ישנה נטייה בקרב צעירים לחשוב עצמם חכמים מהדור המבוגר. אותם צעירים רואים בעמדות של הדור המבוגר קיבעון מחשבתי ושקיעות בעבר. הם מזלזלים בזקנים על כך שאינם "מעודכנים" בנעשה בעולם וסבורים כי נקודת המבט הצעירה שלהם תופסת את המציאות באופן נכון יותר. מאידך גיסא, אנו מוצאים נטייה רווחת הפוכה, לבטל את חשיבות ההווה ולומר כי חכמתנו הולכת ומתמעטת ביחס לרחבות ולעמקות של הדורות הקודמים. מדובר בנטיות הפוכות לכאורה – אחת תופסת את הצעירים כבעלי החכמה, ואילו האחרת מאמינה בירידת הדורות ובהתמעטות החכמה. אולם, כשנתבונן בדבר נמצא כי לשתי גישות אלו שורש אחד: הזלזול בניסיון.
המזלזלים בחכמת הזקנים ורואים בהם "תלושים מהמציאות" אינם יודעים להעריך את ניסיון החיים של הזקנים. אבל גם אותם המייחסים את כל החכמה לדורות ראשונים מזלזלים למעשה בניסיון. הם מבטלים את חשיבותו של ניסיון הדורות המצטבר, ושוכחים שגם אם אנו גמדים, הרי שאנו יכולים לעמוד על כתפי ענקים – בפרפרזה על פתגמו הידוע של ניוטון – ולהרחיק ראות מהם. הזלזול בניסיון בא לידי ביטוי בהערכת יתר של התבונה הטהורה – קידוש חכמתם של הדורות הראשונים, שלא היה בידם הניסיון שיש בידנו, וביטול חכמת הזקנים בדורנו, מתוך מחשבה שרק ההבנה המידית של המציאות נחשבת, והלא הזקנים אינם מעורים בעולם כמו הצעירים.
אלא שאם כל הכבוד לצעירים ולמעורבות שלהם בעולם, הזקנים היו גם הם צעירים פעם, וניסיון החיים נותן להם נקודת מבט מפוקחת יותר על העולם. וכעין מה שמצאנו שרבי יוחנן היה מכבד אפילו אנשים פשוטים, גוים, שאין להם דבר עם עולמו, רק מחמת ניסיון חייהם: "ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני".[1]
כיוצא בו, אם כל הכבוד לחכמת הדורות הראשונים, שהעמידו את היסודות שעליהם עולמנו עומד, הרי שלנו ניסיון מתמשך, ואנו יכולים לקחת את חכמתם ולהוסיף עליה מניסיוננו.
חשיבות הניסיון המעשי
את החשיבות המיוחדת של הניסיון המעשי אפשר להבהיר באמצעות הציווי על חנוכת המזבח ביום השמיני. בפרשת תצווה הופיע ציווי מפורט באשר לאופן חנוכת המזבח, אולם, למרבה הפלא, נעדר ממנו כל מעשה היום השמיני למילואים. מדוע? נראה שהתשובה לכך היא שישנם דברים שאי אפשר לדעת מראש. לא היה אפשר לצוות על היום השמיני לפני שבעת ימי החניכה הקודמים. הציווי עצמו היה הופך חסר משמעות ללא הניסיון המעשי. יש דברים שאינם נתפסים אלא לאחר מעשה. לו הייתה התורה מצווה על היום השמיני לפני שבעת ימי המילואים לא היה הציווי נתפס כראוי.
ברוח זו ניתן להבין גם מה שאמרו בליל הסדר: "לא אמרתי "בעבור זה" אלא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך". לא ניתן להגיד לבנו אלא כאשר הדברים מונחים לפניו ממש. צריך לחוש את הדברים כדי שיהיו ברורים. חכמה לבד אינה מספיקה, אם לא מלווה אליה הניסיון המעשי.
על דרך זו, ניתן לבאר את אופן התקדמות הדורות. שעל אף שאנו רואים את הראשונים כמלאכים, עדיין יתכן שמבחינת הניסיון אנו מסוגלים לתפוס דברים טוב יותר מהקדמונים. שאם כל חכמתם, היה חסר להם ניסיון הדורות.
בדרך זו יש לפרש את המדרש על משה רבנו ורבי עקיבא:
אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו.[2]
משה רבינו לא הבין את השיעור של רבי עקיבא על אף שהוא היה מבוסס על הלכה למשה מסיני. שכן עם כל גדולתו של משה, חסר לו נסיון הדורות.
[1] קידושין לג, א.
[2] מנחות כט, ב.
