צריך עיון > מראי מקום > כיצד להחזיר את היהדות לרמת שפת אם?

כיצד להחזיר את היהדות לרמת שפת אם?

מראה מקום
 

היהדות היא שפה, אומר משה קופל, וכשם שהשפה מקבלת אופי שונה בכל דור, כך גם היהדות. אולם, אנלוגיה זו גם אומרת כי כשם שלשפה יש כללי דקדוק פנימיים אותם אי-אפשר להפר, כך גם ליהדות. אבל מה קורה כאשר הדקדוק משתלט על השפה ומונע ממנה להתפתח? במאמר מעמיק מבקש קופל לנתח את הפילוג והמחלוקת בתוך המחנה האורתודוקסי בימינו כתוצאה של חוסר טבעיות בחיים היהודיים – איננו מדברים את היהדות כשפת אם, אלא כשפה שניה. לטענתו, העובדה שהיהודים חיים כיום בארץ משל עצמם, יכולה להביא לפריחה טבעית יותר של היהדות, אשר תאפשר יצירה והתפתחות בעולם היהודי:

 

פענוח המכניזמים של התפתחות השפה הוא תחום מחקר משגשג, המעורר עניין רב גם מחוץ לכותלי האקדמיה. אבל המאמר הנוכחי לא יעסוק בניתוח דיאלקטים או בהתחקות אחר מוצאן של מילים, אלא בנושא שהקשר בינו ובין לינגוויסטיקה אינו מובן מאליו – ביהדות. לכאורה, היהדות אינה תופעה לשונית במובן השגור של המושג, אלא מערכת של אמונות ונורמות המאגדת דוברי שפות שונות ומגוונות. ועם זאת, במובנים חשובים, היהדות עצמה היא מעין שפה: הדינמיקה הפנימית שלה, האופן שבו היא משתנה והכוחות המעצבים את צביונה דומים עד מאוד למה שקורה בתהליך התפתחותה של לשון… [מטפורה זו] עשויה לשפוך אור על כמה מן הבעיות המדירות שינה מעיניהם של יהודים רבים בני זמננו, ובהם גם עבדכם הנאמן: כיצד נוכל לדעת אם היהדות, כפי שהיא נהוגה בחוגים מסוימים כיום, "ירדה מהפסים"? האם קיימת נקודת תצפית המאפשרת לנו לגלות זאת? ואם כך הוא, האם הקמתה של מדינה יהודית עשויה להשיב אותנו אל המסלול הנכון? התשובות לשאלות אלה, כפי שאנסה להראות בהמשך, כרוכות זו בזו לבלי הפרד – והמפתח לאיתורן טמון בהבנת היהדות כשפה…

היהדות, כמו שיטות מוסר אחרות, כוללת מוסריות אוניברסלית ומוסריות תלוית־קהילה… שני המשלבים מחזקים זה את זה, אבל במקרים מסוימים קיים ביניהם גם מתח. אם נידרש לדוגמה הברורה מאליה, נזכיר שנאמנותי לאדם המשתייך למשפחתי או לקהילתי מתחרה בכבוד שאני רוחש לזכויותיו של זר שעמו הוא שרוי בסכסוך.

עכשיו תארו לעצמכם שבתוך קהילה מסוימת מתפתחים הבדלים דקים בין חברים הנוטים להזדהות יותר עם הפן האוניברסלי של היהדות ובין חברים המבכרים דווקא את ההיבטים תלויי־הקהילה של המסורת. כל עוד מדובר בהבדלים קלים בדיאלקט ותו לא, הסיכוי שיעמיקו ויהפכו לשסע משמעותי אינו גדול. ההלכה, במצבה הטבעי, עמידה בפני הבדלים כאלה, כפי ששפות עמידות בפניהם.

ואולם, כאשר ההלכה מצויה במצב מתמשך של קודיפיקציה, כל שינוי בדגשים עלול לחולל טלטלה. כמו תלמידי שמאי והלל, אנחנו מרוממים כל הבדל דק לדרגה של מחלוקת פורמלית. מי שנוטה לצד תלוי־הקהילה, הפרטיקולריסטי, ירגיש מאוים לנוכח מה שנתפס בעיניו כמגמות ההתבוללות של האוניברסליסטים, וימעיט במשקלם בקביעת הקונסנזוס הקהילתי. בד בבד, המחנה האוניברסליסטי ייבהל ממה שנתפס בעיניו כמגמות של הסתגרות והתנגדות לקִדמה בקרב חסידי הפרטיקולריזם וישלול, על יסוד פחד זה, את תפקידו של הצד האחר בקביעת הקונסנזוס הקהילתי שלו…

 

למאמר המלא ב"תכלת"