צריך עיון > מראי מקום > לא נבחרות, לא בוחרות

לא נבחרות, לא בוחרות

יצחק ברוך
יצחק ברוך

לרגל שבעים שנה לבחירות הראשונות במדינת ישראל, ולרגל הבחירות הממשמשות ובאות, עיון בהלכה אחת שהסעירה את החברה הדתית בישראל - מינוי אשה לתפקידים ציבוריים

כ"ד בטבת תשע"ט
 

היום, כ"ד בטבת, לפני 70 שנה בדיוק התקיימו הבחירות הראשונות במדינת ישראל (ביום שלישי כ"ד בטבת תש"ט, ה-25 בינואר 1949). מן ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ועד בחירות אלו, שימשה "מועצת העם" על שלושים ושבעת חבריה כגוף מקביל לבית-מחוקקים ו"מִנהֶלֶת העם" כגוף מקביל לממשלה. אלו היו גופים זמניים שהוקמו מראש על דעת לפרקם מיד לאחר קיומן של בחירות דמוקרטיות. בשל המלחמה שפרצה מיד עם הקמת המדינה נדחו הבחירות שוב ושוב, ורק עם שוך הקרבות בחודש טבת תש"ט ניתן היה לקיים אותן.

בתוכנית המקורית, אמורות היו הבחירות הללו לקבוע את חבריו של גוף זמני בשם "האסיפה המכוננת". זו הייתה אמורה לכונן את חוקת המדינה הצעירה ומיד לאחר מכן להתפזר ולגשת לבחירות נוספות, בהן ייבחרו חברי בית המחוקקים שיוקם לאחריהן. בפועל, כחודש לאחר הבחירות חוקקה "האסיפה המכוננת" את "חוק המעבר", לפיו הגוף הזה עצמו הפך ל"כנסת ישראל".

בבחירות הראשונות היו כחצי מיליון בעלי זכות בחירה. 87% אחוז מהם מימשו אותה והגיעו אל אחת מאלף קלפיות שהוצבו ברחבי הארץ. מאז ועד היום, לא הצליחה החברה הישראלית לשחזר את ההישג הדמוקרטי הזה. האווירה ביום הבחירות הייתה חגיגית במיוחד, והכל התרגשו מאוד לקראתן. בשפה ציורית שובת-לב תיאר ר' משה יקותיאל הלפרט, מלמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים את הליכתו עם בני משפחתו אל הקלפי:

בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי… אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה, כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו"ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה"…

אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בית הפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו… כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי…

הבחירות הללו היו אמנם הראשונות במדינת ישראל הריבונית, אולם היישוב המתחדש בארץ ישראל כבר ידע מערכות בחירות קודמות בשלושים השנים שקדמו להקמת המדינה. בשנת תר"פ (1920) התקיימו לראשונה בחירות לגוף ייצוגי יהודי בארץ ישראל – הבחירות ל"אסיפת הנבחרים", הגוף המייצג את היישוב העברי בארץ.

 

נשים וגברים במשחק הדמוקרטי

מן הבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים ועד הבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת, התנהל בקרב הציבור הדתי בישראל דיון ציבורי ופולמוס ער בשאלת השתתפותן של נשים במערכת הבחירות. הייתה זו שאלה בעלת שתיים שהן ארבע פנים: שאלת השתתפותן כמועמדות לבחירה בעצמן (הזכות להיבחר) ושאלת השתתפותן כבוחרות (הזכות לבחור), במישור ההלכתי המובהק ובמישור המוסרי.

המעקב אחר הפסיקה ההלכתית וההנהגה המעשית לאורך שלושים השנים הללו, מאלף מאוד מנקודת המבט של תולדות ההלכה. בבחירות שהתקיימו בשנת תר"פ, דעת רוב רבני ארץ ישראל מכל החוגים נטתה לאיסור השתתפותן של נשים בבחירות, הן כבוחרות והן כנבחרות. בבחירות שהתקיימו בשנת תש"ט, רוב מוחלט של רבני ארץ ישראל התיר לכתחילה את השתתפותן של נשים כבוחרות, וחלקם גם את השתתפותן כנבחרות.

העיסוק ההלכתי הציבורי בשאלה הזו כמו עמד על מקומו בארבעים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, וההנהגה המעשית נותרה כפי שהייתה בבחירות הראשונות: כל שומרי המצוות בישראל הנוטלים חלק בתהליך הבחירות – אינם מבחינים בין נשים לגברים בכל הנוגע לזכות הבחירה, בעוד המפלגות החרדיות והדתיות-לאומיות נבדלות בשאלת הזכות להיבחר.

בשנת תשמ"ז (1987) פרץ פולמוס ציבורי שניתן לראות בו המשך לפולמוס הישן על זכות הבחירה לנשים, כאשר הגב' לאה שקדיאל ביקשה לממש את זכותה להיבחר כחברה במועצה הדתית של היישוב ירוחם. שר הדתות דאז, זבולון המר, ביטל את בחירתה למועצה והיא עתרה לבית המשפט העליון. מוקדי הדיון בפולמוס זה חופפים לאלו שבפולמוס הקודם, בעיקר סביב עמדת ההלכה ביחס לאשה הנושאת תפקיד ציבורי.

הדיון ההלכתי בשאלה זו כורך יחד שאלות הלכתיות מובהקות לצד היבטים 'השקפתיים', חינוכיים, מוסריים וציבוריים. מתחילה היה ברור לכל העוסקים בדבר, כי מן הזווית ההלכתית שאלת הזכות לבחור קלה יותר משאלת הזכות להיבחר. בשל כך, כבר בשנת תר"פ נשמע הקול ההלכתי המתיר ואף מעודד את השתתפות הנשים כבוחרות, בעוד ההיתר על אודות הזכות להיבחר כמעט שלא נשמע אז, לפחות לא מצד גדולי הרבנים.

כיון שעינינו נשואות אל הדיון ההלכתי, נוותר על טיפול מקיף בשאלת הזכות לבחור. הנימוקים שהציגו השוללים את הזכות לבחור מן הנשים, עסקו בעיקר בשאלת הצניעות הראויה במרחב הציבורי ונבעו מתפיסת עולם על מערכת היחסים בין המינים בחברה יהודית אידיאלית. בין השוללים נמנו גדולי הרבנים, ביניהם בעל "חפץ חיים" ורבי חיים עוזר גרודזינסקי, רבני בני הגולה, ורבי אברהם יצחק הכהן קוק ורבי יוסף חיים זוננפלד, רבני היישוב בארץ ישראל, זכר כל הצדיקים לברכה.

מנגד, הרבנים הרואים בחיוב את השתתפות הנשים כבוחרות, הציגו את מבחן התוצאה. לדעתם, הימנעותן של נשים דתיות מהשתתפות בבחירות, תנציח נחיתות מובנית למפלגות הדתיות והשפעתן הפוליטית תקטן במחצית. הרב הבולט ביותר שראה זאת כטיעון מכריע היה רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, מרבני ירושלים. במבחן המעשה, עמדתו של הרב פרנק הפכה נחלת כלל הציבור הדתי בישראל.

 

מלך ולא מלכה

נפנה אפוא אל הדיון ההלכתי המובהק, זה העוסק בשאלת זכותן של נשים להיבחר לתפקידים ציבוריים. כאמור, בשאלה זו נותרה עד היום הבחנה בין המפלגות הדתיות השונות, אם כי ייתכן בהחלט שהבחנה זו נעוצה אף היא בהיבטים מוסריים, תרבותיים או חינוכיים, ולאו דווקא במישור ההלכתי.

ככל שפנינו אל הדיון ההלכתי בלבד, שאלת היבחרן של נשים לתפקידים ציבוריים נעוצה במקור אחד ויחיד, שאמנם משקל רב לו עד מאוד אך תוקפו אינו ברור. זוהי הלכה אחת בספר "משנה תורה" לרמב"ם, שזו לשונה:

אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר: "עָלֶיךָ מֶלֶך" ולא מלכה; וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.

הרמב"ם שיבץ את ההלכה הזו בין שתי הלכות נוספות העוסקות ב"פסולי-מלכות". האחת נוגעת לגֵר או בן-גֵּרִים, כל שלא נולד לאם מישראל, והאחרת נוגעת לבעלי אומנויות נחותות-חברתית, כגון קַצָּב, סַפָּר או בַּלָּן. את ההלכה הראשונה עיגן הרמב"ם בדרשה מן הכתובים, ואילו את השניה – בהסבר פוליטי: אדם שעסק בעברו במלאכה נחותה בעיני העם יתקשה לייצב את סמכותו.

בנוסף, הפסול במינוי בן-גרים מורחב גם לתפקידים אחרים ולא רק למלכות, בעוד הפסול במינוי בעל מלאכה נחותה אמור במלכות בלבד. גם את הפסול האמור במינוי בן גרים לתפקידים אחרים לומד הרמב"ם מן הכתובים:

ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל – לא שר צבא, לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין, או נשיא – שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" – כל משימות שאתה משים לא יְהוּ אלא מקרב אחיך.

זוהי דרשה שמקורה בתלמוד הבבלי. כאמור, את ההלכה הנוגעת למינוי אשה לתפקידים ציבוריים ("משימות") הרמב"ם מביא מיד לאחר ההלכה העוסקת בבן-גרים, והוא אף מקביל ביניהן: כשם שבן-גרים פסול לכל מינוי ולא רק למלכות – כך גם האשה. אלא שאם נבקש לדעת מנין לקח הרמב"ם את ההקבלה הזו, ניתקל בבעיה: אין לנו בספרות התלמודית מקור מפורש לכך שאין למנות אשה לתפקידים ציבוריים שאינם מלכות.

אמנם באסופות מדרשים שחוברו לפני ואחרי הרמב"ם מופיעה הלכה כזו, אך אלו אינם מקורות הלכתיים מובהקים. בשני התלמודים ובמדרשי ההלכה הקלאסיים מופיעה רק הדרשה "מלך ולא מלכה", ללא ההרחבה על תפקידים אחרים.

בשל כך הציעו המפרשים לראות בהלכה זו סברה עצמית של הרמב"ם: כיון שמן המילים "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" נלמדו שתי הלכות, אחת הפוסלת בן-גרים ("מִקֶּרֶב אַחֶיךָ") ואחת הפוסלת אשה ("מֶלֶךְ"), ומכיון שבנוגע להלכה הראשונה נקבע שהיא אמורה גם על מינויים אחרים – סבר הרמב"ם מדעתו שהוא הדין גם להלכה השניה.

אלא שאם אכן חידוש של הרמב"ם לפנינו, מתבקש לשאול האם החידוש הזה מוסכם על הכל? בשלל דרכים הוכיחו הפוסקים שרבים מן הראשונים חולקים על הרמב"ם, אם מתוך דבריהם המפורשים ואם מתוך שתיקתם. גם אלו שהדגישו את הרחבת הפסול ביחס לבן-גרים, נמנעו מלעשות זאת ביחס לאשה, ואם כן יש ללמוד מדבריהם שאשה פסולה למלכות בלבד ולא לשאר תפקידים ציבוריים.

 

מהי השָׂמָה?

גם אם נקבל את דברי הרמב"ם כהלכה פסוקה, עלינו להתבונן בשאלת משמעותה למבנה השלטוני של ימינו, וזאת משני היבטים: בנוגע להליך המינוי ובנוגע לאופי התפקיד.

בנוגע להליך המינוי, יש להבחין בין הדרך שבה התמנה אדם למלכות ובין דרך המינויים לשלטון בימינו. מינוי מלך נעשה על ידי בית הדין הגדול שבירושלים, הסנהדרין (ואולי גם במעורבות נביא אלוקים). אין מדובר בהליך דמוקרטי, בו העם ממנה את נבחריו, אלא בהפעלת סמכות העל התורנית. כאשר מת המלך, בנו הראוי לכך יורש את מקומו. ירושת המלכות אינה דורשת מינוי מחודש של הסנהדרין, והיא מתרחשת כמו מאליה ככל שהדבר אפשרי.

כעת יש לחקור חקירה למדנית: על מה בדיוק נאמר הפסול במינוי בן-גרים או אשה למלכות? האם הפסול קובע שאלו אינם יכולים לשמש בתפקיד המלך, או שמא רק שהממנים, בעלי הסמכות, נדרשים שלא למנות אותם? ההבדל המעשי יהיה, כמובן, בשאלה מה דינו של יורש המלכות, שאינו צריך מינוי מחודש של בעלי הסמכות. האם הוא יכול להיות בן-גרים או אשה?

הפוסקים תהו, כיצד התמנה רְחַבְעָם בן שלמה ונַעֲמָה העֲמוֹנִית למלך ישראל, והרי אמו אינה מזרע ישראל?! רבי יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל, בעל "נודע ביהודה" ורבה של פראג, הציע תשובה פשוטה: רחבעם ירש את המלכות מאביו ולא היה זקוק למינוי מחודש, וממילא לא נאמרה עליו הלכת "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ"! אם כן יש ללמוד מכך שהפסול אמור רק ביחס להליך המינוי ולא על עצם התפקיד.

רבי יוסף בְּאַבַ"ד זצ"ל, רבה של טַרְנוֹפּוֹל שבגליציה ובעל "מנחת חינוך", מציע להמשיך עם קו המחשבה הזה גם בנוגע לבת המלך. אם מת מלך ישראל ולא הותיר בן אחריו – הרי בתו יורשת את שררתו (כפי שבת יורשת בכל מקרה שאין למת בנים). כיון שאינה צריכה מינוי מחודש, היא גם לא מוגבלת על ידי הפסול "מלך ולא מלכה"!

אלא שכאן צריך להסתייג ולומר שהזהות שעורך בעל "מנחת חינוך" בין ירושת רכוש לירושת שררה אינה פשוטה כלל. אמנם בן יורש את שררת אביו, אך רבים סבורים שאין זה חלק ממושג הירושה הכללי הנוגע לרכושו של המת אלא דין בפני עצמו. לפי זה, לא חלים עליו דיני ירושה הכלליים, כגון הדין שבת יורשת במקום שאין בנים.

ומכל מקום, עד כמה שפסול אשה למלכות אכן נאמר רק ביחס להליך המינוי ולא לעצם התפקיד, נוכל לגזור מכך השלכה אחרת, חשובה לא פחות ומעשית אף יותר: כאשר אין מדובר בהליך מינוי על ידי בעלי סמכות, אלא בהליך דמוקרטי של בחירת העם, ייתכן מאוד שאין זה בכלל דיני "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ". אלו נאמרו על הגופים הממונים על העם, כדוגמת הסנהדרין, ולא על העם עצמו.

לשם דוגמה. רבותינו הראשונים עסקו בהגדרת מעמדה של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל, והוטרדו מכך משתי סיבות: הן בשל הפסול של אשה לדון בבית דין והן בשל הלכת "מלך ולא מלכה" אם נאמר שהיא אמורה גם על תפקידים אחרים או אם נאמר שתפקיד השופט מקביל לתפקיד המלך.

בין שלל הניסוחים שהציעו הראשונים לתיאור מעמדה הסמכותי של דבורה, התייחסו הראשונים גם לעובדה שדבורה קיבלה את מעמדה מתוקף רצון העם. העם ביקש לראותה כמנהיגתו. ייתכן מאוד שהעובדה הזו מוזכרת כדי להבדיל בין הליך דמוקרטי, סמכות המתפתחת מלמטה, לבין הליך סמכותי הנקבע מלמעלה. אם אכן כך, נוכל לחזק את סברתנו שאשה המתמנית על ידי העם אינה בכלל הפסול "מלך ולא מלכה" גם לדעת הרמב"ם.

 

ומהי משִׂימָה?

לסיום נציין היבט נוסף שבו נבדלים מינויים ציבוריים בימינו ממינוי המלך, או אף ממינויים ציבוריים אחרים בימי קדם. כזכור, המלך מוריש את שררתו לבניו אחריו. משמע הדבר הוא ששררת המלך היא מוחלטת – מסורה לגמרי ביד המחזיק בה. בניגוד מובהק לכך, מינויים פוליטיים בימינו הם זמניים ומוגבלים. נבחרי הציבור עומדים באופן קבוע לבחירה מחודשת של הציבור, הם ניתנים להדחה וגם מוגבלים על ידי זרועות שלטון האמורות לאזן בינן לבין עצמן.

את מינויו של אדם לתפקיד פוליטי בימינו יש לראות יותר כפקידוּת מאשר כריבּוֹנוּת. המתמנה מופקד על מלאכה מסוימת, אך לא הופך שליט של ממש. גדולי הרבנים בארץ ישראל ראו בכך גורם מכריע, כדי להבדיל בין פסול "מלך ולא מלכה" לבין בחירות פוליטיות בנות-ימינו: אין כאן "משימה" של ממש שעליה נאמר "שום תשים עליך מלך", אלא הטלת תפקיד ביד אדם. כפי שלא עלה על דעת איש למנוע נשים מתפקידי ניהול, כך גם אין למנוע מהן תפקידים פוליטיים.

אלו הן, בקצרה, ההיבטים ההלכתיים של נידוננו. כמובן, ההנהגה המעשית בשאלה הזו נקבעה בעבר ונקבעת כעת על בסיס מכלול רחב יותר של שיקולים.

יום נעים ופורה !

תגובה אחת על “לא נבחרות, לא בוחרות

  • רגילים לומר שדברי הראי"ה קוק בעניין (במאמרי הראי"ה) הם ה'קיצוניים' ביותר מבין האוסרים.
    אולם יש להשוות את האמור שם לדבריו במקומות אחרים, למשל, בגנזי ראי"ה – השגות על חוברת אור לישרים (שיצאה לאור בערך בשנת תר"ס) עמ' 81: "ומה שלקחו חלק בו [באסיפת הקונגרס הציוני השלישי בשנת תרנ"ט] גם כן נשים, זוהי שאלה שראוי לדון עליה, ואם אחרי ישוב הדעת יוחלט שאין הדבר ראוי מפני חוקי הצניעות, אע"פ שעל פי דין תורה אין בזה שום איסור, מ"מ אפשר שישמעו ויקבלו, בכל אופן אין כדאי הדבר לעשות ממנו עיקר גדול".
    וראו במאמרו של הרב ארי שבט במעשה חושב כרך ב'.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל