טומאת מצורע גורמת לריחוק חברתי, כפי שנאמר בפירוש בתורה: בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". כשנעיין בדבר נראה שלמעשה כל הטומאות מגבילות את האדם וגורמות לריחוק מסוים,. יש טומאות המרחיקות את האדם מהמקדש, יש המרחיקות בני זוג זה מזה, ובאופן כללי, אדם טמא עשוי להרתיע אנשים ממגעו. כללו של דבר, טומאה היא דבר היוצר ריחוק. טומאת מצורע לא נתייחדה אלא בחומרתה מכולם, שהיא משלחת את האדם מכל המחנות. ברוח זו, חז"ל כינו מי שנזהר מטומאה בשם "חבר". רק מי שנזהר מטומאה ניתן להתחבר אליו אליו ללא כל חשש ושייך ליצור אתו חברות.
הטומאה אינה דבר רע מצד עצמה, וחלק גדול מהטומאות מגיעות אל האדם באופן טבעי ובלתי נמנע. הבעיה עם הטומאה היא חוסר יכולתו או חוסר רצונו של האדם להתנתק ממנה, להיטהר. כל טומאה דורשת תהליך מסוים להתנתק ממנה, יש מקרים שקל מאוד לעשות זאת, ויש אחרים קשים יותר. אולם ,מי שאינו נזהר מלהיטמא או שאינו ממהר להיטהר הוא אדם שנוח לו לשקוע בטומאתו, בבדידותו.
הקשר בין בדידות לטומאה מתואר באופן עוצמתי בתחילת מגילת איכה:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה."
ומדוע נגזרה על ירושלים בדידות כזו?
"חטא חטאה ירושלם על כן לנידה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור. טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה."
הטומאה שבשוליה הביאה על ירושלים את הבדידות, וטומאה זו הגיעה עליה בעקבות חטאיה.
***
בימים אלו של ריחוק חברתי, של ישיבת בדד, ישנה הרגשה של טומאה. כל אחד מתכנס אל ביתו וחושש ממגע אם השני. כולנו יושבים בדד ועלינו להיות זהירים במגענו זה עם זה. עלינו לחפש איזה חטא חטא העולם, מה הביא לכך שכרכים רבתי עם ישבו בדד והיו לנידה.
לא קשה להבחין במגמת הניתוק החברתי שהחלה לפשות בעולם עוד לפני ימי הקרונה; מגמת הניתוק והעוינות שבה ביתו של אדם הוא מבצרו; מגמת ההתכנסות האישית של כל אחד ואחד לתוך עצמו ולתוך הקהילה שלו, מתוך התעלמות ועויינות מכל קבוצה אחרת. ולא די בכך, אלא שאותם אלו שכביכול רוממות האחווה והאחדות בפיהם, הם דווקא עוינים לאחרים יותר מכל. כל המדברים על "סובלנות", אינם מסוגלים לסבול בסביבתם אפילו את הקרובים להם, וכל אדם מתכנס אל ביתו וממלכתו.
רוח זו היא טומאה השורה בעולם, כשכל אחד ואחד מתרחק מכל שכניו, כביכול היו מצורעים. מבט הטהרה, לעומת זאת, פתוח אל העולם ורואה אותו בעין יפה כיצירה של הקב"ה. זהו מבט המחפש את הטוב, את הטהור, את הקדוש בכל.
אולי המצב הקיצוני שבא עלינו, שבו הריחוק ביננו הפך כפוי, בא להזכיר לנו לשנות את הגישה לעולם ולבקש להיטהר. הוא קורא לנו לאמץ גישה של טהרה הפותחת את הלב, טהרה המסירה מגבלות, טהרה שאינה מתעלמת מהטומאה, אלא יודעת להתרחק ממנה ומהשפעתה, ולהתנקות ממנה בשעת הצורך.
"טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג)