בישראל והשגחת ה' עלינו אינה גלויה – אסור להימנע מהליכה אל הרופא ויש להשתדל ברפואה בדרכים טבעיות.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל