בוגרי החינוך הדתי לאומי מתרחקים מן הדת, כיוון שהחינוך מתמקד בפנים הטכניות שלה ואינו נוטע בהם התלהבות, אומר אבישי מזרחי, מנהל בחטיבת ביניים לבנים. הוא קורא להשבת הממד המיסטי והמלהיב של הרוחניות אל הדת. לדבריו, הדתיות היא קרבן שעל האדם להקריב, אולם לא ניתן לדרוש את הקרבן הזה מהחניכים, מבלי להציע להם חוויה רוחנית מלהיבה שתפצה עליו:
זה לא עובד. זה פשוט לא עובד. הם מצביעים ברגליים ופוסעים בקלילות החוצה מבית המדרש ומד' אמות של הלכה. הם לא מתרגשים מ"אסור", "חייב" או "צריך". הם לגמרי אקזיסטנציאליים וכל מה שלא קיומי להם הם דוחים בשתי ידיים.
מבחינתם היהדות הטכנית, הפורמלית והמסגרתית מיצתה את עצמה. המחשבה כאילו "יצירת הרגלים" תייצר התמדה וחיבור פשוט לא עובדת, ויעיד על כך החופש הגדול. לא משנה לכמה תפילות במניין היה שותף הנער בבית הספר, במבחן האמיתי, בינו ובין בוראו, תפילה במניין לא עושה לו את זה.
במקומות שהוא מחובר הוא יודע להתמסר, להתאמץ ולהזיע, אך כשמדובר רק בעניין מסגרתי, נטול תוכן ונשמה, זה מתמוסס בקלות מכאיבה, מתסכלת. נערים, ממש כמו לא מעט מבוגרים, מחוברים למעשים ופעולות דתיות שנעשו בבחירתם המלאה והחופשית ולא כי המסגרת מחייבת – לא המסגרת הבית־ספרית ולא מסגרת ההלכה.
די לראות איך נראה בית מדרש שתלמידים הגיעו אליו מבחירה ואהבה אל מול שיעור גמרא ממוצע בכיתה בבית הספר. או מכיוון אחר – מרתק לראות איך חוויית הטבילה הנשית היא מורכבת, מובכת ומעיקה עבור לא מעט נשים המחויבות בה, לעומת זו הגברית שנעשית ללא שום חיוב הלכתי ואולי דווקא בשל כך היא מצליחה להעניק לדבקים בה הרבה להט דתי וחוויית טהרה עמוקה…
התלמידים שלנו כבר לא מסוגלים לשאת חוויית עקדה מתמדת ללא חוויית התגלות. החינוך הדתי לא יכול עוד לברוח מהשאלה הפשוטה והדרמטית ששואלים תלמידנו שוב ושוב – "לשם מה?", "מה אני מרוויח מקיום דקדקני ותובעני כל כך של ההלכה היהודית?". האלטרנטיבות קורצות מהרחוב ממול ומבעד למסך הקרוב. יש חיים מהנים ופשוטים, זורמים ונינוחים מחוץ לעולם הדתי, וכיוון שגיהינום לא ממש מפחיד אותם ונידוי חברתי או חרמות משפחתיים כבר לא ממש מתרחשים בימינו, הדרך החוצה קצרה ומפתה. ושיהיה ברור: הם יהיו מוכנים להתמסר. הם לא עצלנים ולא שטופי תאווה או רדידות, חלילה. הם רק מבקשים לחוות התגלות לפני שיעקדו את חייהם על מזבח ההלכה היהודית…
