צריך עיון > מראי מקום > יום כיפור, אבל קטן

יום כיפור, אבל קטן

יצחק ברוך
יצחק ברוך

קשה להמתין שנה שלמה ליום הכיפורים. כדי לצמצם את משא העוונות המצטבר של השנה, התפתח מנהג יפה: יום כיפור קטן!

כ"ט במרחשון תשע"ט
 

היום, כ"ט במרחשון, הוא ערב-ראש-חודש הראשון בשנה. דבר בעתו, לעסוק מעט בתפילה המעניינת הנקראת "סדר יום כיפור קטן", הנוהגת בערבי ראשי חודשים. דרך הילוכנו נבוא לספר קצת על תוכניות מרהיבות להחשת הגאולה, שערכו חכמי ירושלים בראשית המאה ה-16, לפני כחמש מאות שנה. עוד זאת יתירה, כיון שיום כ"ט במרחשון הוא גם היום שנקבע לחג הַסִּיגְד של קהילת 'בַּיתא-ישראל', נתאמץ לטוות קשרים שונים ומעניינים בין קהילה ייחודית זו לבין מנהגי יום כיפור קטן בעבר ובהווה.

אבל קודם לכן, בעבור אותם בודדים שאינם מציינים את חג הסיגד, נאמר עליו כמה מילים.

לוח השנה של קהילת ביתא ישראל, ה"פַלַאשִׁים" (זרים או נוודים) כפי שכינו אותם בלעג שכניהם הנכרים, גדוש בימי חג ובימי צום. כל כך, עד שחוקר אחד חישב ומצא שאם יציינו אנשי הקהילה בפועל את כל הימים הללו, הם יוותרו עם שני ימי מעשה בלבד לאורך השנה… ממילא, כמובן שלא כל הימים צויינו בפועל על ידי כל הקהילה, ועדיין – רבים מאוד הימים המצוינים, וחג הסִיגְד הוא החשוב שבהם.

חג הסיגד חל ביום כ"ט במרחשון, שהוא היום החמישים מיום הכיפורים. זהו יום המוקדש במסורת 'ביתא ישראל' לצום ולתפילה, והוא נתפס כהשלמה של יום הכיפורים בדומה לחג השבועות החותם את חמשים הימים מחג הפסח. הדמיון אינו מלא, כי הספירה לחג השבועות אינה כוללת את היום הראשון של פסח, בעוד הספירה לחג הסיגד כוללת את יום הכיפורים. יתירה מזו, במנהג קהילת 'ביתא ישראל' החלו לספור את ספירת העומר רק אחרי שביעי של פסח (חג השבועות חל אצלם בי"ב בסיון), ואם כן הדמיון רחוק עוד יותר! אולי זו פשוט הדרך לשמור על חג הסיגד בערב ראש חודש?!

במסורת 'ביתא ישראל', כל ערב ראש חודש הוא יום צום ויש לו שם: 'צוֹמָא מַאלְיָא'. 'מאליא' היא מילה בשפת שבטי האַגַאוּ, יושביה הקדומים של אתיופיה, שמשמעותה: האמצעים העוזרים לשמור. אם כן, בערב ראש חודש צמים כאמצעי העוזר לשמור. לשמור את מה? נשוב לזה, כמובן. מכל מקום, את מנהג הצום בכל ערב ראש חודש – כמעט אין מי ששומר היום בקהילה, אך היום, כ"ט במרחשון – רבים מאוד המקפידים על הצום, בשל חג הסיגד החל בו.

כפי שמסגיר מיד הצליל של המילה, 'הַסִּיגְד' הוא בפשטות: הסגידה. זהו שמו העממי של החג, בעוד שמו הרשמי הוא 'חג הַמֶּהֶללַה' שמשמעו: חג התחינה. ואלו אכן שני היבטיו של החג, המוקדש לקבלת עול מלכות שמים ולתפילות לגאולה. משך כל היום היו אנשי הקהילה מתכנסים על הר גבוה, עורכים תפילות וקוראים מכתבי הקודש. לקראת סוף היום היו יוצאים בשירה ובריקודים ובחתימת הצום יושבים לסעודת מצוה. גם את שאר ראשי החודשים היו אנשי 'ביתא ישראל' מציינים בחגיגיות הרבה מעבר לנהוג בקהילות ישראל. הם היו נמנעים ממלאכה (משום מה, דווקא מחוץ לכפר; בתוך הכפר לא נמנעו מעשיית מלאכה), עורכים תפילות מיוחדות וסעודות חג. גם בעניין זה, מנהגי העדה הולכים ונעלמים, אך הסעודות שלאחר חג הסיגד, בליל ראש חודש כסלו, עודן נהוגות ברוב עם.

 

ובשאר מדינות המלך

לא שכחנו, חלילה, שישנן עוד אי אלו קהילות בישראל, ואלו אינן נוהגות את חג הסיגד כמו את שאר מנהגי ומועדי קהילת 'ביתא ישראל', ואולם המנהג לצום בערב ראש חודש מופיע במנהגי קהילות שונות. לראשונה הוא נזכר בכתבי ראשונים באשכנז החל מאמצע המאה ה-13, וביתר שאת בכתבי המקובלים בצפת במאה ה-15. רבי משה קוֹרְדוֹבֶרוֹ, רבו של האר"י, הוא כנראה גם מי שטבע את המונח "יום כפור קטן" לערב ראש חודש, והוא נותן לנו פתח להבין את מהותו של יום.

ראש חודש הוא זמן של כפרה. כך אנו אומרים בתפילת המוסף של ראש חודש: "ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם". על מה ועל מי מכפרים ראשי החודשים? קטע גמרא פלאי מגלה לנו דבר מפתיע מאוד: ראשי החודשים והכפרה שבהם באו בעקבות שיחה טעונה מאוד בין האלוקים לבין — הירח! וכך היה המעשה:

אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

אמרה לפניו: רבונו של עולם! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?!

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה!

אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני [=מהי המעלה למשול ביום, הלא 'מה מועיל נר באמצע היום']?!

אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים [=לכי וימנו לך ישראל ימים ושנים]!

אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [=גם לשמש מונים את תקופות השנה]!

[…] חזייה דלא קא מיתבא דעתה [=ראה שלא מתיישבת דעתה], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש, שנאמר בו: "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

מכיוונים כה רבים, זו גמרא תמוהה ופלאית שבלי ספק טומנת בחובה משלים ורמזים. לענייננו, חשובה לנו השורה התחתונה שלה ששעיר החטאת בקרבן המוסף של ראשי חודשים בא לכפר על ה' שמיעט את הלבנה. מפרשי התלמוד מיהרו כמובן לשלול את המשמעות המילולית של הדברים, שהלא אין כל משמעות לכפרה על ה' ועל מעשיו, והציעו פירושים שונים.

יש אומרים שמיעוט הלבנה גרר בעקבותיו את קידוש החודשים על ידי בית הדין, וממילא יצר את האפשרות לטעות ושגגה בקביעת מועדי השנה. אמנם סמכותם של בית הדין היא מוחלטת, וגם אם טעו בחישוביהם או בהליך קבלת העדויות על ראיית הלבנה – מה שעשו עשו ומועדי השנה נקבעים אך ורק על פיהם, אך עדיין, ראוי לכפר על שגגותיהם. לכך אנו אומרים בתפילה "זמן כפרה לכל תולדותם" – לכל מעשי ישראל בקביעת המולדות. לפי זה, הכפרה היא על חכמי הסנהדרין שמיעוט הירח עשוי להביא אותם לכלל טעות.

אבל רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מפרש את הביטוי "זמן כפרה לכל תולדותם" במובן אחר, והוא נוגע ישירות בענייננו. לדבריו, 'תולדותם' אלו פעולותיהם של העם במהלך החודש שחלף. ראש חודש הוא אפוא הזמן שבו אנו נדרשים לכפר על מעשינו לאורך החודש שחלף. ויש בכך הגיון רב: כפי שראש השנה ויום הכיפורים הם ימי סיכום לשנה כולה, כך כדאי לערוך סיכום וחשבון נפש פעם בחודש. ובמילותיו של רבי יוסף קארו:

כמו מי שיש לו שותף, צריך לעשות חשבון לפחות כל חודש, כך יעשה חשבון האדם עם נפשו לפחות יום המשמרה, כי אז הלבנה במיעוטה ויסבול עמה.

שתי נקודות מעניינות מקופלות בדבריו: ערב ראש חודש נקרא יום המשמרה, וייחודו גם בכך שהלבנה אינה נראית בו. גם אליהן נשוב מיד, רק נבהיר שתפיסת 'ראש חודש' כיום כפרה שבא בסיכומו של כל חודש שחלף, מסבירה לנו היטב מדוע קבעו את הצום בערב ראש חודש. בראש חודש עצמו אסור לצום, ואדרבה, יש לנהוג בו שמחה, ממילא הזמן המתאים לסיכום וחשבון נפש של החודש הוא יומו האחרון.

בשל כך, המקור האשכנזי הקדום למנהג הצום בערב ראש חודש, נסמך על הוראה מעניינת ב"ספר חסידים" המיוחס לרבי יהודה החסיד, ראש הישיבה ברֶגֶנְסְבּוּרְג בסוף המאה ה-12:

החסידים הראשונים החמירו על עצמם שלא יעברו עליהם שלושים יום בלא תענית, ואלו הם יסורין של אהבה.

ובקיצור, אנו נזהרים שלא לצבור משא כבד מדי של עוונות, ולאפס את החשבון אחת לחודש. ה"חפץ חיים" היה ממשיל על כך, כדרכו, משל נחמד: פעם אחת הוא נסע במסילת הברזל [=רכבת, בלשוננו] מוורשה לווילנה, ולצידו נוסע נוסף שאף הוא בדרכו לווילנה. הם שוחחו בנעימות לאורך הנסיעה, עד שלפתע קם האיש ונפרד ממנו לשלום, תחנות רבות לפני הגיעם לווילנה. שאל אותו "החפץ חיים", מדוע אתה יורד, הרי לא הגענו לווילנה? השיב לו האיש, אדוני עשיר הוא ויש ביכלתו לקנות בילעט [=כרטיס] ישיר מוורשה לווילנה; אני, לצערי, איש עני ואין לי די הצורך לשלם על כרטיס ישיר, לכן אני קונה 'בילעט' בכל עיר ועיר עד שאגיע לווילנה…

 

מחכים לשכינה

בפועל, בזמננו מעטים מאוד האנשים הנוהגים לצום בערב ראש חודש. ואולם בתקופות קדומות היו קהילות שבהן מנהג הצום נתפס ברצינות רבה, עד שבמקומות מסוימים היה היום 'יום כפור' יותר משהיה 'קטן'. כך, למשל, רבי אברהם גַּלַאנְטִי תלמידו של הרמ"ק מספר על המנהג בימיו בצפת, עיר המקובלים:

ערב ראש חודש, כל העם מתענים, אנשים ונשים ותלמידים, ויש מקום שבו מתכנסים אותו היום ויושבים שם כל היום כולו בסליחות ובתחנונים, וידויים ומלקות, ויש מהם שמשים על בטנו אבן גדול, דמיון לסקילה, ויש מי שמחנק בידיו בגרונו וכיוצא [=וכדומה]. ויש מי שמשים עצמו תוך שק אחד ומסחבים אותו סביבות בית הכנסת.

בין חכמי ירושלים באותה תקופה, נראה שמנהג הצום בערב ראש חודש הפך למנהג של קבע בעקבות מעשה שהיה. בשנים שלאחר הכיבוש הטורקי (בשנת 1516), התיישב בעיר נגיד יהודי מצרים הגולה, רבי יצחק הכהן שׁוּלַאל. הוא היה מפורסם לגדול בתורה ואיש חסיד, עם היותו עשיר מופלג. מיד עם עלייתו לארץ הקים ישיבה בירושלים והושיב בה חכמים שאכלו על שולחנו. ביניהם היה חכם אחד, מקובל ומחשב קיצין, בשם ר' אברהם בן אליעזר הלוי.

ר' אברהם הלוי היה שקוע כל כולו בחישוב שנת הגאולה, והוא עשה זאת גם באמצעות מעקב קבוע אחר מאורעות הזמן ומלחמות העמים. בין הדברים שהסעירו אותו במיוחד היו המלחמות בין נוצרים למוסלמים על יבשת אפריקה, בייחוד על אדמת אתיופיה. במקביל, הוא התעניין בכל עת במצבן של קהילות יהודיות אבודות, כאלו שהוא זיהה כצאצאי עשרת השבטים. חלק מתהליך הגאולה הוא כמובן שיבתם של השבטים האבודים, וממילא יש לחפש אחריהם. בזכות עיסוקיו המעניינים, נותרו בידינו אגרות מעניינות המספקות נתונים, גם אם מרחוק, על מצבה של קהילת 'ביתא ישראל' במאה ה-15. כאשר כבשו המוסלמים את אתיופיה, ראה בכך אות ברור לגאולה הקרובה.

באחת מאגרותיו הוא מספר על מאורע דרמטי שארע להם בישיבה בירושלים. כחלק מפעולותיהם לקירוב הגאולה, קבעו חכמי הישיבה 'משמר', כלומר סדר ששמור כולו לעבודת ה', לתורה ולתענית, בכל ימי שני וחמישי בשבוע. הם ערכו סדר לימוד קפדני, ועמדו להתחיל ביישומו. ביום שנקבע הסדר, קרה דבר נורא:

בלילה ההוא נדדה שנת מלכו של עולם, והראה לנו סימן גאולה וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ויהי גשם שוטף ורוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים, וזה היה ביום י"א לעומר, אשר באותו הזמן הוא פלא להמטיר בירושלים, כי אין המים יורדים בימות הקיץ, רק בימי הגשמים מסוכות עד פסח. והבוקר, בהיותינו בבית הכנסת, באומרנו "ובא לציון גואל", באותה הנקודה עצמה, היה רעש גדול אשר כל יושבי הארץ נחרדו נבהלו נחפזו כי לא נשמע כמוהו מימינו, ובשעת הרעם נפלה אש מן השמים על הארמון של הגוים, על המרכז עצמו, ואבד ושבר גדע לארץ ה' מפסיליהם אשר היו בצמרת הארמון ונעשה בו חורבן גדול ויהי לנס. ואין זה אלא סימן גאולה.

מתאוששים מן החוויה הנוראה שחוו, קבעו חכמי הישיבה בירושלים לנהוג את המשמר המיוחד שקבעו לימי שני וחמישי גם בערבי ראשי חודשים. כך הגיע המנהג לירושלים, בעקבות סימני הגאולה הממשמשים ובאים, וזהו כנראה מקור השם 'יום המשמרה' לערב ראש חודש, שבו נוהג 'משמר' הלימוד המיוחד.

ערב ראש חודש הוא יום שבו הלבנה מכוסה. המקובלים רואים בכך ביטוי סמלי לשכינה שאורה מכוסה בגלות, ואנו מצפים להופעתה במלואה. ברוח זו גם מתפרשת התפילה המשולבת בברכת הלבנה: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה". בשל כך, זהו זמן מתאים במיוחד לעורר רחמי שמים על הגלות ולקוות לישועת ה' שתופיע במהרה.

מסורת אנשי 'ביתא ישראל' מספרת שהדבר הנשמר בצום של ערב ראש חודש, הוא המולד. הצום מאפשר לשמור על המולד בעיתו ולזכור שהיום שלאחריו ראש חודש. קצת קשה לקבל זאת, לאור העובדה שראשי החדשים בלוח קהילת 'ביתא ישראל' הם קבועים ולא משתנים. אולי הדבר הנשמר הוא מצבו הרוחני של אדם, הדואג אחת לשלושים יום להתנקות מחטאיו ולהיטהר לפני בוראו. ואולי התקווה לגאולה, מן המוטיבים החזקים ביותר בעולמה האמוני של 'ביתא ישראל' הוא הנשמר כאן, דווקא ביום שהלבנה מכוסה ותוקף הגלות מתעורר לפנינו?

במנהג העם לא השתמר הצום בערב ראש חודש. ואולם, בקהילות רבות מאוד מקפידים על אמירת תפילת 'יום כיפור קטן', ובה סליחות האופייניות ליום כפרה ותשובה. הזדמנות לחזור בתשובה, היא תמיד דבר טוב!

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל