לא לריב!

הפולמוס הקשה שהתנהל במאה ה-13 על כתבי הרמב"ם, מביא אותנו לעיין בהלכות מחלוקת. האם מותר להמשיך מחלוקת, כשלא אנו חוללנו אותה?

כ"ח במרחשון תשע"ט

היום, כ"ח במרחשון, מלאו שבע מאות וחמישים וחמש שנה לפטירתו של רבנו יונה החסיד מגירונדי (זֶ'רוֹנָה, Gerona בספרדית), זכרו לברכה. רבנו יונה היה מגדולי חכמי ישראל בספרד במאה ה-13, כיהן כראש ישיבה בבַּרְצֶלוֹנָה ובערוב ימיו כרבה של טוֹלֶדוֹ. תורתו של רבנו יונה היא מאבני היסוד בבית המדרש מאז ועד ימינו, בזכות חיבוריו הנודעים "שערי תשובה", "עֲלִיּוֹת דרבנו יונה" ואחרים, ובזכות תלמידיו הגדולים המוסרים את שמועותיו, בראשם רבי שלמה בן אברהם אִבְּן אַדֶּרֶת (הרשב"א).

זו הזדמנות נפלאה לעסוק מעט בפולמוס הקשה שהסעיר את יהדות ספרד ופרובנס, ושבו נטל רבנו יונה חלק פעיל, הוא הפולמוס על ספר "מורה הנבוכים" וספר המדע במשנה תורה לרמב"ם. מתוך העיסוק בקורות הפולמוס, נבוא אל משנתו של רבנו יונה בדבר האיסור להחזיק במחלוקת.

בצעירותו, גלה רבנו יונה למקום תורה והלך ללמוד בישיבת בעלי התוספות בעיר אִיוְרָא (כיום אֶוְרֶה, Evreux בצרפתית) שבצפון צרפת. אחר כמה שנים החל את דרכו חזרה דרומה, והתיישב בעיר מוֹנְפֶּלְיֶיר (Montpellier) שבפְרוֹבַנְס, שם קיבל תורה מפי ראש הישיבה בעיר, רבי שלמה מן ההר. בשנות שבתו שם פרץ במלוא עוזו הפולמוס על כתבי הרמב"ם, ובעקבות מעורבותו בפולמוס נאלץ לבסוף רבנו יונה לעזוב את העיר ולשוב אל ספרד, ארץ מולדתו. הוא התיישב בברצלונה ועמד שם בראשות ישיבה, ובערוב ימיו התמנה לרב העיר טולדו.

פרובנס הוא חבל ארץ בדרום צרפת שמיקומו הגיאוגרפי זימן לו מקום של כבוד בתולדות עמנו. פרובנס שימשה חוליה המקשרת בין יהדות צרפת שמצפונה ליהדות ספרד שמדרומה, ובה פרחו בתי מדרש שונים ומגוונים לאורך מאות שנים. ככזו, פרובנס היא עֶרֶשׂ הפילוסופיה היהודית והקבלה גם יחד, שתי אסכולות ההגות הבולטות בימי הביניים.

בסוף המאה ה-12, בעקבות כיבושי האַל-מוּאַחַדִין בספרד, היגרו לפרובנס משפחות אצולה יהודיות כדוגמת משפחת הדקדקנים קִמְחִי ומשפחת המתרגמים אִבְּן-תִּיבּוֹן. התיישבותם בפרובנס הביאה להשפעה פילוסופית הולכת וגוברת, עד שבשלב מסוים התעוררה נגדה ביקורת גלויה. רבי שלמה מן ההר, ראש הישיבה במונפלייר, החל להפיץ מכתבים עם קריאה להימנע מעיסוק בפילוסופיה בכלל ובלימוד "מורה הנבוכים" בפרט. פעילותו של רבי שלמה העלתה את רוגזם של חכמי הערים לוּנֶיל ובֶדְרֶשׂ (בֶּזְיֶיה בלשוננו, Béziers בצרפתית) שבפרובנס, והם יצאו בחרם על רבי שלמה ותלמידיו.

בצר לו פנה רבי שלמה אל חכמי צרפת וספרד וביקש את תמיכתם. הוא שלח את תלמידו רבנו יונה אל ישיבות צרפת, שם למד בעבר, ואת תלמידו רבי דוד בן שאול לספרד. השניים פנו אל חכמי ישראל מצפון ומדרום וביקשו מהם להצטרף אל מחנה רבם. בצרפת נענו החכמים לבקשת רבנו יונה ויצאו בחרם נגדי על מחרימי רבי שלמה, ויש אומרים שאף אסרו את הקריאה בספר "מורה הנבוכים". בספרד, לעומת זאת, לא זכה רבי שלמה לתמיכה גלויה, אך החכם הצעיר רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), בן דודתו של רבנו יונה, פעל להשכין שלום בין הצדדים.

את סופו המר של הפולמוס אף אחד מן הצדדים לא שיער. קיצוניים מבין מתנגדי ספר "מורה הנבוכים" פנו לעזרת הכנסייה הקתולית, וכשנה לאחר פרוץ הפולמוס הורתה זו על שריפת ספרי הרמב"ם. התוצאה הקשה הביאה רבים מן המתנגדים ליסוג אחור מעמדותיהם. אגרת שאמינותה שנויה במחלוקת, כתובה בידי ר' הלל מוירונה תלמידו של רבנו יונה, מספרת על עמדתו של רבו בעקבות שריפת ספרי הרמב"ם:

והרב רבי יונה הגדול מברצלונה זצ״ל היה ראש וקצין על כל הרעות הגדולות שנעשו בצרפת, ואז נמס לבבו ולבב כל עוזריו וקבל עליו ללכת ולהשתטח על קבר רבינו במנין עשרה ולבכות על קברו ז' ימים שימחול לו על אשר מעל בספריו, והודה בפיו בפני כל העם ואמר בלשון זה: 'הנני מכה על פני ובוש ומתחרט על אשר פערתי פי נגד רבנו הקדוש הר' משה בן מיימון וספריו, והנני מודה מלב ומנפש ואומר משה ותורתו אמת וכולנו בדאין, ואני מקבל עלי מעכשיו ללכת להשתטח על קברו במניין עשרה וללכת עד קברו ז' ימים ולומר בכל יום: חטאתי לא-להי ישראל ואל רבינו משה אבן מיימון, שדיברתי והעוויתי נגד ספריו'.

פעילותם של רבי שלמה מן ההר ותלמידו רבנו יונה, הפכה פולמוסית ומרה משעה שנאלצו להדוף את החרם שהוציאו נגדם תומכי הפילוסופיה. בשעה זו הם מצאו את עצמם נתונים, אולי בעל כרחם, בלבה של מחלוקת חריפה. מה אמור לעשות אדם במצב כזה? האם עליו להשתדל למנוע את המחלוקת, גם במחיר מחילה על כבודו, או שמא רשאי הוא להשיב מלחמה שערה ולהתייצב חזיתית כצד נגדי במחלוקת?

נקשיב לדברי רבנו יונה עצמו בספר "שערי תשובה":

אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל המחזיק במחלוקת – עובר בלאו, שנאמר: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ. ומותר לספר לשון הרע על בעל המחלוקת, שנאמר: וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא.

מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב ומושכי העוון – הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטֹאתם ועובר בלאו, שנאמר: וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

הביטוי 'מחזיק במחלוקת' שבלשון רבנו יונה מעניין מאוד. כפי שנראה מדבריו, הוא לקוח מדברי הגמרא שקבעה שאדם כזה, 'המחזיק במחלוקת', עובר על מצות לא תעשה. אבל מיהו בדיוק 'המחזיק במחלוקת'? האם הוא הפותח את המחלוקת, או שמא זה שאינו נמנע מלעצור אותה?

מלשונו של רבנו יונה נראה בעליל שהוא מפרש את הביטוי 'מחזיק במחלוקת' כאמור על יוצר המחלוקת, ולא על מי שממשיך אותה. ראשית, מקור האיסור הוא בלשון המזהירה שלא להיות כקרח ועדתו, ואלו יוצרי המחלוקת ולא ממשיכיה. שנית, הוא מתיר לספר לשון הרע על בעל המחלוקת, והמשמעות של הוראה כזו היא בדיוק המשכת המחלוקת (זו ממש תגובה נגדית לפעולותיו של בעל מחלוקת). שלישית, הוא מחייב "להחזיק במחלוקת" מול בעלי עבירה, וזו נשמעת הוראה לפתוח מחלוקת ולא להמשיך אותה.

אם כן, לדעת רבנו יונה מובנו של האיסור להחזיק במחלוקת הוא ליצור אותה ולא להמשיך אותה. כמובן שמי שמגיב למחלוקת הפורצת נגדו, צריך לעשות זאת בהתאם להלכה הנגזרת ממצוות רבות אחרות, כמו איסור שנאת אחים ומִצוַת אהבת ישראל ואיסור נקימה ונטירה ועוד ועוד, אך האיסור המסוים הזה – להחזיק במחלוקת – לא נאמר לגביו, שכן הוא לא מחולל המחלוקת אלא רק המגיב לה.

כנראה שבשל כך גם הותר לו לספר לשון הרע על בעל המחלוקת, כפי שעשה נתן הנביא שסיפר לדוד המלך על המלכתו של אדוניהו בן חגית. אם מותר להגיב למחלוקת הפורצת נגדך, התגובה בהכרח תכלול סיפור לשון הרע על בעל המחלוקת.

 

מה זה 'להחזיק במחלוקת'?

אלא שאם נעיין בגמרא ששימשה מקור לרבנו יונה, נגלה שם משמעות שונה לחלוטין.

הגמרא דורשת את המסופר על משה רבנו, שבעיצומה של מחלוקת קרח ועדתו קם ועלה אל אהליהם של דתן ואבירם, סוכני המחלוקת:

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם; אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתו.

רבנו יונה השמיט את דרשת ריש לקיש על מעשהו של משה רבנו, וציטט רק את הוראתו של רב. אבל אם ניקח בחשבון גם את דרשת ריש לקיש, הרי מפורש לנו שהאיסור להחזיק במחלוקת נוגע גם לצד המותקף בה! הלא משה רבנו לא יצר חלילה את המחלוקת, ואף על פי כן הוא נדרש לשכך אותה על ידי נסיון הפיוס עם דתן ואבירם, כדי שלא להיות "מחזיק במחלוקת"!

ואכן, יש מן הפוסקים שהבינו את דברי הגמרא כפשוטם, וגזרו מכך הוראה גם על אדם שנכפתה עליו מחלוקת לפעול ככל יכלתו לשכך אותה. ולשיטתם, נראה שאין לקבל את ההיתר לספר לשון הרע על בעל המחלוקת, כיון שיש בכך הנצחה של המחלוקת. אמנם ייתכן בהחלט שכדי לשכך את המחלוקת יידרש סיפור לשון הרע, כפי שביסודו איסור לשון הרע מותר (בתנאים מסוימים) כאשר הוא נאמר לתועלת, אך אין כאן היתר גורף, עקרוני, לספר לשון הרע על בעל מחלוקת.

לדעה זו, אדם הנקלע בעל כרחו למחלוקת, נדרש לעשות כל שביכולתו כדי לעצור את התפשטותה, גם אם הדבר כרוך במחילה על כבודו. גדריה של הלכה זו זקוקים פירוט, וזה לא מצוי דיו בספרות ההלכה. הסיבה לכך נעוצה כנראה בשאלה האם בכלל יש איסור כזה…

אמנם לשון הגמרא די ברורה: המחזיק במחלוקת עובר בלאו, אך כמו פעמים רבות אחרות, הפוסקים מתחבטים בשאלה איך לפרש אותה. האם יש לתפוס את הביטוי 'עובר בלאו' במשמעות הפשוטה שלו, כהוראה הלכתית מובחנת על איסור לא תעשה, או אולי זו אמירה מוסרית המבוטאת בלשון חריפה, כדי להעמיד את הלומד על חומרת הדברים.

מדברי רבנו יונה שמנה את האיסור להחזיק במחלוקת בין שאר איסורים מן התורה, נראה שהוא פירש את דברי הגמרא כפשוטם. יש כאן איסור לא תעשה שלא להחזיק מחלוקת. אבל ראשונים אחרים הבינו שזו אמירה מוסרית בלבד המדברת בגנות המחלוקת, ונתלית כדרך הדרשנים בלשון הכתוב גם אם זו לא משמעותו הפשוטה.

ומהי אפוא משמעותו הפשוטה של הכתוב 'ולא יהיה כקרח ועדתו'? אם נקרא אותו בהקשרו, נבין מיד:

וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ.

פשוט מאוד: הכתוב מסביר לשם מה קבעו את מחתות השרופים כצפוי למזבח, כדי שישמשו זכרון וגורם מרתיע לבאים אחריהם, שלא יעלה בדעתם לפתוח במחלוקת על הכהונה.

בעקבות כך, יש מן הראשונים ששילבו בין שני הפירושים והציעו לראות אמנם בכתוב 'ולא יהיה כקרח ועדתו' אזהרה על מחלוקת, אך לא על כל מחלוקת אלא רק על כזו שבאה לערער על הכהונה.

 

מה זה 'מחלוקת'?

ייתכן מאוד שההבנות השונות באשר למושג "המחזיק במחלוקת" נובעות מן המשמעות הכפולה של המושג "מחלוקת". אנו רגילים להשתמש במילה הזו במובן פולמוס, מאבק דו-צדדי או מריבה, אך נראה שבלשון חכמים הייתה למילה הזו משמעות נוספת.

במשנה במסכת אבות שנינו:

כל מחלוקת שאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים… איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו.

מפרשי המשנה התקשו בלשונה. 'קרח ועדתו' הם צד אחד מתוך שניים במחלוקת, ואם כן הלשון 'מחלוקת קרח ועדתו' אינה מכוונת. היא לא דומה, למשל, לביטוי הסמוך שם: "מחלוקת בית שמאי ובית הלל", שבו אכן מתוארת המחלוקת כדו-צדדית.

אלא שכנראה המילה 'מחלוקת' במשנה זו פירושה אינו וויכוח או פולמוס, אלא דומה יותר למילה 'מחלקה'. כלומר, קבוצה נבדלת. בדומה ממש למשנה אחרת במסכת אבות: "כל כנסיה שהיא לשם שמים – סופה להתקיים". כנסיה ומחלוקת אלו מונחים המתארים קבוצה פרטית בתוך הכלל, וקורח ועדתו היו בהחלט קבוצה כזו.

אם כן, גם הביטוי "מחזיק במחלוקת" עשוי להתפרש בשתי דרכים! אם 'מחלוקת' פירושה מאבק או פולמוס, גם הצד המותקף צריך להיזהר שלא להחזיק בה ולעשות הכל כדי לשכך אותה; אך אם 'מחלוקת' היא קבוצה נבדלת, הרי שהמחזיק בה הוא זה שמחולל את המחלוקת, שמבדיל את עצמו מאחרים על ידי מאבק בהם.

נראה, לסיכום, שהנהגתם של רבנו יונה ורבו המגיבים למחלוקת נגדם בתגובה חריפה משלהם, ומעודדים הטלת חרם נגדי על מחרימיהם, עשויה להתפרש על רקע שיטתו של רבנו יונה עצמו באזהרה על 'המחזיק במחלוקת'. ועם כל זאת, כשנודעו תוצאותיה הקשות של המחלוקת, גם רבנו יונה עצמו בחסידותו פרש ממנה וניחם על מעשיו.

אגדה שאינה מבוססת כלל, מייחסת את כתיבת הספר "שערי תשובה" לחרטתו של רבנו יונה ממעורבותו בפולמוס על כתבי הרמב"ם. אם יש בה צל של אמת, הרי שכדרכו של עולם, גם דבר טוב מאוד יצא לנו מן הפולמוס הקשה הזה: הרווחנו את "שערי תשובה"!

יום נעים ופורה !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל