צריך עיון > מראי מקום > סגירות ופתיחות > כיצד להתמודד עם אתגר המידע של האינטרנט?

כיצד להתמודד עם אתגר המידע של האינטרנט?

מראה מקום
 

מהפכת המידע של דורנו מציבה אתגר חדש בפני היהדות האורתודוקסית. בפני כל צעיר סקרן כיום פתוח ים אינסופי של מידע מכל הסוגים, הדורש מאתו אך ורק מחשב פשוט עם גישה לאינטרנט. כיצד מתמודדים עם אתגר זה? הרב מיכאל אברהם טוען כי דרך ההתמודדות המסורתית עם אתגר ההשכלה אינה רלוונטיות יותר לדורנו. על היהדות התורנית לשנות פרדיגמה ולפתח שיטת התמודדות חדשה ובוגרת יותר:

 

בשנים האחרונות מתלבט העולם הדתי-תורני קשות בנושא האינטרנט. הפלג השמרני יותר גורס שרב נזקו על תועלתו (אם בכלל); החלק הפתוח יותר סובר שיתרונותיה של הרשת אינם מבוטלים, ולא נכון לאסור את השימוש בה. דומני שלפחות בחלקים המרכזיים של הדתיות המודרנית הדיון הזה מיותר, מפני שאין לנו דרך אמיתית להימנע מחשיפה למדיה הזאת, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. דיון חשוב יותר הוא מה עלינו לעשות בעידן האינטרנט – האם הוא מחייב שינויים תפיסתיים, או שמא יש להסתפק בסינונים שונים כמקובל במחוזותינו?…

הרפלקס הדתי-מסורתי הוא שכאשר מתרחש שינוי הפותח אופציות שונות, עלינו להתקפד ולסגור, לעשות משמרת למשמרת ולהגביה את החומות (“בשעת המְכָנְסים פזר, ובשעת המפזרים כנס”). דומני שהרלפקס הזה עצמו הוביל אותנו בתקופת ההשכלה לנזקים עצומים, שכן הצעיר היהודי הועמד בצומת בעייתית, שבה ניצבה בפניו הדילמה הבאה: האם להיות כופר חכם (לעסוק בחכמות חיצוניות ולהיפתח לעולם, אולם להיות מוכרז ככופר) או מאמין טיפש (כלומר להיוותר צדיק תמים, הסגור בפני הרוחות החדשות כולן בלא סינון בין רע לטוב)…

השיח האינטלקטואלי מתנהל כיום בעיקר ברשת האינטרנט, כאשר החוץ לגווניו השונים מביא לשם את מיטב הכוחות האינטלקטואליים, שהם לעיתים בעלי כושר ביטוי וכתיבה בלתי רגילים. המסורת שלנו מיוצגת שם על ידי מטיפים מסוג ד’, שזוכים – ובצדק – לקיתונות של לעג ובוז. מיטב הכוחות האינטלקטואליים של העולם הדתי והתורני עוסקים בלימוד תורה בעיון רב, תוך התעלמות מהמצוקה ומהבעיות הקשות שהמתחנכים שלהם פוגשים ברחבי העולם הווירטואלי. ואם כבר מישהו מהם אכן עוסק במחשבה ובהגות, בדרך כלל הוא מפליג לעמקי הפילוסופיה היוונית (דומני שהמקום היחיד כמעט שבו עוסקים בתחום ה’אסור’ הזה הוא בעולם הישיבות) בתרגומם האדיב של רס”ג והרמב”ם. הסכולסטיקה חיה, קיימת ובועטת, כשש מאות שנה אחרי מותה. אנחנו גואלים את אריסטו זצ”ל, שמדי יום ויום שפתותיו דובבות בקבר. לעומת זאת קאנט, פרויד, ניוטון, דרווין, איינשטיין, ויטגנשטיין, ראסל, דוקינס (להבדיל) ורבים אחרים נותרים ללא מענה, ומביכים מדי יום אלפי צעירים שנחשפים להגותם ולטיעוניהם בלי כל יכולת להתמודד איתם.

אם נהיה מוכנים לשנות את הפרדיגמה החינוכית שקיבלנו מהמסורת שלנו, אם נבין שההמשכיות הנכונה של המסורת היא דווקא על דרך השינוי, אם נפתח משנה חינוכית שפותחת במקום לסגור, משנה שמקנה ביטחון במקום תחושת פחד ורגשי נחיתות, אזי כבר עשינו חצי מהמלאכה. הפחד הנורא והבורות שהעולם המסורתי משדר, הם מן האסונות החינוכיים הגדולים ביותר שלנו. “והעיקר – לא לפחד כלל”…

למאמר המלא בבלוג "העגלה"