מדריך שימושי לנבואה

היום, י"א בשבט, לפני שלוש מאות ושלושים ותשע שנה, תמו שנות חייו של נביא השקר אברהם נתן אשכנזי, המוכר בכינויו על שם עיר מגוריו: נתן הָעַזָּתִי (בשנת ה'ת"מ, 1680). בשמשו כנביא המבשר את בואו של ה"משיח" שבתי צבי, הספיק נתן העזתי בשבע ושלושים שנות חייו לחולל תנועה משיחית כבירה, איומה ונוראה, שהקיפה את העולם היהודי כולו. התנועה המשיחית הזו, "השבתאות" כפי שהיא מכונה בימינו, היא מן האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות ישראל בעת החדשה ובכלל, ורבים מקורות העם בשנים שחלפו מאז ועד ימינו מתפרשים לאורה.

נתן העזתי, מקובל וסגפן כריזמטי ובעל הבעה מרשימה באומר ובכתב, היה הדמות המשפיעה והפעילה מאחורי בשורת המשיח. מכתביו אל קהילות ישראל ומסעיו אליהן הפכו את שבתי צבי מאישיות תמהונית נרדפת למושא הערצתם של מאות אלפי יהודים תמימים מכל תפוצות הגולה. מאמיניו של שבתי צבי ראו בו נביא שחובה לציית לו, ובקהילות שידם הייתה תקפה אף רדפו את המסרבים לקבל את מרותו.

אברהם נתן אשכנזי נולד בשנת ה'ת"ד (1643) בירושלים, שם למד בישיבת "בית יעקב" של רבי ישראל יעקב חגיז בעל "הלכות קטנות". עם נישואיו התיישב בעיר עזה, החל לעסוק בלימודי קבלה ואימץ לעצמו חיי פרישות. כבן עשרים כבר יצא שמו בקהילות ארץ ישראל כעושה פלאות, ואף בין יהודי מצרים נפוצו עליו סיפורי פלאים.

במצרים שהה באותה עת שבתי צבי. בשנים שחלפו נדד שבתי צבי וגורש מעיר לעיר בעקבות מעשים תמהוניים שעשה. כבן 35 יצא מטורקיה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. משם נשלח כשַׁדַ"ר (=שְׁלוּחָא דְּרַבָּנָן, גובה צדקה למען חכמי ירושלים) למצרים, וישב בה בזמן שהגיעו אליה השמועות על אודות איש הפלאים העזתי. סקרנותו הביאה אותו לעזה, כדי לפגוש את האיש מקרוב.

הפגישה הפרטית בין שני האישים, שהתקיימה בחודש אייר ה'תכ"ה (1665), הייתה הניצוץ שהבעיר את הגולה כולה כמדורת אש. נתן העזתי עיצב את דימויו העצמי של שבתי צבי כמשיח, ומסר לו את ה"נבואה" שניתנה לו:

כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה מוֹשִׁיעֲכֶם בָּא שַׁבְּתַי צְבִי שְׁמוֹ, יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אוֹיְבָיו יִתְגַּבָּר.

משם ואילך שימש נתן העזתי כנביאו של שבתי צבי. האירועים למן הפגישה הזו ועד מותו של שבתי צבי ביום הכיפורים של שנת ה'תל"ז (1676) ושל נתן העזתי בי"א בשבט ה'ת"מ (1680), הלא המה כתובים על ספרי דברי הימים.

בתקופת השיא של התפשטות התנועה המשיחית בקהילות ישראל, ניצב לנגדה לוחם עז נפש, תלמיד חכם ממוצא אַלְגִ'ירִי, באותם ימים רב בהַמְבּוּרְג שבגרמניה ולימים רב הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם שבהולנד. שמו רבי יעקב שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ (מובן השם בספרדית הוא "ששה שערים", ואולי מקורה ברובע היהודי בבַּרְצְלוֹנָה שהיו לו ששה שערים). הוא שלח מכתבים לרבני הקהילות ועמל רבות לשכנע אותם להצטרף עמו במלחמתו נגד האמונה המשיחית החדשה. בין הסוגיות ההלכתיות הנידונות במכתביו, עולה שוב ושוב שאלת אמינותו של ה"נביא" נתן העזתי.

רבי יעקב שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ עמד על דעתו שאין כל תוקף סמכותי לנבואותיו של נתן העזתי, וממילא אין כל חובה להאמין ולציית להן. את דבריו הוא ביסס על ההלכה הפסוקה הדורשת מבחני אמינות מאדם המתנבא, ועל כך שנתן העזתי לא עמד במבחנים כאלו.

תעודת נביא מוסמך

כיצד באמת הופך אדם לנביא מוסמך? זוהי שאלה בעלת משמעויות מרחיקות לכת! הנביא הוא אחד מבעלי הסמכות בעם היהודי. אמנם אין לו כלי אכיפה משל עצמו, אך כאשר נביא מצַוֶּה לעשות דבר מה או להימנע מדבר מה, מִצוַת עשה מן התורה לציית לו והעובר על כך חייב מיתה בידי שמים. בנוסף, לנביא סמכות לצוות אף על פעולות האסורות מן התורה, באופן זמני וככל שהשעה מחייבת.

אלו סמכויות שמן הסתם רבים עשויים לחשוק בהן, וממילא אין ספק שעליהן להינתן רק לאחר תהליך בחינה קפדני. לשם כך נקבעה הדרך להכרה בסמכותו של הנביא, והנה היא לפנינו בלשונו של הרמב"ם שאסף את הפרטים מן המקרא, מן התלמוד הבבלי ומן התלמוד הירושלמי:

כל נביא שיעמוד לנו ויֹאמַר שה' שְׁלָחוֹ – אינו צריך לעשות אוֹת כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע, שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיֹאמַר דברים העתידים להיות בעולם ויֵאָמְנוּ דבריו…

לפיכך, כשיבוא אדם הראוי לנבואה בְּמַלְאֲכוּת [=בשליחות] השם, ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצוות התורה, אין אומרין לו: "קְרַע לנו הים או הַחֲיֵה מת וכיוצא באלו, ואחר כך נאמין בך", אלא אומרים לו: "אם נביא אתה, אֱמוֹר דברים העתידים להיות", והוא אומר, ואנו מחכים לראות הֲיָבוֹאוּ דבריו; אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן – בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן – יהיה בעינינו נאמן.

במבט ראשון אנו עשויים לחשוב שפעולה ניסית משכנעת יותר מניבוי עתידות. אלא שהלכות ספורות קודם לכן, הרמב"ם עומד על כך שפעולות חריגות (כמו קריעת ים) אינן יכולות להעניק למבצע אותן סמכות נבואית, כי אולי מחולל הניסים הללו הוא קוסם או מכשף? כין שכך, הדרישה מן הנביא היא שינבא במדויק את העתיד להיות.

אלא שגם חיזוי עתידות אינו מדד מובהק לשליחות בשם הא-ל. אדם עשוי להמר על העתיד להיות והמציאות תאַמֵּת את כל דבריו. כיצד אפוא אנו מסתפקים בכך, כדי להעניק מעמד סמכותי של נביא?

התשובה לכך היא פשוטה: איננו מסתפקים בכך כלל. כפי שדקדק הרמב"ם בלשונו, איננו מדברים על כל אדם, אלא רק על מי ש"ראוי לנבואה במַלְאֲכוּת השם". כלומר, מבחן חיזוי העתיד נערך רק למי שעומד בדרישות הסף של הנבואה. מי שלא עומד בהן, גם אם יחזה במדויק את כל העתיד להיות ודבר מדבריו לא יפול ארצה – לא נביא הוא ולא בן נביא, כיון שאינו ראוי לכך.

מהן דרישות הסף של הנבואה? שיהיה האדם "חכם גדול בחכמה, גבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד". לא פשוט…

בנוסף, כדי שתוכל הנבואה לשרות על אדם כזה, עליו להיות "מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו". ההכשרה לנבואה, כלומר העמידה בדרישות הסף של מבחן הנבואה, היא אפוא תהליך ממושך וקשה מאוד.

משכך, ציון "עבר" במבחן הנבואה הוא פורמלי. את הסמכות אמור הנביא לקבל בשל סגולותיו ודרגתו הרוחנית, אלא שהתורה דרשה לציית לו רק לאחר שיעבור גם את המבחן הפורמלי של חיזוי העתידות.

הנה סיכום הדברים, שוב בלשונו הנאה של הרמב"ם:

לא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעין בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מְהַלֵּךְ בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהא-ל שלחו – מִצוָה לשמוע ממנו.

מי אמור לקבוע שאדם עומד בדרישות הסף של מבחן הנבואה? הרמב"ם לא מתייחס לכך, אך סביר להניח שאין די בהתרשמות אינטואיטיבית של הסובבים אותו. אם נזכור את המשמעויות מרחיקות הלכת של מעמד ה"נביא", אין ספק שדרושה חותמת רשמית יותר. רבי אריה פּוּמֶרַנְצִ'יק זצ"ל, גאון נפלא מן הדור האחרון שהסתלק בדמי ימיו, מצא מקור מעניין ממדרש, ולפיו הסנהדרין, המעמד התורני העליון בעם, הוא הקובע מי ראוי לנבואה. נשוב עוד מעט לנקודה מעניינת זו.

כמה בדיקות כולל מבחן חיזוי העתידות? האם די בכך שהראוי לנבואה צופה פרט עובדתי אחד מן העתיד? מלשון הרמב"ם שהובאה לעיל, נראה שלכל הפחות הציון צריך להיות מושלם: כל מה שחזה הנביא צריך להתקיים לפרטיו. אך כמה מורכבת אמורה להיות המציאות העתידית שצופה האיש?

זאת לא פורט לנו. הרמב"ם כתב:

ובודקין אותו פעמים הרבה. אם נמצאו דבריו נאמנין כולם – הרי זה נביא אמת.

אך מה זה פעמים הרבה?! קשה לדעת. יש מן האחרונים שציינו שלוש בדיקות, כדרכה של ההלכה לראות בחזרה משולשת ביטוי לקביעות ("חזקה"), אלא שהרמב"ם יכול היה לציין זאת במפורש ומתקבל הרושם שהעמימות בלשונו מכוונת.

נראה יותר שהרמב"ם סומך על היות התהליך מפוקח בידי הסנהדרין. אמנם הוא לא אומר זאת במפורש, אך כאמור מסתבר מאוד שאין מדובר בסמכות הניתנת באופן ספונטני. כיון שהסנהדרין מפקחת על התהליך, ומכיון שהמבחן ביסודו הוא פורמלי בלבד, אין צורך להיכנס לפרטי פרטיו: יבואו חכמי הסנהדרין ויקבעו מי עמד במבחן ומי לא.

ויש כאן נקודה נוספת, חשובה מאוד. תולדות עמנו מלמדות שהופעת נביא בישראל אינה מאורע פתאומי. לנבואה יש מסורת, בתי מדרש ומסגרת חונכת מדור לדור. יש לכך גם משמעות הלכתית מעשית: אם נביא וותיק מודיע לעם שפלוני הוא נביא, די בכך ואין צורך להעמיד את פלוני במבחן חיזוי העתיד. כנראה שגם זאת רק אם הוא אכן ראוי לנבואה, ואולי אם אינו ראוי נמצא הנביא הוותיק מכחש דברי תורה והרי זה נביא שקר. כך או כך נמצאנו למדים שמבחן החיזוי אינו הכלי היחיד לקביעת הנביא, וכנראה שמבחינה היסטורית גם לא הכלי הנפוץ.

זהירות: נביא שקר

ברמת העיקרון, מי שאומר דברי נבואה בשם ה' מבלי שאכן קיבלם בנבואה, הרי זה נביא שקר ועונשו מיתת בית דין בחנק. הדוגמה הפשוטה לאמירה כזו, היא כאשר נביא מצוה לשנות את אחת ממצוות התורה. כיון שמעיקרי האמונה שתורת משה אמת נצחית ובלתי משתנה, הרי שאמירה כזו היא בהכרח שקר. ואולם בה במידה, גם האומר כל הוראה אחרת כנבואה מאת האלוקים, בעוד לא קיבל אותה בנבואה, הרי זה נביא שקר ועונשו בחנק.

אלא שככל הנראה צריך לסייג את ההלכה הזו. האם כל אדם בעל דמיון מפותח, או בעל לשון חלקלקה, שיאמר דברים "בשם השם" יהיה חייב מיתה בחנק?! האחרונים הניחו כדבר פשוט שדרושה מידה מסוימת של שייכות למוסד הנבואה, כדי להיכנס בכלל המוזהרים על נבואת שקר.

אם נחזור ל-2 המרכיבים היוצרים את סמכות הנביא, דרגתו הרוחנית של האיש ועמידתו במבחן חיזוי העתידות, נוכל לנחש לבד את השיטות השונות: יש אומרים שהאזהרה על נבואת שקר, שעונשה בחנק, אמורה רק על מי שכבר הוחזק לנביא על ידי שעבר את מבחן החיזוי, ויש אומרים שהיא אמורה אף על מי שעוד לא עמד במבחן, כל שהוא בדרגה הרוחנית המתאימה. לדעה זו, נראה שהסנהדרין הקובעת מי הראוי לעמוד בדרישות מבחן הנבואה, היא גם זו שתקבע ממילא מיהו נביא שקר.

מה דינו של העומד במבחן החיזוי ונכשל? תלוי מה ערך העתידות שחזה. אם אלו עתידיות חיוביות, כמו דברים טובים שיבואו על אדם מסוים או על העם כולו, הרי שהעובדה שדבריו התבדו הופכת אותו ל"נביא שקר". דברים טובים שמוסר ה' ביד נביאיו אינם מתבדים לעולם. לעומת זאת, אם אלו דברים שליליים, כמו אסון שעתיד לבוא על אדם או על העם, העובדה שהם לא קרו לבסוף אינה הופכת את החוזה אותם לנביא שקר. ייתכן שהאדם או העם עשו תשובה ונסלח להם.

האם אדם שעמד למבחן נבואה וכשל דינו בחנק? לדעת האומרים שרק נביא מוסמך נכלל בדין "נביא שקר" – לא. כל עוד לא הצליח במבחן, אין עליו עונש. אך לדעת האומרים שכל הראוי לנבואה מוזהר על נבואת שקר, כך גם הנכשל במבחן הנבואה הוא לכאורה "נביא שקר" ודינו בחנק.

רבי פנחס הלוי הורביץ זצ"ל, רבה של פְרַנְקְפוּרְט שבגרמניה, הסביר בכך את הצעת יהושע בן נון למשה רבנו, לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים במחנה. יש לשים אותם במשמר, אמר יהושע, כדי לבדוק אם יתקיימו דבריהם אם לאו, ואם לא יתקיימו – יש להרגם כדין נביאי שקר.

אלא שמדברי הרמב"ם ניתן אולי לדייק שאפילו נביא מוסמך שהתבדה בעתידות שאמר, אף שאמנם הוא הופך מכאן ואילך "נביא שקר", מכל מקום אינו נענש בבית דין. אולי העונש אמור רק במי שמצַוֶּה דבר מה בשם ה' ולא במי שמוסר דברים בעלמא שאין בהם ציווי. ייתכן שהדבר תלוי בשאלה מדוע נענש נביא שקר בחנק, אלא שארכו הדברים.

במכתביו הרבים שכינס בספר "צִיצַת נוֹבֵל צְבִי", רבי יעקב שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ מתעמת עם חכמים שקיבלו את "נבואתו" של נתן העזתי. שוב ושוב הוא תובע מהם לעמוד בדרישות הבסיסיות של ההלכה, ולהעמיד את נתן במבחני חיזוי. אלו מצידם השיבו לו שנתן העזתי לא בא להורות על עבירה בהוראת שעה, אלא רק לחזק את העם לתשובה ומעשים טובים, אך הרב שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ התעקש, בצדק כמובן, שאין לכך שום משמעות: אין נביא בישראל, מבלי שיֵאָמְנוּ דבריו במבחן.

סופו של נתן העזתי העיד על תחילתו. לימים גיבה נתן העזתי את מעשי העבירה של שבתי צבי ב"נבואות" כאלו ואחרות, מה שהפך אותו ללא צל של ספק לנביא שקר. ייתכן שעיסוקו בתורה ובפרישות בשנים שקדמו לפעילותו ה"נבואית" הפכו אותו "ראוי לנבואה", מה שלדעת קצת מרבותינו מחייב אותו מיתת חנק בבית דין על נבואותיו השקריות. בין כך ובין כך, המיתו האלוקים בדמי ימיו.

יום נעים ופורה !