לא כהן, לא מברך!

היום, כ' בכסלו, לפני מאתיים ושישים וארבע שנה, נכתב ונחתם בידי נכבדי קהילת פראג כתב-רבנות המכתיר את רבי יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל כרב העיר (בשנת תקט"ו, סוף 1754). הרב לנדא היה באותו הזמן במחצית שנותיו, כבן 40, לאחר שכיהן כעשר שנים כדיין בעיר בְּרוֹדִי ועשר שנים נוספות בעיר יַאמְפָּלֶא (אז בפולין, כיום באוקראינה). אף שכתב-הרבנות קצב את כהונתו בעשר שנים, הרב לנדא ישב על כסאו עד יומו האחרון, משך כארבעים שנה. בערוב ימיו הדפיס את ספריו, ומאז נודע שמו בישראל על שם ספרו: בעל "נודע ביהודה".

ה"נודע ביהודה" הנהיג את רבנותו ברמה, והיה נערץ על כל בני עירו. הוא ייסד בפראג ישיבה ובה מסר בכל יום ארבעה שיעורים, שניים בתלמוד ושניים בשולחן ערוך; כן תיקן תקנות רבות לקהילה, ואף ליווה אותה בשעות משבר כדוגמת שבע שנות המלחמה הגדולה בין בריטניה ופרוסיה לצרפת ואוסטריה (1756-1763).

על החיבה הגדולה שרכשה לו עדת יהודי פראג, מספר בן התקופה דבר מעניין. בכל ערב יום הכיפורים, כאשר היה ה"נודע ביהודה" יוצא מביתו אל בית הכנסת לאמירת "כל נדרי", היו כל בני הקהילה עומדים צפופים בשתי שורות לאורך הרחוב כולו, והרב היה עובר בתווך כשידיו נשואות ופרוסות על ההמון ופיו מברך את הברכה המשולשת בתורה, "יברכך ה' וישמרך…". ה"נודע ביהודה" היה בעל מבנה גוף גבוה באופן בולט, וכשהיה עובר בסך ופורש את כפיו, נדמה היה כמסוכך ומגונן על בני עדתו.

הרב לנדא לא היה כהן, אלא לוי. הברכה המשולשת בתורה ניתנה לכהנים, כמִצוַת עשה המוטלת עליהם לברך את העם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ". יתירה מזו, אגב סוגיה אחרת בגמרא מתברר שהמברך ברכה זו ואיננו כהן, לא רק שאינו מקיים מצוה אלא שאף עובר עבירה. רק כהנים מצווים ורק להם מותר לברך את הברכה הזו.

הגמרא לא מציינת את מקור האיסור הזה, על מי שאינו כהן לברך ברכת כהנים, אלא מתייחסת אליו בפשטות כ"איסור עֲשֵׂה". כלומר, כאיסור המשתמע מלשון חיובית הכתובה בתורה. רש"י מסביר במה דברים אמורים:

כֹּה תְבָרְכוּ – אַתֶּם ולא זרים, ולָאו הבא מִכְּלַל עֲשֵׂה – עֲשֵׂה [=איסור המשתמש מתוך לשון 'עשה' – תוקפו כמִצוַת עשה].

משכך, עלינו להבין כיצד לא חשש לכך בעל "נודע ביהודה" והיה מברך את העם בנוסח ברכת הכהנים. זו, כידוע, נקודה שצריך לברר לא רק בהקשר למנהגו של ה"נודע ביהודה", אלא ביחס למנהג העם כולו. ברוב בתי ישראל נהוג שהאבות או גם האמהות מברכים את הילדים בליל שבת קודש, כאשר הם נושאים את כפיהם על ראשם ואומרים את נוסח ברכת הכהנים. גם אלו שאינם נוהגים כן, פעם אחת בשנה, בערב יום הכיפורים, נוהגים לברך את הילדים בברכה זו.

בין מילים לפעולות

כאמור, הגמרא לא סיפרה לנו הרבה על האיסור הזה ורק ציינה בפשטות שזָר (=מי שאינו כהן) העולה לדוכן עובר ב"איסור עשה". מתוך כך אפשר לתהות מהו בדיוק הדבר האסור? ברכת כהנים יש לה נוסח קבוע (שלושת הפסוקים מן התורה) וטכניקה קבועה (נשיאת כפים, כלומר פריסת כפיים ממעל בפני העם). מה בדיוק אסור לזר לעשות? לברך את נוסח ברכת כהנים בכל טכניקה שהיא, להשתמש בטכניקת הברכה הזו בכל נוסח שהוא? אולי האיסור הוא רק אם משתמש הן בנוסח והן בטכניקה?

הנה לנו מעשה באדם ששמו כשם ה"נודע ביהודה", אלא שחי מאוחר יותר ובעיר אחרת. זהו רבי יחזקאל הלוי לנדא שכיהן כראש בית הדין בווילנה, כשלושים וחמש שנה באמצע המאה ה-19. מעניין מאוד לגלות שתי מסורות סותרות הנוגעות להלכה זו, שתיהן בהקשר למפגש בינו ובין הגאון מווילנה.

האחת מספרת שהגאון מווילנה השתתף בטקס החופה של הרב לנדא הווילנאי, ושם ברך את החתן תוך כדי שהוא פורס על ראשו יד אחת בלבד. הנוכחים שהורגלו לעקוב אחר הנהגותיו של הגאון שאלוהו מדוע הוא פורס יד אחת בלבד, והגאון השיב: מפני שלא מצאנו ברכה בשתי ידים אלא אצל הכהנים בעבודתם. המסורת הזו לא מספרת לנו מה היה נוסח הברכה שהשתמש בה הגאון מווילנה באותה שעה, אולי הייתה זו ברכת כהנים ואולי הייתה זו ברכה אחרת. כך או כך, מתבקש לזהות בהנהגתו של הגאון את ההבנה שאיסור "זר בברכת כהנים" מתייחס לפחות גם לטכניקה של נשיאת הכפים.

ומנגד, מסורת אחרת מספרת סיפור שונה. נביא אותה בלשונה בשל העסיסיות שבה, כפי שהיא מובאת באחד מספריו של חכם ליטאי מאוחר בשם רבי משה דניאל פוטשובסקי:

הגאון הגדול הצדיק רבי יחזקאל הלוי לנדא… כשהיה בן חמשה עשר (!) שנה נתפרסם לעילוי ולקח אותו הרב הגדול הגביר המפורסם ר' אריה לייב מווילנא, שהיה נקרא בשם "ר' לֶייבֶּעלֶע ר' בֶּערְ'ס" לחתן לבתו. והרב הגביר הזה, שהיה מהנכנסים לבית מדרשו של הגר"א, לכן נכנס עם החתן העילוי המיוחס הזה בחול המועד סוכות לסוכת הגר"א שיברך להחתן המופלג הזה. והניח הגאון ידיו על ראשו וברך אותו באריכות ימים ושנים. ולפי שהיה אז אצל הגר"א באמצע סעודת הצהריים, והיו ידיו שמנות מאכילתו, לכן כשהניח ידיו על השטריימיל החדש של החתן, היה ניכר כל עשר אצבעותיו.

וסיפר הגאון רבי יחזקאל הלוי, כי בעת שברך אותו הגר"א היה אז נער, על כן היה לו קפידא מזה על הגאון שנכתם השטריימיל שלו אשר שלח לו הגביר מתנה לו בעשרה דינרי זהב. אמנם אחר כך, כשנתגדל והיה לאיש, מה מאוד היה שמח מציור ידי קודש של הגר"א, והיה השטריימיל הזה נחמד אצלו מזהב ומפז, וכל ימי חייו היה שומר אותה שלא תתקלקל והיה לובש אותה רק פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, והאריך ימים ושנים בכבוד וגדולה עד תשעים שנה, זכותו יגן (!) עלינו.

כמה יפה המעשייה… ולענייננו, נוכל ללמוד ממנה כמה דברים, בהסתייגות מסוימת מעצם היכולת להסיק מסקנה הלכתית מסיפור עממי. אנו רואים כאן שהגר"א בהחלט כן ברך ברכה עם שתי ידים, אלא שמדובר כנראה בברכה אחרת ולא בנוסח ברכת כהנים ("אריכות ימים ושנים"). אם נרצה לשלב בין שתי המסורות ולראות כאן שני סיפורים נפרדים, נוכל להסיק שהמסורת הראשונה מספרת על ברכת כהנים והשניה על ברכה כלשהיא. בנוסח של ברכת כהנים הקפיד הגר"א שלא לפרוס את שתי ידיו, ואילו בברכות אחרות לא הקפיד על כך.

נשמע טוב, אבל יש בעיה קטנה, והיא מופיעה לפנינו בדמות מסורת שלישית… אחד מתלמידי הגר"א ורבי סעדיה שמו, מוסר בשמו שבאופן כללי לא היה מרוצה מן המנהג להשתמש בנוסח ברכת כהנים למטרת ברכות אחרות. אם כן, כנראה שגם בסיפור הראשון מדובר היה בברכה אחרת ולא בברכת כהנים, ואף על פי כן הקפיד הגר"א שלא לפרוס את שתי ידיו… בקיצור, מסובך.

רבי יוסי העניו

המפתח לבירור השאלה מה בדיוק אסור לזר לעשות, טמון בסוגיה מעניינת אחרת. במסכת שבת, רוכזו במקום אחד סדרת אמירות בעלות אופי אוטוביוגרפי של התנא רבי יוֹסֵי בן חַלַּפְתָּא, תלמידו של רבי עקיבא. באחת מהן מספר רבי יוסי על עצמו:

מיָמַי לא עברתי על דברי חברַי! יודע אני בעצמי שאיני כהן, [ואף על פי כן] אם אומרים לי חברַי 'עלה לדוכן' – אני עולה!

אם לאור ההיכרות עם האיסור על זר לברך ברכת כהנים, אתם מרימים גבה ותמהים על דברי רבי יוסי, הנה לכם תמיהה על תמיהה בדברי בעלי התוספות על אתר:

לא ידע רִ"י [=רבי יצחק הזקן, נינו של רש"י וראש בעלי התוספות במאה ה-12] מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל.

כלומר, רבי יצחק הזקן תמה מה כל כך מיוחד בדברי רבי יוסי על עצמו, שכן לכאורה אין שום איסור על הזר העולה לדוכן. האם ייתכן שהוא שכח גמרא מפורשת, שזר העולה לדוכן עובר ב"איסור עשה"?! לא ייתכן.

אין מנוס אפוא מקביעה שהאיסור על זר המברך ברכת כהנים הוא מוגבל, ולא כל המברך ברכת כהנים או הנושא את כפיו עובר עליו. לרבי יצחק הזקן היה ברור שרבי יוסי, עם כל ענוותנותו, לא עובר עבירות כדי לרַצות את חביריו, ואם כן וודאי הוא התכוון לפעולה שאין בה איסור ממש. ומתוך כך, רבי יצחק הזקן תמה בכיוון ההפוך: אם לא מדובר בפעולה אסורה ממש, מהו השבח הגדול שרבי יוסי עושה אותה לרצון חבריו?

כעת נותר לנו רק לחפש על מה לא נאמר האיסור, כדי להבין באיזה אופן דיבר רבי יוסי, ואולי על הדרך ליישב את מנהג העולם.

ובכן, רבים מן הפוסקים הציעו שמדובר בברכת כהנים בלא נשיאת כפים. רבי יוסי היה מוכן לעלות לדוכן, אף לברך את נוסח ברכת הכהנים, רק בלי לפרוס את כפיו.

כך נוכל להסביר את דברי רבי יוסי, אך באשר למנהג העולם נצטרך לקבוע שאכן יש להקפיד שלא לברך את נוסח ברכת כהנים כששתי הידים פרוסות על המברך. דומני שרבים נוהגים שלא להקפיד על כך.

תן כבוד!

בעל "חזון איש" מציע פתרון פשוט יותר. לדעתו, האיסור על זר העולה לדוכן אינו נובע מהוראה חדשה שמקורה הוא הכתוב "כֹּה תֹאמְרוּ – אַתֶּם ולא זרים", אלא מהוראה כללית שנאמרה ביחס לכהנים, והיא מִצוַת קידוש הכהנים. זוהי חובה המוטלת על בני ישראל לנהוג כבוד בכהנים המשרתים בבית ה', והיא נלמדת מן האמור ביחס לכהן: "וְקִדַּשְׁתּוֹ".

אמנם רש"י ציין בפירושו את הכתוב "כֹּה תֹאמְרוּ – אַתֶּם ולא זרים", אך לדעת ה"חזון איש" אין כוונת רש"י לומר שזהו מקור האיסור, אלא רק להצביע על כך שברכת העם היא פעולה שהתורה דרשה מן הכהנים בלבד. כיון שכך, בשל החובה לנהוג כבוד בכהנים אנו נדרשים שלא לטשטש את הגבול ביניהם לשאר העם, ולא להצטרף אליהם בברכתם את העם.

לפי זה, קובע ה"חזון איש", אין האיסור האמור בזר העולה לדוכן אלא שלא ינהג בעצמו מעשה כהן. כלומר, שיעלה לברך את העם כאילו כהן הוא, כיון שבכך הוא מבטל את מִצוַת קידוש הכהנים. כל שעושה זאת מתוך מטרה אחרת, אין כל איסור בכך. רבי יוסי שהיה עולה לדוכן רק בשביל לרַצות את חביריו, אכן לא היה עובר שום עבירה.

בהצעה מקורית זו ייתר ה"חזון איש" דיון ארוך-שנים שהעסיק את הפוסקים, בשאלה מדוע העולם לא מקפיד על שימוש בנוסח ברכת כהנים, עם או בלי נשיאת כפים. על ידי הבנה למהות האיסור – טשטוש הגבול המכבד של הכהנים – מתברר שמנהג העולם כשר ללא פקפוק.

יום נעים ופורה !