היום, י"ט במרחשון, לפני מאה וחמש שנה יצאו גדולי הרבנים למסע חיזוק במושבות החדשות בארץ ישראל, מסע שנמשך קרוב לחודש ימים וכלל ביקורים בעשרים וששה מושבים. זו הזדמנות נפלאה לעסוק מעט בנסיון הרבני הראשון להשפיע על מצבם הדתי של אנשי היישוב החדש בארץ ישראל, ועל הדרך להתבונן בהנהגה מעשית מאוד בהלכות תפילה.
את העלייה ההמונית לארץ ישראל בשנים שקדמו לקום המדינה, רגילים לסווג לחמישה גלי עלייה. העלייה הראשונה מתוארכת לשנים תרמ"א-תרס"ד (1881-1904), ובה עלו בעיקר יהודים דתיים ושומרי מסורת. העלייה השנייה, בין השנים תרס"ד-תרע"ד (1904-1914), כבר הייתה מורכבת ברובה מחלוצים חילוניים, שעלו לארץ בהשפעת רעיונות לאומיים וסוציאליים. בתום כל אחד מגלי עלייה אלו, גדלה האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל בכ-30,000 איש, ואלו היו הגרעין הקשה של מייסדי המושבות בארץ ישראל. לאורך כל תקופת העלייה הראשונה והשנייה הוקמו מושבות במישור החוף, ביהודה, בשומרון ובגליל.
ככל שרבו העולים החדשים, החל להיווצר בהדרגה קרע חברתי ורעיוני בינם ובין אנשי היישוב הישן, בעיקר בירושלים. הראשון שהוטרד באופן מעשי מן הריחוק בין הקהלים, ומן ההשפעה השלילית שיש לכך על מצבם הדתי של אנשי היישוב החדש, היה רבה של יפו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבאופן רשמי היה נקרא גם "רב המושבות". הרב קוק עלה לארץ ישראל עם תחילת העלייה השנייה, ומיום בואו לארץ ומינויו לרב הגה תוכניות מעשיות להידוק הקשר השוטף עם אנשי המושבות.
רק כעשר שנים לאחר מכן, בשנת תרע"ד (1913), עלה בידו להוציא לפועל מסע רבנים מאורגן שיסייר בכל המושבות. ביום שלישי, י"ח במרחשון, נסעו ברכבת מירושלים ליפו ארבעה רבנים: רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי יעקב משה חרל"פ, המגיד רבי בן ציון ידלר ורבי יונתן בנימין הורוויץ, נציג "ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם", הגוף הרשמי שמימן את המסע. אליהם הצטרף גם בנו של הרב זוננפלד, אליהו מרדכי. הם לנו ביפו, על דעת לצאת לדרך למחרת ביום רביעי י"ט במרחשון.
בשעת בוקר מוקדמת יצאה המשלחת הנכבדה לדרך, לכיוון המושבה חדרה. אל חמשת הבאים מירושלים נוספו גם הרב קוק ומשמשו, והשבעה עלו על עגלה רתומה לסוסים והחלו במסע. בתחנות הבאות של המסע, עתידים היו להצטרף אל המשלחת גם רבני הערים חיפה, צפת וטבריה. אך כעת, בדרכם מיפו לחדרה, מנתה המשלחת עם העגלון המוביל אותה שמונה אנשים. את תפילת השחרית הם הספיקו להתפלל ביפו, טרם צאתם, ואילו עד שעת המנחה קיוו להגיע אל המושבה חדרה ולהתפלל בה עם שני אנשים נוספים שישלימו להם מניין עשרה.
אלא שהשעה התאחרה, השמש עמדה לשקוע והמשלחת טרם הגיעה אל המושבה. הרבנים עמדו להתפלל ביחידות, והנה דקות ספורות לפני השקיעה הופיעו בדיוק שני יהודים הנוסעים אף הם לכיוון חדרה…
על התפילה המהירה שזכו להתפלל שם בציבור, מספר הרב קוק ביומנו:
סמוך למושבה הגיעה שקיעת החמה ועדיין לא התפללנו תפילת המנחה, וברוך ה' נזדמנו שני יהודים נוסעים לחדרה והתפללנו ביער האקליפטוסים בעשרה, והרב יוסף חיים זוננפעלד אמר שלש ראשונות וקדושה. ומפני דוחק הזמן לא התפללנו בחזרת הש"ץ.
את יער האקליפטוסים שליד חדרה, אפשר לראות עד היום. ספק אם נוכל להצביע על המקום המדויק שבו נערכה תפילת הרבנים, אך לחילופין, נוכל להצביע על המקור ההלכתי המדויק שלה…
בכל תפילה הנאמרת בציבור, תיקנו חכמים שעל שליח הציבור לחזור ולהתפלל שנית בקול רם, כדי להוציא את אלו שאינם בקיאים בנוסח התפילה ידי חובתם. תפילה חוזרת זו נקראת בהלכה "חזרת הש"ץ". על כל המשתתפים בתפילה להקשיב לברכותיו של שליח הציבור, ולענות עליהן אמן. במסגרת חזרת הש"ץ נאמרת גם "קדושה", שהיא הרחבה של הברכה השלישית בתפילת העמידה, ובה תיאור טקסי של מלאכי מרום המקדשים את שם האל.
כדאי לציין שחזרת הש"ץ תוקנה רק בתפילות שהן חובה גמורה. אלו הן תפילות שחרית, מנחה, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. תפילת ערבית, לעומת זאת, הייתה במקורה תפילת רשות ולא תיקנו לה חזרה. גם כיום, אף שתפילת ערבית הפכה חובה, אין היא חובה גמורה במידה המחייבת להטריח את כל הציבור לשמוע שוב את התפילה, בעבור אלו שאינם בקיאים בה. לפיכך, אין בה חזרת הש"ץ.
לתפילות יש זמנים קבועים. את תפילת השחרית אפשר להתפלל עד סוף השליש הראשון של היום, ואת תפילת המנחה עד שקיעת החמה. גם את חזרת הש"ץ של תפילות אלו יש לסיים לפני שיעבור זמן התפילה. אם עמדו עשרה אנשים להתפלל, ובתום תפילתם עבר זמן התפילה – אין שליח הציבור חוזר על התפילה, כיון שעבר זמנה.
אלא שאם לא תהא חזרת הש"ץ, גם לא תהא "קדושה"! מה יעשו עשרה אנשים העומדים להתפלל דקות ספורות לפני שעובר הזמן, ורצונם להספיק לומר גם קדושה?!
ההלכה מצאה להם פתרון בדמות "חזרה קצרה". זוהי הנהגה עתיקת יומין, הנמסרת לראשונה משמו של רב האי גאון ראש ישיבת פומבדיתא בבבל, לפני כאלף שנה: שליח הציבור אומר בקול רם רק את שלוש הברכות הראשונות ובתוכן את נוסח ה"קדושה".
איך בדיוק עושים את זה? מתי בדיוק שליח הציבור אומר את שלוש הברכות בקול? כאן באנו למנהגים שונים, המתנקזים בסוף התהליך להבחנה בין אשכנזים לספרדים.
בישיבתו של רב האי גאון נהגו שכולם מתפללים את תפילת הלחש, ולאחריה שליח הציבור היה מתחיל "חזרת הש"ץ" קצרה ומסתפק בשלוש ברכות בלבד! לאחר הברכה השלישית (עם ה"קדושה"), היה החזן חותם בקדיש ומסיים את התפילה. המנהג הזה לא המשיך להתקיים בדורות מאוחרים יותר, כנראה בשל המוּזָרוּת שבו: איננו מכירים היום בהלכה אפשרות להתפלל ברכות בודדות בלבד מתוך תפילת העמידה.
מאוחר יותר מצאנו שני מנהגים נוספים. האחד, בו הציבור כולו עם שליח הציבור מתחיל את תפילת הלחש יחד, אלא ששליח הציבור אומר את שלוש הברכות בקול (כשהציבור אומר עימו בלחש), ולאחריהן מצטרף אל הציבור ואומר עמהם בלחש. כשכולם מסיימים את התפילה, אומרים קדיש שלם ללא חזרה. כך נוהגים הספרדים, על פי הכרעת ה"שולחן ערוך". במצב כזה, יוצא שהמתפללים בַּמניין אינם עונים אמן על ברכותיו של שליח הציבור, ולכן כתבו הפוסקים שאם הדבר אפשרי – עדיף שיצטרף אליהם אדם שאינו מתפלל עמהם כדי שיענה אמן, ואפילו קטן.
המנהג השני קצת שונה, ובו שליח הציבור מתחיל להתפלל לבד, כששאר המתפללים מקשיבים לו בדומיה ועונים אמן על ברכותיו. הוא מתפלל שלוש ברכות ואומר בהן קדושה. לאחר הקדושה הוא ממשיך את תפילתו מן הברכה הרביעית ואילך, ואילו הציבור מתחיל את התפילה מראשיתה. גם במנהג הזה, כשכולם מסיימים את התפילה בלחש, אומרים קדיש שלם ללא חזרה נוספת. זהו מנהג האשכנזים, על פי הכרעת הרמ"א.
כך או כך, נמצא שהמתפללים כולם זכו לומר "קדושה", ועם זאת – לא הוצרכו להתפלל את כל התפילה פעמיים. המנהג האשכנזי לוקח קצת יותר זמן, כיון שבו כל המתפללים ממתינים לשליח הציבור שיסיים את שלוש הברכות הראשונות, ורק לאחר מכן מתחילים את תפילתם שלהם. לכן, כאשר הזמן קצר ממש, גם האשכנזים נוהגים כמנהג הספרדים ומתחילים את התפילה בלחש יחד עם החזן המברך בקול.
הפתרון הזה בא לידי שימוש בעיקר בתפילת מנחה. לעתים מצויות, מתאסף מניין לתפילת מנחה רק דקות ספורות לפני שקיעת החמה, וממילא הזמן קצר מכדי להתפלל פעמיים – בלחש ובחזרת הש"ץ. מכאן נפוץ המושג "מנחה קצרה", שעניינו הפתרון האמור: תפילה בציבור עם קדושה, וללא חזרה (תיאורטית, תיתכן גם "שחרית קצרה", אך בדרך כלל יש בבוקר זמן לחזרת הש"ץ רגילה).
אלא שחשוב לזכור: זהו פתרון לשעת הדחק בלבד. אם אין השעה דוחקת, אסור לבטל את תקנת חכמים לחזור על התפילה בציבור, ויש להתפלל את כל התפילה בלחש ולאחר מכן לחזור על כולה בקול רם על ידי החזן.
מהי שעת הדחק? בפשטות, רק כאשר הזמן קצר. אולם הפוסקים העלו דוגמאות נוספות. למשל, אם יש מניין מצומצם בלבד, וחלק מן המתפללים הם – לצער האחרים – קלי דעת המזלזלים בתפילה ומשוחחים בחזרת הש"ץ באין מפריע, ייתכן שעדיף לוותר על החזרה המלאה ולהסתפק בקצרה בלבד. מסורת על הרמב"ם מספרת שכאשר ראה שהציבור מזלזל בחזרת הש"ץ, עמד וביטלה כדי שלא תהיינה הברכות לבטלה בהיעדר מקשיבים להן.
בישיבות ליטא בדורות האחרונים רווח המנהג להתפלל בכל יום "מנחה קצרה". זאת כנראה בשל העובדה שהתפילה נערכה מיד לאחר שיעורי הגמרא, והתלמידים היו שקועים כל כולם בעיון הסוגיה. ראשי הישיבות נתנו את דעתם לכך שחזרת הש"ץ עוברת על התלמידים במחשבות עמוקות בסוגיה, ולעתים אף בשיחה ערה על השיעור הנמסר, והעדיפו לוותר על החזרה ולהסתפק בקדושה בלבד… כיום, ברוב הישיבות בארץ ישראל חידשו את ההלכה המקורית וביטלו את מנהג "מנחה קצרה", אך הוא קיים עדיין בישיבות בודדות.
נשוב אל גדולי הרבנים ביער האקליפטוסים הסמוך לחדרה. כיון שרק דקות ספורות לפני שקיעת החמה הצטרפו אליהם שני מתפללים שהשלימו למניין, ראו שלא יספיקו לחזור על כל התפילה לפני שקיעת החמה, ובשל כך התפללו תפילה קצרה. כל הרבנים היו אשכנזים, ועל כן ניתן להניח שהרב זוננפלד, שליח הציבור, עמד וברך שלוש ברכות עם "קדושה". הרבנים כולם הקשיבו לברכותיו וענו עליהן, ובסוף הברכה השלישית – התחילו את תפילתם מראשיתה.
כשכבר שקעה החמה הגיעו הרבנים אל המושבה חדרה, ושם התקבלו בחגיגיות רבה. החקלאים המקומיים התרגשו מאוד מבואם של הרבנים, ואלו הצליחו להשפיע עליהם לחזק את שמירת הדת במושבה: בהקפדה על מצוות התלויות בארץ, בשמירת השבת ובחינוך הילדים.
הרבנים המשיכו משם לעוד עשרים וחמש מושבות, ובכל מקום שהגיעו פעלו לחיזוק הדת ולעידוד המתיישבים. לאחר כחודש ימים, ביום שני ט"ז בכסלו, חזרו הרבנים ליפו. הם התכנסו למסיבה חגיגית בביתו של הרב קוק, לסכם סיור מוצלח ופורה במיוחד בהודאה להשם ית'. תוכניות רבות מספור רקמו הרבנים להמשך הקשר הרציף עם אנשי המושבות, אלא שרובן המוחלט לא יצא אל הפועל, בשל מלחמת העולם הראשונה שפרצה חודשים ספורים לאחר מכן, והשביתה כמעט כליל את היישוב בארץ.
יום נעים ופורה !
איך אפשר לענות ל"קדושה" בין גאולה לתפילה?