צריך עיון > בין הסדרים > יוונית שפה יפה

יוונית שפה יפה

ח' בטבת הוא יום "תענית צדיקים" על שתורגמה התורה ליוונית. האם חז"ל אכן התייחסו לתרגום התורה ליוונית במבט שלילי כל כך? עיון במקורות מגלה תמונה שונה ומפתיעה

ח' בטבת תשע"ט

היום, ח' בטבת, לפני אלפיים ומאתיים ושמונים וארבע שנה ואולי קצת יותר, הסתיימה מלאכת תרגום ספר התורה ליוונית, במבצע רחב היקף שיזם תַּלְמַי פִילַאדֶלְפוּס מלך מצרים. התגובות למפעל תרגום התורה ליוונית נעו ממבט חיובי מאוד לשלילה גורפת, משמחה והתרגשות בצד האחד לצער ואבילות בצד השני. יהודי אלכסנדריה קיבלו את התרגום בשמחה גדולה, כביטוי להערכת השלטון היווני את תורתם ואמונתם; לעומתם, חכמי ישראל היושבים בירושלים, או לפחות חלקם, ראו בכך חילול הקודש וקבעו את יום ח' בטבת ליום תענית, על ש"נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים".

תלמי היה השני בשושלת התַּלְמַיִּית, מן המלכויות שנוצרו במלחמות הַדִּיאֲדוֹכִים שאחר מלכות אלכסנדר מוקדון. הוא ישב בעיר אלכסנדריה ושלט משם על מצרים, ארץ ישראל ושטחים נוספים. תלמי פילאדלפוס היה נודע בימיו כאיש מלומד ואוהב ספר, והוא מי שהקים או שיכלל במיוחד את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. משך מאות שנים הייתה ספריית אלכסנדריה מעוז ההשכלה המפורסם ביותר של התרבות ההֶלֶנִיסְטִית, זו שהתפתחה בארצות שכבש אלכסנדר ונשלטו על ידי יורשיו. תלמי הוציא סכומי עתק מאוצר המלוכה, כדי לאסוף אל הספרייה כל ספר כתוב בימיו (כמובן, היו אלו מגילות פַּפִּירוּסִים).

במסגרת איסוף הספרים, ביקש תלמי להניח בספרייה עותק כתוב יוונית של תורת משה. בספר "אגרת אַרִיסְטֵיאַס" שנכתב במצרים (כנראה על ידי אחד מיהודי אלכסנדריה, אי אז במהלך מאה השנים שלאחר המאורע), תועדו קורות תרגום התורה ליוונית. כאות ידידות והצהרת כוונות טובות, תלמי פילאדלפוס הוציא לחופשי כמאה אלף יהודים שהוגלו מארץ ישראל ונשבו במצרים, במהלך מלחמות אביו לכיבוש הארץ. לאחר מכן שיגר מתנות אל המקדש בירושלים עם מכתב אל אלעזר הכהן הגדול, ובו ביקש ממנו שישלח למצרים קבוצת חכמים שיעסקו בתרגום התורה. הכהן הגדול השיב לו באגרת ידידותית ושלח שבעים ושניים חכמים, שישה מכל אחד מ-12 שבטי ישראל.

סיפור התרגום מופיע בקצרה ממש גם בגמרא, ובה מפורטים שינויים מסוימים שערכו החכמים המתרגמים מטעמים שונים. הגמרא מציינת ששבעים ושניים החכמים התבקשו לתרגם כל אחד בנפרד את התורה, ובדרך נס כיוונו כולם לאותם שינויים. התרגום שהוכן לבקשת תלמי השתמר באופן עקרוני, בעקבות התקדשותו לימים על ידי הכנסייה הנוצרית (בלטינית הוא נקרא: הסֶפְּטוּאַגִינְטָה, שמשמעו 'של השבעים'). אולם חלו בו ידים והוא עובַּד פעמים רבות, וכיום קיימים נוסחים רבים שלו. בנוסחאות הקיימות כיום, רוב השינויים שציינו חז"ל לא מופיעים בהם.

 

תרגום נאמן למקור

מדוע זכה התרגום ליחס שלילי כל כך, עד שתיארו את הימים שהסתיימה מלאכתו כימי חושך וקבעו על כך תענית? האם הביקורת הייתה על עצם העובדה שספר התורה תורגם ללשון זרה? והלא מסורת ביד חכמים שגם בסוף ימי משה נכתבה התורה בשבעים לשון, ואם כן אין דופי בעצם התרגום לשפה אחרת!

יתירה מזו, מאות שנה אחרי שתורגמה התורה לבקשת תלמי, נערך תרגום נוסף של התורה ליוונית, והפעם ביד עֲקִילַס הגר תלמידם של התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע. בתלמוד הירושלמי מסופר שרבותיו של עֲקִילַס שיבחו אותו על כך, וקראו עליו מקרא שכתוב: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם". נראה אפוא שהתרגום לכשעצמו אין בו דופי, ומדוע אפוא קבעו יום אבל על התרגום הראשון ליוונית?

מקור נוסף, אמנם מאוחר יותר, עשוי לפתור לנו את הקושי: אל מסכתות התלמוד הבבלי מסופחים קבצי הלכות הנקראים "מסכתות קטנות". אלו הן ספרים קדומים המרכזים הלכות בנושאים שלא הוקדשו להם מסכתות בששת סדרי המשנה, חלקם מתקופת התנאים וחלקם מאוחרים יותר. בין המאוחרים נמנית "מסכת סופרים", שבה הלכות כתיבת ספר תורה, מנהגי קריאת התורה ותפילה ועוד.

גם שם מופיע סיפור התרגום שאירע בזמן תלמי המלך, אלא שהוא מופיע בשני נוסחים:

מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא הייתה התורה יכולה להִתַּרְגֵּם כל צורכה.

שוב מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושניים זקנים והושיבם בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כנסם. נכנס לכל אחד ואחד מהם, אמר להם כתבו לי תורת משה רבכם; נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה [=בנוסח עצמאי] ושלושה עשר דבר שינו בה…

הלשון "שוב מעשה" יכולה להתפרש בדומה לתחילית נפוצה בספרות המדרש, "דבר אחר"; כלומר, אין כאן בהכרח שני סיפורים שאירעו בזה אחר זה אלא אולי שתי גירסאות של אותו סיפור. אם אכן כך, נוכל להצביע בקלות על ההבדל בין שני הסיפורים: בסיפור הראשון מתואר התרגום כמאורע שלילי, ואף מוצע לכך הסבר: "שלא הייתה התורה יכולה להִתַּרְגֵּם כל צורכה", כלומר התרגום היה גרוע ולא נאמן למקור; בסיפור השני, לעומת זאת, לא נשמעת כל ביקורת על התרגום ואפשר להניח שהוא התקבל ברצון.

אם נוותר על בירור הפרטים העובדתיים השונים שצורפו לכל אחת מהנוסחאות, נוכל לומר בפשטות שמצירוף שתיהן יחד עולה כך: כאשר התרגום נעשה כהלכה – אין בו דופי; אם הוא לא נאמן למקור – זהו יום קשה כיום שנעשה בו העגל (גם שם המירו אלוקים חיים בחיקוי עלוב). כעת נותר לתהות עד כמה התרגום הנקרא "תרגום השבעים" אכן נאמן למקור, אם כי די קשה לעשות זאת כי איננו יודעים בדיוק כיצד היה נראה בשעה שנוצר. כפי שהוא לפנינו, אכן יש בו שינויים רבים מנוסח המסורה, עד שלדעת חוקרים רבים הוא משקף נוסח מסורה שונה משלנו.

 

ספר תורה ביוונית

נוכל לבסס את דברינו על משנה במסכת מגילה:

אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית; רבן שמעון בן גמליאל אומר: ואף בספרים לא התירו שייכתבו אלא יוונית.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהלכה כמותו, ספר תורה יכול להיכתב בלשון הקודש וביוונית בלבד. מסוגיית הגמרא על אתר עולה גם שספר תורה הכתוב יוונית חלה עליו קדושת ספר תורה ומשכך הוא "מטמא את הידים". זהו דין הנובע מגזירת חכמים שספרים הקדושים בקדושת כתבי הקודש חלה על הנוגע בהם טומאת ידיים.

כאשר ידיים טמאות נוגעות במאכל, הוא נטמא ואין דרך לטהר אותו (אוכל שאינו תרומה או בשר קורבנות מותר לאכלו כשהוא טמא, אך תלמידי החכמים היו נוהגים טהרה בעצמם ונמנעים מאכילת מאכל טמא). חכמים תיקנו זאת כדי למנוע איחסון ספרים בסמיכות לדברי מאכל, מה שעשוי לגרור עכברים שיכרסמו את הספרים ויביאו להשחתתם.

השאלה אלו ספרים מטמאים את הידים ואלו לא, היא אמת המידה הן לשאלה מי הם החיבורים הכלולים בסדרת "כתבי הקודש" והן לשאלה איזה ספר (פיזי) עומד בדרישות ונחשב קדוש בקדושת "כתבי הקודש". מגילת אסתר, למשל, נחלקו בה חכמים אם היא בכלל כתבי הקודש ומטמאת את הידים, עד שהכריעו שכן. ספר שאינו כתוב על קלף ובדיו – אף אם תוכנו הוא אחד מכתבי הקודש, אין בו קדושת "כתבי הקודש" ולכן אינו מטמא את הידים.

ובכן, ספר תורה הכתוב יוונית – מטמא את הידים, כלומר הוא קדוש בקדושת ספר תורה! לדעת התנא רבי יהודה, הדברים אמורים דווקא בספר תורה ולא בשאר כתבי הקודש (נביאים וכתובים), "משום מעשה דתלמי המלך". אף שאין לכתוב ספר תורה בשפה אחרת, בעקבות תרגום התורה ליוונית על ידי הזקנים, התירו לכתוב את התורה ביוונית והחילו על ספר הכתוב יוונית קדושת ספר תורה.

במבט ראשון היינו עשויים לראות את "מעשה דתלמי המלך" כמאורע שבדיעבד, ואף על פי כן חכמים שינו בעקבותיו את ההלכה וקבעו שמכאן ואילך חלה קדושת ספר תורה גם על ספר הכתוב יוונית. את הסמכות שיש ביד החכמים לקבוע איזה ספר קדוש ואיזה לא, פירש ה"חזון איש" כך:

רשות ביד חכמים לקבוע כבוד התורה כפי אשר יורו עליהם מן השמים בקביעות כבודה, ובלבד שיהא הדבר קבוע לכל ישראל על פי בית דין של כל ישראל, ומה שיקבעו לכבודה הוא קבוע לכולם, ומי שיכתוב במה שאינה כבודה – לא הוקדש.

בדברים אלו ביקש ה"חזון איש" להחלץ ממבוכה קטנה המלווה את הסוגיה. מעשה תלמי המלך אירע באמצע תקופת הבית השני. קודם לכן, ספרי תורה נכתבו בלשון הקודש בלבד, ואלו שנכתבו בשפות אחרות לא היו קדושים. כיצד החילו חכמים קדושה על ספר שמן התורה אינו קדוש? הפתרון הוא פשוט: גם הקביעה המקורית, שספרים הכתובים בשפות אחרות אינם קדושים, אף היא הלכה שקבעו חכמים. ואמנם זוהי הלכה שיש לה השלכות לדיני תורה, מכל מקום הסמכות הזו מסורה ביד החכמים. את גבולות "כבוד התורה" (ממנו נגזרת קדושת הספרים) קובעים לומדי התורה.

אלא שבתלמוד הירושלמי הובא הסבר אחר, מדוע ספר תורה הכתוב יוונית קדוש בקדושת ספר תורה:

תָּנֵי [=שָׁנִינוּ], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שייכתבו אלא יוונית; בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להִתַּרְגֵּם כל צורכה אלא יוונית.

לא מעשה תלמי המלך הוא שגרם לשינוי ההלכה, אלא בדיקה שערכו החכמים ולפיה הגיעו למסקנה שהיוונית היא השפה היחידה שניתן להעביר אליה את תוכן התורה כראוי. הטעם הזה פותר לנו את שאלת הסמכות. כנראה שמן התורה ניתן לכתוב את התורה בכל לשון, אלא שחכמים ראו שמלאכת התרגום המדויק היא בלתי אפשרית ושללו את כל השפות הזרות, פרט ליוונית שבה ניתן לתרגם במדויק.

לפי הטעם הזה נראה שאין זו הלכה מיוחדת לספר תורה, אלא גם לשאר כתבי הקודש. כיון שניתן לתרגם תרגום מדויק ליוונית, ממילא כל הספרים ניתנים להיכתב יוונית. כך אכן פוסק הרמב"ם להלכה, והדברים מתאימים עם דבריו שלו בפירושו למשנה:

ומה שנשתנה לשון יווני משאר הלשונות – לפי שהיה מובן אצלם… מפני שהם פרשו התורה בלשון יוון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהייתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם… ומוסיף על זה, כי זה הלשון היה משובח אצלם.

 

הניב היווני המדויק

להשלמת הדיון חשוב לציין שתי נקודות. ראשית, מן הסוגיה שהתבהרה לפנינו עולה שספר תורה הכתוב יוונית אכן קדוש בקדושת ספר תורה, ועם זאת, יש מרבותינו מפרשי התלמוד שהניחו כדבר פשוט שספר כזה אינו כספר תורה הכתוב בלשון הקודש. בעיקר, לעניין שהכותב אותו אינו יוצא ידי חובת מִצוַת עשה מן התורה לכתוב ספר תורה.

זוהי המִצוָה האחרונה במניין המצוות, מִצוָה תרי"ג, שבה נדרש כל אחד ואחד מישראל לכתוב בעצמו ספר תורה, גם אם ירש אחד כזה מאבותיו. לא ניכנס כאן לדיני המִצוָה בפרוטרוט, רק נציין שכדי לקיים אותה צריך לכתוב ספר תורה כשר, הקדוש בקדושת ספר תורה. אבל אותם אחרונים סבורים שגם אם ספר כתוב יוונית קדוש בקדושת ספר תורה, מכל מקום אין יוצאים ידי חובת המִצוָה הזו אלא בספר הכתוב לשון הקודש.

שנית, ההלכה שנידונה כאן בהרחבה אינה נוהגת עוד. אם אתם דוברים יוונית ורצונכם לכתוב ספר תורה על קלף ובדיו, לא תוכלו לעשות זאת ביוונית, חרף ההלכה המפורשת במשנה. הסיבה לכך היא דברי הרמב"ם הבאים:

אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית, והתירו בספרים לכתוב אף ביוָנִי בלבד, וכבר נשקע יְוָנִי מן העולם ונשתבש ואבד, לפיכך אין כותבין היום שלושתן אלא אשורית.

התרגום שערכו הזקנים לתלמי המלך היה כתוב בדיאלקט יווני מיוחד, הנקרא יוונית קוֹינֶה. בתקופה ההלניסטית, הייתה זו השפה ששימשה בתור "לִינְגוֹאָה פְרַנְקָה", כלומר שפה מסחרית רב-לאומית, בכל מדינות הים התיכון. נאמן לשיטתו, סבר הרמב"ם שבשפה זו דווקא התירו חכמים לכתוב את התורה, בשל יכולת הדיוק בתרגום שנמצאה בה. כיום שפה זו אינה מדוברת כלל, והיא שונה באופן מהותי מן היוונית המדוברת, וממילא שוב אי אפשר לכתוב בה את התורה.

יום נעים ופורה !

4 תגובות על “יוונית שפה יפה

  • צ"ל איגרת אריסטיאס.

    את הביקורת כלפי תרגום התורה ליוונית אפשר גם להבין גם כביקורת על מגמת ההשכלה המתייוונת בקרב יהדות אלכסנדריה שתרגום התורה נחשב למפעל המכונן והחשוב ביותר שלה (כפי שניתן לראות בכתבי פילון).

    עוד אפשר לומר שחז"ל ראו אחרית דבר מראשיתו: התרגום היווני נעשה במרוצת הזמן לטקסט המכונן של הדת הנוצרית ("הברית הישנה" של כתבי הקודש הנוצריים אינו התנ"ך שלנו אלא תרגום השבעים). ולמעשה שתי ההבנות הללו משתלבות זו בזו.

    • תודה על התיקון, ועל שתי התובנות המחכימות והמשכנעות.

  • יישר כח על המאמר החשוב.

    הנה הסבר נפלא שמאצתי מאת האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל:

    התרגום הראשון של התורה נעשה על-ידי משה רבנו, ערב כניסתם של בני-ישראל לארץ. על הפסוק בפרשתנו1 "הואיל משה באר את התורה הזאת", מסבירים חז"ל: "בשבעים לשון פירשה להם". הוא אף ציוום לכתוב את כל התורה בשבעים לשון, לאחר שיעברו את הירדן.

    אולם במסכת סופרים מסופר: "מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל". וזאת למה? "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה". הדבר מעורר תמיהה רבה, שהלוא כבר משה רבנו תרגם את התורה בשבעים לשון, והשפה היוונית בכללן!

    הסבר הדבר טמון בדיוק לשון חז"ל, שהישוו את תרגום התורה לא לחטא העגל, אלא ל"יום שנעשה העגל". בכך טמונה נקודת ההשוואה: גם יצירת העגל וגם התרגום לתלמי המלך, לא נעשו מתוך כוונה שלילית, אבל חומרתם היא בכך, שהיה יכול להסתעף מהם דבר חמור.

    בעניין חטא העגל מסבירים מפרשי התורה, שבני-ישראל עשו את העגל לא כתחליף לקב"ה, אלא כתחליף למשה. כך טענו: "כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו". הם ראו שהקב"ה העמיד אדם גשמי כמקשר וכמחבר בינם ובין ה' – "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" – וכשראו שבושש לבוא, חשבו ליצור במקומו מתווך אחר – העגל.

    כוונה זו כשהיא לעצמה הייתה טובה. זו הייתה למעשה מטרת בניית המשכן – להשכין את הקדושה בתוך מציאות גשמית בעולם הזה. מבין שני הכרובים הגשמיים יצא דבר-ה' ונתגלתה השכינה. על-פי אותו עיקרון עשו בני-ישראל את העגל, כדי ליצור כאן למטה דבר-מה שיהיה בדוגמת המרכבה האלוקית שלמעלה (והם בחרו ב"פני שור" שבמרכבה).

    אך טעותם הייתה גדולה: כשהקב"ה קובע ששכינתו תתגלה דרך 'מתווך' כלשהו, אין אנו מרגישים אלא את דבר-ה'. ה'מתווך' נתפס כדבר נטול מציאות משלו, כדבר שכל תפקידו אינו אלא להעביר את דבר-ה'. אך כשאדם מחליט ליצור בעצמו 'מקשרים' בינו ובין הקב"ה, כאן עלול להיווצר מצב של 'שתי רשויות' ועבודה-זרה ממש. זו חומרת ה"יום שנעשה העגל".

    כך גם בתרגום התורה: כשמשה תרגם את התורה וציווה לכתוב את התרגומים, על-פי הוראתו של הקב"ה – שרתה קדושת התורה בכל תרגום, ומנעה חשש שמא יפרשוה שלא כראוי; אולם כשהתורה תורגמה על-פי דרישת תלמי המלך, שלא בציווי ה', היה חשש לפירוש מוטעה, ולכן נאלצו החכמים לשנות במקומות מסויימים.

    בפועל לא יצאה תקלה מתרגום השבעים, ואדרבה, על-ידי התרגום הגיעה האחדות האלוקית גם לגויים, ואף נקבעה הלכה, שהשפה היחידה שבה אפשר לכתוב ספרי-תורה היא יוונית, שזו שלמות הבירור והזיכוך של הלשון היוונית.

  • אלא שבתלמוד הירושלמי הובא הסבר אחר

    במה ההסבר הזה חולק על החזון איש ? הרי אפשר להגיד "בדקו ומצאו " ואז קבעו חכמים שיהיה קדוש ..

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל