מלחמה וביזה

היום, כ"ט בטבת, לפני ארבע ועשרים ומאתיים שנה ניצלו יהודי העיר טְרִיפּוֹלִי שבלוּב מסכנת מוות שריחפה עליהם, עם בריחתו של המושל הרשע עַלִי בּוּרְגִ'יל מן העיר (בשנת תקנ"ה, 1795). כשנתיים של רדיפות קשות מנשוא באו אל קיצן, ויהודי העיר נשמו לרווחה. כאות זיכרון לישועת ה', קבעו חכמי העיר יום "פורים שני" מדי שנה בכ"ט בטבת, הנקרא על שם הצורר "פורים בורג'יל".

באותם ימים הייתה טריפולי, וארץ לוב כולה, נתונה רשמית לשליטת האימפריה העות'מאנית. לאורך המאה ה-18 היה השלטון המקומי הכפוף לאימפריה נתון בידי שושלת מקומית בשם קָרַמַנלִי. רוב שנותיהם, ניהלו בני קרמנלי את שלטונם בארץ בתבונה ובמקצועיות, ויהודי לוב שיגשגו ופרחו בימיהם. בשנת תקנ"ג (1793), היה השליט עַלִי פֶּחָה קָרַמַנלִי זקן וחולה ובין בניו פרצו מאבקי ירושה קשים. באופן כללי, במהלך המאה ה-18 נחלשה אחיזתה של האימפריה העות'מאנית במחוזותיה הרחוקים, ומאבקים בין שליטים מקומיים פרצו בכל עת.

מאבקי הירושה הובילו למחסור חמור במזון, ותושבי העיר החלו לחוש ברעב ההולך וגובר. בצר להם, פנו ראשי הקהילה היהודית במכתבים אל השלטון המרכזי בטורקיה וביקשו מהם להתערב בנעשה בלוב. קצין צבא עות'מאני בשם עַלִי בּוּרְגִ'יל גוּרזִ'י (Cezayirli Ali Bulgur Paşa) ניצל את קשריו עם השלטונות בטורקיה, וקיבל רשיון מלכותי רשמי ליטול את השלטון בלוב.

ביום כ"א באב תקנ"ג (30 ביולי 1793) עגנו תשע ספינות מלחמה בחופי טריפולי, ועלי בורגי'ל נכנס אל העיר מלווה בשלוש מאות שכירי חרב. הוא כבש את העיר בקלות. מהר מאוד גילו יהודי טריפולי כי הם נפלו מן הפח אל הפחת. השליט החדש היה אכזר ותקיף מאין כמותו, עם היותו תאב בצע ורודף שררה. מיד עם בואו הטיל מכסים כבדים על יהודי העיר ושדד את כספם.

בראש הקהילה היהודית בטריפולי עמד רבי אברהם כלפון (הרב האבר"ך) זצ"ל, תלמיד חכם, עשיר ומיוחס מבני ליוורנו שבאיטליה שהתיישבו בעיר בתקופת שגשוגה. הנהגתו הוכרה על ידי השלטונות, והוא כונה "הקַאיֵיד" (=הראש). משפחתו של רבי אברהם סבלה במיוחד מרדיפות השליט החדש. הוא כלא את בניו ואת חמותו, ודרש ממנו סכום עצום לכופר נפשם.

בינתיים, מחוץ לעיר טריפולי כרתו בני השליט המודח ברית ביניהם, זנחו את מאבקי הירושה והתאגדו למלחמה משותפת בעלי בורג'יל. הם צרו על העיר, בנסיון לשבור את רוח לוחמיו של עלי בורגי'ל. תושבי העיר הסובלים מחרפת רעב, נדרשו בכפייה להתגייס למלאכת ביצור החומה. בתים רבים נהרסו ואבניהם נלקחו לחיזוק החומות. יהודי העיר הוכרחו לעבוד בשבתות כבימי חול.

שניים מחשובי הקהילה נתפסו בנסיון לקשור קשר עם הצרים על העיר, ועלי בורגי'ל הוציא אותם להורג באכזריות רבה לעיני כל העם. אחד מהם היה רבי דוד כלפון הי"ד, בנו של הרב האבר"ך.

לאחר כשנה שלימה שהייתה העיר נתונה במצור, הצליחו בני קרמנלי לפרוץ את חומותיה ולכבוש את העיר. הפחה של תוניס הסמוכה הצטרף למלחמה והביא עימו אלפי לוחמים שהבקיעו את החומה. בליל כ"ט בטבת תקנ"ה (20 בינואר 1795) ברח עלי בורג'יל מן העיר עם קבוצה קטנה מנאמניו, עלה על ספינה והפליג אל ארץ רחוקה.

יהודי טריפולי נשמו לרווחה, אך חששו מן השלב הבא: אלפי לוחמים עמדו להיכנס אל העיר ולבוז את כל רכושה. כך עשו החיילים משך חודשים ארוכים בכל הכפרים הסמוכים אל העיר, וכך אמורים היו לעשות מיד עם כניסתם לעיר. נכבדי הקהילה פנו בתחנונים אל ראשי הצבא, וחילו את פניהם שיניחו להם לשלום לאחר שסרה מעליהם אימתו של עלי בורג'יל.

ראה ה' את עניים, ואנשי הצבא נאותו לבקשתם. איש מבין החיילים לא נגע בהם וברכושם לרעה. רבי אברהם כלפון, הרב האבר"ך ששכל את בנו בחרב עלי בורג'יל תיקן יום "פורים שני" בכ"ט בטבת, ואף ערך פיוט נפלא בתבנית "מי כמוך" לזכר המאורעות.

"מי כמוך" הוא מבנה פיוטי ייחודי לשיר ישועה המשולב בברכת "גאל ישראל" שלאחר קריאת שמע. הפיוט המפורסם ביותר שנכתב בתבנית הזו הוא פיוטו של רבי יהודה הלוי על נס פורים, הנהוג לאמרו בקהילות הספרדים בשבת זכור שלפני פורים. שירים בתבנית "מי כמוך" מגוללים את כל פרטי הנס, כשכל בתי השיר חותמים בשיבוצים מן המקרא המסתיימים באותה מילה.

הנה, לדוגמה, ארבעה בתים משירו של רבי אברהם כלפון המתארים את כניסת החיילים אל העיר:

וַיִּרְאוּ אֶת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה כִּי הֵם רַבִּים / כַּחֲמִשָּׁה אֶלֶף סוּסִים טוֹבִים / לְבַד מֵהַשָּׂרִים וְהָרוֹכְבִים / מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'.

נָמַס לִבָּם פֶּן יִשָּׁמְדוּ שָׁמוֹד / וַיַּעֲלוּ עַל הַחוֹמָה וַיַּעַמְדוּ עָמוֹד / וַיִּתְחַנְּנוּ לִפְנֵיהֶם בְּקוֹל חָמוּד / צָעַק לִבָּם אֶל ה'.

רָאוּם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיְרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם / וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַמִּלְחָמָה וַיִּשְׁתַּטְּחוּ לִפְנֵיהֶם / לְבִלְתִּי יִכָּנְסוּ הַחַיָּלִים אֲלֵיהֶם / מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם ה'.

וַיִּשְׁמְעוּ לָהֶם וַיִּתְּנוּ כְּרוֹזִים / לְבַל יִכָּנֵס אִישׁ לָבוֹז בּוֹזְזִים / וַיַּאֲמִינוּ וַיִּהְיוּ עֲלִיזִים / כִּי גּוֹאֲלָם חָזָק ה'.

בין השומרים עד ימינו את מנהגי יהודי טריפולי, מושר הפיוט "מי כמוך" של רבי אברהם כלפון בשבת הסמוכה לכ"ט בטבת, לפני קריאת התורה.

 

אנשי הצבא בזזו איש לו

לכבוד יום שמחתם של יהודי טריפולי, נעיין מעט בהלכה אחת הנוגעת לידי מלחמה, והיא שאלת הביזה. כפי שראינו, צפוי היה שכובשי העיר טריפולי מיד עלי בורג'יל יפשטו על העיר ויבוזו אותה. בחסד ה' נשאו נכבדי העיר חן בעיני אנשי המלחמה, והם וויתרו על הביזה.

במאה ועשרים השנים האחרונות, ביזת מלחמה אסורה על פי המשפט הבינלאומי, בהתאם לַאֲמָנוֹת הַאג וזֶ'נֶבָה. גם במשפט האזרחי בישראל אסורה הביזה:

חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו – מאסר עשר שנים.

ואולם בתקופת המקרא הייתה ביזת השלל ביד המנצחים חלק אינטגרלי מן הלחימה, והתורה אף התירה זאת במפורש:

…וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לָךְ.

ההלכה אף קובעת את הדרך שבה יש לחלק את השלל. הרכוש הממשלתי – "אוצרות המלך" – עובר לרשות המלך עצמו, ושאר השלל מתחלק לשני חצאים: החצי האחד עובר אף הוא לרשות המלך, והחצי האחר מתחלק בין הלוחמים בשווה. לא רק הלוחמים בפועל (חיילי החזית), אלא גם תומכי הלחימה (חיילי העורף) הנקראים בהלכה "היושבים על הכלים". כל חיילי הצבא מתחלקים במחצית הרכוש.

החלוקה הזו היא קדומה בישראל, וראשיתה בהנהגתו של אברהם אבינו כאשר הושיע את מלך סדום מיד כדרלעומר:

בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

אברהם אבינו וויתר על חלקו שלו, כמצביא המלחמה, אך דרש שיינתן חלקם של הנערים – אלו תומכי הלחימה, ושל האנשים – אלו הלוחמים בפועל. כך גם נהג דוד המלך במלחמתו עם עמלק בעיר צִקְלַג, "וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

ובכן, אנו רואים שהביזה מותרת על פי ההלכה, ועדיין עלינו לשאול האם היא רצויה? בשתי מלחמות במקרא אנו מוצאים שנמנעו ישראל מן הביזה: בכיבוש יריחו על ידי יהושע ובמלחמת עמלק בזמן מרדכי ואסתר. ביריחו הטיל יהושע חרם על הביזה, ועכן שמעל בחרם נרגם באבנים על ידי העם; בזמן מרדכי ואסתר הכתוב מדגיש שלוש פעמים שלא שלחו העם את ידם בביזה, אף שהצו המלכותי התיר זאת.

הכתובים לא מפרשים לנו מדוע נאסרה הביזה ביריחו ומדוע נמנעה הביזה בזמן מרדכי ואסתר. בשל כך, הציעו הפרשנים סיבות שונות. יש אומרים שהשלל ממלחמת יריחו, כמלחמה הראשונה של ישראל עם כניסתם לארץ, הוקדש לצרכי שמים כפי שאנו מפרישים תרומה וחלה מראשית התבואה וכפי שאנו מקדשים את הבכורות. אחרים אומרים שמלחמת יריחו נערכה בשבת, ועל כן הוקדש כל השלל שלה.

באשר למלחמה עם עמלק בזמן מרדכי ואסתר, ייתכן שביקשו היהודים להוכיח את טוהר כוונתם: הם לא ביקשו לעורר מלחמה ולאסוף שלל, אלא "להקהל ולעמוד על נפשם". אף שהותרה להם הביזה, אם היו עוסקים בה היו נראים כמחרחרי ריב ומדון.

ואולם ניתן ללמוד על היחס התורני אל הביזה ממקום אחר: בני שבט לוי הוזהרו במִצוַת לא תעשה מן התורה שלא ליטול מן הביזה. את הכתוב: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל" פירשו חכמים: "חֵלֶק – בביזה; נַחֲלָה – בארץ". כלומר, כפי שהלוויים לא זכאים לירושה בנחלת הארץ, כך הם גם אסורים מליטול חלק בביזה.

מדוע התורה אסרה על הלוויים לקחת מן הביזה? בעל ספר "החינוך" כותב על כך:

לפי שהם משרתי השם – לא נאה להם להשתמש בכלים החטופים מיד בני אדם! לא יבוא בית השם רק דבר הבא דרך שלום ויושר ואמונה, ולא שידאג עליו לב איש ואשה.

הרי לנו הבחנה נפלאה בין המותר לרצוי: אמנם בשעת מלחמה הותר רכושו של האויב, כפי שהותר דמו, אולם בני אדם הנמצאים בדרגה רוחנית גבוהה יותר מהמון העם, "משרתי השם", אין ראוי להם ליהנות מממון שמעורבת בו דאגת לב איש ואשה!

נראה שדברים אלו תלויים בהלכה נוספת. לדעת הרמב"ם, האיסור על לוויים לקחת מן הביזה אמור רק בשטחי הארץ המובטחת, זו שעל כיבושה הצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ. אבל כאשר מלך ישראל יוצא למלחמה עם מדינה כלשהי, כובש אותה ובוזז את שללה – גם הכהנים והלוויים נוטלים חלק בביזה. ראב"ד בעל ההשגות חולק על כך, ולדעתו אסור ללויים לקחת חלק בכל ביזה באשר היא, גם ממלחמות שאינן קשורות לכיבוש הארץ.

בעל ספר החינוך לא הביא את דעת הרמב"ם, ומן הטעם שנתן לאיסור יש ללמוד שדעתו כדעת הראב"ד. זוהי הנהגה הנדרשת מן הלוויים להימנע מן השלל בשל הצער הכרוך בו, וממילא היא נוהגת בכל שלל באשר הוא. לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, מדובר כנראה בהלכה הנוגעת לזכויות הלוויים בארץ ישראל: כפי שאינם נוחלים נחלה בארץ, כך אסור להם ליהנות מן השלל, אבל אין כאן יחס שלילי עקרוני לביזה.

 

של מי השלל?

ייתכן שמחלוקת זו נובעת משאלה בסיסית יותר: מהו מעמדו ההלכתי של הרכוש הנופל שלל במלחמה? האם הוא הופך אוטומטית לרכוש היֵשׁוּת הכובשת, או שמא הוא ממון שהתייאשו ממנו בעליו עד שיזכו בו הכובשים?

במילים אחרות: האם הכובשים צריכים לעשות פעולת קניין בשלל, או שהוא הופך רכושם בעצם הכיבוש?

נשיב על כך, בהקדם שאלה אחרת: לשם מה צריך לאסור על הלוויים את הביזה?! לפחות לדעת רוב הראשונים, שבט לוי באופן עקרוני לא משתתף בלחימה, ואם כן ממילא אין לו זכות ליטול מן הביזה! ואם הוא לוקח מכל מקום, בלי שמגיע לו, הרי זה גזלן שחייב להשיב!

וגם על כך נשיב בהקדם שאלה אחרת: מה דינו של לוי שעבר על האזהרה הזו ולקח מן הביזה לעצמו? הראשונים נחלקו בכך. לדעת הרמב"ם, הוא עָנוּשׁ מַלְקוּת. באופן עקרוני, כל מִצוַת לא תעשה בתורה אמורה לגרור אחריה עונש מלקות. אלא שבפועל, ברוב מצוות לא תעשה – אין עונש מלקות, מסיבות שונות.

ראשית, עבירה שאין בה מעשה אקטיבי – אין לוקים עליה ("לָאו שאין בו מעשה"); עבירה שבסיטואציה מסוימת חייבים עליה עונש מיתה – אין לוקים עליה בכל סיטואציה שעוברים עליה ("לָאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין"); עבירה שעל העובר עליה מוטל לתקן אותה על ידי מצוה, כגון גזל החייב בהשבה – אין לוקים עליה ("לָאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה").

אם לדעת הרמב"ם לוי הלוקח מן הביזה לוקה, יש ללמוד מכך שאין עליו חובת הֲשָׁבָה. אם היה עליו להשיב את אשר לקח – היה זה לאו הניתק לעשה, ולא היה לוקה. ואמנם דעת בעל ספר "החינוך" היא שלוי הלוקח מן הביזה אינו לוקה, כיון שעליו להחזיר את אשר לקח.

במה נחלקו הרמב"ם וספר החינוך? כנראה בשאלה מהו מעמדה של הביזה לפני החלוקה. לדעת הרמב"ם, כל עוד לא חולקה הביזה, הרי היא רכוש שהתייאשו ממנו בעליו וכל הקודם בו זכה. בשל כך, לוי הלוקח מן הביזה, אף שעבר עבירה – הרי היא שלו ולכן הוא לוקה על כך. לדעת ספר החינוך, לעומת זאת, הביזה כולה שייכת באופן אוטומטי למלך, ואי אפשר לזכות בה באופן עצמאי, וממילא לוי הלוקח ממנה חייב להשיב ולכן אינו לוקה.

אם כן, לדעת הרמב"ם ההנאה מן השלל אינה לקיחת ממון אחרים, אלא זכייה בממון שהתייאשו ממנו בעליו. אולי בגלל זה הוא לא רואה בעייה מוסרית בלקיחת השלל, ואף מתיר ללוויים ליהנות ממנו כאשר מדובר בשלל של ארצות אחרות. לדעת החינוך, לעומת זאת, השלל נלקח באופן אלים ישירות מן האויב המובס, ועל כן אין ראוי ללוויים ליהנות ממנו, אף שהתורה התירה זאת לשאר העם.

על פי דרכו של בעל ספר החינוך, אפשר לראות את החוק הבינלאומי בתקופתנו כהכרה בערך המוסרי שבהימנעות מלקיחת שלל. אמנם מבחינה הלכתית יבשה, "דינא דמלכותא דינא" וכיבוש גורר שליטה מלאה בנכסי האויב – אך ראוי יותר שלא ליהנות מממון שכרוכה בו "דאגת לב איש ואשה".

יום נעים ופורה !