צריך עיון > מראי מקום > כבוד הרבנית

כבוד הרבנית

יצחק ברוך
יצחק ברוך

מנהג הקהילות להעניק קצבה חודשית לאלמנת הרב, מביא אותנו לעסוק בדיני כבוד תלמיד חכם ואשתו

ז' בשבט תשע"ט
 

היום, ז' בשבט, לפני שלוש ועשרים ומאה שנה, בשעת בוקר מוקדמת פשטה השמועה בקהילת מִינְסְק שבבֶּלַרוּס כאש בשדה קוצים: רבה הנערץ של העיר, רבי ירוחם יהודה ליב פֶּרֶלְמַן, הסתלק בפתאומיות לבית עולמו (בשנת תרנ"ו, 1896).

הרב פרלמן היה מגאוני התורה המוערכים בליטא במחצית השניה של המאה ה-19. הוא נולד בעיר בריסק, וכבן 30 החל לכהן ברבנות. עשר שנים כיהן כרב העיר סֶלְץ ושמונה שנים בעיר פְּרוּזַ'נִי, שתיהן במחוז בְּרֶסְט שבדרום-מערב בֶּלַרוּס. בשנת תרמ"ג (1883) התיישב על כס הרבנות בעיר הבירה מינסק, עד יום פטירתו.

הרב פרלמן היה ידוע בכינויו "הגדול ממינסק". תקנה קדומה בעיר קבעה שהרבנים המתמנים בה לא ייקראו "רב ואב"ד" כנהוג בערי אירופה, אלא "מוֹרֶה וְדָאִין" [=ודיין] בלבד (תואר שכיח בראשי תיבות: מד"א). כשהתמנה הרב פרלמן לתפקיד התקשו בני הקהילה לכנותו כך, והחלו לקראו "הגדול". כך פשט כינויו בכל ישראל, "הגדול ממינסק". הרב השאיר אחריו חידושים על ששה סדרי משנה ותשובות בהלכה, הנקראים בשם "אור גדול".

על תולדותיו של הגדול ממינסק נותרה בידינו תעודה היסטורית יפהפיה, כתובה בידי מקורבו ר' מאיר הַיְלְפֶּרִין איש מינסק, איש לשון וספר שזכה לקרבה יתירה אצל הגדול. בספר קטן בשם "הגדול ממינסק" העלה ר' מאיר את תולדותיו של הגדול, לצד שיחות אישיות שניהל עמו.

פעם אחת בא ר' מאיר לבית הגדול וראהו הוגה בספר "חובת הלבבות" בשער "חשבון הנפש". בהגיע ר' מאיר, שיתף אותו הגדול בקשייו בלימוד הספר: כל פעם שהוא מתיישב לקרוא, בעוד הוא אמור להפנים את הדברים ולהתעורר על ידם לפשפוש המעשים, הוא מוצא את עצמו נגרר אחר עיון עמוק בדברי המחבר וביקורת עליהם, ולא נותר זמן לחשבון-הנפש שאמור היה לבוא…

ר' מאיר הציע לפני הגדול את מנהגם של קדמונים, להעמיד להם מוכיח שיבקר את מעשיהם. הגדול השיב לו: "קַרְיְנָא דְּאִגַּרְתָּא – אִיהוּ לֶהֱוֵי פַּרְוָנְקָא" [=קורא האגרת הוא יהיה המבַצְעָהּ], משל עממי המובא בתלמוד הבבלי, שמובנו: מציע הרעיון הוא יהיה המוציאו לפועל.

ובכן, כפעם בפעם היה ר' מאיר מגיע אל בית הגדול, ושוטח בפניו ביקורת על הנהגתו ברבנות. הגדול היה מקשיב ברוב עניין, נושא ונותן בדברי ר' מאיר, לעתים מקבל את הביקורת ולעתים שולל אותה. מתוך כך זכינו לשיחות אישיות מרתקות עם אחד מגאוני התורה בליטא, בעיקר סביב תפקיד הרב בקהילה.

בליל ז' בשבט תרנ"ו, היה הגדול יושב בביתו והוגה בתורה בסוגיה חמורה אחת במסכת תמורה. בחדר הסמוך ישבו חברי הנהלת מוסדות החינוך בעיר ודנו בענינים מנהליים שונים. ישיבות מעין אלו היו מתקיימות באופן סדיר בבית הגדול, כשהוא יושב בחדרו והוגה בתורתו ומדי פעם מצטרף אל הישיבה, מקבל סקירה על הנושאים הנידונים, מביע את דעתו וחוזר לתלמודו. כך היה גם באותו ערב.

קושיה אחת בסוגיה הטרידה את מנוחתו. בנו רבי אליהו פרלמן, לימים רבה של  הוֹרוֹדְזֵ'יי בבלרוס וחתנו רבי אברהם דּוּבֶּער כהנא-שפירא, בעל "דבר אברהם" ולימים רבה של קוֹבְנָה בליטא, ישבו לצידו של הגדול ופלפלו עמו בקושייתו. בחצות הלילה התפזרה הישיבה שבבית, ואחד הגבירים נותר לשוחח עם הגדול עוד כשעתיים לאחר מכן. הגדול התקין עצמו לשינה, קרא קריאת שמע "בנעימות ודבקות כמשפטו", כשלפתע החל להתלונן על כאבי ראש חזקים. בנו רבי אליהו מיהר למרוח משחה רפואית על רקותיו, אך תוך דקות ספורות הגדול איבד את הכרתו והסתלק מן העולם כשראשו בין שתי ידיו של בנו, זמן קצר לאחר שהגו יחד בדברי תורה.

בני הבית מיהרו להעיר את ר' מאיר היילפרין משנתו, והבהילוהו לבית הרב מבלי להגיד מדוע. בלשונו המליצית מספר ר' מאיר על שארע בשעות שלאחר מכן:

בבואי ובראותי את הרב שוכב על הרצפה ונרות דולקים מראשותיו ויללות בני ביתו מרגיזות לב ונפש, התפלצתי, וחוּשִׁי הטבעי העירני להתנפל, לפרוש בידים ולהתייפח. אך הבלגתי על נפשי ואתאפק, כי אמרתי: "למי אועיל בבכיי? המת לא ישוב לתחייה, ולנחם את האבלים עוד לא הגיעה השעה. יבכו בני המשפחה ויילילו כי יש להם על מה. עתה עתי לעשות רק אחת: סידור משפחת הרב".

הגדול ממינסק הותיר אחריו את אשתו עם כמה מילדיהם שטרם נישאו. ר' מאיר ידע היטב ששעת החימום על מות הרב היא הזמן הראוי לדאוג לעתידה של משפחתו. הוא מיהר לבתיהם של כמה מגבירי העיר והקים מיד קרן הצלה למשפחת הרב.

הרעש בעיר כשנודע דבר מות הגדול, אי אפשר לתארו באומר ודברים. וכל היום ההוא היה יום מהומה ומבוכה, בכל רחובות יגון וְכָל פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר.

בני העיר האבלים תרמו לקרן ההצלה ביד רחבה, ועוד באותו יום נאספו 7,000 רובלי כסף לנישואי ילדיו של הרב. ראשי הקהל החליטו לעכב את לוויית הגדול ביום אחד, כדי להמתין לאלפי המלווים שבאו מכל רחבי הארץ. גם גדולי רבני ליטא השתתפו בלוויה, ביניהם רבי צבי הירש רבינוביץ, בנו של רבי יצחק אלחנן סְפֶּקְטוֹר מקוֹבְנָה, רבי חיים הלוי סוֹלוֹבֵיצִ'יק מבריסק ועוד רבים אחרים. מיד לאחר הקבורה נקרא חתנו של הגדול רבי אליעזר רבינוביץ שכיהן כרבה של סְמוֹלֶבִיץ שבמחז מינסק לישב על כסא חותנו. חתנו השני של הגדול, רבי אברהם דּוּבֶּער כהנא-שפירא, התיישב על מקום גיסו בסְמוֹלֶבִיץ.

רבי חיים מבריסק שהה עשרה ימים במינסק, מפקח על פעולות הקהילה למען משפחתו של הרב. פרט לסכום הרב שנאסף בעבור נישואי ילדיו, התחייבה הקהילה לתת קיצבה קבועה לאלמנתו, הרבנית לאה פרלמן, לכל ימי חייה. בכך ביטאו בני הקהילה את אהבתם הגדולה לרבם הנערץ.

 

מורא רבך כמורא שמים

הקיצבה שניתנה לאלמנת הרב, הייתה מנהג שכיח בקהילות ישראל באירופה. הקהילות היו נוטרות כבוד לרבנים שהקדישו את חייהם בעבורן, ודאגו למשפחותיהם אחריהם. נעיין אפוא מעט בהלכות "כִּבּוּד הרב", בדגש על כבוד הרבנית.

בהלכות "כבוד הרב" קיימת הבחנה בין "רב מובהק" לרב שאינו מובהק. "רב מובהק" הוא מי "שרוב חכמתו ממנו", בעוד רב שאינו מובהק הוא מי שאמנם למד ממנו דבר הלכה אך לא את רוב חכמתו. אדם חייב לכבד גם את רבו שאינו מובהק, אלא שחובת הכיבוד שונה מאוד ביחס לשניים.

כיבוד "רב מובהק" דומה מאוד לכיבוד אב ואם. התלמיד חייב גם לירא מפניו, עליו לנהוג בו רבים מדיני אבילות, ועוד. רב שאינו מובהק, לעומת זאת, על התלמיד רק לקום מפניו בחייו ולקרוע את בגדו עליו במותו, אך שאר דיני כבוד הרב אינם נוהגים בו.

החובה לקום מפני רב שאינו מובהק שווה לחובה לקום מפני כל חכם שהוא, גם מי שלא למד ממנו דבר. היא נוהגת משעה שנכנס החכם לתחום ארבע אמותיו של אדם ועד שיחלוף מפניו. בפני רב מובהק, לעומת זאת, חייב התלמיד לעמוד משרואה את פניו מרחוק ועד שלא יראנו.

אף ש"רב שאינו מובהק" הוא גם מי שלימד אדם הלכה אחת או פסוק אחד, מכל מקום כתבו הפוסקים שדיני כיבוד רב שאינו מובהק לא אמורים אלא במי שלמד אצלו כדרך תלמיד הלומד אצל רבו. הלומד הלכה אחת באקראי מפי אדם אחר, אינו צריך לנהוג בו דין רב שאינו מובהק. לולי כן, כולם חייבים בכבוד כולם, שהרי בכל מגע עם אחרים אנו לומדים עוד ועוד. אמנם, כמובן, יש לנהוג בכבוד עם כל אדם, אך אין חובה לנהוג עם כל אדם כדין רב שאינו מובהק.

הלכה למעשה, כתבו רבים מן הפוסקים שכיום כמעט שלא ניתן להגדיר אדם כ"רב מובהק" של תלמיד, כיון שאין הדבר מצוי שאדם לומד את רוב חכמתו מפי רב אחד. לפי זה, דיני כיבוד הרב בימינו עוסקים בעיקר ברב שאינו מובהק.

ישנם אנשים הנושאים תפקידים רבניים, אף שאי אפשר לומר על בני עדתם שהם "תלמידים" שלהם במובן הפשוט של המילה. כך, למשל, ראש ישיבה ותלמידי ישיבתו. מי שלומד "זמן" אחד בישיבה, רגילים לקרוא לו "תלמיד ראש הישיבה", אף שייתכן בהחלט שראש הישיבה למד מן התלמיד יותר ממה שלמד התלמיד מראש הישיבה. גם מי שקיבל "סמיכת חכמים" מפי חכם, נוהגים לכבדו כדין רב שאינו מובהק, גם אם בפועל לא למד הנסמך דבר מפי הסומך.

מה דינו של רב העיר? תפקיד הרב הוא בעיקר בעל אופי סמכותי. רב העיר הוא המוסמך להכריע בשאלות ההלכתיות בקהילה, אך לא בהכרח שהוא ילַמֵּד תורה את בני הקהילה. האם צריכים בני הקהילה לנהוג בו דיני כיבוד הרב? הפוסקים נקטו כדבר פשוט שכן, הן בשל הצורך לבסס את סמכות הרב והן בשל ההנחה שמן הסתם היחסים בין רב העיר לקהילה גוררים גם לימוד תורה מפי הרב. כך או כך, החובה היא לנהוג ברב העיר כדין רב שאינו מובהק.

 

אשת חבר כחבר

גם את אשת הרב חייבים לכבד. אין לנו על כך מקור מפורש בתלמוד, אך אפשר ללמוד את זה במשתמע. מסיפור המובא בתלמוד יש ללמוד שחובה לכבד כל אשת חכם, ומשכך, כל שכן שחייב אדם בכבוד אשת רבו. כך לומד רבי דוד הלוי סג"ל, בעל "טורי זהב", מן הסיפור הבא:

דְּבִיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לָהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אָמַר, הֵיכֵי נַעֲבִיד? אִי אֵיקוּם מִקַּמָּהּ – מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ דְּבַעַל דִּינָא! לָא אֵיקוּם מִקַּמָּהּ – אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר! אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ: צֵא וְאַפְרַח עָלַי בַּר אַוָּוזָא וְשָׁדֵי עִלָּוֵואי [=אשת רב הונא היה לה דין תורה לפני רב נחמן. אמר רב נחמן: כיצד אעשה? אם אקום מפניה – יסתתמו טענותיו של הצד השני, בראותו את הכבוד שאני נוהג בה. אם לא אקום מפניה – אשת חבר כחבר! אמר לשמשו: צא והפרח אווז אחד וזרוק לעברי].

רב נחמן מצא דרך מקורית לקום בשעה שנכנסת אשת רב הונא לדין לפניו: הוא יצר סיטואציה שבה קימתו יכולה להתפרש בדרך אחרת, וכך לא הביך את בעל הדין בראותו כיצד הוא מכבד את הצד השני. נראה מכך שפשוט היה לרב נחמן שעליו לקום מפני אשת רב הונא, כיון ש"אשת חבר כחבר".

רש"י בפירושו על אתר מוסיף פרט חשוב לסיפור, ומציין שהוא אירע לאחר פטירת רב הונא. כלומר, רב נחמן נהג בכבוד הרבנית גם לאחר פטירת בעלה. מעניין לברר מנין זאת לרש"י, אך מכל מקום יש ללמוד מכך שלדעתו החיוב לנהוג בכבוד אשת הרב נוהג גם לאחר פטירת הרב. הראשונים בדורות לאחר מכן נחלקו בשאלה הזו, האם כבוד אשת הרב נוהג רק בחיי הרב או גם לאחר מותו.

אלא שאם אכן חובה לנהוג כבוד באשת הרב כפי שנוהגים ברב עצמו, מדוע חשש רב נחמן שעל ידי קימתו בפני הרבנית יסתתמו טענותיו של הצד השני? כיון שהוא מחויב לעשות זאת, לא יהיה בכך יחס מועדף לרבנית, אלא מילוי חובה בלבד! כך, אכן, ההלכה למעשה כאשר בא חכם לדין תורה, הדיינים קמים מפניו בשל החובה לכבד תלמיד חכם, מבלי לחשוש שהדבר יגרע מכוח טענותיו של הצד השני.

ואכן בין האחרונים יש שלמדו מכך שאין חובה גמורה לכבד את אשת הרב, אלא מידת חסידות בלבד. בשל כך חשש רב נחמן שהצד השני לא יכיר את מידת חסידותו וייפגע מן הכבוד שהוא מעניק לרבנית ויסתתמו טענותיו.

אבל מדברי רוב הראשונים נראה שתפסו את הנהגתו של רב נחמן כחובה גמורה, אלא שנחלקו אם היא נוהגת רק בחיי בעלה או גם לאחר מותו. לדבריהם צריך לומר שרב נחמן חשש שמא הצד השני לא מכיר את ההלכה הזו, או שאינו יודע את ייחוסה של האשה שלפניו כאשת רב הונא, ולכן הוא עשוי להיפגע מן הכבוד שיינתן לה.

במה תלויה השאלה אם יש לנהוג כבוד באשת הרב גם לאחר פטירתו או לא? נראה שלפנינו שתי דרכים לתפיסת הכבוד הניתן לאשת הרב. אפשר לראות זאת ככבוד הרב עצמו. כאשר נוהגים כבוד באשתו, הרב עצמו מתכבד בכך. מצד שני, אפשר לומר שאשת הרב, בהיותה "אשת חָבֵר", ראויה לכבוד מצד עצמה. ובקיצור, כאשר נוהגים כבוד באשת הרב, האם מושא הכבוד הוא הרב או הרבנית?

אם מושא הכבוד הוא הרב, יש לומר שבמותו כבר אין טעם לכבדו על ידי כבוד אלמנתו. אמנם דיני כבוד נוהגים גם אחר מותו של אדם, אך יש לומר שזה רק בפעולות כבוד ישירות. הכבוד העקיף המתקבל על ידי כיבוד הקרובים כבר לא נוהג בו. אך אם אשת הרב ראויה לכבוד מצד עצמה, אין להבדיל בין חיי הרב למותו.

רבי יוסף בְּאַבַ"ד, רבה של טַרְנוֹפּוֹל שבגליציה ובעל "מנחת חינוך" הציע השלכה נוספת מן החקירה הזו: האם אשת הרב רשאית למחול על כבודה? הרב עצמו, שמחל על כבודו – כבודו מחול. כלומר, הוא רשאי להורות לתלמידיו שאינם צריכים להקפיד על גינוני הכבוד הראויים לו. אם הכבוד הניתן לאשת הרב הוא כבודו של הרב, היא אינה רשאית למחול עליו ללא הסכמתו… רק אם הכבוד ניתן לה ככבודה שלה עצמה, היא יכולה למחול עליו כפי שהרב יכול למחול עליו.

בכך מסביר בעל "מנחת חינוך" מדוע לא פתרה אשת רב הונא את בעייתו של רב נחמן. אם רק הייתה נדרשת, סביר להניח שהייתה מוחלת על כבודה כדי שלא להביך את הצד השני, אלא שלדעת "מנחת חינוך" הכבוד הזה הוא אכן כבודו של בעלה, רב הונא, וממילא היא אינה רשאית למחול עליו…

כל זאת כמובן רק ביחס ל"אשת חבר", כזו שראויה לכבוד החכמים רק בשל ייחוסה כאשת החכם. מה דינה של אשה חכמה בעצמה? הפוסקים נחלקו בשאלה הזו, במחלוקת שאפשר לראותה כמשקפת תפיסות שונות בקשר בין כבוד התורה לחובת לימודה. יש מן הפוסקים שלדעתם, כיון שאשה פטורה מתלמוד תורה, ממילא אין היא זכאית למעמד "תלמיד חכם", בעוד אחרים סבורים שכבוד התורה הוא עניין שבעובדה: מי שקנה ידיעה בתורת ה', בין אם חייב בה ובין אם לאו, יש לכבדו כדין "תלמיד חכם".

החובה לכבד את החכמים נוגעת גם לדיני צדקה, בהם נשנו דיני קדימה הקובעים מי קודם בקבלת צדקה. באופן כללי, מידת הצורך קובעת את הקדימות. כאשר הצורך שווה, יש להקדים אשה לאיש, כהן ללוי ולוי לישראל. ועם זאת, "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". גם בהקשר הזה, "אשת חבר – כחבר". כלומר, אשתו של תלמיד חכם קודמת לקבלת צדקה לפני נשים אחרות.

ככל הנראה, המחלוקת על כבוד אשת החכם לאחר מותו נוגעת גם להלכות צדקה. מנהג הקהילות להעניק קצבה קבועה לאלמנת הרב, עשוי אפוא להיות חלק מכבוד החכם וממצות צדקה, או גם כביטוי להכרת טובה לרב הקהילה.

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל