צריך עיון > מראי מקום > יום התורה שבעל פה

יום התורה שבעל פה

יצחק ברוך
יצחק ברוך

ביום א' בשבט ב'תפ"ח, לפני 3,291 שנה, נוסדה ה"תורה שבעל פה", ההופכת את לומדי התורה לשותפים פעילים ביצירת התורה

א' בשבט תשע"ט
 

היום, א' בשבט, לפני שלושת אלפים ומאתים ותשעים ואחת שנה, "דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (בשנת ד'תפ"ח). משה רבנו ע"ה עומד להסתלק מן העולם, ביָדעוֹ כי לא ייכנס אל הארץ המובטחת, ובימיו האחרונים פונה אל העם בסדרת נאומים אחרונים. שלושים ושבעה ימים דיבר משה רבנו בפניהם, עד יום ז' באדר שבו עלה אל הר נְבוֹ ולא ירד ממנו. בצַו הקדוש ברוך הוא, נכתבו נאומיו האחרונים של משה רבנו והפכו חלק מספר תורת האלוקים. אלו הם המרכיבים את רובו של ספר משנה תורה, ספר דברים.

אמנם ספר דברים הוא חלק מן התורה שבכתב, אולם חכמינו זכרונם לברכה הבחינו בינו לבין שאר ספרי התורה: ספר דברים הוא יצירתו של משה רבנו, ו"משה מפי עצמו" אמר אותו, בעוד שאר הספרים הם יצירתו של הקדוש ברוך הוא, ו"משה מפי הגבורה" אמר אותם.

יש לכך השלכה הלכתית אחת: בשני מקומות בתורה מופיעה פרשה המתארת את הקללות שיבואו על העם, אם יסורו מדברי התורה. האחד בסדר "בחוקותי" שבסוף ספר ויקרא, והאחר בסדר "כי תבוא" שלקראת סוף ספר דברים. משנה במסכת מגילה מלמדת שבקריאת פרשת קללות – אין להפסיק כדי להעלות קורא אחר לתורה. הטעם לכך מבואר בגמרא בשם האמורא רב חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא בשם רב אַסִּי: הפסקת הקריאה באמצע הקללות נראית כחוסר יכולת להתמודד איתן, בניגוד להוראת החכם בספר משלי: מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס".

ואולם האמורא אַבַּיֵּי מבהיר שאין ההלכה הזו אמורה אלא בקללות שבספר ויקרא, כיון שאלו אכן "מוּסַר ה'", ולא בקללות שבספר דברים שנאמרו על ידי משה ומדעתו. אפשר לזהות את ההבחנה הזו בלשון הקללות בשני הספרים: בספר ויקרא, הקללות מנוסחות בגוף ראשון, "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי… וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה…". בספר דברים, לעומת זאת, הקללות מנוסחות בגוף שלישי, "אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ… יַכְּכָה ה'…".

לשון הגמרא המאפיינת את ספר דברים ככזה ש"משה מפי עצמו" אמר אותו, מעוררת קושי. במקום אחר מביאה הגמרא בָּרַיְיתָּא [=משנה חיצונית] המלמדת, לכאורה, שאסור לומר דבר כזה…

"כִּי דְבַר ה' בָּזָה" – זה האומר: 'אין תורה מן השמים', ואפילו אמר: 'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו' – זהו כִּי דְבַר ה' בָּזָה.

יתירה מזו, הרמב"ם בבואו למנות את כל החוטאים שאין להם חלק לעולם הבא, מונה בכללם גם את האומר אין תורה מן השמים, ומצטט את לשון הברייתא הזו על האומר שפסוק מסוים "משה מפי עצמו" אמר אותו. כיצד הגמרא בעצמה אומרת זאת, לא על פסוק אחד אלא על ספר שלם בחמשת חומשי התורה?!

רבי יצחק אַבְּרַבַנְאֵל, פרשן התורה הנודע ממגורשי ספרד, משיב על כך תשובה פשוטה: אמנם הלשון "משה מפי עצמו" זהה בשני המקורות, אך אלו עוסקים במישורים שונים. הגמרא המאפיינת את ספר משנה תורה כדברי משה שאמר מפי עצמו, כוונתה לייחוס היצירה ליוצרה. מי שיָצַר את התכנים הללו הוא משה רבנו מפי עצמו. לעומתה, האיש האומר על פסוק מסוים שאינו "תורה מן השמים", כוונתו לייחוס הכתיבה של הדברים בתורה למשה רבנו.

גם אם אכן משה רבנו הוא שיָצַר את תכני הנאומים בספר משנה תורה, ההוראה לכתוב אותם ולהפוך אותם חלק מן התורה שבכתב – הוראת האלוקים היא, והאומר אחרת הוא בכלל "כי דבר ה' בזה". כלומר, את דבר ה' שהורה להכניס את הדברים אל התורה.

 

ה"תורה שבעל פה" יוצאת לדרך

אנו למדים אפוא שמשה רבנו ע"ה בערוב ימיו, בחר מדעתו לשוב וללמד את ישראל ולהורות להם את דברי התורה. בניגוד לכל הדברים שהורה להם במשך ארבעים שנות נדודים במדבר, דברים שהצטווה מפי הגבורה לילך ולהורות לישראל, הנאומים שהחלו בא' בשבט והסתיימו בז' באדר היו ביסודם יוזמה של משה רבנו, דברי תורה הנאמרים כלימוד ושינון של דברי ה' שנאמרו מכבר.

במובן מסוים, אפשר לראות בהם את תחילתה של "תורה שבעל פה". מיום שניתנה תורה לישראל, אנו מצווים להגות בה בכל עת, לחדש בה ולפתח אותה, במסגרת מה שאנו מכנים "התורה שבעל פה". משה רבנו, ביום א' בשבט ב'תפ"ח, סלל לנו את הדרך הזו וצעד בה לראשונה. אמנם לבסוף הורה לו האלוקים לכתוב את הדברים ולהפוך אותם לחלק מן התורה שבכתב, אבל באמירתם היו אלו תורה שבעל פה.

להבחנה הזו בין הספרים השונים בתורה יש משמעות חשובה: מהי מידת מעורבותו של משה ביצירת התכנים? זו שאלה הנוגעת לא רק לחקר העבר, אלא גם למשמעות הלימוד בימינו אנו: עד כמה מעורבים לומדי התורה עצמם ביצירת התורה שהם לומדים?

את ארבעת הספרים הראשונים בתורה, משה מעביר כצורתם מפי ה'. אפשר לראות את משה כ'צינור' להעברת מידע כמו שהוא. כדי להדגים זאת, חכמים נקטו בלשון ציורית: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". כלומר, משה רבנו הוא מעין 'רמקול', גוף טכני שמעביר קולות הבוקעים ממקור אחר. בספר דברים, לעומת זאת, משה רבנו בעצמו מחולל את הקולות, את תוכן הדברים.

כאשר הקב"ה מורה לו לכתוב את נאומיו ולשלב אותם בתורה שבכתב, הרי זו הסכמה אלוקית לכך שדברי משה אכן משקפים נאמנה את דבר ה'. במילים פשוטות, משה רבנו אינו רק כלי להעברת המידע, אלא כלי שנטמעה בו היכולת לחולל דברים הנאמנים למקור.

זהו מובנה של "תורה שבעל פה" גם בדורות שלאחר מכן. האלוקים הפקיד ביד האדם את הסמכות, ונתן בידו את האפשרות, ליטול חלק פעיל ביצירת התורה. לא רק להעביר מדור לדור את התכנים האלוקיים הכתובים, חוקי התורה הקבועים מראש, אלא גם לפתח אותם ולהביע אותם בלשונו שלו ובהבנתו שלו בכל דור ודור.

כמובן שיש הבדל גדול בין "תורה שבעל פה" של משה רבנו לזו של הדורות המאוחרים. זו של משה רבנו קיבלה את אישורו של האלוקים והפכה ממילא חלק מן התורה שבכתב, בעוד תורתם שבעל פה של הדורות הבאים "אי אתה רשאי לאמרם בכתב", אולם המגמה היא אחת: מעל התורה שבכתב הקבועה מראש והמשמשת כבסיס, נבנות קומות נוספות של תורה שבעל פה, על ידי האדם.

חסידי גור מוסרים בשם רבם הראשון, רבי יצחק מאיר אלתר זצ"ל בעל "חידושי הרי"ם", שיום א' בשבט מסוגל במיוחד לחידושי תורה. עד כדי כך, אומרים עליו שהיה מסוגל להבחין בחידושי תורה אם התחדשו לפני א' בשבט או אחרי א' בשבט…

 

בין מוֹסֵר התורה לנביא

רבי יוסף בְּאַבַ"ד, רבה של טַרְנוֹפּוֹל שבגליציה ובעל "מנחת חינוך", ידוע במנהגו להערים שאלות למדניות מאתגרות, הכופות על המחשבה הלמדנית ניסוח מחודש של מושגים. הנה, לדוגמה, שאלה מעניינת שלו:

כידוע, תרי"ג מצוות התורה נבדלות זו מזו בעונשים הקבועים לעובר עליהן. יש כאלו שהעובר עליהן ענוש כרת, אחרות גוררות מיתה בידי שמים. רבות מהן, העובר עליהן ענוש מלקות. מצוות עשה, באופן עקרוני, אין על העובר עליהן עונש מפורש בכתוב.

ולכאורה יש לתמוה: הרי את כל המצוות לימד אותנו משה רבנו, שהיה נביא ה'. והלכה פסוקה היא על הנביא:

אם צִוַּנּוּ בדברי הרשות, כגון 'לְכוּ למקום פלוני' או 'אל תלכו', 'עֲשׂוּ מלחמה היום' או 'אל תעשו', 'בְּנוּ חומה זו' או 'אל תִּבנוּהָ' – מִצוָה לשמוע לו! והעובר על דבריו – חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ".

כלומר, חובה לשמוע לכל דברי הנביא, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים! אם כן כל העובר על אחת ממצוות התורה, גם אם זו מִצוַת עשה בלבד, חייב מיתה בידי שמים שעבר על דברי הנביא משה…

בעל "מנחת חינוך", מכוח השאלה הזו מבקש לחדש שעונש מיתה בידי שמים לא נאמר אלא על מי שעובר על דברי הנביא בשאט-נפש, תוך זלזול מופגן בסמכותו. כל עוד זו עבירה מתוך יצר הרע המכביד עולו על האדם – אין זה בכלל העונש החמור. הוא מדייק זאת מן הלשון בגמרא, מקור ההלכה הזו של הרמב"ם, המדברת על "הַמְוַתֵּר על דברי נביא". לא כל עבירה על דברי הנביא היא "וויתור" על דבריו, אלא רק כזו שבאה מתוך התעלמות וזלזול.

אחרים הציעו תשובה פשוטה יותר: אם הנביא עצמו קובע שהעובר על דבריו לא יתחייב מיתה בידי שמים, סביר מאוד להניח שאכן כך יהיה, שכן אף זה בכלל דברי הנבואה שלו. אם כן, כאשר משה רבנו ציווה על ישראל לקיים את כל דברי התורה, בכלל דבריו היה שעל רוב ככל המצוות אין מיתה בידי שמים, ולכן העובר עליהם אינו בכלל העונש של עובר על דברי הנביא…

אבל לאור דברינו עד עתה, נראה שהתשובה פשוטה עוד יותר. משה רבנו המוסר את התורה על מצוותיה לעם, אינו מתַפְקֵד כנביא הַמצַוֶּה לעשות משהו, אלא כמי שמעביר ישירות את דברי הקדוש ברוך הוא לעם. אלו ערוצי תקשורת שונים לגמרי. הלכת "העובר על דברי נביא" מדברת על אדם שבשל נבואתו הוא בעל סמכות לצַוּוֹת על אחרים שיעשו כדבריו. משה רבנו אמנם היה נביא, וממילא גם בעל סמכות לתת הוראות לאחרים, אך את התורה הוא נותן לישראל כדבר ה' ולא כדברי נבואה שלו.

אם היה מקום לתהות על שאלתו של בעל "מנחת חינוך", הרי זה רק בספר משנה תורה, אשר כאמור ניתן לישראל כדברי נבואה של משה רבנו עצמו. אלא שלאחר שנקבעו הדברים בתורה שבכתב, אף הם במעמד של דברי הקדוש ברוך הוא וממילא אינם בכלל החובה לשמוע בקול נביא. בתוכן ארבעת הספרים האחרים, ההבנה הזו פשוטה עוד יותר: מראש לא ניתנו אלו כנבואה של נביא בעל סמכות לְצַוּוֹת, אלא כדברי ה' המגיעים ישירות ממנו.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל