בעקבות מעשה המרגלים אומר ה' למשה: "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו". משפט זה מביע תסכול רב, כביכול, מהעם. כמה שיעשו בשבילם וכמה שיוכיחו אותם, הם עדיין ימשיכו להתלונן באופן כפוי טובה.
התנהגות זו מופיעה כאן ביחס לקב"ה. אבל היא מפתיעה לא פחות ביחס למשה. משה נשא את בני ישראל "כאשר ישא האומן את היונק". הוא הוציא אותם ממצרים, הלך שוב ושוב לפרעה ונשא באורך רוח את ההתעקשות שלו, עמד מול מנהיגי העם, שידעו לגשת אליו עם כל תלונה קטנה, הוביל אותם לקריעת ים סוף (שלאחריה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו). בקיצור, הוא דאג להם במסירות בכל מצב אפשרי ובלתי אפשרי, והיה מוכן לשבת מהבוקר עד הערב לשמוע את המריבות שלהם ולהביא להם את דבר ה'. ולאחר כל זאת, בכל פעם ופעם, אם רק קם מישהו והסית כנגד משה, אפילו מן האספסוף, מיד נגרר אחריו העם וקם כנגדו. בסיפור של המרגלים, הדברים מגיעים עד כדי שמי שתמך במשה – כלב ויהושע – כמעט נרגם למוות באבנים על ידי ההמון הזועם.
כיצד אפשר להבין זאת? אפילו אם נבין איכשהו מה הביא לתלונות של העם, איך אפשר להבין את כפיות הטובה העמוקה? מילא שהם באים בטענות למשה, אבל מהיכן מגיעה השנאה העמוקה, עד שמי שמוכן להגן על המנהיג המסור מתחייב בנפשו בידי ההמון המוסת?
למעשה, תופעה זו אינה מיוחדת לישראל. ניתן לראות פעמים רבות כי דווקא המנהיג שדואג לעם, מקדם אותם ופועל למענם במסירות הופך בידי המון מוסת לדמות רעה. במקום להכיר לו טובה, העם מוצא כל טצדקי למרר את חייו של המנהיג המופתי ומבקש להחליפו בכל הזדמנות. ניתן למצוא דוגמאות היסטוריות רבות למנהיגים שהביאו לעמם תהילת עולם, אבל זכו בחייהם לאכול מרורים מבני עמם. מן המפורסמות שבהם הם נפוליאון וצ'רציל.
"ומי יעמד לפני קנאה"
אפשר שהבנת התופעה נעוצה בסיפור שחתם את הפרשה הקודמת: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר".
לא לגמרי ברור מה היה הדבר שאותו דיברו מרים ואהרן במשה, אך מתוך ההקשר משתמע שנלוותה לכך נימה שלילית. אף אחד אינו חושד במרים ובאהרן בקנאה קטנונית או ברצון לפגוע במשה, אבל ניתן ללמוד כי שורש התרעומת שלהם היה: "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" – הם הניחו שמשה סבור שהוא נעלה עליהם, וזה מה שהפריע להם. לטענה זו לא היה שחר, כפי שמעיד המקרא מיד: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". אבל אנו למדים מכך, שאין זה משנה כיצד מושא הקנאה רואה את עצמו. גם כאשר משה עצמו לא היה נגוע בהתנשאות, עדיין, עצם השוני בהתנהגות שלו יצר מתח בינו לבין מרים ואהרן. הוא היה נראה בעיניהם אחר, זר, מישהו מעליהם, וזה הפריע להם.
חז"ל מתארים בצורה יפה כיצד התבטאה דינמיקה זו בקרב אנשים יותר נמוכים:
"והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה": תרין אמוראין חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח. מאן דאמר לגנאי: חמון שקין [ראו את שוקיו]; חמון כרעין [ראו את רגליו] חמון קופד [ראו צאוורו] אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי. כל מדליה מן דיהודאי. (ירושלמי שקלים ה, ב).
בני ישראל עומדים ומביטים באיש הנעלה, שמסור להם כל כך, שהביא אותם מעבדות מרה תחת נוגשי מצרים לקבל תורה על הר סיני ולשכון תחת ענני כבוד כשלחם פלאי יורד להם משמים. וכשהוא מסתובב לחזור לאוהל שלו, הם רואים בו זר, שונה, ומתחילים לחשוב – תראו אותו, מיוחד, אחר, שונה. במה הוא יותר טוב מאתנו? הרי כל מה שיש לו זה ממנו, בגללנו.
יתכן שדינמיקה זו מתפתחת דווקא מחמת תכונותיו יוצאות הדופן של המנהיג, ולא למרות קיומן. ככל שהפער בין המנהיג לבין העם גדול יותר, כך עולה הסבירות שהעם יפתח כלפיו יחס עוין. הפער גורם ליחס של זרות כלפי המנהיג. העם מביט "אחריו", כאילו הוא אינו חלק ממנו, אלא מישהו שמגיע מבחוץ ומתגדל על חשבונם. גורם נוסף שמעצים את כפיות הטובה הוא דווקא העובדה שהמנהיג כל כך מסור לעם והוא עושה בשבילם הכל. כאשר העם מתרגל שמישהו אחר דואג לכל צרכיו, הוא מרגיש צורך להצדיק את עצמו. הוא רוצה להישאר במקום הנוחות שלו, ולא לקבל על עצמו אחריות. אבל הוא מרגיש רע עם התלות שלו במנהיג הגדול. וכך, במקום להכיר לו טובה, העם מתחיל להעלות מחשבות קונספירטיביות, על כך שהמנהיג בעצם שונא אותם, וכל מה שהוא עושה אינו אלא למען עצמו.
רגש זה עלול להופיע באדם גם כלפי הקב"ה. מדובר ברגש עמוק המפעפע באדם, מתוך שהוא אינו יכול להכיר טובה לקדוש ברוך הוא, ולקבל את הריחוק המהותי שלו. במילים אחרות, מתפתחת באדם קנאה כלפי הקדוש ברוך הוא, והוא מתחיל לספר לעצמו שהוא מנצל אותו.
"ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו. אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם".
